ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה מעמק אברהם

קידוש השם במסירות נפש

הקדמה- חשיבות החיים ומגמתם; המקור לחיוב מסירות נפש; קידוש השם בכל המצוות; האם סברת 'קרקע עולם' זהו חידוש של אביי?; האם רבא מסכים לסברת קרקע עולם?; סברת קרקע עולם בהלכה; אונס מחמת הנאת עצמם בשעת גזירה; ישוב קושית הר"ן על הראב"ד מהירושלמי (גדרי שעת גזירה); ישוב קושית הרמב"ן על הראב"ד; שיטות הסוברות כראב"ד; שיטת רש"י והמאירי כרמב"ן; . סיכום
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

א. הקדמה- חשיבות החיים ומגמתם
כל התורה כולה מקרינה ומלמדת אותנו את חשיבות החיים של האדם מישראל. וכך כתוב בתורה: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח, ה). וכן למדנו במסכת ברכות (לב:) כי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), גם זו אזהרה גדולה לשמירת חיי הנפש וגם חיי הגוף. (ועיין מסילת ישרים פרק ט').
עם כל זאת, הרי שמעל לכל עומדת המגמה הכללית של קידוש השם בעולם, היא תכלית החיים הכללית והפרטית. הרמב"ם, ביד החזקה, בהלכות יסודי התורה, לאחר שפירט את מצוות האמונה היסודיות, כותב בפרק ה' הלכה א':"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'" ."כל בית ישראל מצווין" - זוהי הדגשה מיוחדת של הרמב"ם.
קידוש השם הוא התוכן המהותי העצמי של כלל ישראל, הנועד לספר תהילת ה' בעולם. מתוך המהות הכללית הזו, מתפרט ערך חיים זה לכל יחיד ויחיד מבני האומה, "אומת אל חי". כך היא לשון התורה: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה', ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'" (ויקרא כב, לא-לג).
ואמרו על כך חכמינו זכרונם לברכה בספרא:"ולא תחללו- ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש, וכשהוא אומר ונקדשתי- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר בתוך בני ישראל- המרובים.... המוציא אתכם מארץ מצרים- על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי" . מגמתה של יציאת מצרים היא, שנקדש את שם ה' בעולם. אמנם, כפי שכל חיינו מודרכים בכלליהם ופרטי פרטיהם על פי גדריה של תורתנו הקדושה, האלוקית, כך גם בודאי ערך עליון זה. נתבונן מעט בגדרי חיוב זה.

ב. המקור לחיוב מסירות נפש
הגמרא במסכת סנהדרין (עד.) מבררת סוגיא זו של קידוש השם: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד- כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ועבודת כוכבים לא? והא תניא אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר - "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי"". ההדגשה על המשך הפסוק: "בתוך בני ישראל", כלומר בפרהסיא, ברבים, יש חיוב של מסירות נפש על קידוש השם.

עונה הגמרא: "אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא רבי אליעזר אומר: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך" ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"? אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך".
נמצאנו למדים מסוגיא זו, שלכולי עלמא ישנו יסוד כללי בכל התורה והוא שמירת החיים של אדם מישראל:"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" ."וחי בהם- ולא שימות בהם" . ופירש רש"י (יומא פב):"טעמו של דבר, לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות. אמר הקדוש ברוך הוא תבטל המצוה ויחיה זה" .
אף על פי כן, ישנו יסוד עוד יותר שרשי ויותר כללי וגם הוא מוסכם על הכל, והוא: אהבת ה'. כלומר, אהבת ה' היא עמוקה יותר ושרשית יותר מאשר החיים עצמם, שהרי חיינו הפרטיים הם ניצוץ של חיים, ואהבת ה' היא שורש כל חיי העולמים כולם. כך מלמדת אותנו תורתנו הקדושה:"ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל נפשך" . אהבת ה' המוחלטת מתישמת בשיאה במצות קידוש השם במסירות נפש. כבר הזכרנו דברי חז"ל בסנהדרין (עד): "יכול אפילו בפרהסיא" יעבוד אלהים אחרים כדי להציל את חייו-"תלמוד לומר "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי"" , עתה נוסיף דברי רש"י במקום (סנהדרין עד. דיבור המתחיל לא תחללו): "בפרהסיא איכא חילול השם וצריך לקדש את השם וזהו 'ונקדשתי', שמוסר נפשו על אהבת יוצרו".
כלומר, היסוד הזה של קידוש השם עד מסירת נפשו על אהבת יוצרו, שלא לעבוד עבודה זרה, הוא עוד יותר עמוק וכולל מן היסוד של "וחי בהם", ושרשו אהבת ה'.
שני יסודות אלה מוסכמים. אמנם, נחלקו התנאים לגבי היסוד של אהבת ה' עד מסירות הנפש במקום שאינו נוגע לקידוש השם בפרהסיא, כלומר בצנעה:
רבי ישמעאל אומר, שגם על עבודה זרה, אם כפוהו לעבוד בצנעה, כלומר שלא בפני עשרה יהודים ואם לאו יהרגוהו, יעבוד ואל יהרג, משום היסוד של"וחי בהם ולא שימות בהם" . כלומר חביבה עצם נפשו של אדם מישראל גם מן היסוד הגדול של אהבת ה' כשאין בו קידוש השם בפרהסיא. אמנם רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק ורבי אליעזר, לומדים מהפסוק:"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" , "שתהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך" (לשון רש"י), ואפילו זו נפשך. כלומר, אהבת ה', דהיינו, שלא להמירו בעבודת כוכבים (רש"י דיבור המתחיל ואהבת), זהו גם כן יסוד כללי לכל התורה כולה, והוא עמוק יותר אפילו מן היסוד של "וחי בהם", הוא קודם לחיים עצמם, ולכן חייב למסור את נפשו- את חייו, על אהבת ה' ואפילו בצנעה. אמנם, כאמור, רבי ישמעאל חולק על יסוד זה וסובר שרק קידוש השם הוא יסוד עמוק יותר מאשר "וחי בהם", ולכן רק בפרהסיא ימסור את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה.
נמצאנו אם כן למדים דרוג של ערכים לדעת רבנן: א. קידוש השם ב. אהבת ה' ג. שמירת החיים.
עוד הוסיפה הגמרא לעבודה זרה גם גילוי עריות ושפיכות דמים שעל אלה העבירות ימסור את נפשו להריגה ואפילו בצנעה וכפי שפרטה הגמרא את הלימוד:
"גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי, דתניא רבי אומר: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה', וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה... ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.
רוצח גופיה מנא לן? סברא הוא, דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי (אדון עירי) זיל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך. אמר ליה (אמר לו רבה) לקטלוך ולא תיקטול, מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי".


ג. קידוש השם בכל המצוות
ממשיכה הגמרא בסנהדרין ומרחיבה את המושג של קידוש השם מעבר לאיסור עבודה זרה, במצבים מיוחדים.
"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות, אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור .
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור" .
רבי יוחנן מחדש אליבא דרבנן דעלית בית נתזה, שהסכימו שעל עבודה זרה יהרג ואל יעבור, היינו לא רק עבודה זרה ואפילו בצינעה, אלא כל המצוות כולן, ואפילו מנהג של ישראל, "לשנויי ערקתא דמסאנא" , אם כופים על יהודי לעבור עליהם בפרהסיא, דהיינו בפני לפחות עשרה יהודים, זה בגדר קידוש השם ויהרג עליהם. וכן בשעת גזירת המלכות, כלומר, לא כפיה של איש פרטי, אלא גזירה כוללת של המלכות, גם אז יהרג ואל יעבור אפילו על מנהג של ישראל, ואפילו בצינעא. כל זה כלול בערך של קידוש השם שהוא עמוק יותר מהערך של "וחי בהם", והוא מחייב מסירות נפש על כל המצוות ואורחות היהדות.
הגמרא ממשיכה ומחדדת עוד יותר את ההגדרה, ושואלת: "והא אסתר פרהסיא הואי? (ברש"י: ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא ).
אמר אביי: "אסתר קרקע עולם היתה" (רש"י:"אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה" ).
רבא אמר: "הנאת עצמן שאני" (רש"י:"שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו, אלא להנאת עצמו מתכוין, שאני, ואין כאן חילול השם ליהרג על כך" ).
נמצאנו למדים מכאן שני גדרים נוספים במציאות של קידוש השם. אביי מחדש שכאשר אינו עושה מעשה, אף שישנה מציאות של חילול השם כיון שהמעשה נעשה בפרהסיא או בידיעת הציבור, אבל הוא שאינו עושה מעשה אינו מחלל את השם בעצמו, ולכן אין צריך למסור עצמו למיתה ויקיים"וחי בהם" !
רבא מחדש שכאשר הגזירה אינה להעביר על דת, אלא משום הנאת עצמן, אין בזה גדר של קידוש השם ואפילו בפרהסיא לא ימסור עצמו למיתה ויקיים"וחי בהם ולא שימות בהם" .

ד. האם סברת 'קרקע עולם' זהו חידוש של אביי?
בכתובות ג: אומרת הגמרא שבתולה נישאת ביום רביעי בשבת, ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים. שואלת הגמרא מאי סכנה? ועונה- שגזרו היוונים שבתולה הנישאת ביום רביעי תיבעל להגמון תחילה. שואלת הגמרא, הרי זו אינה סכנת נפשות אלא אונס ואין צורך לבטל את התקנה. ואם משום צנועות שמוסרות את נפשן למיתה על מנת שלא תבעלנה על ידי גוי, נדרוש ונפרסם שבאונס מותר להן להיבעל לגוי. ענתה הגמרא שאי אפשר לפרסם זאת משום פרוצות שיבעלו ברצון.
- שאלו התוספות איך אמרה הגמרא שבאונס מותר להן להיבעל, והרי למדנו במסכת סנהדרין, שעל ג' עבירות חמורות: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יהרג ואל יעבור אם אונסים אותו ואפילו בצינעה, וכמו ברציחה שממנה למדנו לעריות, וכאן זה גילוי עריות?
ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי, דרחמנא אפקריה לזרעיה. כלומר, בעילת גוי אינה בכלל איסורי עריות. והוכיח ר"ת את דבריו מהסוגיה בסנהדרין, ששאלה הגמרא "והא אסתר פרהסיא הואי?" ומדוע לא שאלה הגמרא מאסתר על עצם הדין של עריות, שאמרנו שיהרג ואל יעבור, והמתינה עד לדינו של רבי יוחנן שבפרהסיא יש חיוב של קידוש השם? אלא על כורחנו, שכיוון שהיתה שם בעילה של גוי, אין זה בכלל איסורי עריות, (ואפילו למאן דאמר במגילה (יג) שאסתר אשת איש היתה, כיון שבעילת גוי אין לה גדר של ביאה), ולכן שאלה הגמרא רק מדין קידוש השם בפרהסיא.
הריב"ם חולק על ר"ת וסובר שבעילת גוי נחשבת לביאה והיא בכלל איסורי עריות. אלא שקשה לשיטתו הגמרא בכתובות: "ולדרוש להו דאונס שרי"- היתכן? הרי זה בכלל איסורי עריות שעליהם יהרג ואל יעבור, שהרי כעת הן נכנסות לחופה ובודאי לפני כן כבר היו אירוסין? על כך משיב הריב"ם, שהיינו משום שאשה קרקע עולם היא ולא עשתה מעשה, ולכן אינה חייבת למסור את נפשה על כך. ולגבי השאלה מדוע לא הקשתה הגמרא בסנהדרין על אסתר מעצם הדין של עריות, עונה הריב"ם: משום שזה היה פשיטא לגמרא מעיקרא, שכיון שאשה קרקע עולם היא ואינה עושה מעשה, אין לה דין של איסורי עריות לגבי חיוב מסירות הנפש על כך. אבל לעניין חילול השם חשבנו שאין זה מועיל, כיון שסוף סוף נעשה איסור בפרהסיא ויש בו חילול השם, ותירץ אביי, שכיון שהיא אינה עושה מעשה גם חילול השם אין לגבה ואין צריכה למסור נפשה.
אם כן מפורש בתוספות החילוק שבין ר"ת לריב"ם בענייננו, שלדעת ריב"ם ידענו את היסוד של קרקע עולם לגבי עריות ואביי חידש זאת גם על חילול השם, ואילו לדעת ר"ת מעיקרא לא ידענו יסוד זה כלל עד שחידשו אביי, שהרי ר"ת הוכיח, שביאת גוי אין שמה ביאה, מהא דלא הקשתה הגמרא על אסתר מעריות, והיינו משום שביאת גוי לא שמה ביאה, על כורחך שלא ידעה הגמרא את היסוד של קרקע עולם בעריות, דאם כן, תיפוק ליה משום סברת קרקע עולם, שלכן לא שאלנו על אסתר מעריות, ואין לר"ת הוכחה מסוגיה זו.
לקמן נראה נפקא מינא שנובעת מחילוק זה שבין ר"ת והריב"ם.

ה. האם רבא מסכים לסברת קרקע עולם?
התוספות בסנהדרין (עד: דיבור המתחיל והא אסתר) הוסיפו הוכחה לשיטת הריב"ם,- שידענו מעיקרא שבמקום שאין עושה מעשה, אפילו בעריות ממש אין חיוב של מסירות נפש, שהרי המקור למסירות נפש בעריות הוא מרוצח, כפי הלימוד של רבי שהובא לעיל, והרי ברוצח גופיה, אם אינו עושה מעשה בידיים, כגון שמשליכים אותו על תינוק כדי שיתמעך, מסתברא שאין חיוב למסור עצמו, שהרי הוא אינו עושה מעשה כלל, ויכול לומר מאי חזית דדמא דתינוק סומק טפי מדמא דידי, אם כן בודאי גם בעריות כאשר אינה עושה מעשה אין חייבת במסירות נפש.
הר"ן בחידושיו לסנהדרין (דיבור המתחיל והא אסתר) מביא את דעת הריב"ם כדעת תוספות, ומוסיף את סברת התוספות שבסנהדרין, אלא שהוא גם מוסיף וטוען, שלדעת ריב"ם רבא חולק על אביי ולכן הוא מתרץ את קושיית 'והא אסתר פרהסיא הואי' בתירוץ אחר. אמנם לפני כן מביא הר"ן שיטה דומה לשיטת ר"ת ושם הסביר, שרבא לא בא לחלוק על אביי, אלא רק להוסיף על דבריו שגם במקום שהיא כן עושה מעשה, אם זה להנאת עצמו של האונס ואין זה איסור עריות דאורייתא אלא איסור בעילת גוי, אינה חייבת במסירות נפש, אבל גם רבא מסכים, שכשאינה עושה מעשה אין חיוב מסירות נפש, גם במקום של קידוש השם. כלומר, לדעת הר"ן- לפי שיטת ריב"ם רבא חולק על אביי, ואינו מקבל את דעתו שבמקום שאין עושה אין חיוב קידוש השם, ואילו לדעת ר"ת הוא כן מקבל את סברת אביי.
החילוק בין שיטת ר"ת והריב"ם דורש הסברה. מה ראה הר"ן לומר שלפי ר"ת רבא לא חולק על אביי ואילו לפי הריב"ם הוא חולק?
ביאר מרן הגר"א שפירא, שלשיטת הריב"ם ידענו מעיקרא סברת 'קרקע עולם', כלומר, שב ואל תעשה לגבי עריות, דהיינו, שאשה שהיא בשב ואל תעשה, אין צריכה למסור נפשה כשרוצים לאנסה, שהרי אינה עושה מעשה, וכפי שהוכיחו תוספות מרוצח, אלא שהגמרא שאלה האם סברה זו מועילה גם לגבי פרהסיא, דהיינו, לגבי חיוב מסירות נפש על קידוש השם, שהרי סוף סוף, שמא יש כאן חילול השם, אף שאין היא עושה מעשה, אבל מעשה חילול השם נעשה בה, ואביי השיב שכיון שאינה עושה מעשה אין כאן חילול השם מצידה ולכן אינה חייבת במסירות נפש. על סברא זו רבא חולק וסובר כסברת המקשה, שחילק בין עריות לבין דין פרהסיא, כלומר כיוון שעל כל פנים יש שם חילול השם, שנעשה על ידי גופה, יש עליה חיוב של מסירות נפש, אף שהיא אינה עושה מעשה, אבל בעריות, כיון שהיא לא עושה מעשה, אינה חייבת למסור נפשה. כיון שרבא חולק על אביי, הוא מיישב את אסתר באופן אחר, דהיינו שהנאת עצמן שאני, שאז אין בכלל חילול השם, כיון שכוונתו להנאתו ולא להעביר על דת. החילוק הזה שבין "אין עושה מעשה" לבין 'הנאת עצמו' מדוקדק בדברי רש"י. בדיבור המתחיל 'קרקע עולם היא' כתב: "אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה" ולא הזכיר רש"י שאין חילול השם. לעומת זאת בדיבור המתחיל 'הנאת עצמו' כתב:"שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין שאני ואין כאן חילול השם ליהרג על כך" . זו היא שיטת הריב"ם, שלדעת רבא גם במצב של 'קרקע עולם' יש חיוב של מסירות נפש על קידוש השם, אם הכפיה היא לא להנאת עצמו.
אבל לפי ר"ת לא ידענו מעיקרא כלל את היסוד ש'שב ואל תעשה' מועיל לעניין אי-חיוב מסירות נפש, ואת זה בא אביי וחידש. מלכתחילה לא היתה הוה אמינא לחלק בין עריות לבין פרהסיא בחיוב מסירות נפש שבהם, אלא אביי הוא שחידש, שבמקום שאין עושה מעשה אין חיוב מסירות נפש בין אם זה מצד עריות ובין אם זה מצד פרהסיא. על יסוד זה שכולל עריות ופרהסיא כאחד, ושניהם מצד חיוב מסירות נפש, רבא לא חולק, אלא הוא מוסיף על דברי אביי, שגם אם יש קום ועשה, אם כוונתו להנאת עצמו אין בזה חילול השם ולכן אין גם בזה חיוב מסירות נפש. זהו ההסבר בדברי הר"ן שחילק בין ר"ת והריב"ם בשאלה אם רבא חולק על אביי או לא.
יש לציין שגם ביומא פב: כשהביאו תוספות את שיטת הריב"ם, הסבירו בפשטות שרבא חולק על אביי וסובר שבפרהסיא לא מועילה סברת קרקע עולם, אבל לעניין גילוי עריות בצינעה מודה. אחר כך הוסיפו התוספות 'אי נמי', שגם לעניין פרהסיא רבא אינו חולק אלא רק מוסיף על אביי. יתכן גם שם לבאר את החילוק כפי שבארנו בר"ן בהבדל שבין שיטת הריב"ם לשיטת ר"ת.

ו. סברת קרקע עולם בהלכה
השו"ע ביורה דעה בסימן קנ"ז סעיף א' כותב:
"כל עבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהן או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת". המחבר פוסק כראשונים שסוברים שאדם רשאי למסור את נפשו על מצוות ה' גם במקום שאינו חייב בכך, כגון בצינעה בשאר עבירות. ובש"ך שם סעיף קטן א' כתב, שהב"ח פסק כרמב"ם שכתב, שמי שדינו לעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו, וכן דעת הנמוק"י וכן דעת הרמב"ן. ובהגהות אשרי בכתובות כתב שצריך עיון בזה.

והביא הש"ך את דברי תרומת הדשן שאלה קצ"ט, שהביא מחלוקת ראשונים גדולה בעניין וכתב שלכאורה בספק נפשות פסקינן לקולא, כלומר, שאסור למסור עצמו להריגה במקום שאמרו שיעבור. אבל הוא ממשיך, שיש לומר כאן (ובזה מבואר פסק השו"ע), שכיון שלעניין קידוש השם לא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל ואמרה: מסור עצמך על קידוש השם, (וכפי שבארנו בראש המאמר, שיסוד זה עמוק יותר מ'וחי בהם'), לא ילפינן בזה משאר ספיקא דלית בהו משום קידוש השם, ולכן רשאי למסור עצמו להריגה.
הרמ"א לא השיג על פסקו זה של המחבר ומשמע שמודה לו בזה.
השו"ע ממשיך:
"ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת, אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ולא יהרג..."

והוסיף על דבריו האחרונים הרמ"א:
"הגה- ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזירה שלא לקיים מצות עשה אין (נראה שכך צריך לגרוס ולא 'איך' כפי שכתוב) צריך לקיימו ושיהרג. מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו".

מניין לקח הרמ"א את החילוק בין מצות לא תעשה שחייב לקדש שם שמיים ולמסור נפשו לבין מצות עשה שאין חייב ואפילו בפרהסיא או בשעת הגזירה?
הגר"א בביאורו כתב, שמקורו של הרמ"א באביי, דאמר אסתר קרקע עולם היא, ולכן אם הכפיה היא בשב ואל תעשה, שלא יקיים, אין חייב למסור את נפשו על כך ואפילו בפרהסיא. וכמו שהסביר אביי את אסתר שלא מסרה את נפשה. כך גם במצות עשה שהכפיה היא על שב ואל תעשה כלומר שלא יקיים, אין חייב למסור את נפשו.
הרמ"א הוסיף, שאם השעה צריכה לכך והוא רוצה למסור את נפשו, הוא רשאי. שואל עליו הגר"א, מדוע בסעיף א' פסק המחבר, שרשאי למסור את נפשו גם במקום שאמרו שיעבור, ואפילו לא במקום שהשעה צריכה לכך, והרמ"א לא חלק עליו, ואילו כאן, לגבי שב ואל תעשה בפרהסיא, פסק הרמ"א שרק אם השעה צריכה לכך רשאי למסור את נפשו, אבל אם לא כן, אינו רשאי. הגאון נשאר בצריך עיון.
הסביר מרן הגר"א שפירא, שלפי המבואר לעיל במחלוקת ר"ת והריב"ם לגבי דברי אביי ורבא, ניתן להסביר את פסקי הרמ"א. המחבר בסעיף א' דיבר על כפיה לעבור עבירה בצינעה, שאמנם אין חיוב של מסירות נפש, שהוא דווקא על כפיה לעבירה בפרהסיא כדכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אבל יש חילול השם גם בצינעה, אלא שלא חייב במסירות נפש, אבל אם רוצה, יכול למסור את נפשו על קידוש השם בצינעה. וכמבואר לעיל לגבי מחלוקת הראשונים בזה, ועל פי הסבר תרומת הדשן.
- אבל הרמ"א שדיבר על שב ואל תעשה בפרהסיא, בזה הלא אמרנו שלשיטת הריב"ם אליבא דאביי, מי שהוא בשב ואל תעשה אין אצלו חילול שם שמים כלל, וממילא אין חיוב של מסירות נפש ואין גם היתר של מסירות נפש למי שרוצה, כיון שאין חילול השם כלל, אלא אם כן 'השעה צריכה לכך' שזה גדר מיוחד של מסירות נפש.
[אמנם עדיין יש לעניות דעתי לעיין בדבר, שהרי לדעת רבא לפי הריב"ם, בשב ואל תעשה יש חיוב של מסירות נפש, כיון שסוף סוף יש שם חילול השם, האם נאמר שהרמ"א פסק כאביי בניגוד לרבא? אבל אפשר לומר, שבזה לא פסק הרמ"א כשיטה זו, אלא כשיטת ר"ת שרבא מודה לאביי ליסוד של 'קרקע עולם' גם בפרהסיא, אלא שלשיטה זו הלא אמרנו שיש חילול השם אבל בכל זאת אין חיוב של מסירות נפש כיון שהוא בשב ואל תעשה, ואם כן יוכל מי שרוצה למסור את נפשו? על כך צריך לומר, שכיון שלשיטת הריב"ם, לאביי אין כלל חילול השם בכהאי גוונא, לכן אין היתר של מסירות נפש למי שרוצה ואין זה דומה לתרומת הדשן דלעיל, ששם דובר על מחלוקת במקום שלכולי עלמא יש חילול השם אלא שאין חיוב של מסירות נפש, כגון שאונסים אותו לעבור עבירה בצינעה, מה שאין כן כאן, שלפי הבנת הריב"ם באביי אין כלל חילול השם במקום של שב ואל תעשה וסוף סוף הרי הרמ"א פוסק כאביי בסברת קרקע עולם, ולכן פסק הרמ"א לחומרה בשמירת הנפש על פי היסוד של 'וחי בהם ולא שימות בהם'.]

ז. אונס מחמת הנאת עצמם בשעת גזירה
הרמב"ן (בחידושי הרשב"א שלנו) בכתובות, דיבור המתחיל "ולדרוש להו דאונס שרי", מקשה איך נדרוש להו דאונס שרי, והרי זה בפרהסיא ובשעת גזירת המלכות, ואם כן חייבת למסור נפשה? ומתרץ הרמב"ן, שכיון שהיתה הגזירה להנאת עצמן, לכן אפילו בשעת הגזירה ובפרהסיא תעבור ואל תהרג.
הרמב"ן מוסיף ואומר, שזה שלא כראב"ד שאמר, שבשעת השמד אפילו להנאת עצמן תהרג.
הרמב"ן והראב"ד חולקים בתוקף של חידושו של רבא שבהנאת עצמן אפילו בפרהסיא אין חיוב של מסירות נפש, האם גם בשעת גזירה קיים ההיתר הזה לעבור ולא ליהרג או לא.
הרמב"ן הוכיח את שיטתו מהגמרא בכתובות: 'ולדרוש להו דאונס שרי'. התוספות הקשו איך שרי, והרי על עריות יהרג ואל יעבור ותירצו שני הסברים: לר"ת- ביאת גוי אינה בגדר עריות, ולריב"ם- אשה קרקע עולם היא ולכן שרי. שואל הרמב"ן, תינח לגבי עריות, אבל הלא יש כאן חיוב מסירות נפש מצד חילול השם, משום פרהסיא או משום שעת השמד? אלא על כרחך, במקום אונס משום הנאת עצמן, שרי אפילו בפרהסיא או בשעת השמד, ומוכח דלא כראב"ד שאמר ש'הנאת עצמן' אינו מועיל לגבי שעת השמד.
הר"ן בחידושין לסנהדרין עד. דיבור המתחיל "אבל בשעת גזירה" מוכיח מהירושלמי (שביעית פרק ד' הלכה ב') כשיטת הרמב"ן. כתוב בירושלמי, שבראשונה היתה המלכות אונסת לשלם מיסים גם בשנה השביעית. הורה רבי ינאי שיחרשו ויזרעו בשביעית כדי שיוכלו לשלם את המיסים. ומקשה הגמרא על רבי ינאי איך התיר, והרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזא, "על כל התורה יעבור ואל יהרג באונס... הדא דתימא בינו לבין עצמו, אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. אמר- לא מתכוון משמדתכון ולא איתכווין אלא למיגבי ארנונין". אם כן מוכח, שכאשר הגזירה היא להנאת עצמם, כגון לגביית מיסים, אזי אפילו בשעת גזירה כללית על כל הציבור ואפילו בפרהסיא מותר לעבור על איסור משום האונס, וזה קשה על הראב"ד, שחייב מסירות נפש בשעת הגזירה אפילו אם היא להנאת עצמם.

ח. ישוב קושית הר"ן על הראב"ד מהירושלמי (גדרי שעת גזירה)
מרן הרב שפירא ביאר את שיטת הראב"ד.
לגבי הקושיא מהירושלמי, יש לברר את הגדר של שעת הגזירה ונראה שגם בזה יש מחלוקת ראשונים.
הנימוקי יוסף (סנהדרין) מקשה גם הוא מדוע הגמרא לא הקשתה והא אסתר שעת גזירה הואי? ותירץ: "משום דלא מקרי גזירה, אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחד בלבד (היינו עם ישראל), אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא כל מדינות מלכותו". כלומר, לדעת הנמוק"י, שעת הגזירה היינו דווקא כשהגזירה מיוחדת על ישראל, אבל אצל אסתר לא נחשב הדבר לשעת גזירה, ודלא כרמב"ן דלעיל.
לפי הגדרה זו נראה לכאורה שהירושלמי בשביעית הוא בכלל לא בגדר שעת גזירה, שהרי שם הגזירה היתה כללית על כל בעלי קרקע, ולא דווקא על ישראל, וכל הקושיא של הגמרא על רבי ינאי היתה משום פרהסיא ולא משום שעת גזירה. אמנם, ראינו שהר"ן טוען שזו היתה שעת הגזירה והוכיח משם נגד הראב"ד, אם כן מוכח שהר"ן חולק על הגדר של הנמוק"י וסובר שגם גזירה כללית על כל האומות, נחשבת לשעת הגזירה.
הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ג') כותב:
"וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים". לכאורה, הרמב"ם גם הוא חולק על הנמוק"י, שהרי הביא דוגמא לשעת הגזירה מנבוכדנאצר ושם הרי היתה גזירה כללית על כל העמים כולם (כמבואר בדניאל פרק ג'). אמנם מרן הרב שפירא מבאר, שאין הכרח לומר כך. זה ודאי, שכאשר ישנה גזירה על כל העמים והיא גזירה של עניין דתי, כגון נבוכדנאצר שציווה להשתחוות לצלם שבנה, ודאי שזו גזירת שמד עלינו, עם כל הדינים של גזירת שמד וגם הנמוק"י יודה בזה, כל מה שהנמוק"י טען הוא, שכאשר ישנה גזירה כללית על כל העמים, ולגביהם אין היא גזירה לעבור על דת, אלא הנאת עצמם, כגון אחשורוש שחיפש מלכה, או בירושלמי שביעית שהמלך רוצה כסף, אלא שלגבינו זו עבירה על דת, זה לא נחשב לשעת שמד.

על כל פנים, אם הראב"ד סובר כנמוק"י שגזירה כללית על כל האומות אינה נחשבת שעת השמד, לא קשה עליו מהירושלמי, כי שם לא היתה שעת השמד, אלא גזירה על כל התושבים מכל העמים ומשום בצע כסף, ולכן התיר רבי ינאי לחרוש משום גזירה של הנאת עצמם, ולא קשה מכך על הראב"ד שאמר שבשעת גזירת שמד, גם משום הנאת עצמם יהרג ואל יעבור.

ט. ישוב קושית הרמב"ן על הראב"ד
לעומת קושית הרמב"ן מהסוגיה בכתובות על הראב"ד, שהרמב"ן הוכיח משאלת הגמרא 'ולדרוש להו דאונס שרי', שגם במצב של גזירת שמד קיים ההיתר של הנאת עצמן למנוע חיוב מסירות נפש, ולכן אמרו לידרוש להו דאונס שרי. ביאר מרן הרב שפירא את שיטת הראב"ד.
אחרי שהגמרא בסנהדרין למדה חיוב מסירות נפש בעבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, הוסיפה הגמרא בשם רבי יוחנן שני חידושי הלכות של מסירות נפש על קידוש השם.
א. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן- לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
ב. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן- אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
הגמרא ממשיכה לדון בגדר פרהסיא שהוא דווקא בפני עשרה יהודים, ואחר כך שואלת 'והא אסתר פרהסיא הואי'? (מבואר שגדר פרהסיא היינו שיש עשרה יהודים שיודעים. אף על פי שאינם רואים, כפי שהיה אצל אסתר שכולם ידעו אף על פי שלא ראו), ועל כך מיישבת הגמרא שני ישובים:
אביי- אסתר קרקע עולם היתה.
רבא- הנאת עצמן שאני.
הרמב"ן הבין שהגמרא אמנם שאלה רק מדין 'פרהסיא', אבל חידושיהם של אביי ורבא עולים גם על הדין הקודם, דהיינו על שעת גזירה, וממילא באונס בשעת גזירה שיסודו הנאת עצמן, לא אמרינן יהרג ואל יעבור, כפי שחידש רבא.
לכאורה נראה לעניות דעתי להוסיף, שהרמב"ן סובר כשיטת הריב"ם דלעיל, שרבא חולק על אביי ולא מקבל את סברת קרקע עולם לגבי חילול השם, דאם לא כן מנא ליה לרמב"ן ש'הנאת עצמן' מועיל בשעת גזירה, אולי מה שהגמרא אמרה 'ולידרוש להו דאונס שרי' היינו משום סברת קרקע עולם, אבל אם רבא חולק על אביי ולא מקבל את טענת 'קרקע עולם' לגבי קידוש השם, מסתבר לרמב"ן ליישב את הגמרא כרבא ומשום הנאת עצמן, ואם כן מוכח דלא כראב"ד.
לעומת זאת, הראב"ד סובר כשיטת ר"ת דלעיל, שרבא מסכים לדברי אביי ורק מוסיף עליהם, אבל הוא התייחס רק לדין בפרהסיא, שלגביו הוסיף, שבמקום שהאונס הוא משום הנאת עצמם אין חיוב מסירות נפש, אבל לא לשעת גזירה. מה הסברא לומר, שסברת 'קרקע עולם' קיימת בשני הדינים, ואילו סברת 'הנאת עצמן' קיימת רק בדין פרהסיא ולא בשעת הגזירה? היסוד של 'קרקע עולם' קיים גם בשעת גזירה, שהרי אין סברה לומר שלגבי דין פרהסיא הוא מועיל ולגבי שעת הגזירה אינו מועיל, שהרי יסוד הסברא הוא, שהיא אינה עושה מעשה ולכן אינה חייבת במסירות נפשה וסברא זו קיימת בשווה בשני המצבים. אבל היסוד של 'הנאת עצמן', אף שלגבי דין פרהסיא הוא מועיל כיוון שאנו אומרים שאין שם חילול השם, שהרי אינו מתכוין להעבירו על דתו, אבל בשעת הגזירה, טוען הראב"ד, שחייב במסירות נפש, שאף שהאונס הוא משום הנאת עצמן, כיוון שיש כאן גזירה מיוחדת על עם ישראל לעבור על דברי תורה, ואפילו אם יסודה הנאת עצמן, הייחודיות שבה על כל עם ישראל דווקא, קובעת מציאות של חילול השם, ומחייבת מסירות נפש.
לפי הסבר זה לא קשה הגמרא בכתובות על הראב"ד. מה שהגמרא אמרה ולידרוש להו דאונס שרי, למרות שזו שעת גזירה, ולמרות שאפילו שמחמת הנאת עצמן- היא מחייבת מסירות נפש, אבל כיוון שרבא מודה לאביי ליסוד של קרקע עולם, לכן אמרה הגמרא: "ולידרוש להו דאונס שרי".

י. שיטות הסוברות כראב"ד
הר"ן, אף שהביא ראיה מהירושלמי שבמקום של הנאת עצמן יעבור ואל יהרג ואפילו בשעת הגזירה, כאמור לעיל, בכל זאת מציין, שנראה שהרמב"ם לא סובר כך אלא כראב"ד. הוא מדייק זאת מכך שהרמב"ם מביא דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות בלבד, בזמן שמתכוין להנאת עצמו, אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על שאר מצוות, אם היה בפרהסיא. וממשיך הרמב"ם בהלכה ג':"וכל דברים אלו שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור על כל המצוות בין בפרהסיא ובין בצינעה" . משמע- אומר הר"ן- שהלכה ג' מתייחסת לכל האמור לעיל כולל דין הנאת עצמן, שבשעת גזירה אינו קיים כשם שדין צינעה לא קיים בשעת גזירה.
כלומר, לדעת הר"ן, הרמב"ם סובר כראב"ד, שבשעת גזירה חייב במסירות נפש אפילו על אונס מחמת הנאת עצמן. וכבר ביארנו לעיל שהרמב"ם אינו חולק על גדרו של הנמוק"י לשעת הגזירה וממילא לא יקשה עליו מן הירושלמי שהביא הר"ן כמבואר לעיל, ששם לא היתה שעת הגזירה, שהרי היתה זו גזירה כללית על כל האומות.
הב"ח על הטור יורה דעה סימן קנ"ז דיבור המתחיל "וכתב בית יוסף"- מוכיח מלשון הטור גם כן כשיטת הראב"ד שיש חילוק בין דין פרהסיא לבין שעת השמד. הוא מביא שלוש הוכחות:
א. ההוכחה הראשונה זהה להוכחה שהוכיח הר"ן מלשון הרמב"ם, אם כי הב"ח לא מזכיר לא את הראב"ד ולא את הר"ן. הטור כתב: 1. דין פרהסיא 2. דין הנאת עצמן שיעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא 3. שעת השמד יהרג ואל יעבור. משמע אומר הב"ח שבשעת השמד יהרג אפילו במציאות של דין 2.
ב. עוד הוא מדייק גם בלשון. בדין פרהסיא כתב הטור:"במה דברים אמורים שהגוי מכוין להעבירו על דת" . ואילו בדין שעת השמד כתב:"ובשעת השמד... אם באים להעבירו עליו יהרג" . ולא כתב להעבירו על דת אלא כתב עליו, משמע אפילו מסיבת הנאה ולא מחמת דת, בכל זאת כיון שזו גזירה כללית, יהרג ואל יעבור.
ג. עוד מוכיח הב"ח את שיטתו מהגמרא עצמה, שרבא כשחידש הנאת עצמן שאני, הוכיח את דבריו: "דאי לא תימא הכי, הני קוואקי ודימונקי (פירש רש"י: כלי נחשת שנותנין בהם גחלים גבוהין הן ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן ), היכי יהבינן להו" (פירש רש"י:"יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית ומעמדין בבית עבודת כוכבים שלהם ומתחממים העם כנגדן. והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם, היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם, הלא חק עבודת כוכבים הוא" )?"אלא הנאת עצמן שאני, הכא נמי הנאת עצמן שאני" . והרי כאן לא מדובר בשעת שמד וכל ההוכחה של רבא לסברתו היא מכאן, אם כן אין לנו אלא סברת הנאת עצמן בסתם אונס אבל לא בשעת הגזירה.
[לכאורה יש לעיין בזה, מדוע אין זה נחשב לשעת גזירה, וכמדומני שראיתי מי שהעיר על כך. אמנם לפי המבואר לעיל בשיטת הנמוק"י שגזירה שכוללת את כולם, גם את הגויים, ואינה משום העברה על דת אלא להנאת עצמן, כגון הכא להתחמם, אינה בגדר שעת הגזירה, אבל לשיטות החולקות הרי זו לכאורה שעת הגזירה, ואם כן אדרבא, נוכיח מכאן כרמב"ן שגם בשעת הגזירה, אם היא להנאת עצמן, אין חיוב מסירות נפש וכדברי הרמב"ן].

יא. שיטת רש"י והמאירי כרמב"ן
הב"ח עצמו מדייק מרש"י בסנהדרין שלא כראב"ד.
רבא אמר הנאת עצמן שאני, וממשיכה הגמרא ואומרת:"ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל, קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, ליקטיל ולא לקטליה. שדי לנהרא, ליקטליה ולא ליקטול, מאי טעמא לעבורי מילתא קאי בעי" .
ופירש רש"י שם דיבור המתחיל 'שדי לנהרא'- "להעבירו הוא מתכוין ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות לקטליה ולא ליקטול אספסתא". כשאונסים יהודי לעבור איסור, אמרה כאן הגמרא, שאם להנאת עצמן- שרי, אבל אם להעבירו על דת אסור- ויהרג. אבל הרי אמרנו שרק על ג' עבירות חמורות יהרג ועל כל השאר יעבור ואל יהרג? לכן פירש רש"י, שמדובר כאן שהגוי אומר לו לקצור בשבת בפרהסיא, ובפרהסיא חידש רבי יוחנן שגם על שאר כל העבירות יהרג, ורבא הוסיף יסוד- אם כוונתן להעבירו על דת. אלא שרש"י הוסיף עוד אוקימתא בגמרא: שעת גזירת המלכות, ומשמע שגם בזה, אם כוונתו של האונס להנאת עצמו יעבור ואל יהרג אף שזו שעת הגזירה ורק אם כוונתו להעבירו על דת אז יהרג, וזה כמובן שלא כשיטת הראב"ד, אלא כרמב"ן.
גם המאירי בסנהדרין (עד:) כותב כרש"י:"אי אמר שדי לחיותא מותר ואי אמר ליה ושדי הנהרה אסור. פירושו בפרהסיא או בשעת שמד" , ומוכח מכך כדלעיל, שגם בשעת השמד, באונס שלהנאת עצמן שרי, ודלא כראב"ד.

יב. סיכום
דעת הראב"ד, והרמב"ם לפי דיוק הר"ן, וכן הב"ח מלשון הטור והגמרא, שחייב במסירות נפש בשעת הגזירה גם על אונס שמחמת הנאת עצמם. לעומת זאת דעת הרמב"ן והר"ן ורש"י והמאירי שבמקום שהאונס מחמת הנאת עצמו אין חיוב של מסירות נפש בשום מצב.
הש"ך בסימן קנ"ז סעיף קטן ז' כותב: "והב"ח פסק דבשעת הגזירה אפילו לא מכוין להנאת עצמו [נראה לעניות דעתי שזו טעות דפוס וצריך לומר: אפילו מכוין להנאת עצמו] יהרג ואל יעבור (מה שאין כן בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהגהות אשרי ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצריך עיון [זה לשונו: "וצריך עיון היכא דמתכווין העובד כוכבים להנאת עצמו בעת צרה אי שרי"] ולכן יש לומר דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סימן ר"ג", עד כאן לשון הש"ך.
הש"ך מכריע על פי הכלל של ספק נפשות להקל, שבמקום של אונס לעבור עבירה משום הנאת עצמם, אפילו במצב של גזירת שמד יעבור ואל יהרג. אמנם לכאורה יש לדון על דבריו:
א. הש"ך הביא את הב"ח לעומת רש"י, וכתב שאין דבריו של הב"ח מוכרחים. וכבר העיר עליו בגליון המהרש"א שהב"ח הוא כשיטת הראב"ד בכתובות. ואנו מוסיפים על דברי הגאון ר' שלמה איגר זצ"ל, שהר"ן מדייק שזו גם שיטת הרמב"ם, ויתכן שכל זה נעלם מהש"ך. (יש לציין שגם הב"ח עצמו, לא הזכיר לא את הראב"ד ולא את הר"ן).
ב. כפי שביארנו לעיל על פי דברי מרן הגר"א שפירא הרי מחלוקת הרמב"ן והראב"ד תלויה במחלוקת הריב"ם ור"ת בשאלה אם רבא ואביי חולקים או מסכימים זה לזה. ואמרנו שלדעת הרמב"ן לכאורה צריך לומר שהם חולקים ולפי זה צריך לומר שאין הלכה כאביי וכסברת 'קרקע עולם' שאמר, אלא הלכה כרבא שחולק עליו, והרי אנחנו פוסקים כמבואר לעיל גם כסברת אביי, משמע לכאורה מכך שאנו פוסקים כראב"ד ולא כרמב"ן, או על כל פנים לפי פסיקתנו אין ראיה לרמב"ן מהסוגיה בכתובות, וכמבואר לעיל.
ג. הסברנו לעיל, שלדעת הרמב"ן במקום של אונס להנאת עצמם, אין חילול השם, אבל לדעת הראב"ד בשעת הגזירה גם אם האונס להנאת עצמן- הכלליות שבגזירה קובעת מציאות של חילול השם גם אם עובר על דת משום הנאת עצמם. אם כן המחלוקת היא אם יש חילול השם או לא, והרי לעיל הביא הש"ך עצמו את דברי תרומת הדשן, שבספק של חילול השם לא אזלינן לקולא על פי הגדר של ספק נפשות לקולא, דהא חזינן שהתורה לא התחשבה ביסוד של "וחי בהם" במקום של קידוש השם ולכן אזלינן בכהאי גוונא לחומרא וכפי שפסק על פי זה במקום שאדם רוצה להחמיר על עצמו דהיינו בצינעה, אם כן פלא על הש"ך מדוע הכריע כאן לקולא על פי הכלל של ספק פיקוח נפש לקולא, ולא התחשב בדברי תרומת הדשן.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il