ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש עניני החג

גליון מס' 16

פורים עם הרבי

--- ---אדר תשס"ח
3107
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
התוועדות פורים אצל הרבי מליובאוויטש זי"ע היתה נערכת במוצאי החג, בליל ט"ו, בבית המדרש הגדול אליו היו מגיעים כולם לאחר סעודת פורים. הרבי עצמו היה מגיע בדרך כלל לאחר שהחל לקיים בעצמו את מצוות היום - "עד דלא ידע", וברוח זו נערכה ההתוועדות מתוך שמחה והתרוממות הנפש. במהלך ההתוועדות השמיע הרבי שיחות בדברי תורה ועבודת ה' וביניהם היו מפסיקים לאמירת "לחיים", ניגונים וחילופי דברים קצרים עם אנשים פרטיים. בשלב מסויים במהלך ההתוועדות, רומז הרבי שברצונו לומר מאמר חסידות. הקהל פותח בניגון דביקות חסידי, נעמד על רגליו, ועם סיום הניגון החל הרבי באמירת המאמר בעינים עצומות למשך כשעה. ההתוועדויות היו מסתיימות בשעות הלילה המאוחרות ולעיתים עם עלות השחר

לפנינו קטע מהתוועדות פורים תשט"ז ואחריו יומן שכתב אחד הנוכחים בפורים תשכ"ו

להתחיל מיד עם "דילוג"
דובר בשנה שעברה, שכיון שבפורים צריכה להיות שמחה "עד דלא ידע", דהיינו למעלה ממדידה והגבלה, אזי גם ההכנה לזה אינה חייבת להיות באופן של הליכה מדרגה לדרגה, לאט לאט. הענין שצריכים להגיע אליו הוא (לא עניין הקשור עם ידיעה ושכל, שבזה אי אפשר לדלג, וצריכים לילך ממדריגה למדריגה, אלא) עניין של "לא ידע", וכיון שצריך להיות עניין של דילוג, אזי יכולה להיות פעולת הדילוג מלכתחילה, באותה מדה שיכולים לעשות זאת באמצע או בסוף הענין.
והענין בזה:
כללות העניין של פורים (וכללות עניינו של חודש אדר) אינו באופן של דרגה אחר דרגה, אלא "ונהפוך הוא", מן הקצה אל הקצה - כמו שהיה בגשמיות כפשוטו בשעת הנס, שתמורת הגזירה "להשמיד להרוג ולאבד", הנה אלו שעליהם נגזרה הגזירה, קיבלו כוח שיוכלו להשמיד להרוג ולאבד את אויביהם ושונאיהם, שזהו עניין של הפיכה מן הקצה אל הקצה.
ומזה מובן גם בנוגע לכללות העבודה של ימי הפורים - שהיא בכל שנה ושנה, כמ"ש במגילה "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" - שאין זה כמו בשאר הימים טובים שהולכים מדרגה לדרגה ועל-ידי הכנות וכו', אלא העבודה היא באופן של "ונהפוך הוא", מן הקצה אל הקצה. והיינו, שלא מתחשבים במעמד ומצב שבו נמצאים, אלא מתהפכים למעמד ומצב של "עומק רום", לתכלית הטוב שאליו יכולים להגיע רק בעולם הזה - שזה הוא עניין אין-סוף האמיתי, שאליו יכולים להגיע דווקא בעולם-הזה הגשמי, יותר מאשר בכל שאר העולמות.
וכן הוא בנוגע לכל הפרטים שישנם בימי הפורים:
ובהקדמה - שדבר המאיר, כמו השמש, הרי זה באופן ש'שמשא אכולי עלמא נייחא', ומשתקפת בכל דבר, ומשתקפת אפילו בטיפה אחת של מים באותה צורה כפי שמשתקפת בים הגדול.
ועל דרך זה בנידון דידן, שבכל פרט שבפורים משתקף גם העניין ד"ונהפוך הוא" מן הקצה אל הקצה, שאין צורך לדרוש מעצמו ענינים של הכנות, כיון שהקב"ה דורש את העניין ד"ונהפוך הוא", נותן הוא את הכחות הדרושים שיוכל להיות העניין דאתהפכא מעומק תחת עד עומק רום.
וכן הוא בנוגע להתוועדות זו:
אין זה בדווקא שצריכים להתחמם לאט לאט, ובמילא צריכים להמתין משך זמן עד שמתחממים, אלא יכולים תיכף לרתוח מתוך התלהבות, בשעתא חדא וברגעא חדא, ולהשתמש בזה אחר כך על כל משך זמן ההתוועדות.
ובנוגע לפועל - יאמרו עתה "לחיים" מתוך חמימות ("וואַרעמקייט"), וינגנו ניגון שמח מתוך "שטורעם", כך, שהתחלת ההתוועדות תהיה כאילו שנמצאים כבר באמצע הלהט ("קאָך") ובאמצע ההתלהבות.

כאשר יש גזירה - לומדים תורה!
בנוגע לפורים נאמר בתורה - לשון הוראה - "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
כלומר: ענייני הפורים מהווים הוראה על כל הדורות, גם על דור כזה שאין בו גזירות ח"ו כמו שהיו אז, אבל, מצד העניינים ברוחניות נדרשת הנהגה כזו כפי שבני ישראל התנהגו אז - "בימים ההם בזמן הזה" - בכדי לבטל גזירת המן. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר: העבר מלמד ומורה דרך העתיד, היינו, שמהעניינים שאירעו בעבר למדים כיצד להתנהג בעתיד.
היתה אז גזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", רחמנא לצלן - גזירה שבאה משושן הבירה, עיר הבירה של הימים ההם. ובני ישראל עשו כל מה שביכולתם כדי לבטל את הגזירה, עד שנעשה "ונהפוך הוא".
ומאופן ההנהגה שנהגו בני ישראל אז, יודעים אנו כיצד צריכים להתנהג בשעה שישנם ענינים אלו ברוחניות.
בימים ההם אסתר היתה המלכה - "אחות יש לנו בבית המלכות", ומרדכי היה יושב בשער המלך, עוד לפני שנעשה משנה למלך. ואף-על-פי-כן, מסופר במדרש שבשעה שנגזרה הגזירה ויצא "פתשגן הכתב להנתן דת", מרדכי הניח את כל הענינים הצידה, וקיבץ עשרים ושנים אלף ילדי ישראל ולמד עמהם תורה!
ולכאורה: כיון שהיה קרוב בעיר הבירה ובבית המלכות עצמו, והיו הקשרים הכי טובים שהיו יכולים להיות בבית המלך, שהרי "אשתו כגופו דמיא" - למה הוצרכו לחפש דרכים אחרות?
ומה למד עמהם מרדכי? הלכות עומר. עניין כזה שעל-פי פשט לא היה לו שייכות כלל עם המצב שבו נמצאו אז בני ישראל; עניין שלא היה יכול לשמש הכנה לאיזו תכלית גשמית, כמו פרנסה וכדומה.
בזמן שריחפה גזירה להשמיד ולהרוג ח"ו, ונפסק בנין ביהמ"ק, ולא ידעו מתי יחזרו לבנותו, ואחשורוש טען שכבר עברו שבעים שנה של גלות בבל ו"אלקיהם ישן הוא" - בזמן זה למד מרדכי עם ילדי ישראל הלכות עומר - לימוד שממנו אי אפשר להעשות רב, שוחט, מלמד, משגיח; וכיון שבית המקדש לא היה בבנינו (שהרי ביהמ"ק נבנה ארבע שנים לאחרי גזירת המן), לא היה לימוד זה נוגע אפילו לפסק הלכה למעשה; אלא היה זה לימוד תורה לשמה.
מרדכי לא חיפש להעמיד דווקא גאונים ורשכבה"ג'ים, אלא למד עם ילדי ישראל דינים פשוטים של הקרבת העומר.
ותורה זו ביטלה את גזירת המן. וכמסופר בגמרא, שכאשר המן עבר וראה את מרדכי, ראש הסנהדרין (כדאיתא בגמרא שלפני שנעשה מקורב למלכות - כאשר עדיין לא רצה להתעסק עם "וושינגטון" - מרדכי ישב בראש הסנהדרין), ולמרות הגזירה הקשה הוא יושב ולומד עם ילדי ישראל תורה לשמה ואינו מבטל זאת, ואינו מתפעל כלל מהגזירה להשמיד להרוג ולאבד ח"ו, אלא נוגע לו לימוד התורה של כ"ב אלף ילדי ישראל - אזי ידע שזוהי מפלתו וניצחו אותו.
עניין זה הוא שביטל את הגזירה. אלא שאחר כך, בכדי להלביש זאת בדרכי הטבע, וגם בכדי שיהיה באופן ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שיהיה העניין ד"ונהפוך הוא", "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" - דיברה אסתר עם אחשורוש.
וההוראה מזה אל כל בני ישראל ועל כל הזמנים:
"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה", היינו, שהוא בעצמו צריך תשועה ואין לו. בשעה שרוצים לבטל גזירה שבגלוי, ועל-אחת-כמה-וכמה גזירה שבהעלם והסתר - אזי הדרך שצריכים לפעול היא הדרך שפעל מרדכי בימים ההם.
ולאחרי כן יכולים להעמיד גם ענינים בדרכי הטבע, בכדי ליתן ליצר הרע מקום לטעות, שיוכל לנסות לשכנע שאין זה נס אלא טבע...
אבל, זהו רק עניין מאוחר יותר, בכדי לכסות את הדבר בדרכי הטבע; ואילו הדבר הראשון הוא - לקבץ ילדי ישראל וללמוד עמהם תורה, וזאת צריכים לעשות אפילו היושבים ראשונה בסנהדרין.
ועל דרך המבואר בעניין "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", בעניין הפרנסה: העיקר הוא "וברכך הוי' אלקיך", אלא בכדי להלביש בדרכי הטבע צריך להיות "בכל אשר תעשה". צריכים אמנם לעשות כלים בכדי להלביש בטבע, אבל מתי מועיל הדבר - דווקא כאשר ישנה הברכה מלמעלה.
בשעה שלא עושים מאומה שתהיה הברכה בשרשה ומקורה, ובמילא חסר העניין ד"וברכך הוי' אלקיך" - לא עלינו - מהי התועלת בפתיחת חשבון בבנק והכנת כיס גדול? לכל לראש צריך שיהיה מה להכניס בפנים - הברכה מלמעלה.
וכמו כן וכל-שכן בנידון דידן: צריכים שיהיה "וברכך הוי' אלקיך" כדי לבטל את הגזירה, ועניין זה נעשה על-ידי חינוך ילדי ישראל, להעמיד "דור ישרים יבורך" על-ידי אופן החינוך כדבעי; ואז יכול להועיל העניין ד"אשר תעשה", להיות כלים ראויים לברכת הוי' לבטל את הגזירה.
וכאשר יהיה דור ישרים - אזי "יבורך", שיתברכו בכל המצטרך להם, ועל ידם יתברכו גם הוריהם וקרוביהם, ועל-ידי זה גם כלל ישראל בכל מקום שהם.
וכשם שהיה בימים ההם, שעל-ידי זה שמרדכי ישב במקום אחד ולמד עם ילדי ישראל הלכות פסוקות שבתורה, נתבטלה גזירת המן בכל מאה ועשרים ושבע מדינות שהיו בכל העולם -כמו כן גם עתה, שכאשר ילמדו עם ילדי ישראל תורה ביראת שמים, הרי זה יבטל את כל הגזירות, ויביא ל"ונהפוך הוא", ש"ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
וכיון שהשונא הראשי הוא היצה"ר - ינצח אותו כל אחד לפי ערכו, וזה ימשיך את הגאולה השלימה והאמיתית, שאז "לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

כ"ק אדמו"ר הורה לנגן "אבינו מלכנו". ואחר כך הורה לנגן ואמר מאמר ד"ה "להבין מארז"ל כל המועדים עתידין ליבטל" כו'.
לאחרי המאמר הורה לנגן ניגון מאדמו"ר מהר"ש.
כ"ק אדמו"ר הורה שאחד המסובים יתנדב לקיים "עד דלא ידע", וכל המסובים יסתכלו עליו וידעו מה זה, שהרי עוד מעט ישכחו מה זה... ולכן יש צורך שאחד המסובים "ימסור את נפשו" עבור כל הציבור הנמצא כאן, ואחר כך יעמידוהו על השולחן ויסתכלו עליו, "כזה ראה"...

ואחר כך אמר: אמריקא היא מדינה שבה עושים כל דבר באמצעות "בחירות". ובמילא, אם אין מי שמתנדב - יעשו "בחירות", ויבחרו אחד שיהיה "בחור מעם".
ואחר כך הוסיף בבת-שחוק: אם אני אעשה זאת - אפסיק להביט על השעון, ואז אי אפשר לדעת כמה זמן אעכב אתכם בהתוועדות, כך שלא כדאי לכם, ומוטב שאחד מכם יעשה זאת, ואני אביט על השעון, ואז תוכלו לילך לישון (וכיו"ב) בזמן...
כ"ק אדמו"ר הורה לכמה וכמה מהמסובים (בהכריזו שמותיהם) לומר "לחיים", על כוס גדול, וכן כמה פעמים לאחרי זה בהמשך ההתוועדות.


לאחד השו"ב (שוחט ובודק) - אמר: מה שחושש לקיים "עד דלא ידע", בגלל שצריך לילך מחר למלאכת השחיטה - האם ישנו מישהו מהמסובים שאינו צריך מחר לשחוט את נפשו הבהמית?!... לא נורא אם תשתכר היום!
ואחר כך הוסיף ואמר, שעניין השחיטה אינו יכול להיות במקום החושך, אלא צריך להיות במקום האור דוקא - אור היום, או הלבנה או אור הנר, אבל בכל אופן צריך להיות מואר. וענינו בעבודה - ש"נר הוי' נשמת אדם" צריך להאיר אצלו, ורק אז יכול לשחוט את נפשו הבהמית.

לאחד אמר, שיכול לקבל על עצמו להיות "עד דלא ידע", כיון שאינו תושב המקום, ואחר כך יחזור למקומו, ושם לא ידעו אודות ה"בזיון"...
לאחד אמר, שצריך להיות כוס מלא, כי, "כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין".
לאחד אמר: מספיק עם הצמצומים "הרחב פיך".

לאחד מעובדי בית הדפוס שמדפיס את ספרי חב"ד שאמר לחיים על כוסית קטנה, אמר: די בצמצומים שהנכם מכניסים אותי בבית הדפוס עד עתה, קחו כוס גדול!

להיזהר מהקרירות של עמלק
אודות מלחמת עמלק, נאמר "אשר קרך", ומפרש המדרש: "קרך" מלשון קרירות. הוא לא הרג ח"ו, אלא רק פעל קרירות.
כאשר בני ישראל הלכו למתן תורה, ורצו להכריז נעשה קודם לנשמע, הן אם יבינו והן אם לאו, יקיימו מה שישמעו - בא עמלק ופועל קרירות.
עמלק לא טוען שלא ילכו ח"ו לקבלת התורה, שהרי גם הוא נכד של אברהם ויצחק (כלומר: פרעה - מוצאו מבני חם, ועל דרך זה שבעת האומות שהיו בארץ כנען, שמוצאם לא מאלה שמהם יצאו אברהם יצחק ויעקב. ואילו עמלק - בא מאליפז, נכדו של יצחק, ונין של אברהם, ובמילא טוען שגם הוא "מיוחס"); טענתו היא: מהי ההתפעלות שאתה קופץ מהכלים וזועק נעשה קודם לנשמע, לקבל על עצמך לעשות עוד לפני שאתה יודע במה המדובר? הרי אתה בעל שכל, והראיה - שרוצים ליתן לך תורה ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ולבעל שכל לא מתאים לצאת מהכלים ולדלג ממדידה והגבלה, מטעם ודעת שלו, ובפרט לצעוק "נעשה"- שיעשה כל מה שישמע, הן אם יבין, והן אם לאו.
עמלק הוא גם נכד של אברהם ויצחק, וגם הוא מסכים על לימוד התורה, אבל לא על הנהגת יעקב "איש תם יושב אהלים". טענתו היא: "יושב אהלים", ללמוד תורה - הוא מסכים, אבל "איש תם", לא לשאול תחילה במה המדובר ומה ידרשו ממנו, אלא נעשה קודם לנשמע - על זה אינו מסכים. הוא מתנהג לפי הסדר של עשו, "איש יודע ציד" - הוא מבין, הוא מחשב כמה מסוגל הוא לצוד ולהכיל, הוא משער את כחותיו ואת שכלו כמה ילמד וכמה יקיים. הנהגתו היא בסדר של נשמע ונעשה, לכל לראש לשמוע ולהבין, ורק אז יוכל לשער אם יוכל לעשות זאת אם לאו.
ואדרבה - טוען הוא - כיון שהתורה היא אמת, והיא ענין של חכמה, אם כן, למאי נפקא מינה אם יקדים נעשה לנשמע או להיפך; באיזה אופן שיהיה, גם אם יקדים נשמע לנעשה, יבוא בודאי ל"נעשה", כיון שזהו דבר המחוייב על פי שכל.
על כך הבהירה התורה, שידעו, שעל ידי הסדר של "אשר קרך", קרירות, נעשה לאחרי זה הפירוש השני ד"אשר קרך", מלשון קרי. ועניינו, שמפנימיות החיות שניתן בשביל "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", לכבוש את כל העולם ולעשותו דירה לו יתברך - נעשה מחיות זה הגדלת כוחות הקליפות רחמנא לצלן (שכיון שהחיות אינה מנוצלת לתכליתה אלא לבטלה, הרי כיון שאין לך דבר שנשאר לבטלה, לכן זה נמשך לכוחות הקליפה. אלא, שכוחות הקליפה אינם יכולים לקבל באופן פנימי... וביכולת הקליפות רק להלביש חיות זו מבחוץ ). וענין זה מתחיל מהפירוש הראשון ד"אשר קרך" - קרירות. מההנהגה ד"יודע ציד", באים ל"איש שדה", שיוצאים ועוזבים את ה"אהלים", אהלי שם ועבר, דקאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
חייבים להתנהג בדרכו של יעקב איש תם. אז הולכים בדרך הנכונה, כדברי הגמרא על הפסוק "תומת ישרים תנחם", שההליכה בתמימות - "תנחם", זוהי הדרך הנכונה. אבל אלו שלא מסכימים עם הסדר של "עמא פזיזא", וטוענים שהתורה עניינה שכל, ובפרט כאשר מדובר אודות שכל נעלה ועמוק ביותר, לא צריכים לצאת מהגדרים ("שפרינגען פון דער הויט"), אלא צריכים לגשת מתוך סדר, נשמע ואחר כך נעשה - אזי סוף-כל-סוף "סלף בוגדים ישדם", שמזה נעשה הפירוש השני ב"אשר קרך", כנ"ל.

אתה יכול, אבל אתה צריך לרצות
בנוגע למה שנאמר "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו" - הנה על-פי הביאורים שנתבארו בזה בדרושי חסידות של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, ורבותינו נשיאינו שלאחריהם, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו - מובן, שיכולים להגיע לזה על-ידי לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, חסידות חב"ד.
והכוונה היא בפשטות - ללמוד חסידות בכל יום (בלי נדר). והעיקר - "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" - להתנהג על פי ההדרכות של תורת החסידות.
ובפרטיות יותר:
לכאורה אינו מובן, איך אפשר לנשמה, ליהודי, להגיע לכך שתקבל את ה"לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, הקב"ה;
"וסוס אשר רכב עליו המלך", כמ"ש "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה", דקאי על אותיות התורה שהם בדוגמת ה"סוס" שעל-ידו יורד הקב"ה ונמשך בעולמות שלמטה;
"ואשר ניתן כתר מלכות בראשו", היינו, שיהודי מלביש על עצמו את ה"כתר מלכות" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהכוונה בזה אינה לבחינת ה"גילויים", אלא לעצמות ומהות א"ס ב"ה?!...
ומבואר בזה - שלהגיע לזה יכול כל אחד מבני אברהם יצחק ויעקב; צריך רק שיהיה לו הרצון לכך.
ידוע הסיפור, שפעם ישב הבעש"ט עם תלמידיו, ולפתע הגיע גוי שהכניס את ראשו מבעד לחלון, וביקש עזרה כיון שהסוס שלו אינו יכול לסחוב את העגלה. כשהשיבו לו שאין זה ביכלתם, "ניע מאָזשיטש", נענה ואמר: "מאָזשעש, דאַ ניע חאָטשעש". כלומר, היכולת קיימת, אלא שחסר הרצון.
ובנדון דידן: כל אחד מישראל יכול לקבל את ה"לבוש אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, "וסוס אשר רכב עליו המלך", ואפילו "אשר ניתן כתר מלכות בראשו"; "מאָזשעש", היכולת קיימת, והדבר תלוי רק בכך שיהיה "חאָטשעש", הרצון; וכאשר ישנו הרצון באמת, אזי נותן הקב"ה את "כתר המלכות", עם ה"סוס אשר רכב עליו המלך" ו"הלבוש אשר לבש בו המלך", ועל-ידי זה נמשך בדרך ממילא גם כל טוב גשמי.
ליהודי ניתנה בחירה, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב" וכן את ההיפך ח"ו, וישנו הציווי "ובחרת בחיים", לבחור את הדרך המוליכה לחיים מאושרים, חיים מאושרים ברוחניות, שעל ידם נעשים חיים מאושרים בגשמיות, ובאופן ש"לוקחים" לא רק את בחינות הגילויים, אלא עצמות ומהות א"ס ב"ה!
והדרך כדי לידע מה שנדרש וכיצד יכולים להגיע לזה - הנה כאשר לומדים חסידות, ומתבוננים בזה, כדי שיהיה "תלמוד המביא לידי מעשה", אזי יודעים כיצד להתנהג בחיים היום-יומיים, ולעשות "כלים" לקבל את ברכתו של הקב"ה, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", להיות מאושרים (הוא בעצמו יחד עם בני הבית) בגשמיות וברוחניות גם יחד.
[כ"ק אדמו"ר הורה לנגן ניגון "הבינוני" של כ"ק אדמו"ר הריי"צ. ואחר כך הורה לנגן ניגון הבעש"ט (שלש תנועות - דהבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן)].
***
במצווה חד-פעמית שיהודי מקיים - משתעשע הקב"ה לעולם ועד!
איתא במדרש, שכאשר אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו' שלשת ימים לילה ויום", "שלח לה (מרדכי לאסתר) והרי בהם יום ראשון של פסח", "אמרה לו, זקן בישראל, אם אין ישראל למה הוא הפסח"!
כלומר: מהי התועלת של פסח - בשעה שיש גזירה על כל ישראל ("להשמיד להרוג ולאבד גו'"), שבהם תלוי קיום הפסח.
ועל-פי מאמר המשנה "כל המקיים נפש אחת מישראל כו' כאילו קיים עולם מלא", מובן, שכן הוא גם כאשר מדובר אודות יחיד מישראל, שגם אז אומרים "אם אין ישראל למה הוא הפסח", שזהו תוכן הדין דפיקוח נפש של איש ישראל - יהיה מי שיהיה, מבלי הבט על מעמדו ומצבו - דוחה את כל התורה כולה.
והעניין בזה:
אמרו חז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", ומבואר בחסידות שהשורש של נשמות ישראל בעצמות הוא למעלה ובעומק יותר מהשורש של תורה ומצוות בעצמות, ובשבילם ניתן כללות עניין התורה ומצוות.
ועל-פי פתגם הבעש"ט "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", הרי מובן, שגם כאשר מדובר אודות נשמה אחת בישראל, הרי זה מקצת מן העצם שעל-ידו תופסים בהעצם כולו - עצמות ומהות אין-סוף ב"ה, למעלה מהשורש דתורה ומצוות.
ועניין זה מהוה לימוד זכות:
בעוונותינו הרבים, ישנם כמה וכמה מבני ישראל שאצלם צריך עדיין להתוסף בעניינים של לימוד התורה וקיום המצוות.
ואף-על-פי-כן, צריכים לידע, שנשמותיהם מושרשות בעצמות למעלה ובעומק יותר מהשורש דתורה ומצוות, וכאשר משתדלים שיתגלה אצלם שורש ומקור נשמתם, אזי כדאי כל העניינים כדי להציל נפש אחת מישראל, ובזה תלוי כללות העניין דנתינת וקבלת התורה ומצוות למטה.
ובנוגע לפועל:
כאשר באים ליהודי ואומרים לו שיתעסק עם פלוני בן פלוני כדי להחזירו בתשובה ולקרבו לתורה ומצוות - מתחיל לטעון שביכלתו לפעול יותר בתורה ומצוות בדרך ודאי , עם עצמו , מה-שאין-כן בנוגע לזולתו הרי זה רק ספק, וגם אם יפעל אצלו, יהיה זה רק ספק, וגם אם יפעל אצלו יהיה זה רק בענינים פשוטים של קיום המצוות.
ועל זה אומרים לו, שנשמות ישראל מושרשות בעצמות למעלה מתורה ומצוות, וכאשר ביכלתו להציל, ויעסוק בזה, להציל נפש אחת מישראל - הרי זה "כאילו קיים עולם מלא", לבנות עוד מקדש לו יתברך, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ובמילא, נכלל גם זה בעניין דפיקוח נפש שדוחה את כל העניינים, ולו רק לפעול החיבור של נשמה עם שרשה למעלה, ועל-ידי זה - עם עצמות ומהות אין-סוף ב"ה, שמשם נמשך כללות ענין התורה ומצוות.
ובנוגע לפועל:
כאשר יש ליהודי הזדמנות לדבר עם יהודי נוסף לקרבו ליהדות ולקיום המצוות - צריך לידע שאין אושר גדול יותר שיכול הקב"ה ליתן לו, לא רק בדברים רוחניים אלא גם בדברים גשמיים.
כי, על-ידי זה שמקרב יהודי נוסף, זקן או צעיר, איש או אשה, ופועל עליו לקיים מצווה - הרי אף-על-פי שהוא חושב שזוהי פעולה חד-פעמית בלבד, אומר רבינו הזקן בתניא ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכאשר יהודי מקיים מצווה אפילו פעם אחת בלבד, הרי זה למעלה אצל הקב"ה דבר נצחי, והקב"ה משתעשע ("צאַצקעט זיך") בזה לעולם ועד.
ובשביל זה כדאי להניח את כל ענייניו, כל העניינים שחושב שעל ידם הולך וגדל בגשמיות או ברוחניות - כדי לקרב יהודי לאבינו שבשמים, עצמות ומהות אין-סוף ב"ה.
וכיון שתובעים זאת מכל אחד ואחד מישראל, איש או אשה, צעיר או זקן - הרי זה סימן שנתנו לו מתחילה את הכחות שיוכל לקיים ציווי הקב"ה לעסוק ולקרב יהודי אחד, יהודי שני ויהודי שלישי, שיתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות.
וכאמור, גם כאשר נדמה לו שיכול לפעול עניין זה רק פעם אחת, הרי זה גם כדאי, כיון שלמעלה, אצל הקב"ה, הרי זה דבר נצחי לעולם ועד.
וכיון שאצל הקב"ה הרי זה עניין נצחי לעולם ועד, אזי גם השכר שמשלם הקב"ה לאדם שעסק ופעל לקרב יהודי לתורה ומצוות הוא נצחי לעולם ועד. היינו, שכל משך ימי חייו בעולם-הזה (וגם לאחרי מאה ועשרים שנה בבואו לעולם הבא), מחשב הקב"ה שהוא חייב לו, ובמילא נותן לו כל המצטרך עבורו ועבור בני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
[ניגנו את הניגון "קול ביער" וכ"ק אדמו"ר ניגן עם הקהל. אחר כך ניגן כ"ק אדמו"ר בעצמו "והיא שעמדה". אחר כך ניגנו ניגון שמחה. ואחר כך ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' - פ"א)].
***
ההתוועדות נמשכה עד אור הבוקר וכ"ק אדמו"ר הזכיר על זמני היום: עלות השחר, נץ החמה וקריאת שמע והוסיף בבת שחוק, שאין כאן תריסים שיוכלו לסוגרם...
לאחרי שכבר עברנו מפורים לשושן-פורים - והרי שושן-פורים הוא המשך לפורים גם אצל יושבי ערים הפרזים, דאף שאינם אומרים בו "ועל הנסים", מכל מקום, ישנם כמה ענינים שבהם הוא המשך לפורים - הנה יהי רצון שיהיה ההמשך דפורים לשושן-פורים ומשושן-פורים על כל השנה כולה, באופן שבמשך כל השנה כולה יהיה הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", שענינם בעבודה הוא "סור מרע ועשה טוב"..
וכשם שבימים ההם היה העניין ד"ונהפוך הוא", שכל הענינים המונעים ומעכבים נתהפכו ונעשו עזר וסיוע, ועל-ידי זה נעשה "אורה ושמחה וששון ויקר", "אורה זו תורה, שמחה זה יו"ט, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין", והיינו, שלאחרי נס פורים נמשכה תוספת הארה בכל ענינים אלו, ובמילא ניתוסף גם בענינים אלו למטה, שבהליכתו של יהודי בעולם למטה היה ניכר עליו שהוא "אות ועדות" (כמבואר בחדא"ג מהרש"א, מגילה טז, ב), מציאות אחת עם הקב"ה, כמו כן יתן השי"ת שמימי הפורים האלו יומשך - באמצעות שושן-פורים - על כל השנה כולה בכל העניינים ד"אורה זו תורה, שמחה זה יו"ט, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין".
ולאחרי זה גם למטה יותר - "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, בכל המצטרך לכל אחד ואחד ולבני ביתו, שנכללים בג' הסוגים דבני חיי ומזוני רויחי, ובאופן שה"רויחי" יהיה בכל ג' הענינים: מזוני רויחי, חיי רויחי ובני רויחי, ובשמחה ובטוב לבב, למטה מעשרה טפחים.
וכל זה יהיה כלי לקבל את הגאולה השלימה והאמיתית, שאז יקויים מ"ש "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שגם למטה מעשרה טפחים יהיו אך ורק עניינים של חסד ושמחה וטוב.
עתה יכריז "ועד המסדר" שכל אלו שנתחייבו יברכו ברכה אחרונה, ואחר כך - "בשמחה תצאו ובשלום תובלון", ובאופן שאפילו "ההרים והגבעות" - שלכאורה צריכים להפריע בהליכה בדרך הישר - "יפצחו לפניכם רנה", להוסיף תוספת כח ואור בהליכה במסילה העולה בית א-ל, להוסיף בלימוד התורה בכלל, ובלימוד החסידות ביחוד, ובקיום המצוות בהידור.
ועל-ידי זה ימשיכו ויפעלו ביאת משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו, בעגלא דידן.

הפצת יהדות - הלכה למעשה
הטביע הקב"ה בבריאה, שדברים הנחוצים ביותר לאדם, נקל יותר להשיגם. וכמו הצורך באויר, מזון, לבוש ובית - הנה הלבוש קל יותר להשיגו מאשר קנין או בנין בית; מזון קל יותר מלבוש, ואויר שנצרך ביותר לאדם, מזומן תמיד, בלי שום טרחה מצד האדם.
וכמו שהוא בצרכי הגוף, כן בצרכי הנפש: המצוות שהנשמה מוכרחת וזקוקה להם ביותר, בנקל יותר לקיימן. ובנדון דידן: שתי המצוות - משלוח מנות ומתנות לאביונים, נקל יותר לקיימן משאר המצוות של פורים (ולמצוות אלו חשיבות רבה בפורים, להיותן קשורות עם אחדות ישראל שהוא עניין עיקרי בחג הפורים, כיון שהגזירה הייתה מצד הפירוד שהיה).
בשביל קריאת המגילה - יש צורך במגילה כשרה ובבעל קורא. לקריאת התורה - בנוסף להנ"ל, יש צורך גם בעשרה יהודים דווקא. לאמירת "ועל הניסים" - זקוק לסדר תפילה או לסעודה המחויבת בברכת המזון. ומכל-שכן איסור תענית והספד וחיוב השמחה וכו' שזהו דבר התלוי ברגש הלב.
מה-שאין-כן משלוח מנות ומתנות לאביונים אין צריכים להכנות ואפילו ברכה בפני עצמן אין בהן, וקל ביותר לקיימן, וכשנותן שתי מנות לאדם אחד ושתי פרוטות לשני אביונים, פרוטה לכל אביון, יוצא ידי חובתו.
לכן החובה והזכות להשתדל ביותר, ובפרט לאלו שיש להם השפעה בסביבתם, לפרסם בכל מקום שידם מגעת, גודל מעלת מצוות אלו ואשר בנקל מאוד לקיימם, ואשר כל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצוות מחוייבים בהם. ולא עוד אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך יקיימו בעצמם מצוות אלו. ובודאי אשר תצליח ההשתדלות ויתוספו המונים המונים מישראל לקיום מצוות אלה.
(משיחת פרשת שקלים תשכ"ב)


כשהרבי מחלק 'משקה'
לעת סיום ההתוועדות פורים תשכ"ו, באופן פתאומי, החל הרבי במזיגת "משקה" מכוסו לכל הקהל מתוך שמחה רבה. הבאנו כאן כמה פנינים יקרות מאותו אירוע, מתוך יומן שרשם אחד הנוכחים בשעתו.

בשעה 8:30 נכנס הרבי להתוועדות.

הרבי אמר חמש שיחות כל אחת ארכה כחצי שעה ובין השיחות אמרו לחיים ונגנו ניגונים שמחים
בשעה 12:00 אמר המאמר ד"ה "ויבז בעיניו לשלוח ידו במרדכי".

אחרי המאמר ניגשו אנשים עם משקה, וכשהרבי דיבר אליהם סגר את הרמקול. אחרי המאמר דיבר עוד כמה שיחות. אחר-כך ביקש שינגנו את הניגון של הרבי מהר"ש והרבי בעצמו גם ניגן.

בשעה 2:00 שתה הרבי כמה כוסות עד הסוף וכשגמר עד הסוף, העביר ידו על המצח ושפשף קלות. כך עשה כמה פעמים. היה רגע שהביט בכוס וראה שהיא ריקה ומיד ניגש הרב מענטליק שהיה מוזג לרבי 'משקה', וכאשר אמר לו הרבי למזוג, מזג והרבי שתה הכל.
הרבי לקח את הסידור ופתח אותו, וכולם חשבו שההתוועדות נגמרה. פתאום קרא לנכדו של הרב זווין באמרו: אם נכדו של הרב זווין נמצא, שיבוא לקחת משקה בעד הסבא. נתן לו 'לחיים' ולא גמר כל הכוס, ואמר לו שיגמור כי אין לערבב את שלו עם הסבא וכיון שצריך להיות טופח על-מנת להטפיח, שיגיד קודם בשביל עצמו ואחר-כך בשביל הסבא. מזג לו פעם שניה ונתן לו מזונות. הנ"ל לא ידע אם זה בשבילו או בשביל זקנו, ואמר לו הרבי - הסבא היה עושה קידוש על 96% ולא היה צריך 'מזונות'...

אחרי השיחה ביקש הרבי לרוקן את כל הבקבוקים שישנם, והוסיף שאינו מתכוין לשפוך, שהרי זה 'בל תשחית' ובפרט בשנת השמיטה שישנה ההוראה "לאכלה ולא להפסד". הרבי התחיל למזוג, וכמה-וכמה התקרבו אליו ומזג להם. ואחר כך אמר: "כלים ריקים אל תמעיטי", שהכלים לא ישארו מלאים. מיד נעשה רעש ובמהירות "רוקנו את כל הבקבוקים". אחר כך שאל האם כל הכלים כבר ריקים? ונעשה רעש עוד יותר גדול.

פתאום אמר: " כל הפושט יד נותנים לו ...", והחל למזוג מכוסו לסובבים. מיד התחילו מאות אנשים לרוץ ונעשתה מהפכה גדולה. היו דחיפות קשות מאוד, בכדי לזכות להגיע אל הרבי, עד שאפילו הרמקול נשבר וכו'. והרבי ממשיך למזוג לכל אחד, ומבקש "לא לדחוף, כך אי אפשר לחלק", אבל המהומה הייתה כל כך גדולה עד שזה כמעט לא הועיל. כולם 'יצאו מהכלים' וביניהם היו הרבה מבושמים שנדחפו אל שולחן הרבי, עלו אחד על השני, קומה על קומה והזקנים ברחו והצליחו להינצל מהדחיפות ממש בניסים...

לסוע לשליחות
במהלך החלוקה, היו הרבה שביקשו ברכות וישועות פרטיות והיו הרבה עניינים מופלאים.
הרב י.ג. ניגש אל הרבי בבכיות נוראות וביקש ברכה והבטחה להיוושע בזרעא-של-קיימא כיוון שכבר נשוי הרבה שנים ולא נתברכו בפרי בטן. ואמר לו הרבי: "צריך הרי להיות פושט יד", ופשט הנ"ל שני ידיו בתנועה של מקבץ נדבות. ועשה הרבי תנועת ביטול חזקה בידו הקדושה ואמר "פושט יד הכוונה ליסוע לשליחות"! כשהנ"ל לא אמר כלום, אמר לו הרבי בקול רם: "יכול להיות 'לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו' - אבל כל זה לא מספיק. צריכים לקבל את 'שרביט הזהב' כדי שיהיה 'וחיה', ואת שרביט הזהב שלי אני נותן לאלו שנוסעים לשליחות".

ואמר הנ"ל, שמוכן ומזומן לנסוע לכל מקום שהרבי ישלח אותו. ואמר הרבי שצריך להיות גם בהסכמת האישה, ואמר הנ"ל ששניהם נמנו וגמרו לעשות כל מה שיאמר להם הרבי, ואמר הרבי: "אם כך, יש לכם את 'שרביט הזהב', ויהיה 'וחיה' בשנה זו ממש".

כל הזמן הרבי עומד ומתוך שמחה וקירוב מוזג לכל אחד ואחד משקה. וכשגומר בקבוק, נותנים מיד בקבוק שני וכך הלאה. בינתיים הרבי לקח סידורו ובירך ברכה אחרונה וסגרו, ולאט לאט פלסו הדרך ויצא בניגון (שהתחיל בקול רם) "כי בשמחה תצאו".

כאשר הרבי הגיע למדרגות הבימה, פתאום חומת אנשים נפלו, ובתוכם היה גם הרב חודקוב שגם הוא לקח 'משקה' ועד שקמו כולם ועשו דרך, היו הרבה דחיפות.

הרבי יצא מבית-המדרש בשעה 3:30.

הקהל היה בשמחה גדולה ויתפשו איש באחיו, בין אם הכירו ובין אם לא, וירקדו על הרצפה, על ספסלים ושולחנות. כאן רוקדים בעיגול וכאן ככוכב, כאן שניים מתלהבים בריקוד יד על יד וכאן אחד בודד קופץ על מקומו, מוחא כף וצועק ושר ככרוכיא והיה המחזה נפלא.

ליד היציאה מ-770 ראה שאחד מחזיק בקבוק יי"ש, והרבי לקחו ממנו והתחיל לחלק. מיד שנשמע הקול בבית-הכנסת למטה אשר הרבי מחלק יי"ש בחוץ רצו כולם החוצה, והדחיפות כמובן היו נוראות.
לאחד שרצה לעכב את הדחיפות אמר הרבי: הרי כבר קבלת ומדוע אתה עדיין עומד כאן?, הנ"ל ענה שמנסה לעכב את הדחיפות, ואמר לו הרבי: אם אתה מצליח לעצור את הדחיפות או לא אינני יודע, דבר אחד בטוח שאתה תופס מקום.

אחד מהבחורים צילם והרבי שאל לדעת מי זה, באמרו, "חיצוניות ממש". ולאחר שאמרו לרבי את השם, אמר - האם לכל הפחות קיבל לחיים?


כל ה'ליקוטי תורה'
לאחד מאלו שבקשו משקה אמר: "בתנאי שתלמד כל שבוע את התורה אור והליקוטי-תורה של הפרשה". ושאל הנ"ל "כל שבוע?" ואמר-לו הרבי - "זה המסחר", וקיבל על עצמו.

שמעתי אשר אחד ניגש וביקש גם בשביל חברו. ושאל הרבי למה החבר אינו לוקח בעצמו? ואמר הנ"ל - כי אינו רוצה להדחף, ואמר הרבי - אם אינו רוצה להדחף איננו יכול לקבל. הרבה אנשים ביקשו דברים פרטיים ולהרבה נתן ברכתו, אבל לאחרים לא נתן.

הקפיצים של המכונית של ר"י קרינסקי נשברו לגמרי, כי בתוך כל ההמולה הרבה אנשים נדחפו על המכונית בכל הזמן שהרבי עמד ליד המכונית, כשעה, לחלק יי"ש ואומר לכולם "לחיים ולברכה" בקול רם. גם הגג שקע ולא יכלו לפתוח את הדלת.

ואז בא ר' מרדכי ריבקין עם המכונית שלו והרבי נסיע לביתו עם המכונית שלו. זה היה בשעה 4:30.

הרבה מהקהל הלכו אחרי המכונית באמצע הרחובות וקול גדול של שירה "כי בשמחה" ליווה את המכונית וכשהיא נעלמה מהעין יצאו בריקוד שמח.

עוד קודם שהגיע הרבי לביתו, כבר התאספו ליד הבית [ביתו הפרטי של הרבי היה במרחק שני רחובות מבית המדרש וחדר עבודתו שב-770], כמה עשרות בחורים, וכשהגיע הרבי לביתו החלו לשיר, והיו אחדים שעשו שא...שא... כי לא רצו להרעיש ליד ביתו של הרבי, אולם הרבי הראה בידו שימשיכו ולא יתפעלו מהרחוב ועודד בידו הרבה. כשעלה על המדריגות, התחיל לחפש בבגדיו את המפתחות, ופתח את הדלת ומיד יצא ועודד הרבה בידיו הקדושות. אחד עשה מול הבית קוליע [התהפך על הראש] והרבי עודד הרבה בידיו עם הניגון הרוסי "ניעט ניעט ניקאווא".
ליד הבית הרבי חלק עוד-הפעם משקה. אחד בירך את הרבי שיהיה בריא והרבי ענה לו: גם אתם וכל אשר אתכם.

הכל היה לפלא. הרבי היה שמח מאוד מאוד, ובעמדו ליד דלת הבית רקד על מקומו לזמן רב.

בסוף החלוקה אמר "למה דוחפים, הרי הקהל קטן" וגם אמר - "שלא יקחו פעמיים, זה לא יוסיף כלום" והתחיל הרבי לעלות במדרגות התחתונות.

לפני שעלה אמר אחד "איבער א יאר נאך אמאל" [בשנה הבאה עוד הפעם], והרבי לא ענה לו אלא המשיך ללכת הלאה. הנ"ל נבהל לנפשו על זאת, וירץ אחרי הרבי וחזר על דבריו ויען לו הרבי: "און מיט א הוספה" [ובהוספה].

כל זה נמשך לערך 15 דקות ואחר-כך נכנס הרבי לתוך ביתו, וברחוב צהלה ושמחה עד אור הבוקר.

מספר הרב מנחם-מענדל גרונר - משלוחי הרבי לקרית-גת:

בפורים תשכ"ו אמנם הייתי עדיין ילד, אך זכורים לי היטב הדחיפות הקשות שהיו לקראת סיומה של ההתוועדות פורים ולאחריה. הרבי הכריז אז "כל הפושט יד נותנים לו" והחל לחלק 'משקה' מכוסו לקהל. כולם עשו מאמצים אדירים כדי להגיע אל הרבי ולקבל 'משקה' של ברכה.
למחרת, ביום שושן פורים, זכור לי בבירור כיצד הת' נתן גוראריה , בנו של הגאון ר' שניאור-זלמן גוראריה ע"ה שהיה רב חשוב וגביר גדול, ניגש לרבי לפני התפילה לבקש 'משקה' באומרו שלא קיבל אמש. הרבי השיבו שיבוא אחר התפילה. לאחר התפילה נכנס הרבי לחדרו והוציא בקבוק יי"ש ונתן לו 'משקה' תוך כדי שהוא מברכו לרגל יום הולדתו "שנת הצלחה בגשמיות ורוחניות".

מאוחר יותר, לאחר תפילת מנחה, ניגשו מספר אברכים ובחורים נוספים גם הם אל הרבי כדי לבקש 'משקה' מפני שלא קיבלו. הרבי ענה להם: "רוצים אתם לפשוט יד - געזונטרהייט [שיהיה לבריאות], אך כעת לא פורים ואין אומרים 'על הניסים'" ולא נתן להם. מאוחר יותר נודע שאחד מהם אף כתב לרבי שלא קיבל וביקש לקבל, והרבי ענה לו שילמד בהתמדה ושקידה ותלמוד-תורה כנגד כולם.

בשעתו הדברים עוררו אצלי תימהון רב: מדוע נתן גוראריה קיבל למחרת פורים מה שאחרים לא קיבלו, הייתכן שהרבי יבדיל בין איש לרעהו?
הסבר מפתיע לדבר קיבלתי לאחרונה במהלך שיחה שהייתה לי עם הרב אברהם פרידלנד , ר"מ בישיבה בקרית גת.
הרב פרידלנד סיפר לי כמשיח לפי תומו, כיצד הוא זוכר שבאותו לילה לאחר ההתוועדות הגיע אל חדרם המשותף בישיבה נתן גוראריה, שבור ובוכה עד שאי-אפשר היה להרגיע אותו. אחר שנרגע מעט הסביר שהוא נכח אמנם בהתוועדות, אך מאחר והוא צנום וחלש לא הצליח להגיע לרבי ולבקש 'משקה'.
הרב פרידלנד סיפר, שהציע לו שלא ילך לישון באותה הלילה אלא ילך וישקוד על לימוד שיחותיו ומאמריו של הרבי עד למחרת. בצורה זו, הסביר לו הרב פרידלנד, יהא זה כאילו המשכת להתוועד עם הרבי כל הלילה וההתוועדות לגביך כלל לא הסתיימה, ומי יודע אולי הרבי ייתן לך 'משקה' מחר בבוקר...

ואכן כך היה. הת' נתן גוראריה זכה לקבל 'משקה' בזכות עמלו, אולם שאר הבחורים שהלכו לישון לא קיבלו למחרת.

וכמה מפליאה תשובתו של הרבי לאחד מאותם הבחורים, שילמד בשקידה והתמדה ותלמוד תורה כנגד כולם...

מספר הרב דוד קרץ מעפולה:


כשיצא הרבי בדרכו לביתו, הרבי מזג והתקדם אט אט. הרבי ירד מהמדרגות הראשונות, וצעד עוד צעד או שניים, תוך שהוא מוזג, כאשר כל הזמן מביאים בקבוקים נוספים. הת' שלום בער לוויטין, ניסה לפנות מקום כדי שהרבי יוכל להתקדם לכיוון המכונית, והזיז את העומדים בשביל. פתאום שמענו את הרבי פונה אליו אומר:
"לימא, אן התפעלות" (לימא, בלי התפעלות). היה ברור לכולנו שהרבי מתכוון שהת' שלום בער לויטין יפסיק לארגן 'סדר בבלגן', והוא אכן הפסיק מיד. ברם איש לא הבין מדוע הרבי קרא לו בשם אחיו 'לימא לויטין'.
שוב המשיך הרבי להתקדם בצעדים איטיים תוך כדי מזיגה לכולם, עד שהגיע למכונית. וגם כאן, מכל הצדדים הושיטו ידיים עם כוסות, וחלק נשענו על המכונית עד שהוציאו את המכונית מכלל שימוש...

אני זוכר כי אחרי שהרבי נסע לביתו דיברנו על כך שהרבי פנה לשלום בער וקרא לו 'לימא', שנים אחר כך בהזדמנות מסויימת פגשתי את ר' לימא לויטין והזכרתי לו את הסיפור הזה. הוא חייך וסיפר לי את ההסבר לדעתו לאותה אמירה 'סתומה' של הרבי:

"לאחר אותה התוועדות, כמו כולם, גם אני ניגשתי לקבל משקה מהרבי, אך בכל פעם שהושטתי את הכוס, ראיתי כי הרבי נמנע מלמזוג לי. ניסיתי שוב ושוב, אך אני רואה שהרבי מוזג לכולם ולי לא. לאחר ניסיונות רבים התייאשתי. הבנתי שלא בכדי הרבי לא נותן לי. נעמדתי אפוא מרחוק וליבי עגום עלי. חשבתי לעצמי, מה עשיתי שאני לא זוכה לקבל 'משקה' כמו כולם?!

יצאתי החוצה ולפתע אני שומע את הרבי אומר "לימא אן התפעלות". הבנתי מיד שהרבי אומר זאת לי, וזה קשור לכך שלא קבלתי משקה בשעה שכולם מקבלים.

כאשר הרבי הגיע למכונית החלטתי לנסות שוב. מי יודע, אולי הפעם?! הושטתי שוב את ידי עם הכוס. הרבי אמר לי בחיוך: "לימא, למה אתה מחזיק כוס שבורה?" הכוסות היו מנייר, ובגלל הלחץ והרטיבות, הכוס שלי נותרה ללא תחתית, ואני אפילו לא הרגשתי בכך... כעת הבנתי מדוע הרבי לא מזג לי, ומה הייתה כוונת הרבי באמירתו אלי.

מיד השגתי כוס אחרת, והושטתי ידי לרבי - ואז הרבי מזג לי 'משקה' בהרחבה ובחיוך גדול.

ר' לימא מסיים: "אתם חשבתם שהרבי דיבר אל אחי שי' כשאמר 'לא להתפעל', הרי הוא בעצם דיבר אלי למרות שעמדתי מרחוק".

הפכתי בסיפור הזה שוב ושוב, וראיתי את הבחנתו המיוחדת של הרבי. הבחור עצמו לא הרגיש שכוסו שבורה, אבל הרבי, הבחין בכך ונמנע מלמזוג לו כדי שלא יהיה 'בל תשחית'. הרבי גם נמנע מלומר לו זאת בשעת מעשה, כדי שלא יתבייש בפני הבחורים הרבים שהיו שם. יותר מכך - כאשר אותו בחור עמד מן הצד כאוב, הרבי הרגיש בכך בתוך המהומה הגדולה, ועודד אותו ביחד עם רמיזה של ביקורת לאחיו: "לימא, בלי התפעלות..."
עוד בנושא עניני החג
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il