ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מתמודדים עם הקורונה באתר ישיבה. היכנסו כעת!
בית המדרש מדורים קול צופייך

פרק 304

קריאת שקלים בפרשת כי תשא

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
השבת נקרא בפרשת משפטים, ושבת זו היא גם שבת שקלים, כלומר שבשבת זו נקרא בשני ספרי תורה, בספר הראשון נקרא שבעה עולים בפרשת השבוע ובספר השני נקרא בקריאה של שבת שקלים. הגמרא (מגילה כט:) דנה באיזה פרשה קורים בפרשת שקלים, אם בפרשת צו או בפרשת כי תשא
קול צופייך (681)
הרב שמואל אליהו
303 - העוזר לישראל, כעוזר את השכינה
304 - קריאת שקלים בפרשת כי תשא
305 - פרשת תצווה, פרשת זכור - הלכות פורים
טען עוד
(וז"ל הגמרא: מאי פרשת שקלים? רב אמר 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי', ושמואל אמר 'כי תשא'. בשלמא למאן דאמר כי תשא - היינו דקרי לה פרשת שקלים, דכתיב בה שקלים. אלא למאן דאמר את קרבני לחמי, הכא מידי שקלים כתיבי התם? אין, טעמא מאי - כדרבי טבי. בשלמא למאן דאמר צו את בני ישראל - משום דכתיבי קרבנות התם, כדרבי טבי. אלא למאן דאמר כי תשא, קרבנות מי כתיבי? שקלים לאדנים כתיבי! - כדתני רב יוסף, שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית וכו'"), ולהלכה (רמב"ם פי"ג מהל' תפלה ה"כ, שו"ע או"ח סי' תרפ"ה ס"א) נפסק, שקורים בפרשת כי תשא. וכך כותב מרן בשו"ע: "ר"ח אדר הסמוך לניסן שחל להיות בשבת, קורין פרשת שקלים שהיא כי תשא, עד ועשית כיור נחשת, ומפטיר: ויכרות יהוידע. ומוציאין שלשה ספרים, באחת קורא פרשת השבוע, ובשני של ר"ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים", עכ"ל.

בפרשת כי תשא יש ששה פסוקים שאותם קורים בפרשת שקלים, והם מהפסוק הראשון של פרשת כי תשא, ועד 'לכפר על נפשותיכם' השני (מפסוק יא עד פסוק טז).

המוסר שב"מחצית" השקל
שואל האלשיך הקדוש: מדוע ציוה הקב"ה למשה רבנו לגבות מחצית השקל לשקלים שהוא סכום שאינו שלם, ומדוע לא ציוה לגבות לפחות מטבע של שקל אחד מכל אדם מישראל שהוא מטבע שלם? וז"ל: "למה מחצית השקל שהוא חצי ולא דבר שלם"?, ע"כ. ומה עוד, שהיה מן הראוי לגבות סכום נכבד, כגון עשרה שקלים - אבל גם אם גובים מטבע קטנה, לפחות שתהיה זו מטבע שלמה?! וז"ל: "הלא כל רואה כופר נפש הלז הלא יתחמץ לבו באומר מה זאת, כי הלא הוא יתברך האומר בערכין ואם מבן עשרים שנה וכו', והיה ערכך הזכר חמשים שקלים ואם ערך זכר מבן עשרים הוא חמשים, איככה נוכל וראינו כופר נפש אשר מבן עשרים ומעלה חצי שקל באופן יהיה נדון בקרבו אולי יש הפרש בין שקל לשקל...", עיי"ש עוד. ועוד יש להקשות, הרי משה רבנו התקשה ולא ידע לאיזה מטבע התכוון הקב"ה כשצווהו: 'זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ', וכמו שמבאר רש"י: "זה יתנו - הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו", עכ"ל; ולכאורה, אם משה רבנו איננו מכיר בטיב ובצורת המטבעות, היה יכול לשלוח אותו לשווקים שיראה במו עיניו את צורת המטבע! ובמקביל, היה יכול לשאול את צפורה אשתו שתראה לו את המטבע שנקרא "מחצית השקל" וידע ויכיר בטיבו ובערכו? ואם כן, מדוע היה צריך הקב"ה לעשות עמו נס כזה ולהראות לו מטבע של אש בצורה של מחצית השקל ולומר לו "זה" יתנו?
והנה, ידוע שישנם שלושה דברים ויש אומרים ארבעה דברים, שמשה רבנו התקשה בהם. אחד מהם, כשציוה לו הקב"ה למשה רבנו לעסוק במולד הלבנה, בעיבור החודש ובחשבונות מהלך הכוכבים. וכך אומר לו הקב"ה (פרשת בא, שמות י"ב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. והיה משה רבנו מתקשה גם בדבר זה מאוד, וכמו שמבאר רש"י וז"ל: "החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר ויהי ביום דבר ה', ביום צותו, מן היום אשר צוה ה' והלאה, אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה", עכ"ל. גם במעשה המנורה התקשה משה רבנו, לפי שנצטוה לחצוב את כולה מגוש אחד של זהב, ולא לעשותה חלקים חלקים ולחברם יחד, אלא הכל עשוי ממקשה אחת. וזהו שכתוב (פרשת בהעלותך, במדבר ח, ד):
'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה'.

ומבאר שם רש"י וז"ל: "וזה מעשה המנורה - שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה. כמראה אשר הראה וגו' - כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו'. כן עשה את המנורה - מי שעשאה. ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה", עכ"ל. ויש אומרים שגם בקשר של תפילין התקשה משה רבנו, עד שאמר לו הקב"ה "וראית את אחוריי" שהראה לו קשר של תפילין. והנה, בשלמא מהלך הכוכבים, קידוש ועיבור החודש, וכן מעשה המנורה, הם דברים באמת קשים והיה צריך הקב"ה להראות לו במוחש. אבל מטבע, מה כל כך קשה בהכרת צורת וטיב מטבע פשוטה?! על זה אומר האלשיך הקדוש, שכל אדם מישראל אינו יכול להגיע לשלמות כשהוא לבדו עם עצמו, עד שיהיה מחובר עם חברו. וז"ל: "על כן רמז לנו יתברך, כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו, כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו, אחד הוא. ובכן הם ערבים זה לזה", עכ"ל.
ועוד יש להוסיף, שמושג "חצי" הוא מוסר גדול לעם ישראל. לומר לך, כמה שאדם גדל ומתעלה ביותר, לעולם הוא במדרגה של "חצי" ולא מגיע לשלמות, ועל כן לעולם לא יוכל לומר שהוא כבר למד מספיק, אלא עדיין צריך ללמוד ולהוסיף חילא באורייתא ובמידותיו, ויש להמשיך ולהמשיך ללמוד וללמוד וללמד.

שוויון סך התרומה לכולם
בפירוש "דעת זקנים" הביאו, שמה שציווה הקב"ה בתרומת השקלים להשוות את תרומת העשירים והעניים, למרות שבשאר התרומות התקבלו גם תוספות, מה שאין כן בתרומת השקלים, וכמו שכתוב: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם', הוא משום שמטרת הגבייה של מחצית השקל היתה לדעת את מספרם של עם ישראל, ואם היו מוסיפים או ממעיטים, לא היו יכולים לדעת לכוון את החשבון. וז"ל: "העשיר לא ירבה - כדי לכוון החשבון. ד"א, שלא יוכל העשיר לומר חלקי במקדש גדול יותר ממך", עכ"ל. כלומר, שכיון שבאותם חצאי שקלים השתמשו לעבודת המשכן, קנו בהמות ועופות לקרבנות, שמן להדלקת המנורה, סולת, שמן ויין למנחות וללחם הפנים, וכדו', ובזה היו משתמשים. ומטרת הגבייה הזאת היתה לשם כך שיהיה חלק לכל אחד ואחד מעם ישראל בכל קרבן וקרבן שהקריבו בכל יום ויום, וכן שיהיה לכל אחד ואחד חלק בכל עבודה מעבודות המשכן. וכיון, שכך, סביר להניח שהעשירים ירצו לתרום יותר כדי שירגישו שחלקם גדול על חלקם של העניים והקמצנים, לכך השווה הקב"ה את התרומה לכולם.

מטבע "של אש" - התלהבות
הקב"ה מצוה את משה רבנו לגבות מחצית השקל, ומדגיש פעמיים שמטרת הגבייה היא שתכפר על נפשות בני ישראל, וכמו שכתוב: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם '. והנה, מבוא בחז"ל שכסף השקלים בא לכפר על מה שנתנו עם ישראל מכספם וזהבם לעשיית העגל. וקשה, וכי במטבע קטנה של חצי שקל בלבד יתכפר לעם ישראל על מה שהזילו מכספם ומזהבם לרוב לעשיית העגל?! ועוד צועק משה רבנו לפני הקב"ה, הרי בחטא העגל כפרו בך!! חטאו מייד אחרי שמיעתם על הר סיני "אנוכי ה' אלקיך"!! והיאך יתכפר להם בחצי שקל בלבד?! אומר לו הקב"ה, אם אתה מתקשה כיצד מטבע קטנה של חצי שקל יכולה לכפר על חטא העגל שהיה גדול ועצום, אני באמת יכול לשלוח לך שליח להראות לך מה זה חצי שקל, אבל אין זו מטרתי שיביאו סתם כסף, אלא מטבע "של אש", וכמו שהדגיש רש"י, שלא הראה לו מטבע רגילה אלא "של אש". ומזה אנו למדים, שאמר לו הקב"ה וכי אני צריך את הכסף שלהם לקרבנות?! והרי את כל הכסף שיש להם אני נתתי להם, אני ציוויתי לקחת מהמצרים את אוצרותיהם, וזה היה מעט וזעיר ממה שחייבים המצרים לעם ישראל על עבודתם במשך רד"ו שנים בפרך! אלא, אומר הקב"ה למשה רבנו, אני רוצה שגם אם הסכום שנותנים הוא זעיר, אינני זקוק לממון אלא לצורת הנתינה, להתלהבות , ולכן הראה לו מטבע " של אש ", שתהיה הנתינה בצורה של " אש ", בשמחה ובחשק, באש של קדושה, אתה הרי נותן כדי להיות שותף בהקרבת הקרבנות שמקריבים במשכן בכל יום ויום!! ועל כן, אם הנתינה היא בשמחה ובטוב לבב, זה מתחבר עם קדושה. ועוד, שה"מטבע" הוא מלשון "טבע", לומר לנו שאם האדם נותן את הכסף בהתלהבות, זה משריש בטבעו אש של קדושה ונתינה.

ארבע שבתות וסדר קריאת פרשיותיהן
חכמינו תקנו ארבע פרשיות מיוחדות שקורים בתורה החל מהשבת שסמוכה לראש חודש אדר (ופעמים בראש חודש אדר עצמו כשחל בשבת שאז מוציאים שלושה ספרים). וכך אומרת המשנה
(מגילה כט.): "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת - קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת, בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החדש הזה לכם, בחמישית חוזרין לכסדרן", עכ"ל.

ארבע פרשיות אלה הם שבת שקלים, בשבת הקרובה, פרשת זכור שלעולם קורים אותה בשבת הסמוכה לפורים, פרשת פרה ופרשת החודש סמוכות האחת לשניה. ואומר הרמב"ם
(פי"ג מהל' תפילה ונשיאת כפים ה"כ וכ"א) שפרשיות אלה לפעמים ממש צמודות, ולפעמים מרוחקות זו מזו. וז"ל: "וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים, בשנייה קורין זכור וכו', בשלישית קורין פרה אדומה וכו', ברביעית קורין החדש הזה וכו'. נמצאת אומר, שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה או בין שנייה ושלישית (בין שבת שניה לשלישית), ופעמים יהיו שתי הפסקות בין ראשונה לשנייה ובין שנייה ושלישית, אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין", עכ"ל.

כלומר, שלפעמים יש הפסקה של שבת אחת, ופעמים של שני שבתות, וזה דוקא בין ראשונה לשניה או בין שניה לשלישית, אבל שלישית ורביעית לעולם יהיו צמודות. והטעם הוא מדברי הירושלמי (מגילה פ"ג ה"ה) אותו מביא הרי"ף בפרק בני העיר, וז"ל: רבי אבא בשם רבי חייה בר אשי אמר, אין מפסיקין בין פורים לפרה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אמר, אין מפסיקין בין פרה להחודש. א"ר לוי סימניהון דאילין פרשתא: "בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה". רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אמר, בדין הוא שתקדום החודש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתן של כל ישראל", עכ"ל הירושלמי.

זבד"ו, ב"ו ד"ד ובי"ו - רמזים להפסקות
רש"י על הגמרא (מגילה ל. ד"ה ואי זו היא שבת) מביא סימן לדעת את סדר קריאת ארבע הפרשיות שתקנו חז"ל בשבתות שמר"ח אדר והלאה, וז"ל: "...אדר לעולם חסר - ואם כן הוה ליה פסח בשני בשבת, וקיימא לן דלא בד"ו פסח לעולם, וימים הראויין לקביעת ראש חודש אדר זבד"ו, וסימן מסורת הפסקת פרשיות כך: זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. זהו פירוש זט"ו: אם בא ראש חודש אדר בשבת - יהא לך הפסקת פרשה ביום חמשה עשר ולא יותר; שהרי ביום ראש חודש קורין פרשת שקלים, ולשבת הבאה פרשת זכור, כדתניא בברייתא: אי זו היא שבת שניה - כל שחל פורים להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת, ומתניתין נמי תנן בשניה זכור, והיינו כרב, דאמר פורים שחל להיות בערב שבת מקדימין, ועכשיו יחול פורים בערב שבת ואנו מקדימין כרב, אבל לשבת שלישית של אדר שהוא יום חמישה עשר לחודש - מפסיקין, ובשבת רביעית (לחודש) שהיא סמוכה לפורים של מוקפין מאחריהן קורין פרה אדומה, דתניא בברייתא: אי זו היא שבת של פרשת פרה - כל שסמוכה לפורים מאחריה, ואוקימנא היכא דחל ראש חודש ניסן בחול, וזה יחול באחד בשבת שהוא חול, ופרשת החודש קורין בשבת שלאחריה, שהרי היא סמוכה לראש חודש ניסן, הרי לך פירוש זט"ו, פירוש ב"ו: אם בא ראש חודש אדר בשני בשבת - תהא הפסקה בשבת שלאחר ראש חודש, שהוא יום ששה לאדר, שהרי הקדמת פרשת שקלים בשבת שעברה, כדתנן: חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה, ושוב אין לך הפסקה בהן, שהרי שבת שלאחריה נקראת פרשת זכור והוא יום שלשה עשר לחודש, ופורים ליום מחר, ושבת של אחריה פרשת פרה אדומה שהיא סמוכה מאחריה, ושבת של אחריה יום עשרים ושבעה לחודש קורין פרשת החודש שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, והרי לך פירוש ב"ו, פירוש ד"ד: אם בא ראש חודש אדר ברביעי בשבת - תהא לך הפסקה בארבעה לחודש, שבת של אחר ראש חודש, שהרי הקדמת פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש, כל הטעם כטעם פירושו של ב"ו, ואין לך עוד הפסקה בהן, והרי לך פירוש ד"ד, פירוש ובי"ו: אם בא ראש חודש בששי בשבת - יהא לך הפסקה אחת ליום מחר, שהוא שני לחודש, והשניה ביום ששה עשר, הראשונה ביום מחר - כדתניא: חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת שניה, דסבירא לן כרב דאמר: ערב שבת כאמצע שבת, ומקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה, ופרשת זכור בשבת של אחריה, שהוא יום תשעה לחודש והיא סמוכה לפורים, ובשבת שלאחר פורים שהוא ששה עשר לחודש - יפסיק פעם שניה, ואף על פי שסמוכה מאחריה לא תקרא פרה אדומה, כדאמר רב חמא בר חנינא לעיל, דהיכא דחל ראש חדש ניסן בשבת קורין פרשה שלישית בשבת הסמוכה לראש חדש ניסן, כדי שתקרא פרשת החודש בשבת של ראש חודש, ופרשת פרה בשבת שלפניה והוא יום עשרים ושלשה לחדש. דרך קצרה: סימן ימי קביעת ראש חודש אדר - זבד"ו, וסימן ההפסקות - זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, חל ראש חודש אדר בשבת ביום שביעי - ההפסקה בחמישה עשר לחודש ולא יותר, חל ראש חודש אדר ביום שני - הפסקה בששי לחודש ולא יותר, חל ראש חדש אדר ביום רביעי - הפסקה ביום רביעי ולא יותר, חל ראש חודש אדר ביום ששי - הפסקה ביום שני לחדש וביום ששה עשר לחדש", עכ"ל. ביאור דבריו הוא כך: אם יחול ראש חודש אדר ב ז' , כלומר בשבת, או ביום ב' - שני, או ביום ד' - רביעי או ביום ו' - ששי. למעשה, השנה יחול ר"ח אדר ביום ששי [ הדברים נאמרו בשנת תשנ"ח, אבל השנה שנת תש"ע ר"ח אדר הוא ביום שני הבא, והסימן של ראש חודש הוא ובי"ו, כלומר שאז יש שני שבתות הפסקה, שבת ב' לחודש אדר, ושבת י"ו לחודש אדר, וזהו ובי"ו . ואם יחול ראש חודש ביום רביעי, אז הפסקה תהיה ביום ד' אדר, וזהו ד"ד . ואם יחול ראש חודש אדר ביום שני [ כמו השנה שנת תש"ע שיחול א' באדר (שני דר"ח) ביום שני ] אז תחול ההפסקה בשבת ו' באדר, וזהו ב"ו ,[ובאמת השנה בפרשת תרומה לא תהיה שום קריאה מארבע שבתות ].

הפטרת שבת שקלים
בעניין הפטרת שבת שקלים כותב הרמב"ם (שם) "מפטירין בן יהוידע הכהן". וגם בשו"ע נפסק כלשון זה, והמקור מדברי הגמרא (מגילה כט.). והנה, בדרך כלל ההפטרות של האשכנזים ארוכות יותר מההפטרות של הספרדים, והשבת בהפטרת שקלים זה הפוך, שהספרדים מוסיפים עוד חמשה פסוקים, ומנהג אשכנז כלבוש, שקורים מ"בן יהואש במולכו" והלאה, בסך הכל קריאה של שבעה עשר פסוקים. והמנהג אינו בכדי. הנה ידוע, שפסוקי ההפטרות צריכים להיות לפחות עשרים ואחד פסוקים, כנגד שלושה פסוקים (מינימום) של שבעה עולים. אבל אם הקטע נגמר בפחות מכך, אפשר לסיים גם בפחות מעשרים ואחד פסוקים, וכמו בהפטרת "רני עקרה". והנה, העניין של "בן יהוידע" החל מ-"ויכרות יהוידע" ועד הסוף הם עשרים ואחד פסוקים. אלא, שהטור והלבוש טוענים, שכיון שהעניין של "בן שבע שנים יהואש במלכו" אינו קשור להמשך שמינה את הפקידים על גביית השקלים, וכל אחד הוא עניין אחר לעצמו, לכן אין לקרוא פסוקים אלו. ולכן אותם עדות שמדלגים פסוקים אלה היינו משום שאין זה מן העניין של גביית השקלים. ומכן החלוקה השונה של קריאת ההפטרה בין העדות השונות.


הטעם לקריאת פרשת שקלים
למה קורים פרשת שקלים? הנה במשנה ברורה מבאר את הדברים, אבל לכאורה הוא סותר את עצמו, והערוך השולחן נוקט את הנימוק השני שבדבריו. וכך כותב המשנה ברורה (סימן תרפ"ה סק"א): אבאר בקיצור ענין ד' פרשיות. והוא, חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מר"ח אדר עד ר"ח ניסן לזכרון ד' דברים והם אלו. הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה", עכ"ל. כלומר, שזה מדין "ונשלמה פרים שפתינו", משום שבעוונותינו אנחנו לא מביאים בזמננו. ולפי דבריו יצא, שבזמן שבית המקדש היה קיים לא היו צריכים לקרוא בפרשת כי תשא, אלא היו מביאים בפועל, ולא היו צריכים ל"ונשלמה פרים שפתינו". ובהמשך (שם, סק"ב) כותב המשנ"ב: "קורין פרשת שקלים - דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, והאי 'לחדשי' יתירא הוא, אלא אמרה תורה, יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה, וזהו ניסן, דגמרינן בגמרא בג"ש שחודש זה הוא חודש ניסן, וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן, ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים", עכ"ל. והנה, רש"י (מגילה כט: ד"ה קורין) מבאר אחרת, וכך הוא כותב: "קורין בפרשת שקלים - להודיע שיביאו שקליהם באדר , כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה, כדאמרינן בגמרא", עכ"ל. משמע מדבריו, שגם בזמן שהיה בית המקדש קיים היו קורים בשבת הסמוכה לר"ח אדר בפרשת שקלים, כדי להכריז, להזכיר ולהודיע לעם שעליהם להביא את שקליהם (מחצית השקל) באדר. ועוד, רש"י כותב כדי שיביאו באדר, ובמשנה ברורה כותב שיביאו בר"ח ניסן. ולכאורה מה הם היו עושים בר"ח עד ניסן? אלא, שבר"ח אדר מכריזים שיכולים להביא כבר בר"ח אדר, אלא שיגידו שמביאים את התרומה לשם הבאת תרומה חדשה.

כוונת מצות קריאת שקלים
ידוע הכלל שבהבנת פסיקת ההלכה של מרן בשו"ע, שבכל מקום שמרן מביא שתי דעות, אם מביא את הדעה הראשונה בסתם ואת הדעה השניה בלשון "יש אומרים", פוסקים את ההלכה כדעה הראשונה, ולא הזכיר מרן את הדעה השניה אלא לחלוק לה כבוד (למ"ד), וזהו "סתם ויש הלכה כסתם". ואם מרן מביא את שתי הדעות בלשון יש אומרים, פוסקים את ההלכה כדעה השניה, וזהו "יש ויש הלכה כויש". והנה, מרן מביא בשו"ע (הל' קריאת שמע סי' ס' ס"ד) בעניין מצוות אם צריכות כוונה או לא שתי דעות, ונוקט בלשון "יש ויש" ופוסק כלישנה שניה, וז"ל: "י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה". והרדב"ז כותב, שכל מה שנפסק ברמב"ם ובשו"ע שמצוות צריכות כוונה, זה דווקא במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן אינן צריכות כוונה. ומיהו, כל המפרשים ובכללם הגאון מוילנא, מבינים שמרן לא מחלק בין מצוות דאורייתא לבין מצוות דרבנן, ובכולם נפסק שמצוות אינן צריכות כוונה. והנפקא מינה בזה היא, שלדעת רוב הפוסקים, השומע את הקריאה של פרשת שקלים חייב להתכוון שהוא יוצא ידי חובת מצוה דרבנן שתקנו לקרוא את קריאת פרשת שקלים, ואם שמע את הקריאה ולא כיוון לצאת ידי חובת המצוה, צריך לשמוע את הקריאה במניין אחר ולהתכוון לצאת ידי חובת המצוה. רק לדעת הרדב"ז אין חיוב לחזר אחרי מניין אחר אם לא כיוון, כיון שזו מצוה דרבנן, אבל אנן לא קי"ל הכי. ואומר החיי אדם חידוש, שאנן סהדי, שעצם השינוי שקורים בספר תורה שני בבית הכנסת מעורר את המתפללים לכך שיש מצוה מיוחדת, ויצאו ידי חובתם. אבל אנחנו טוענים, לשם מה להסתמך על עדות של אנן סהדי של אחרים, מוטב שיכוון האדם בעצמו שהקריאה שהוא שומע היא מצות קריאת שקלים מדרבנן, וחייב להתכוון בה כדי לצאת ידי חובתו. ועל כן, טוב לכוון לפני שקורים בפרשת שקלים, שאנחנו מקיימים את מה שתקנו חז"ל. וכיון שיש הבדל בין דעת המשנה ברורה לבין דעת רש"י ביסוד המצוה של קריאת שקלים, טוב שיתכוון שהוא בא לצאת ידי חובת כל הדעות, גם לדעת המשנה ברורה שזה כנגד הבאת השקלים, וזה מדין "ונשלמה פרים שפתינו" וגם לדעת רש"י שיש בקריאה תזכורת להבאת השקלים בפועל, וכמו שהיו קורים גם בזמן שהיה בית המקדש קיים. וזאת, למרות שבסידור "קול אליהו" נקטנו בנוסח ה"לשם יחוד" כדעת רש"י בלבד. אם לא כיוון, יש אומרים שישמע קריאה אחרת ויכוון, ויש אומרים שיצא ידי חובתו.

קריאת קטן בד' פרשיות
נהוג בכמה קהילות להעלות קטן לתורה לקרוא מפטיר והפטרה. הרבה שואלים, האם קטן יכול לעלות לקריאה של פרשת שקלים? הנה בעצם דין העלאת קטן לתורה כותב מרן והרמ"א (סי' רפ"ב ס"ג וס"ד) שקטן יכול לעלות לתורה, וז"ל: "וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים", עכ"ל. גם מרן פסק שם: "הכל עולים למנין שבעה אפי' קטן שיודע למי מברכים". הרי, שקטן יכול לעלות ואפי' לקריאת "זכור" שהיא דאורייתא. והנה, ה"גינת ורדים" התשב"ץ והריב"ש פוסקים, שקטן אינו עולה אלא למפטיר משום שהוא חוזר בקריאתו על העליה של המפטיר שכבר קרא המשלים, אבל אינו עולה לקריאה חדשה. ולדעתם, בקריאה של ד' פרשיות וכדו', שההפטרה היא בספר תורה אחר ולא קרא אותה המשלים, אין להעלות קטן לקריאה זו. המשנה ברורה והכף החיים מביאים את דעת רבי עקיבא איגר שאין להעלות קטן לארבע פרשיות כלל, מהטעם הנ"ל. וז"ל (שם, באה"ל ד"ה או בד'): "ובחדושי רע"א מצאתי שכתב שבתשובת פרח שושן העלה לעיקר דקטן לא יקרא בד' פרשיות, ומשמע בכל גווני", עכ"ל. ומיהו, אם עלה וקרא ולא ידעו, יצאו ידי חובתם בדיעבד. ולכתחילה אין להעלות אלא גדול.

מטרת השקלים בימינו
כתוב במסכת סופרים: "וקורים בפרשת שקלים בכדי שיביאו שקליהם לפני פרשת זכור". והנה, התוס' כותבים שהיו רגילים להביא את שקליהם ביום התענית, משום "ואני בצדק אחזה פניך", ובירושלים נוהגים לתת בליל י"ד בערב, בליל פורים של מוקפים. ויש שנהגו עוד מקודם, כבר בר"ח. ולמעשה, אין נפק"מ בדבר, משום שמובא במסכת סופרים, וכך כתוב בכף החיים, שנותנים את השקלים לתלמידי חכמים, ולכן נותנים את זה מר"ח אדר, כדי שיהיה לת"ח אמצעים לקיים את מצות סעודת פורים ומצוות החג. ומשום כך גם קודם ר"ח אדר מכריזים על השקלים.

החייבים במחצית השקל
הרמ"א כותב: "י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג', ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי"ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו. ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה , ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחצית אלו, ואין נוהגין כן", עכ"ל. הנה לדעת הרמ"א יש לתת שלושה חצאי שקלים. ואפי' אם הוא כמו המטבע של חצי שקל של ימינו שאינו שוה מחצית השקל של המדבר. ועוד אומר שרק מי שבן עשרים ומעלה. ואומר המגן אברהם על דבריו, שזהו לדעת הברטנורא, אבל לדעת התויו"ט והרמב"ם והרמב"ן חולקים ואומרים שמגיל י"ג חייב. ובהגהות מיימוניות אומר שחייבים קטנים גם בפחות מבן י"ג. וז"ל המג"א (סק"ג): "זהו לדעת הר"ע ברטנורה, אבל התויו"ט כתב, שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י"ג חייב. ונשים פטורים, ובהג"מ כתב דנשים וילדים חייבים, ולא ידעתי מנ"ל האי. ואי' במשנה, כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק: במקום דנהיגי לתת המעות לחזן אין איסור בדבר, דכל הנותן אדעתא דמנהג נותן [מ"ב סי' נ"ד] אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא"כ מחלקים מהם לעניים", עכ"ל. כלומר, שקטן מהדין לא חייב, ובזמן שבית המקדש היה קיים, אם נתן כשהיה קטן, שוב אינו פוסק. והשאלה מי אינו פוסק, האם האב או הבן? לדוגמא, אם האב נתן על בנו בן העשר מחצית השקל, ולשנה אחרת נסע אביו למדינת הים ושם אינו יכול לתת על בנו, או שנפטר אביו, האם חייב הבן לתת כיון שאביו נתן עליו פעם אחת או אינו חייב כיון שהבן לא נתן על עצמו אלא אביו הוא שנתן עליו, וזה לא שעבד את בנו לשנה אחרת? והנה, בעניין זה דן ה"מחצית השקל" על המגן אברהם מיהו החייב במחצית השקל, האם הבן או האב. והנה, הרמב"ם כותב שאיש הוא החייב במחצית השקל, ואשה אינה חייבת, ומיהו, אם אשה הביאה מקבלים ממנה את תרומתה.

סדר תרומת מחצית השקל
בפרשה מוזכר שלש פעמים המילה "תרומה": האחת מוזכרת בפסוק י"ג:
"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' ". השניה בפסוק י"ד: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה' ". הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

על זה כותב רש"י, שרמוזות כאן שלש תרומות, וז"ל: "דבר אחר, לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות , שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים: אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו", עכ"ל. ומכאן המקור לדברי הרמ"א הנ"ל, שיש לכל אחד לתת שלש פעמים מחצית השקל, זכר לאותן שלש תרומות המוזכרות בפרשה. ומיהו, הרב "יפה ללב" והגאון מוילנא חולקים על הרמ"א, משום שלא מדובר בפעם אחת שנתנו שלש תרומות, אלא בשלש תקופות שונות, ולכן לדעתם אומר הגאון ב"מעשה רב" בסי' רס"ג, שהוא אינו נוהג מצות מחצית השקל אלא בחצי שקל בלבד.

ערך מחצית השקל
והנה, הגאון רבי יצחק אלפייא, בעל התענית דיבור, מונה בספרו "קונטרס היחיאלי" סדר מסויים כיצד יש לתת מחצית השקל, וגם הרב פלאג'י בספרו ספר החיים כותב באריכות כיצד יש לתת, ולדעתם יש כלל אחר. יש לחשב כמה היה שוה מחצית השקל בזמן משה רבנו שנתנו תרומה לעבודת המשכן, וכן כמה היה שוה בזמן שהיה בית המקדש קיים, משום שבזמן בית המקדש השני היו נותנים כל אחד דרכונות של זהב, וכולם היו נותנים את זה בשוה, ואחרי כן יש מי שאומר שכשהעניו נתנו פחות, ויש מי שאומר שכשהעשירו נתנו פחות. והעניין הוא, שכשעלו בעליה הראשונה בזמן בית שני, היו מעט ומצומצמים של עם ישראל, וכשגבו לקרבנות, אם כל אחד היה נותן חצי מהמטבע של אותה תקופה, לא היה בידם די לעבודת המקדש, ולכן גבו מכולם בשוה דרכונות של זהב. וכשלאחר זמן התרבו התחילו לגבות פחות בהתאם. ועל זה אומר הרמב"ם, שלעולם אין לתת פחות ממחצית השקל שהיה בזמן משה רבנו, ומונה את החשבון של שלשה דרהם, שזה בערך עשרה גרם של היום, וזה חמש עשרה ₪ למרות שבעיתונים כתוב אחרת, וזאת, משום שכשאדם נותן חצי שקל לגזבר, ואחרי כן אומר לחברו תן לי את החצי שקל, ואני אתן שקל שלם לגזבר עליי ועליך, מבקש עוד קצת, משום על הפריטה עולה לו מעט, משמע שהכסף הוא סכום שהגזבר גובה מערך השוה לרכוש, ולכן צריכים לשלם כמה ששוה בשוק כשהולך לקנות.

חיוב נתינה על כל אחד ואחת מישראל
מהדברים האמורים לעיל נמצינו למדים, שכיון שהמטה יהודה עייאש כותב נגד הרמ"א שלא צריכים לתת שלש חצאים, וכן דעת הגאון, ומכיון שלא חייבים נשים וקטנים, ומכיון שבימינו שיש מטבע שנקרא "חצי שקל", יכול כל אחד לומר שהוא אינו חייב אלא בחצי שקל של המדינה, אבל יש לדעת שלא יכול לצאת בזה ידי חובה, והטוב ביותר הוא שאמנם אשה וקטן אינם חייבים, אבל יש מדרש שאומר על הפסוק "כל העובר" אפילו עובר במעי אמו נותנים עליו חצי שקל, ולכן יש לתת אפי' על אשה וקטן. ועוד, שבעל "כף החיים" כותב, שכשהמן אמר "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה", הביאור הוא שעשה חשבון כמה עם ישראל נותנים שקלים ונתן תמורתם כדי שלא תעמוד להם זכות זו, ואמר לו הקב"ה רשע, כבר הקדמתי שקליהם לשקליך, שנתנו חצי שקל קודם, והמן רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל כולל נשים קטנים וילדים, אשר על כן יש לתת גם עליהם. ולכן כותב הגהות מיימוניות שגם הם חייבים, ונכון שלא מובא כן בהלכה, אבל על פי הדרש יש להקפיד בזה. ומכל מקום, טוב לומר בשעה שנותן על ילדים שהם פחות מגיל י"ג שנה, שזה "בלי נדר" ואינו מתחייב לתת בשנה הבאה לאותו הבן.

הפריש למחצית השקל והותיר
פעם היו יודעים לתת את ערך מחצית השקל האמיתי כמו שהיה שוה בזמן בית המקדש, שהוא בערך סך השוה לחמש עשרה ₪ של היום. ואם אדם עובד ואין לו כסף לתת לכל בני ביתו, ידאג לבקש מאשתו להפריש בכל פעם פרוטה אחת בלבד, עד שיצטבר לסכום השוה לחיוב מחצית השקל עבור כל אחד ואחד מבני הבית כולל האשה, הבנים הגדולים והקטנים, וגם עבור הבנות. ואם אספה אשתו עד ר"ח אדר שמכריזים על השקלים יותר מהסכום הנחוץ למחצית השקל, לדעת בית שמאי יש לתת הכל למחצית השקל כיון שהפרישו את זה לשם מחצית השקל וכבר הוקדש לצדקה למטרה זו, ולדעת בית הלל יש כאן טעות, ואילו היתה יודעת האשה שכבר צברה את הסכום הנחוץ לחיוב מחצית השקל לא היתה נותנת עוד, ולכן לא קנה ההקדש מאותו הנותר. ומכל מקום, אם היה אדם אוסף כסף ואומר שזה למטרת רכישת בהמה לקרבן, וכשבא לקנות את הבהמה הוא מגלה שנשאר לו יותר ממה שהבהמה שווה, בכהאי גוונא גם לדעת בית הלל כל הכסף שייך להקדש. והנפקא מינה בזה לימינו היא, שיש אנשים שנותנים כסף לילד ואומרים לו לתת בקופה ואומרים ש"זה לבר מצוה, לטלית ולתפילין", והנה כשמגיעה הבר מצוה שלו הוא מגלה שיש בכסף יותר ממחירן של תפילין, לא יאמר שקונה תפילין פשוטות והנותר יהיה לו, אלא יש להדר ולקנות בנותר תפילין יותר מהודרות ויותר יקרות, ואם בכל זאת ישאר כסף, ישאל את הרב מה יעשה בכסף הזה. ולמעשה, יש לקנות תפילין ליתום שלא יישאר בלי תפילין.

צורת אמירת ההפרשה
היה בירושלים רב גדול שקראו לו רבי יצחק שוורץ. היה בא לבית הכנסת של רבי יהודה החסיד, וראה שנותנים חצי שקל. הלך לבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי של הספרדים וראה שנותנים זכר למחצית השקל. הפך עולמות, וצעק עליהם שעושים איסור, איך אומרים "זכר למחצית השקל" והרי על ידי כך הכסף הפך להקדש לבית המקדש, ויצטרכו לגנוז את הכסף הזה! אמרו לו שפודים ומזכים במטבעות של חצי שקל, ואמר שמועיל לראשון ולא לאחרים. ובאמת, יש במסכת סופרים דבר מעניין. וכך כתוב: "כשנותן יתן לצדקה ולא יתן למחצית השקל". ואחרי כן: "ואסור לומר עליהם 'לשם כופר' אלא 'לשם צדקה'". ועל כן, אם אדם אומר "למחצית השקל" זה בעיה בהלכה, ואם אומר "זכר למחצית השקל" אין בזה בעיה, משום שהוא מתכוון לזכר ולא למחצית השקל ממש. ואם אדם אומר שתורם סכום "למקדש" או "לקודש" צריכים לשאול רב. והיינו טעמא, משום שכתוב בסוף מסכת שקלים, שאם אדם בזמן הזה הקדיש ביכורים מה עושים בו? יש בזה מחלוקת אם זה הקדש או לא, ועל כן אדם מכניס את עצמו לבעיות, ואדם לשם כך צריך להזהר לומר "זכר למחצית השקל".

הפריש צדקה בלבו
אדם שומע הלכות שקלים, וחושב בלבו שיתן 100 ₪ לישיבה, ולא הוציא את הדבר בפיו. יש אומרים "כל נדיב לב" מכאן שאפי' במחשבה זה מחייב. ויש אומרים שזה רק לבית המקדש, אבל לצדקה סתם לא חייב על המחשבה. ובמרן מביא שתי דעות, ולכן אם יכול יתן, ואם לא, יעשה התרת נדרים.

פדיונה של אמה עבריה
כתוב בפרשת השבוע פרשת משפטים (שמות כא, ז): "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים'. וכותב רש"י, וז"ל: "לא תצא כצאת העבדים - כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים", עכ"ל. ואחרי כן כתוב (שם, ח-ט): "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ". מכאן, שהאדון מצווה לדאוג לשלומה ולהבראתה של האמה, עד כדי לתת אותה לבנו לאשה. ואם לא יעשה כן משום שנחשבת לרעה בעיני האדון, לא יכול האדון למכור אותה, כי זה נחשב לבגידה בבת ישראל ובכבודה של האמה. ועל זה מסכמת התורה (שם, יא): "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף". על זה אומר האור החיים הקדוש,

רמזי אמה העבריה לדעת האור החיים הקדוש
ונראה לפרש פרשה זו דרך רמז על פי דבריהם שאמרו (סוטה מב:) אין איש סתם אלא הקדוש ברוך הוא דכתיב (לעיל ט"ו ג') ה' איש מלחמה, ואמרו עוד (שהש"ר פ"ג) לא זז ה' מחבב לכנסת ישראל עד שקראה בתו, ומצינו שכינה הכתוב ענין הגלות בשם מכירה דכתיב (ש"א י"ב) וימכור אותם ביד וגו'. והנה, לפי מה שקדם וצוה הכתוב על הקונה עבד עברי שלא יעבוד אלא שש שנים לזה קובל הכתוב בעד עם בני ישראל למה נשתנה דינו מדין העבדים היוצאים בשש, והוא אומרו וכי ימכור איש את בתו לאמה למה תגרע מדין העבדים אשר צוית שש שנים וגו', והוא אומרו לא תצא כצאת העבדים בשביעית. ולמה נמכרה בגלות המר הזה זה לנו אלף ותרע"ב ואנחנו לא נושענו ותן לנו משפט עבד עברי הרשום בכתב . וחזר הכתוב וטען אם רעה וגו' פירוש אם עודנה במדרגת רשע שבשבילו נמכרה דכתיב (ישעי' נ') הן בעונותיכם נמכרתם וגו', ואומרו בעיני אדוניה אשר וגו' פירוש, כי הבת היקרה ישנה גם במדרגת כלה כמאמר ספר קודש הקדשים שיר השירים (ד' ח'), והוא אומרו אדוניה אשר לו יעדה כי אותה יעד לכלה וכתיב באל"ף אשר לא יעדה פירוש הן עתה לא יעדה לצד מעשיה המכוערים, וטען הכתוב על זה "והפדה"! פירוש כי לא יוכר לה בחינת הרע בעודה מכורה ובועליה אדונים זרים כי הם ימנעוה מעשות טוב ויכריחוה לעשות רעה בעיני אדוניה, ואין תשובת היותה רעה בגלות תשובה, עד שתהיה גאולה, אז יוכר בה אם רעה אם לא, ומעתה אינו מן הדין שימכרנה לעם נכרי על אשר תהיה רעה בעיניו כל זמן שהוא בוגד בה פירוש כל זמן מכירתה אלא על אשר עשתה בימי שלותה כשלא היה עליה יד מושל נכרי. ואומרו ואם לבנו. טען וחזר וטען, כי מצינו שהקדוש ברוך הוא קרא לישראל בנים בהכרזה לעיני העמים כולם וידעו כי ישראל הם אומה המיועדת בשם בן לה' , והן עתה אם עדיין אומה זו מיועדת לבחינת בנו מן הראוי היה לפחות שלא תהיה גרועה מהאומות כאשר עינינו רואות רום מעלות האומות וישובן מה שאין כן ישראל ומן הראוי לא תהיה גרועה מהם ודי לה השפלה זו שלא יהיה לישראל מדרגה גדולה מהם , והוא אומרו כמשפט הבנות כי גם הם יקראו בנות אלא שלא יתכנו במעלה זו ליקראות בתו של הקדוש ברוך הוא. ויצאה חנם פירוש הגם שלא יהיה בידם לא תורה ולא מצות ואפילו לא יכספו לדבר הגאולה והוא אומרו אין כסף, כי יסוריה יספיקו לפדיונה וכו'", עיי"ש עוד באורך. הנה במצרים ה' גאל אותנו, ואנחנו עתה בגלות, יש יהודים ברוסיה שבגלל הגלות המר והתרחקות היהודים ממקור מחצבתם, מעורבבים בגויים, וישנם יהודים נשואים לגויות וכן יהודיות נשואות ליהודים, ואין להם את ההדרכה ואת הכח למנוע את אותה התבוללות שנגרמת שלא באשמתם. וכן יש הרבה יהודים באמריקה שמפאת עושרם לא חושבים לעלות לארץ ישראל, והם ממש מסכנים ושבויים במצבם. ויש יהודים שנמצאים בצרות בשאר מקומות בעולם. גם אנחנו נמצאים בצרות, ולפעמים מבלבלים אותנו בהוראות כגון לבנות חדרים אטומים, ומפחידים אותנו בכל מיני תרחישים אפשריים, אנחנו נמצאים בגלות!! רבונו של עולם, תפדה אותנו בגלל כל אותם ייסורים!!

רמזי סוגי הקץ בפרשה
עוד רומז האור החיים הקדוש, שיש שני קיצים לישראל, יש קץ הסתום, שעד שיגיע הזמן, ויש קץ של "אחישנה" שיגיע יותר מהם. ומבאר שם את ההבדל ביניהם, וז"ל: "או תרמוז הפרשה על זה הדרך - וכי ימכור איש, זה הקדוש ברוך הוא, את בתו אומה הקדושה, לאמה - פירוש, להיות שכבר עברו גליות על ישראל גלות מצרים גלות בבל כו' וכולם לא נשתעבדו ישראל אלא לאומה אחת, ואין דבר זה סובב קריאת שם עבדות על ישראל, אבל בגלות החל שאנו בו עתה משתעבדים ישראל לכל ע' אומות בכל מקום אשר שם עברי בזוי הוא ושפל וכל אחד בוזז וחוזר ליקוטי בתר ליקוטי , ודבר זה ינסה ויסמן בהם בנסיון גדול, וסימן מובהק, והוא אומרו "לאמה" כי אומתינו בגלות זה קנתה שם אמה. ומעתה, גם בבוא גאולתינו ופדיון נפשנו כבר קנתה האומה שם עבדות, לזה אמר הקדוש ברוך הוא הבטחה כי גאולת האומה הלז לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים אלא בנסים מופלגים בפרסום בכל העולם , והוא אומרו לא תצא כצאת העבדים הרמוזים בתורה (לעיל כ, ב) מבית עבדים וגו' שאז לא הפליא ה' פלאיו אלא באומה אחת, ואז בכל העולם והיו מלכים אומניך ושרותיהם וגו' וישתחוו כל מלכי ארץ ככתוב בספר ישעיה (מט, א) ואומרו אם רעה וגו' יתבאר על פי מאמר הזוהר, כי תשתנה גאולת ישראל אם תהיה באמצעות מעשיהם הטובים לאם תהיה לצד השלמת קץ הסתום, כי אם תהיה באמצעות הכנת ישראל יבא הגואל מלאך ה' בעמוד אש מוצב ארצה וראשו בשמימה , ואם לצד הקץ וישראל לא ראוים לו עליו נאמר (זכריה ט) עני ורוכב על חמור, והוא אומרו כנגד ביאת הגואל לצד הקץ הגם שאין ישראל ראוים לו אם רעה וגו' פירוש אפילו אם תהיה רעה בעיני אדוניה כשיגיע הקץ אשר קצב ליעדה ולא באל"ף ירצה שאינה ראויה ליעודיו כי היא רעה, אף על פי כן והפדה פירוש פדיון יושג לה על כל פנים אבל לא יהיה הדבר כדרך אם לא תהיה רעה בעת הגאולה . ואמר לעם נכרי וגו' פירוש כי לא לצמיתות יהיה המכר לעם נכרי הגם שיבגוד בה, כמאמר הכתוב (איוב כח) קץ שם לחושך. וכנגד ביאת הגאולה לצד מעשיהם הטובים והכשרתם, אמר "ואם לבנו ייעדנה", על דרך אומרם (ב"ב י.), כשישראל עושים רצונו של מקום נקראו בנים, הכוונה אם יעודים אשר ייעדנה ה' בעת הגאולה תהיה לצד היותם במדרגת בנים, אז כמשפט הבנות, דבר זה יגיד הפלגת שעשוע ישראל בבוא הגואל , פירוש בנות הם נשמות המשתעשעים בגן עדן הנקראים בנות ירושלים ומשפט שקצב להם צרור המור דודי לי להגלות להם אורו יתברך וזה הוא מחייתם ושעשועם ותכלית מאויים אמר ה' כי כמשפט הזה יעשה להם בביאת הגואל בעודם בעולם הזה יגלה ה' אור שכינתו על כל הצדיקים ויאמרו כולם זה אלי וגו' בתמידות כמשפט הבנות". אנחנו אומרים, רבונו של עולם, הגיעה הגאולה של "בעתה", ואנחנו רוצים גם את הגאולה במדרגה של "אחישנה", שהרי הרבה זכויות יש בעם ישראל, ואם אין הדבר מתאפשר מצד הכנתם של ישראל, אז יש דרך של "והפדה", ומגיע לנו כ"ד קישוטים כמו כ"ד קישוטי כלה! וזהו שאומר האור החיים הקדוש, שיש בפסוקים אלה ללמוד רמז על הגאולה העתידה.

אנו רוצים גאולה מכל בחינה שהיא
רבונו של עולם, נמכרנו בגלות המר הזה, ועדיין לא נושענו, והרי כתוב כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". ויש להבין מהם "משפטים"? הנה כתוב (תהלים קמז, יט) "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", ויש להבין מדוע כתוב בלשון רבים "חקיו ומשפטיו" ולא כתוב "חוק ומשפט לישראל"? אלא כתוב במדרש, "מגיד דבריו ליעקב" אלו דינים של התורה. אומר הקדוש ברוך הוא, מה שאתם מקיימים את התורה, כביכול גם אני מקיים את התורה. וזהו "חוקיו ומשפטיו" שאלו חוקיו של הקב"ה מה שהוא מקיים גם ביחד עם ישראל, וכן משפטיו אלו משפטיו של ישראל מה שהוא כביכול מקיים ביחד עם ישראל. ולכך אנו מתפללים ואומרים, רבונו של עולם, הנה כתוב בפרשה שלנו שאמה העבריה משתחררת ונפדית, והרי זהו כביכול גם מצוה המוטלת גם עליו יתברך בכך שהוא ישחרר אותנו מהגלות המר הזה על ידי פדיון!! לכך יהי רצון שהקב"ה יגאל אותנו, בין אם זה "בעתה" ובין אם זה "אחישנה", ואפילו אם זו תהיה גאולה במדרגה של "עני הרוכב על החמור", למרות שאנחנו שואפים ורוצים שהגאולה שלנו תהיה במדרגה של "מלאך בעמוד של אש רגליו בארץ וראשו מגיע השמימה", אבל גם אם זה יהיה במדרגה של "עני הרוכב על החמור" דיינו, ויהי רצון שנזכה לראות "עין בעין", וכן יהי רצון שנזכה לשלם מחצית השקל לתרומת בית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן ואמן.
עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il