ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
צריכים למכור חמץ? היכנסו עכשיו!
בית המדרש מדורים אור חדש

מתוך אור חדש גליון מס' 8 אדר תש"ע

הספדו של הרב שזורי על הגאון ר' יונה ראם זצ"ל

רבנים שוניםאדר תש"ע
1573
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
בשנת תר"ע נזדמנתי עמו במלון ביפו. גם הוא בא להתרחץ בים ולהינפש מיגיעו. כך יעצונו הרופאים. חשבו וטעו, צדיקים אין להם מנוחה. אותה השקידה, אותה ההתמדה. בין הערבים היה יוצא אל הגזוזטרה לשאוף אויר הים, ושוב הספר בידו.
השנה היתה שנת השמיטה. ניכר אז הפולמוס בדבר ההתר לשביעית. מרן ראש הרבנים היה אז רב ביפו. נמצאו בין המתרחצים מי שהרשו לעצמם להפליט דברים נגד כבודו. הוא לא נכנס בויכוחים. מעין תשובה לדבריהם שאלני אם כבר הייתי אצל הרב. רוצה הוא לקבל את פניו. הלכתי בלויתו. התלבט בחולשתו דרך החולות המיגעים, ובבית הרב עשינו כשתי שעות.
אגב: הרב הגרי"י דיסקין היה אז גם הוא ביפו. נכנסתי אצלו ונתגלגלו הדברים על-אודות הפולמוס ההוא, ויאמר הוא לי: יש שטוענים נגד הרב על שהקל בשביעית, ויש שטוענים נגד הרב מסלוצק (הגאון הרידב"ז זצ"ל) שהוא מקל בשאלת "החיים של אכרי ארץ ישראל", לדעתי שניהם כאחד צודקים, אלא שהרידב"ז מרחם על הארץ, והרב מרחם על הבריות...

שנה או שנתיים אחרי פטירתו של הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל הייתי מיסב פעם בחברת בני תורה בעלי-השפעה. דברו על-דבר שאלת הרבנות. הקול נשמע שמזמינים הנה רב מפורסם מחו"ל. כבר ערכו לו כתב רבנות, אלא שמצד פקידי מוסד ידוע כתבו לו. (כתבו לו גם בשם הבד"צ, מבלי ידיעתם כמובן) ואיימו עליו, ועכבו את הדבר מטעמים מובנים.
והנה במסיבה ההיא נמצא גם פקיד אחד או שנים מאלה, והקלפים נגלו. הם הציעו לנהל תעמולה למנויו של רבי יונה בתור רב. ישנן בו כל המעלות והמדות ועם זה למוד הוא הכנעה וענוה, נחבא אל הכלים, בורח מן הפרסום, לא ינהיג נשיאות ברמה, ולא יחדור לגבולם של אחרים...
כונתם של אותם הפקידים היתה ברורה. אבל לי עניין הדבר שבין כל המסובים לא היה אף אחד שפקפק בזה ושלא הבין באמת שמחמת גדולתו בתורה, בצדקות ובמדות תרומיות אכן ראוי הוא רבי יונה לרבנות בעיר הכי גדולה.
בימי המלחמה הגיע דחקם של רבני ירושלם למעלה ראש. שנים מהם - הרה"ג רא"ל ד"ץ ז"ל והרה"ג רב"צ ברנשטין ז"ל - הוכרעו בדמי ימיהם. נפטרו בטפוס הבהרות כתוצאה מכלכלה רעה. המוסדות כולם נמצאו גם הם בכל רע. בהגיע המים עד הנפש לא יכל רבי יונה נשוא עוד את צרת ביתו ואת צרת חבריו. סגר את הספר וילך הוא ועוד אחר ממורי ההוראה למנהלי המוסד שלא סבל מצרת הזמן לתנות את צרת הרבנים, בקשו לקרא לאספה את עסקני וסוחרי ירושלם ולא נענו. אין ביכלתם לקרא לאספות. בקשו רשות שהם - המדברים - יקראו לאספה באולם הבית ההוא. אולי ישאו המוזמנים פנים ויבואו. לא חפצו. אין עסקם בעיניני הצבור.
שב רבי יונה בפחי נפש. שב לספרו ולתעניתו. התענה באשר התענה ולא העלה את הדברים על דל שפתיו.
לא ארכו הימים, ונמצא מי שהתחרה באותו המוסד ויסד אחר במינו. רבי יונה לא חפץ לחתום לו תעודה מצדו בשום-אופן. זכר את העלבון ואת מפח הנפש ההוא, וימנע בכל כוחו מלחזק את ידי מתחרו מחשש - "נקימה ונטירה"...

כשישב בדין שכח את עניו ואת רישו. שכח את עצמו לגמרי.
לנגד עיניו היה רק עצם הדין. רק הצדק והמשפט ככתוב בספר, וכפי שדעת התורה נוטה. בכל ענותנותו ורך מזגו - דעתו בהלכה היתה איתנה ותקיפה. עיניהם היפות או הרעות של בעלי-הדין לא השפיעו עליו לא בשעת הדין ולא לאחריו. אחת היתה לו אם יקללוהו או יברכוהו.
רק דבר אחד היה מצערו עד מאד, ונגע עד נפשו: כשלון להעמיד משפט. השתמטות מצד בעל-הדין להענות לדין תורה, או להשמע לו אחרי צאתו. פה היה מרגיש את עצמו, את תפקידו לא בתור שופט כי אם בתור נשפט. לא דין כי אם בעל דין. במקרה שכזה לא היתה תמיכה מוסרית אשר נתנה להצד שכנגד, לבעל הדין העשוק.
מספרים על אחד מגדולי ישראל בדור שלפנינו הגה"צ ר' חיים ליב מסטריסק זצ"ל שנסע בערב חג השבועות לעיר המחוז כדי להעיד לפני ערכאות מה שידע להעיד במשפט שהצד המתנגד סרב בו מתחלה לדין ישראל.
זו היתה גם שיטתו של רבי יונה. כשהוציאו "כותבי הפלסתר" הידועים את הפסקויל "קול גדול" נגד הרבנות הראשית לא"י לא חסכו נקיי הדעת הללו וסיעתם גם את רבי יונה, בכל היותו כבר אז חולה אנוש. עליו לא עשו הדברים רושם. חרה לו רק על עלבונו של מוסדה הדתי העליון של היהדות בארץ ישראל, על כבוד הרבנות הראשית לא"י, על כבוד נשיאה הגאון ראש הרבנים, ועל כבוד חבריה הרבנים הגאונים שיחיו. כשהזמינו אותם לד"ת לפני ב"ד נוטרלי וסרבו לבוא (הבדותא שהסכימו לדון בזבל"א נתחדשה להם כידוע רק אחרי-כן), ולא נאותו גם לזאת לחדול ממעשיהם לפחות להבא, דרש רבי יונה בכל עז, שלח שלוחים מעל ערש חוליו, שלא לוותר להם בשום אופן, ושמשפט הממשלה יעשה את מהלכו עד תומו. זו היתה מדתו עם סרבנים לד"ת בכל דין תורה. ואין צרך לומר בנוגע להכלל ולכבוד התורה עצמה.

מבלעדי חברי בתי-הדין איש לא נשא בעול הרבנות המעשית, ולא התערב באחריותה. מהסס אני מפני חוצפתם העוברת כל גבול של מתנפלים מסתתרים ידועים, אלה
שבעוד מיטתו של רבי יונה מרחפת באויר לעינינו אינם נרתעים להעיז פניהם כל-כך עד כדי לבוא ולהכחיש ולסרס את כל עיקר יחסיו אל משאת נפשו, אל משוש חייו, אל "הרבנות הראשית לארץ ישראל"; מהסס אני ותוהה לפני שפלותם התהומית של אלה, שבעוד שעדיין לא נגב הדיו מעל-גבי החרופים והגדופים המרגיזים ארץ ושמים שחפאו זה עתה הם וסיעתם גם על רבי יונה, והם מתהפכים לפתע, ומעמידים פנים של כבשות תמימות, -- בידיהם המגואלות מדמו אשר שפכו ושתו במים, ובאים לקנאות קנאת "כבודו" מידי מי שכבודו הוא נים מנימי לבו ונשמתו. כן, מהסס אני מפני כל זאת, אבל העובדות הן עובדות, ואותן נתן נא לדבר.
הנה כי כן העבודה המעשית של הרבנות המקומי מרוכזת היתה גם אז בידי בתי הדין, בידי הרבנים הדומצי"ם. כשנפלה, למשל, איזו שאלה דתית בביתו של הגרי"י דיסקין היה הוא מריצה לפני רבי יונה להורות עליה. לפניו או לפני הרב הגאון הראב"ד מוהרצ"פ פרנק. כך עשה הגרי"ח זוננפלד וכך עשו כל תלמידי החכמים וגדולי ירושלים, ואף אלה שהיתה להם פרקטיקה רבנותית בעבר. את שאלותיהם הריצו לרב זה או אחר, מבד"צ הפרושים או החסידים.

... האות לחתירות אלו נגד סדור הרבנות המעשית, נתן בתוך כתליו של אותו הועד האשכנזי הישן. קללת הפדנטריה של הנהלה קצוצת-כנפים שרבצה על הועד הזה מראשית בריאתו עקרתו מכל עבודה חיובית ופוריה, ותטהו מעל התפקיד אשר שמו עליו מיסדיו להיות ועד מסדר מרכז ומארגן את עניני הקהלה האשכנזית ואת מוסדותיה המיוחדים.
עקרות זו הרחיקה ממנו לאט לאט את מיטב הכוחות המומחים והמוחזקים בעסקנות עם הצבור, ותמשך אליו כוחות-בוסר וכוחות-הרס מתוך כל הפינות הנידחות. חברי הועד הפועל הנבחר חדלו אחד אחד לבוא וגם להזמן אל האספות, שבראשן בא תמיד דין-וחשבון "מוצלח" על אספת-המעשה ועל אי-התוצאות של האספה שקדמה. על מקומו של הועד הפועל נתגבש לו מעצמו גוש של פקידים ידועים שמקום בצרו להם בתוך ועד זה כדי להגן על-ידו על ה splendid separation, על המחוגה שחגו מסביב לפירמה שלהם, כדי לחפות עליה מפני התערבותו של הצבור ומפני הביקורת הגלויה.
הגוש הזה אחז בקרנות הועד ההוא וישמור על תפקידו באופן מיוחד ואופיי מאד. הגוש הזה התאסף מדי לילה באולמו של אותו הועד והתחיל להיות דואג דאגה מיוחדת במינה - דאגה לרבני ירושלם. לא חלילה למצבם החמרי. לא נחשדו אלה על כך. אלה שדחו בלעג את היד המתאבקת עם מר-המות של רבי יונה וחבריו (ראה המשך מאמרי שנה ב, גליון ה',) בימי הרעה בהיותם - הרבנים כמובן - גוועים הם ועולליהם ברעב ובצמא פשוטו כמשמעו, כל-שכן שלא יעלה על לבבם ועל דעתם לדאוג להם אחרי כן בהיות כבר הרוחה מעט. הדאגה היתה ממין אחר לגמרי, היא היתה - לא יאמן כי יסופר - לאחריותם המוסרית של רבני ירושלם!
מגוחך היה הדבר אלמלא היה כה מעציב. גוש של פקידים ולבלרים צעירים, ועמהם - על המחרחרים אני מדבר - חברה של ארבעה חמשה דילטנטים זקנים עם נערים; אלה - כמו שאומרים - "שאינם יכולים להתפלל, שאינם רוצים להתפלל, ושסתם אינם מתפללים" - כל אלה התאזרו לפתע בקנאת התורה והיראה, ויחרידו את כל הסביבה מפני סכנתה - לא
פחות ולא יותר - של הרבנות המסתדרת.

אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. מלבד הטעם היפה הזה של ספוק התקציב מהסיוע שבאמריקה יגע אותו הגוש ומצא עוד טעמים יפים ומספיקים בכדי להתנגד ל"משרד הרבנות". אלה, - אם נרשה לנו להשתמש בסגנונו של מכתב ידוע מבלי להתכון חלילה בשום-פנים לא לכותבו ולא למי שנגדו נכתב - "שזה דרכם וזה טבעם כל הימים לעמוד לימין הרשע ולטהר את השרץ בק"ן טעמים פגומים ובפלפולים של הבל", מכל שכן שיודעים הם למצא מספר הגון של טעמים כאלה ושל פלפולים כאלה כדי לטמא את הטהור ולקרות [?] את הקודש.

כאלה היו הארגומנטים [הטיעונים] החזקים והמוצקים שבהם הזדיינה החברה החביבה של אותו הגוש כלפי "משרד הרבנות לעדת ישראל"; כאלה היו החיצים השנונים שמלאו את אשפתם להוריקם במלחמת הקנאה בלבם האנוש של רבי יונה וחבריו.
כבמחלוקת ידועה חזרו המחרחרים גם פה אחרי דברי לצנות כל הימים. דברי לצנות שהעטו עליהם איזה ברק של ארגומנטיים דתיים כביכול. שם היו להם טענות, היה להם "ספק" על "בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או חייב? טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה"? ופה ארגומנטים של שני בתי דינים בעיר אחת", של דירה מרוחה, של "כסאות מרופדים" של "שש אותיות ושל עשר".
בדברי לצנות אלה היו משמשים מאחורי גבם של הרבנים, בהם היו "מחזרים" על פתחי ההמון לערער את האטוריטה [סמכות] של הרבנים, להרס את אשיות המשמעת הצבורית; ב"טעם" אחד - זה של ה"רחוב העתיק והרחוב החדש" - השתמשו בלי מכלים בכתב-מחאה נגד "משרד הרבנות" שנסו להחתים עליו איזו זוגות של בורים ועמי-הארץ, ושל תמימים שלא ידעו על מה הם חותמים (יש לי הכבוד להכיר את אחד החותמים שאיננו יודע בעל פה - דברים כהויתם - את המזמור "רחום וחנון" של נפילת אפים) ובטעם שני - זה של "שש אותיות ושל עשר" - חללו על ידי הדרשן הידוע שלהם את הספדו של רב זקן אחד כדי להכלים ברבים את פניהם של רבי יונה וחבריו שנמצאו גם הם באותו מעמד.

מחלוקת זו - אם אפשר בכלל "לכבד" בשם זה שורה של התנפליות גסות, ושיטה של עלילות שפלות מצד "גוש" ידוע כלפי "הרבנות הראשית לארץ ישראל" - מחלוקת זו נשקעה מתחלה במקומה, מבלי מצא כל הד מחוץ. הבשורה הגדולה על-דבר גבושה ויסודה של רבנות מסודרת מרוכזת ומאחדת בירושלם עיר הקודש עשתה לה כנפים בכל רחבי הגולה, והעבירה את קולם של מכתבי העמל והפלסתר שמהר הועד האשכנזי הישן ונזדרז להמטיר נגדה לכל רוחות השמים.

אם בעקבם של אמצעי-שחת ושל עשרות אלפים כתבי פלסתר שהפיצו בעלי אותו הגוש על-פי האדריסות שהמצאו להם ביחוד על-ידי פקידי מוסד ידוע בירושלם, מצא לו יצר הרע
של שנאת-חנם ושל קנאת איש מרעהו גואלים סמויים גם מחוץ, ואוזניים קשובות גם באיזה חוגים שבתוך היהדות החרדית עצמה, עד שהגיעו הדברים לידי כך שבני אותו "הגוש" יכלו גם להצטייר בשם "חרדים" ולהשתמש בשם "החרדיות" במערכת התנפלויות שכל עקרה לא באה אלא להשחית את הודה והדרה של היהדות החרדית, לגדע את קרנה ולפוצץ את אחדותה ואת שלמותה לרסיסי רסיסים - הרי זהו כוחה וסודה של ה"מחלוקת", המשחיתה תמיד כל חלקה טובה, והחורזת גם את דברי-הימים של סדור הרבנות בארץ ישראל, וקובעת לה על ידי כך סריה מיוחדת לעצמה.
נושא-מאמרי הגר"י ראם זצ"ל נשא גם מחלוקת זו בדומיה, ויאמר: לצחוק בעיני כל התעלולים הללו. שקרא לא קאי, וקושטא קאי. ורק זאת: כל ימי הייתי בורח מן המחלוקת והייתי מצטער על שמירת הלשון, עכשיו באים ומעמידים אותי לפני נסיון קשה...
בדומיה נשא את צרת המחלוקת, שהזיוף שבה נגע עד נפשו ושבר את לבו האנוש והחולה, ובאהבה קבל את יסורי גוו ופרפוריו עד קצו.
עוד בנושא אור חדש
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il