ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עבדו את ה' בשמחה

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר שמחת פורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשס"ח

עבדו את ה' בשמחה

גליון מס' 16



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

המקור לשמחה אמיתית
באחת ההתוועדויות של שמחת בית השואבה בשנים הראשונות, התעכב הרבי זי"ע על כך שדווקא שאיבת המים עבור הניסוך על גבי המזבח הייתה מלווה בשמחה גדולה, כמו שנאמר: "ושאבתם מים בששון". הרבי שאל, מדוע במשך השנה כולה, כאשר קיימו במקדש את מצוות ניסוך היין, לא מצאנו שהניסוך יהיה בשמחה, ודווקא בשייכות לניסוך המים, דבר שנעשה רק פעם אחת בשנה, ציוותה התורה להרבות בשמחה? אדרבה, לכאורה היין שייך יותר לשמחה מאשר המים. יין מעורר שמחה ותענוג באדם השותהו, כמו שנאמר "יין ישמח לבב אנוש"; מה-שאין-כן שתיית המים אינה מעוררת באדם שמחה מיוחדת. את המים שותים רק בכדי להרוות את הצימאון ואילו את היין שותים לשם תענוג, אם-כן מדוע דווקא שאיבת המים נעשתה מתוך שמחה?
הרבי הסביר זאת, על-פי המבואר בתורת הקבלה שיין מורה על ספירת הבינה, מוחין. משמעות העניין בעבודת האדם היא, שהיהודי עובד את הקב"ה על-פי שכלו והבנתו. בעבודה זו לאדם יש תענוג, בדוגמת התענוג שבשתיית היין. מה-שאין-כן המים, שאין תענוג בשתייתם, רומזים לעבודת ה' מתוך קבלת-עול. קבלת-עול פירושה שהאדם אינו עובד על-פי הבנתו ותענוגו, אלא רק מפני שכך ציווה הקב"ה.
על-פי זה יובן מדוע דווקא ניסוך המים מביא לשמחה גדולה: שמחה אמיתית תיתכן דווקא כאשר יהודי עובד את ה' בקבלת-עול. דווקא על-ידי כך נרגשת בו התקשרותו הבלתי-מוגבלת באלוקות, דבר שגורם שגם שמחתו תהיה בלתי-מוגבלת. מה-שאין-כן העבודה שעל-פי טעם ודעת, היא מצומצמת לפי הגבלות ומדידות השכל, ולכן גם השמחה בעבודה זו תהיה שמחה מדודה ומוגבלת.
משמעות הדברים לאנשים כערכינו היא, שבעבודה של השגה והתבוננות, שמחתו של האדם אף פעם לא תהיה מושלמת. תמיד תהיה סיבה שתפריע לשלמות השמחה. בכל דרגה שהאדם יגיע על-ידי התבוננותו, הוא ירגיש שעבודתו עדיין אינה בשלמות הראויה. מה-שאין-כן העבודה של קבלת-עול אינה קשורה להתבוננותו של האדם. זו עבודה שאינה מורכבת מהשגת שכלו, אלא הוא עובד את בוראו רק מצד הקבלת-עול מלכות שמים שעליו - מפני שכך ציוה הקב"ה. בסוג עבודה זה, האדם אינו עובד בכדי להשיג 'דרגה' או שלמות מסוימת ביגיעתו, אדרבה, זו עבודה פשוטה של עבד פשוט. הוא עושה מה שמצווים אותו, בלי לערב כלל את שכלו.
לכן דווקא מעבודה זו נובעת שמחה אמיתית וטהורה. שמחתו אינה מהישגיו האישיים, אלא מעצם המציאות שזכה לקיים מצוות בוראו בקבלת-עול, כעבד הבטל לאדונו.
צורת חשיבה זו, היא ההפך המוחלט מצורת החשיבה המקובלת בעולם. אנשים רגילים לחשוב, שהשמחה נובעת מכך שלאדם יש משהו ייחודי שאין לזולתו, וייחודיות זו היא הגורמת לשמחתו. אולם האמת היא, שאדם התפוס להישגיו, עלול לאבד את שמחתו, כיוון שתמיד ימצא דברים שחסרים לו. וכך גם בעבודת ה': כאשר היהודי מחפש לעלות בדרגות העבודה, תמיד ירגיש שישנם הרבה עניינים שחסרים לו בעבודת ה', ומחשבות אלו יפגמו בשמחתו השלמה. לעומת זאת, כאשר שמחתו נובעת מכך שהוא מתקשר עם הקב"ה עצמו על-ידי קיום מצוותיו ולימוד תורתו, השמחה תהיה בלתי-מוגבלת. הוא אינו חושב כלל על עצמו; הוא נתון כולו להתקשרות עם האין-סוף והבלתי-מוגבל, ולכן גם שמחתו תהיה ללא הגבלה.

החסיד לא מרוצה, הוא שמח
יש פתגם חסידי האומר, שללא לימוד החסידות האדם אמנם מרוצה מהישגיו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל הוא לא שמח; ולימוד החסידות גורם שהאדם יהיה בלתי-מרוצה, אבל הוא יהיה שמח.
כאשר אדם שמח ומרוצה מעבודתו, אזי אחד מהשניים - או שהוא אכן בתכלית השלמות; או שהוא טיפש המרמה את עצמו. שני הדברים הללו לא ייתכנו אצל חסיד: חסיד הוא לא טיפש..., ולאידך, חסיד אף פעם לא מחזיק את עצמו שהוא בתכלית השלמות. הוא אף פעם לא מרוצה מעבודתו. אדרבה, הוא מכיר היטב בחסרונותיו ומשתדל לתקנם. לימוד החסידות מראה לאדם היכן הוא עומד באמת ולהיכן הוא יכול להגיע.
אם-כן מדוע הוא שמח? ממה נובעת שמחתו? אלא ששמחתו האמיתית של יהודי אינה מהתפתחותו האישית, אלא מכך שלמרות מעמדו ומצבו הנמוך, זוכה הוא בזכות הנפלאה ביותר - להתקשר עם הקב"ה עצמו על-ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו. דבר זה מרומם את האדם ומביאו לשמחה בלתי-מוגבלת. זוהי המיוחדות של העבודה בבחינת 'מים' - אמנם אין בהם טעם ותענוג, מדובר בסך-הכול במים פשוטים, אבל העובדה שיזכו לנסכם על גבי המזבח בציווי הקב"ה ולהעלותם לה' כקרבן, היא זו שגורמת לשמחה האמיתית.
על-פי זה נבין את הכתוב בספרים על האריז"ל, שזכה לכל המדרגות הנפלאות בגלל "שמחה של מצווה". לכאורה, מהי ההדגשה על "שמחה של מצווה " דווקא? מה נשתנה קיום המצוות מלימוד התורה? ממשמעות העניין נראה, שיש כאן הדגשה על קיום המצוות המעשיות בשמחה. דווקא השמחה בקיום המצוות המעשיות, היא שזיכתה לאריז"ל את ההשגות הנפלאות.
ההסבר לכך: אמנם על-ידי לימוד התורה האדם מתקשר עם הקב"ה עצמו, אבל כיוון שהלימוד נעשה על-ידי שכלו והבנתו של האדם, ייתכן שמציאותו מעורבת בעניין. השמחה בלימוד התורה עלולה להיות מעורבת בתענוג השגתו, ומורכבת מהרגשת המציאות האישית.
דווקא כאשר האדם שמח ב"שמחה של מצווה ", בקיום המצוות המעשיות, מוכח ששמחתו היא מהתקשרותו ודביקותו בה'. קיום המצוות הוא כביכול פעולה גשמית-טכנית. בקיום המצוות שכלו ותענוגו של האדם אינם מעורבים. במצווה מצד עצמה אין שום הנאה אנושית לאדם, ובשמחת האדם בקיומה לא ייתכן שתתערב מציאותו האישית. מעלת העשייה היא רק בכך - שזהו רצון הקב"ה!
לכן מדגישים, שהעילוי הנפלא לו זכה האריז"ל, הוא בסיבת "שמחה של מצווה" שהייתה לו. דבר זה מדגיש את המיוחדות הנפלאה של שמחה של מצווה - שמחה מעצם ההתקשרות לקב"ה.
ההוראה מכך עבורנו היא, שיש להתבונן בערכם האמיתי של דברים שייתכן והם נראים כפשוטים. קיום מצווה מעשית בפועל ממש, הוא המקור האמיתי לשמחה האמיתית.
בספר 'דרך חיים' של אדמו"ר האמצעי מבואר, שאחרי עבודת התשובה במרירות ובבכייה עצומה, מגיע תורה של עבודת השמחה. ולכאורה, כיצד הדבר אפשרי? אם האדם שרוי במרירות גדולה, מנין הכוח לעבור אחר-כך לעבודה מתוך שמחה? אבל כך קובע אדמו"ר האמצעי - הסדר הנורמלי של עבודת התשובה הוא, בתחילה עבודה של מרירות וחרטה על העבר, ואחר-כך עבודה מתוך שמחה. בעל-תשובה העובד במרירות בלבד ללא שמחה, זהו סימן מובהק שתשובתו אינה אמיתית. תשובה אמיתית חייבת להיות מלווה בשמחה.
וגם כאן רואים את אותו יסוד. השמחה האמיתית נובעת לא מהישגים ושלמויות של האדם, אלא מדביקותו בבורא על-ידי קיום רצונו. כאשר אדם עושה תשובה על חטאיו, הוא לא מרגיש את הישגיו. אדרבה, הוא מתאונן ושבור מאופן הנהגתו. הוא מתמרמר על מעשיו ומתחרט עליהם. ומכל מקום, למרות שמכיר בשפלותו, הרי כאשר הוא מחליט לשנות את דרכו, עליו לשמוח מהאפשרות שניתנה לו לחזור ולדבוק בה'. כאשר בעל-התשובה שמח, זאת אומרת ששאיפתו האמיתית היא לדבוק בה'. לכן, למרות שאינו מרוצה ממעמדו וממצבו בעבר, בכל זאת הוא שמח על שזכה להתקשר להקב"ה.

להעריך את הדברים נכון
באחת משיחותיו התבטא הרבי ואמר, שכאשר יהודי יתבונן אפילו בערכה של מצווה אחת שזכה לקיים, שעל-ידי כך הוא התקשר עם הקב"ה, זה עצמו צריך לשמח אותו בלי-גבול. יהודי חייב להתבונן בזכות העצומה שנולד כיהודי, וביכולתו להתקשר עם הקב"ה על-ידי קיום מצוותיו. התבוננות נכונה בעניין תעורר באדם שמחה עצומה בכל מצב שרק יעמוד בו!
אלא שבכדי שאכן ההתבוננות תעורר בו שמחה, על האדם להסיר את ישותו. כאשר נרגשת ישותו של האדם הוא לא מעריך נכון את ערכה העצום של המצווה. החישובים הם שונים. הוא שמח מכך שהוא מהדר במצווה יותר מאחרים (וכיו"ב), לא מזה שזכה להתקשר בה' על-ידי קיום מצוותו (לפי הסתכלות זו, אם כולם יהדרו במצוות לא תהיה סיבה לשמחתו...). שמחתו נובעת מכך שאצלו קיים דבר ייחודי שאין לאחרים, אם-כן השמחה אינה מהדבר עצמו, אלא מכך שאצל הזולת הדבר לא קיים.
רק כאשר האדם יפשיט עצמו מישותו, יתבונן בערכן של המצוות ויחוש את המעלה העצומה שבקיומן, אזי גם אם לא יתאפשר לו לקיים את המצווה בהידור רב, הוא ישמח שמחה גדולה מעצם הזכות לקיים את מצוות הקב"ה.
שמעתי מגיסי הרה"ג ר' אברהם אוירבאך שליט"א, רבה של העיר טבריה, שבהזדמנות מסוימת כאשר דיברו על חסידים וחסידות בנוכחות הרב מבריסק זצ"ל, הגיב הרב ואמר: "נו, 'שמחה של מצווה' הם פעלו!".
וסיפר על כך הרב מבריסק (ר' וועלוולע) את הסיפור הבא: "בזמן ההפגזות על וורשא במלחמת העולם השניה בחג הסוכות, הייתי בין היחידים בוורשה שברשותם היה ארבעת המינים. כך קרה שביום הראשון של סוכות מאות יהודים נהרו אל משכני לברך על ארבעת המינים. בין הבאים, היה יהודי בלבוש חסידי שבשעת הברכה היה שרוי בשמחה והתלהבות עצומה. הדבר 'תפס' אותי וביררתי אודותיו. סיפרו לי, שיום לפני החג נרצחה כל משפחתו מההפגזות. הדבר הפליא אותי ביותר: כיצד ייתכן שיום לאחר שכל משפחתו נכחדה, יברך יהודי על ארבעת המינים מתוך שמחה עצומה שכזו?! דבר זה הוא פעולתה של החסידות!", סיים ר' וועלוולע.
אם-כן שמחה של מצווה איז א חסידישע זאך...

המה בקשו חשבונות רבים
ראוי לציין, שבעצם השמחה היא תכונה טבעית באדם. הפסוק אומר "והאלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". אדם ההולך בדרך הישרה יגיע בקלות לשמחה. חוסר השמחה נובע רק מפני ש"המה בקשו חשבונות רבים" - האדם בדעתו עושה חשבונות רבים הגורמים לו לטשטוש ערכים. הדרישות והשאיפות הזרות, מסתירות על שמחת-החיים הטבעית של האדם. לכן הילדים הקטנים שמחים בטבעם (ילד שחסרה לו שמחת-חיים, ברוב המקרים קיימת אצלו בעיה). לילדים אין את כל החישובים והסיבוכים של האדם המבוגר, והשמחה הטבעית יכולה להתבטא.
אם-כן האדם בטבעו נולד עם תכונת השמחה. הבעיה מתחילה כאשר האדם מתבגר. הנטייה הטבעית היא, שככל שהאדם נעשה בוגר יותר אזי "המה בקשו חשבונות רבים", והוא מקלקל בהתנהגותו את הטבע שהטביע בו הבורא. נמצא, שתפקידו של האדם הוא, לחזור ולפתח את ישרותו הטבעית.
בעולם מקובל, שכאשר פוגשים באדם שמח שואלים אותו: "מה יום מיומיים?", "שמחה זו מה עושה?". על האנשים הממורמרים לא מתעוררת תמיהה, השאלה מתעוררת רק על השמחה. אולם האמת היא בדיוק להפך. הטבע הנורמאלי הוא, שהאדם שמח, ואם השמחה חסרה אזי צריכה להתעורר השאלה מה יום מיומיים? מדוע הוא לא שמח? משהו כאן לא בסדר.

שמחה שלמעלה מטעם-ודעת
בחודש תשרי תשל"ד, ראו על הרבי במוחש שמחה שלמעלה מטעם-ודעת ממש. היה זה בעת שזרמו הידיעות הקשות ממלחמת יום-כיפור שפרצה בארץ-הקודש. כולם, ובפרט האורחים מארץ ישראל, היו מודאגים מאוד. בסוכות הרבי התבטא ואמר, שהעובדה שהמלחמה פרצה בימים שאין אומרים בהם 'תחנון', היא הוראה מלמעלה שהדרך לנצח במלחמה היא על-ידי עבודת ה' בשמחה דווקא. ראו אז על הרבי שהוא מנסה למתק את הדינים על ידי שמחה. הרבי עצמו עמד אז בקו של שמחה גדולה, וגם דרש ותבע זאת מהחסידים. זכורני, ששרו אז הרבה את הניגון עם המילים "דער רבי האט גיהייסין פריילאך זיין, פריילאך דארפמען זיין" (הרבי ציווה לשמוח ולכן צריכים אנו לשמוח).
שמעתי, שמקור ניגון זה, הוא מחסידי אדמו"ר האמצעי. לפני הסתלקותו, ציווה הרבי שהחסידים יהיו בשמחה. אחרי ההסתלקות היה לחסידים קשה מאוד לשמוח, אזי הם חיברו ניגון זה לאמור: גם בשעה זו שקשה מאוד לשמוח, מכיוון שהרבי ציווה לשמוח חייבים אנו לשמוח. זו שמחה שאין לה שום אחיזה בשכל האדם, אבל הרבי ציווה אזי שמחים.
ליהודי יש את הכוחות להתרומם מההווה הקשה, ולהתעלות ולהתחבר למה שלמעלה מכל ההגבלות. כאשר יהודי קשור לקב"ה שהוא אין-סופי אזי גם במצבים שעל-פי טעם-ודעת אין סיבה לשמחה, ואולי גם יש סיבה להפכה, בכל זאת יהודי יכול לשמוח.
כל יהודי יכול לקבל על עצמו להיות בשמחה תמיד ובכל מצב, גם אם נראה לו שיש את כל הסיבות בעולם לא להיות בשמחה.
וזאת למודעי: החלטה שכזו מצד האדם יכולה לגרום ליצר-הרע 'לפשוט את הרגל'. כאשר יהודי יפעל בעצמו להיות שמח, היצר-הרע לא יוכל לשלוט עליו. אצל יהודי שמח אין לו מה לחפש.
דרך אגב, באותו חודש תשרי תשל"ד, כאשר הרבי דרש מהחסידים שיהיו בשמחה, אמר הרבי, שהדרך לכך היא על-ידי שירבו בהתוועדויות חסידיות. בהתוועדות החסידית מתגלה הרגש הטבעי והאמיתי של היהודי. כאשר חסיד לוקח כוסית 'לחיים' בהתוועדות ומתעורר קצת, אזי הוא חש ביוקר המיוחד שבתורה ובמצוות, שזוהי בעצם מהותה של "שמחה של מצווה" - ההרגשה ש"אשרינו מה טוב חלקינו".
מספרים בשם הרה"ק מרוזין זצ"ל, שהסיבה שאחר התפילה החסידים לוקחים משקה ומאחלים זה לזה 'לחיים', היא מפני שבתפילה היצר-הרע עסוק בכל כוחותיו להפריע ליהודי בתפילתו ולשבש את כוונתו. מה עשו החסידים? המציאו רעיון חדש: אחרי התפילה לוקחים קצת 'משקה' ומזונות. או אז כאשר היצר-הרע רואה שאוכלים ושותים הוא חדל מהתנגדותו. הוא מתנגד רק בשעת התפילה, כאשר האדם עוסק בענייני קדושה; אולם בשעת האכילה אין טעם להתנגד (אדרבה, הוא חושב שעניינים אלו שייכים לו...). הזדמנות זו מנצלים החסידים. הם אומרים 'לחיים' אחד לשני ומאחלים ומברכים אחד את שני. וכיוון שמן התורה יוצאים ידי חובת תפילה בכל נוסח, אם-כן איחולים אלה כוחם גדול...
[בזה יש לבאר בדרך צחות, מדוע נקרא היצר-הרע בתואר "מלך זקן וכסיל". כסילותו היא בכך, שלמרות שמרמים אותו פעם אחר פעם, ופועלים בהתוועדויות שינויים מהותיים בעבודת ה', בכל זאת הוא עדיין לא תפס את ערכה של ההתוועדות. הוא לא מסוגל לתפוס שגם התוועדות הכרוכה בשתיית 'משקה' וטעימת מזונות, יכולה לפעול גדולות ונצורות.]
אם-כן ההתוועדות החסידית היא זמן מתאים לעורר את ה"שמחה של מצווה", ולהביאה אל תוך החיים היום-יומיים. בזמן ההתוועדות, כאשר היצר-הרע ישן, זהו הזמן הטוב ביותר להתעורר ולהחליט החלטות טובות בנוגע לפועל.
ויהי רצון, שאכן נתעורר לעבוד את ה' מתוך שמחה בלי להתחשב בשום הפרעה, ועל-ידי זה נזכה להתראות עם משיח צדקנו בקרוב ממש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il