ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא קידושין

בפרוטה ובשוה פרוטה

שיטת תוספות; שיטת הרשב"א והר"ן; הסבר ההבדל שבין השיטות; שיטת הרמב"ן; קושיה על שיטת התוספות ועל הרשב"א; ישוב הקושיות- על פי גדר תשלומי מזיק ודין מיטב; האם יש דין שוה כסף ככסף בערכין?; חילוק בין שוה כסף בקידושין וערכין לשוה כסף בהקדש ופדיון הבן; המשך הדיון בשוה כסף שבערכין (השלמה משיעור בשנת התשמ"ח).
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

המשנה בתחילת מסכת קידושין (ב.) מחדשת, שהאשה נקנית לבעלה בכסף ובשוה כסף. וכך פסק השולחן-ערוך, אבן העזר, סימן כ"ז, א', וזה לשונו:"בכסף כיצד? נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה. הגה... וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" .
תוספות (דיבור המתחיל 'בפרוטה ובשוה פרוטה') שואלים:"ואם תאמר ומנא לן דשוה כסף ככסף- דהא לקמן מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי, "ישיב" לרבות שוה כסף ככסף" ? [בדף טז. אמרה הגמרא שעבד עברי קונה את עצמו מבעליו בכסף ובשוה כסף, שנאמר "וחישב עם קונהו... אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (ויקרא כ"ה, נ"א). 'מכסף מקנתו'- משמע שקונה עצמו בכסף. 'ישיב גאולתו' משמע שבכל דבר שישיב דמי מקנתו אפילו שוה כסף]. אם כן, מדוע לגבי עבד עברי הצריכה הגמרא לימוד מפסוק ששוה כסף ככסף ואילו לגבי קנין אישה לא הביאה הגמרא לימוד מפסוק?

א. שיטת תוספות
עונים התוספות על שאלתם:"ויש לומר דילפינן מעבד עברי" . כלומר, עבד עברי הוא בנין אב לכל התורה ששוה כסף הרי הוא ככסף. והקשו התוספות- אם כן, מדוע גבי נזיקין, יש גם כן לימוד של שוה כסף ככסף? תוספות ענו בשני הסברים של צריכותות, מדוע בעינן פסוק גם בעבד עברי וגם בנזיקין. על כל פנים ברורה שיטת התוספות, שכדי לומר שוה כסף ככסף בקידושין, בעינן דוקא לימוד מפסוק, ולא ילפינן מסברא.
המהרש"א מעיר על התוספות ג' הערות. הערתו האחרונה: מיהו קשה קצת מדוע לא ניחא להו לתוספות כדבעו למימר מעיקרא ששוה כסף ככסף מסברא, ואפשר להשתמש בסברות שבתוספות לברר מדוע בעבד עברי ונזיקין לא אמרינן שוה כסף ככסף מסברא ובעינן לימוד מפסוקים. עד כאן תורף דבריו. על כל פנים, ברור בדברי המהרש"א שהוא הבין בתוספות שלא אמרינן מסברא שוה כסף ככסף, והוא תמיה על כך.

ב. שיטת הרשב"א והר"ן
כל מקום שנאמר כסף גבי קנין, שוה כסף בכלל כסף, כיון דהא, ניחא להו בהכי. כלומר, במקום שניתן שוה כסף ברצון שניהם, פשיטא לדעת הרשב"א שהוא מועיל. לכן בקידושי אשה, שודאי מדובר שהיא מסכימה לקבל שוה כסף, פשיטא שזה מועיל. אבל בעבד עברי, שמגרע מפדיונו בעל כרחו של רבו ויוצא לחרות, בעינן פסוק, שיחדש שוה כסף ככסף. וכן בנזיקין, דאמרה התורה"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" , אילמלא פסוק, שמחדש שוה כסף ככסף, היינו אומרים שגם במטלטלין יתן דוקא "מיטב", כלומר דוקא כסף.
גם בר"ן כברשב"א; במקום דניחא להו,"מסברא פשיטא לן ששוה כסף ככסף" .

ג. הסברת ההבדל שבין השיטות
מבאר מורנו ורבינו הגר"א שפירא את המחלוקת:
ניתן להסביר במילה "כסף" שני מובנים: א. מטבע ב. רכוש בעל שווי (כמו שכתוב בשמות כא, כא:"אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא" ).
לדעת תוספות, מובן המילה "כסף" בכל התורה, בסתמא, היינו מטבע. וכיון שלמדנו קידושי כסף בהיקש של "נתתי כסף השדה קח ממני" או בלימוד מ"ויצאה חינם אין כסף" , פירוש הדבר לכאורה, שחייב לקדש במטבע. ואף על פי שהיא רוצה שוה כסף, אבל התורה אמרה, שאשה נקנית בכסף, והיינו מטבע דוקא. הרצון שלהם אין בכחו לשנות דין תורה, במה האשה נקנית ובמה לא. וכמו למשל- למאן דאמר שאין אשה נקנית בקרקע, ברור שגם אם שניהם ירצו, לא תתקדש בקרקע. רק על ידי עבד עברי למדנו מהפסוקים, שלא רק כסף קונה, אלא גם שוה כסף.
בזה מיושבת קושית המהרש"א, מדוע לא אמרו תוספות ששוה כסף ככסף מסברא.
אמנם הרשב"א לומד, שמשמעות המילה כסף, תלויה בסברא. בקנינים דניחא להו, פירוש המילה כסף היינו רכוש. כלומר, גם שוה כסף, ולכן בקידושין ידעינן מסברא שאשה נקנית גם בשוה כסף, ואילו בעבד עברי, כיון שמשלם בעל כרחו של אדון, הסברא נותנת שישלם כסף דוקא, ופירוש המילה 'כסף' שם, היינו מטבע, וכן בנזיקין משום שכתוב בהו "מיטב", יש מקום לבטל את הסברא הפשוטה ולומר שכמו שבקרקע אמרה תורה שדוקא מיטב מועיל כך גם 'כסף' זהו דוקא ולא שוה כסף, לכן נזקקנו ללימוד מיוחד שגם שוה כסף מועיל.

ד. שיטת הרמב"ן
הרמב"ן לומד לכאורה כשיטת הרשב"א, שידעינן שוה כסף ככסף מסברא. וזה לשונו באמצע דבריו:"בכל מקום שנאמר כסף בקנין, שוה כסף בכלל. וכי איצטריך קרא לרבויי, סלקא דעתך אמינא אם לקח עבד אינו יכול לגרוע בפדיונו בעל כרחו של רבו בשוה כסף, דאמר ליה זיל טרח זבין אייתי ליה" . עד כאן לשונו. הרמב"ן משתמש לגבי הצריכותא של עבד עברי, באותן מילים של הרשב"א, אבל המילים האחרונות "דאמר ליה" וכו', הן תוספת הרמב"ן, שאינה כתובה ברשב"א, וצריך להתבונן בזה, מדוע הרמב"ן מוסיף זאת. והרי הרשב"א נימק את הצורך בפסוק, בסברא של "בעל כרחו" בלבד, ומדוע הוסיף הרמב"ן סברת "דאמר ליה זיל וטרח..."? כך שואל מרן הגר"א שפירא, כדרכו שיש לדייק כל שינויי לשון בראשונים.
מבאר הגר"א שפירא את הרמב"ן: מילים אלו מקורן בגמרא בבבא קמא דף ט. לגבי חיוב מזיק בתשלומי נזיקין- "רב הונא אמר: או כסף או מיטב. [שהרי התורה אומרת: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כ"א, ל"ד) וכן "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שם, כ"ב, ד)]. איתיבי רב נחמן לרב הונא:"ישיב" לרבות שוה כסף, ואפילו סובין? הכא במאי עסקינן- בדלית ליה. אי דלית ליה פשיטא? מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח זבין ואייתי ליה כסף. קא משמע לן" . הגמרא אומרת, שאם אין לו מטבעות- פשיטא שיתן שוה כסף. וקשה, מה הפשיטא שבזה, הרי התורה אמרה: "כסף ישיב לבעליו", וחידשה גם דין "מיטב" בקרקע- ומנין פשיטא לנו שיתן שוה כסף? אלא, כוונת הגמרא, שיתן המזיק שוה כסף, והניזק יכול למכור את המטלטלים ויהיה לו כסף, וממילא יוצא, שהמטלטלים הם ככסף ממש. על כך אמרה הגמרא: אין זה פשיטא, שהרי הניזק יכול לומר למזיק: זיל טרח ותמכור אתה את השוה כסף, ותתן לי מטבעות, כמו שחייבתך התורה. ולכן בעינן לימוד מפסוק, שיכול המזיק לתת לניזק שוה כסף.
יוצא מסוגיה זו- ש"כסף" היינו מטבעות, ומה שיכול לתת שוה כסף, היינו, משום שיכול הניזק להופכם למטבעות, כי אם נאמר, שכסף, היינו רכוש, מה ההוא אמינא שיאמר הניזק למזיק זיל טרח וזבין ואייתי לי כסף, ורק על ידי ריבוי של 'ישיב' שמיותר ומרבה כל השבות ילפינן לרבות שוה כסף (ראה רש"י דיבור המתחיל 'ישיב' בדף ז), והרי התורה אמרה, שיכול לתת רכוש, כלומר שוה כסף?
אם כך, לומד הרמב"ן מכאן, מזה שהגמרא שאלה בהוא אמינא- פשיטא שיכול המזיק לתת שוה כסף, היינו משום שגם שוה כסף הוא בעצם כסף, כי אפשר למכרו. והגמרא דחתה את טענת הפשיטא, בסברא שהניזק יאמר למזיק: זיל טרח ותמכור ותתן לי מטבעות ממש. אבל זה דוקא במזיק וניזק, שהניזק אינו מוכן לקבל שוה כסף, אבל באיש ואשה, שהיא מוכנה לקבל גם שוה כסף, או בקנינים, בזה נשאר הפשיטא שיועיל, שהרי שוה כסף הוא בעצם גם כן כסף, כי אפשר למכרו.
לפי הסבר זה, יוצא שהרמב"ן לומד בעצם כתוספות, ש'כסף', היינו מטבע דוקא, ולא כרשב"א, שלמד ש'כסף' היינו רכוש, אלא שהרמב"ן לומד, שגם שוה כסף נחשב כסף ממש, משום שניתן להופכו לכסף.

ה. קושיה על שיטת תוספות ועל הרשב"א
מורנו ורבינו הגר"א שפירא מקשה על שיטת התוספות ועל הרמב"ן מהגמרא דלעיל בבבא קמא. הגמרא אומרת: אי דלית ליה כסף פשיטא שיתן שוה כסף. ולפי התוספות שלא אמרינן מסברא שוה כסף ככסף, אלא בעינן פסוק לחידוש הזה, אם כן, בלי פסוק, מנין לגמרא לומר, שבדלית ליה כסף פשיטא שיתן שוה כסף, והרי התורה אמרה דוקא כסף- כדלעיל בפסוקים- דהיינו מטבעות?
תינח לרשב"א ולר"ן, שכאשר שניהם רוצים ידעינן מסברא שוה כסף ככסף, אם כן בדלית ליה, שואלת הגמרא פשיטא שיתן לו שוה כסף, שהרי הניזק בודאי רוצה. וענתה הגמרא שלא, כי הוא יכול לומר למזיק: זיל טרח ואייתי כסף. אבל לתוספות קשה.
אמנם, באמת גם על הרשב"א קשה, שהרי אמרנו, שצריך פסוק מיוחד בנזיקין ללמדנו, ששוה כסף ככסף, שהרי אמרה התורה "מיטב", ואילמלא פסוק מיוחד, היינו אומרים, שחייב לשלם דוקא כסף. אם כן, כיצד בדלית ליה כסף, פשיטא שיתן לו שוה כסף? כיצד בטל דין ה"מיטב" שאמרה התורה?
עוד יש להוסיף כאן, קושית ה"אבני מילואים" (סימן כ"ז אות ג) על הרשב"א: מדוע הסביר הרשב"א, שבעבד עברי בעינן פסוק מיוחד לשוה כסף משום שמשלם בעל כרחו של אדון. ובנזיקין הסביר, שבעינן פסוק, משום דין "מיטב". מדוע לא הסביר הרשב"א גם בנזיקין, שבעינן פסוק לשוה כסף כי משלם לו שוה כסף בעל כרחו של ניזק?

ו. ישוב הקושיות- על פי גדר תשלומי מזיק ודין מיטב
מרן הגאון ר' אברום שפירא מיישב את הקושיות על-פי הבנת שני יסודות בחיובי מזיק לניזק.
חיוב התשלומין של מזיק לניזק יש לו גדר של חוב, ולזה נוספו דינים מיוחדים של מזיק. לגבי חוב, מוכח בגמרא (עיין שולחן-ערוך חושן-משפט סימן ע"ד סעיפים א-ב), שיש פרעון של חוב גם בעל כרחו של מלוה, שאינו יכול לומר ללוה: 'איני מקבל הפרעון ממך עכשיו'. כך גם מזיק משלם נזק גם בעל כרחו של ניזק. אלא, שיש לו גם דין נוסף, מצוה שבגופו, שכשפורע חובו יפרענו ממיטב. כשאין למזיק מיטב- קרקע או כסף- הרי ודאי, שעצם החיוב לפרוע קיים בעינו, אלא שלגבי המצוה שבגופו הנוספת: לפרוע ממיטב, הוא אנוס. לכן, עצם החוב, משתלם גם בעל כרחו של ניזק. זהו מה שהגמרא אומרת: אי דלית ליה- פשיטא שיתן לו שוה כסף. ושאלנו מה הפשיטא, הרי יש חיוב של "מיטב" כפי שאמר הרשב"א- והתשובה היא: שחיוב המיטב בטל כי הוא אנוס. אין לו. אבל עצם החוב קיים, ולכן פשיטא שיכול לפרוע לו שוה כסף, גם בעל כרחו של ניזק. על זה ענתה הגמרא: לא. המצוה הזו שבגופו, לפרוע ממיטב, מחייבת אותך גם כשאין לך, לטרוח ולמכור בעצמך את השוה כסף ולשלם כסף ממש. כך היינו אומרים אילמלא שחידשה התורה במפורש, שמשלם לו גם שוה כסף.
על פי הסבר זה, מיושבת גם קושית האבני מילואים, ששאל על הרשב"א, מדוע לא השתמש גם בנזיקין בסברת "בעל כרחו" כמו בעבד עברי, כסיבה לכך, שאילמלא פסוק, היינו אומרים שישלם דוקא כסף- כי דוקא בעבד עברי, שהאדון יכול לומר לו, אם אין לך כסף אל תפדה את עצמך, לכן היתה הוא אמינא שהאדון יכול לומר איני מקבל ממך אלא כסף, אבל בנזיקין המזיק יכול לפרוע את חובו בעל כרחו של ניזק ואין הניזק יכול לומר איני מקבל ממך, כאן הייתי משתמש בסברא שכסף היינו שוה כסף, ורק בגלל דין "מיטב" חשבנו לומר שיצטרך לשלם דוקא בכסף.
מתוך הסבר זה נבוא גם לישוב הקושיה על התוספות. הלא הקשינו, כיצד אומרת הגמרא אי דלית ליה פשיטא, והרי לתוספות, "כסף" היינו מטבע דוקא, אם כן מה הפשיטא שישלם שוה כסף כשאין לו כסף, והרי תוספות אומרים, שלא ניתן לשנות עצם החיוב של כסף על פי סברא? אלא, צריך לומר, שגם התוספות מודים לסברת הרמב"ן דלעיל, שגם שוה כסף הוא בעצם כסף, כיון שיכול למכרו ולקבל במקומו כסף, אבל תוספות משתמשים בסברא זו רק כאשר התשלום מוטל כחוב על הנותן, שחייבתו התורה בתשלום בעל כרחו, והעיקר הוא שישלם את חובו. אבל במקום שהתשלום הוא ברצונו, כגון בעבד עברי או בקידושין, בזה נשאר לדעתם המונח היסודי של 'כסף' היינו מטבע, ואיננו משתמשים בסברא של "זיל טרח וזבין", משום דאמרינן ליה: אם אין לך כסף, כלומר מטבעות, אל תקדש, או אל תפדה עצמך עד שיהיה לך, עד שלמדנו מפסוקים שגם בזה שוה כסף ככסף.

ז. האם יש דין שוה כסף ככסף בערכין?
מורנו ורבינו הגר"א שפירא ממשיך ומברר גם את שוה כסף בערכין.
תוספות הוכיחו שיש דין שוה כסף ככסף בקידושין, בעבד עברי, בנזיקין, בפדיון הבן, ובהקדש. עוד אמרו, שגם בערכין יש דין שוה כסף, אבל לא הביאו מקור לזה.
הרש"ש הביא מקור מסנהדרין דף טו. על מה שאמרה המשנה:"הערכין והמטלטלין בשלושה" . מפרש רבי אבהו:"באומר ערכי עלי. בא כהן לגבות ממנו מטלטלין- בשלושה, קרקעות- בעשרה" . כלומר מפורש כאן, שערכין משתלמין גם בשוה כסף, דהיינו, מטלטלין וקרקעות.
האבני מילואים סימן כ"ז בסוף אות ד' מקשה על הרשב"א: מנין לו שוה כסף ככסף בערכין, שהרי תוספות למדו שוה כסף ככסף מעבד עברי בין לקידושין בין לערכין, אבל הרשב"א, שאינו מקבל את הלימוד מעבד עברי אלא לומד בקידושין מסברא, שכיון שנותן ברצון שניהם ודאי מועיל גם שוה כסף, אבל בערכין, שנותן בעל כרחו של מקבל, כלומר שמסתמא הקדש רוצים שיתן דוקא כסף, מנא לן ששוה כסף ככסף?
עונה על כך האבני מילואים, שבבכורות נא. נאמר, שאין הקדש נפדה בקרקע, ובקידושין כז. אין הקדש נפדה בשטר, אבל לא ברור מה הלימוד, מה המקור לשני דינים אלו. והראשונים למדו, שיש בהקדש- כמו בפדיון הבן, כלל ופרט וכלל, שממנו אנו ממעטים קרקעות, עבדים ושטרות. ברש"י בבכורות ותוספות שם- הזכירו בין הפסוקים שמהם אנו לומדים להקדש, פסוק של ערכין. כלומר שלדעתם שם, גם ערכין כלולים בלימוד של כלל ופרט וכלל של הקדש, ומשם ידעינן דין שוה כסף ככסף בערכין כמו בהקדש, וכך למדו הרשב"א והר"ן. [באמת תוספות בבכורות ציינו לתורת כהנים ויקרא כ"ז כ"ה: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל" וכתב בתורת כהנים:"בשקל הקדש מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'ופדה' ("ואם בבהמה הטמאה ופדה...") יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות? תלמוד לומר 'בשקל הקודש' אין לי אלא סלעים של קודש, מנין לרבות דבר המיטלטל? תלמוד לומר 'ופדה' לרבות דבר המיטלטל, אם כן למה נאמר 'בשקל הקדש'? פקט לעבדים ולשטרות ולקרקעות" . עד כאן לשון התורת כהנים].
אמנם, בתוספות שלנו בקידושין מפורש שלא למדו כך, וכך מציין המהרש"א, שתוספות שלנו פסיקא להו, שערכין נפדים גם בקרקע וגם בשטר, ואינם בכלל ופרט של הקדש, ולכן שאלו מנא לן דין שוה כסף בערכין?
יוצא על פי דברי האבני מילואים, שמחלוקת התוספות והרשב"א כאן במקור דין שוה כסף ככסף, קשורה או גורמת למחלוקת בערכין, האם הם נפדים בקרקע ובשטר. ולכולי עלמא הם נפדים בשוה כסף.
שואל מורנו ורבנו הגאון ר' אברום שפירא: הרי בגמרא בסנהדרין דלעיל, שהביא הרש"ש, מפורש, שערכין נפדין בקרקע, אם כן, כיצד אומר הרשב"א- לדעת האבני מילואים- שיש כלל ופרט וכלל בערכין, והלוא מלימוד זה אנו ממעטים קרקעות?
אלא צריך לומר, שהגמרא בסנהדרין מדברת, במי שאמר ערכי עלי ולא שילם את ערכו, "ובא הכהן למשכנו" , כלשון רש"י שם, כלומר, לגבות ממנו בעל כרחו מטלטלין או קרקע. כלומר, מדובר שם, שכיון שאין לו כסף, ההקדש רוצה לקחת שוה כסף, ובזה כבר אמר הרשב"א, שאם ניחא להו, בודאי ששוה כסף הוי ככסף וזה ידעינן מסברא, וכמו בקידושין. אבל הלימוד של כלל ופרט וכלל, מדבר במצב רגיל שגזבר ההקדש רוצה דוקא כסף ואז באמת אין האומר ערכי עלי יכול לתת קרקע אלא רק מטלטלין שגופן ממון. אבל תוספות הרי חולקים על הרשב"א, וסוברים, שכסף היינו דוקא מטבעות, ואין הסברא ששניהם רוצים, משנה את מה שאמרה התורה כסף. אם כן לדעת תוספות יש הוכחה מהגמרא בסנהדרין ששוה כסף ככסף, וכמו שאמר הרש"ש, ולכן שאלו מנא לן? והשיבו: ילפינן מעבד עברי.
לפי הסבר זה, הרי שמחלוקת התוספות והרשב"א אצלנו במקור דין שוה כסף, האם נלמד בבנין אב מעבד עברי, או בכלל ופרט וכלל, גורמת למחלוקת ביניהם בערכין. האם יש בערכין דין שוה כסף ככסף לגמרי גם בקרקעות ובשטרות (לדעת התוספות), או לא (לדעת הרשב"א).

ח. חילוק בין שוה כסף בקידושין וערכין לשוה כסף בהקדש ובפדיון הבן
תוספות למדו שוה כסף ככסף בהקדש מכלל ופרט וכלל. ושאלו, בקידושין וערכין מנא לן? והקשה המהרש"א מדוע לא למדו מהקדש? תירץ המהרש"א, כיון שקידושין איתנהו בקרקע וכן בשטר, ואם היינו לומדים קידושין מהקדש, היינו ממעטים אותם מקידושין כמו מהקדש.
יוצא לפי דברי המהרש"א, שלבעל העיטור המובא ברשב"א, שאשה אינה נקנית בקרקע. אם כן, אפשר ללמוד שוה כסף בקידושין מהקדש, ולשטר יש לימוד מיוחד שמרבה קנין שטר בקידושין, והרי לא ראינו שום שיטה שאומרת כך, שילפינן קידושין מהקדש?
ועוד, תוספות לא העלו אפילו הוא אמינא כזו, שנילף קידושין מהקדש.
לכן, אומר הגר"א שפירא, נראה לומר, שאין הוא אמינא ללמוד מדין שוה כסף של הקדש או פדיון הבן, לשוה כסף בקידושין. פדיון הבן או הקדש, משמעותו היא: תמורה, דהיינו העברת הקדושה מדבר אחד לדבר אחר, ששוה כמוהו. אבל אין שם קנין. לכן אפשר, שבפדיון יהיה דין שוה כסף ככסף, אבל בקנין לא יועיל שוה כסף, אלא דוקא כסף. וכן גם בערכין, אין זה דין של תמורה, שהרי זהו סכום קצוב שוה לכל בני אדם בני אותו גיל, אף על פי שמבחינת הערך, בודאי שיש הבדל גדול בין בני אדם שונים, לכן אף על פי שבהקדש יש דין שוה כסף, אולי בערכין בעינן דוקא כסף בסכום הקצוב שקבעה התורה ולא יועיל תשלום של שוה כסף. לכן לא היתה לתוספות אפילו הוא אמינא של לימוד מהקדש. יתכן שגם הרשב"א סבר את החילוק הזה, ולכן לא הזכיר בכלל, דין שוה כסף בהקדש ובפדיון הבן.
על פי חילוק זה, ניתן גם להבין מדוע הקשו התוספות: מנא לן שוה כסף ככסף בפדיון הבן? והביאו ראיה, שכך הדין, מרב כהנא ששקל סודרא בפדיון הבן (לקמן ח.), וקשה, מדוע לא הביאו ראיה מברייתא מפורשת שם: דתניא-"... עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני- בנו פדוי" . מפורש בברייתא זו, דין שוה כסף ככסף בפדיון הבן- ומדוע לא הזכירו התוספות את הברייתא?
אלא, כמו שמבואר לעיל, שפדיון אינו שייך כלל לעניין קנין כסף. מה שכתוב בברייתא"עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני- בנו פדוי" , אומר שניתן להעביר קדושת בכור גם לעגל, בתנאי שהוא שוה חמישה סלעים. אבל אינו ענין לדין שוה כסף בקנין, אין לזה משמעות של דין שוה כסף ככסף, אלא העברת קדושה מדבר אחד לדבר אחר בעל ערך חמישה סלעים. אבל רב כהנא, שאמר על הסודר: לדידי שוה לי חמש סלעים, אף שהסודר עצמו אינו בעל ערך כזה בשוק ואינו ראוי לפדיון. כאן אנחנו נפגשים עם חידוש של שוה כסף, שהוא שנותן לסודר את ערכו. יש כאן חידוש שאינו בברייתא. אין כאן רק העברת קדושה מדבר לדבר, אלא נתינת ערך לדבר אף שאין זה שוויו בשוק.
ועל זה שאלו התוספות מנא לן? והשיבו, שגם זה כלול בכלל ופרט וכלל של פדיון הבן (כפי שמפורש בשבועות ד:).

ט. המשך הדיון בשוה כסף שבערכין
(השלמה משעור בשנת התשמ"ח)
ראינו שאלת המהרש"א מדוע תוספות לא למדו דין שוה כסף בערכין מהקדש ותירוצו. הגר"א שפירא היקשה על המהרש"א וחילק בסברא בין הקדש לערכין. עתה הוא מחזק את ההבחנה בין הקדש לערכין על פי הגמרא בחולין קלט. שמחלקת בין הקדש לערכין. למעשה, החילוק הזה נמצא במשנה בערכין.
כשאדם מקדיש חפץ, מיד הוא קדוש, והמקדיש יכול לפדותו בינו לבין עצמו, "אין לו אלא מקומו ושעתו" (ערכין פרק ו משנה ה). אין הגזבר יכול לקבוע לו תנאים לפדות במקום פלוני או בשעה פלונית. ואם נגנבו או נאבדו- אבדו להקדש. ואין המקדיש חייב באחריותם.
לעומת זאת, בערכין כתוב (ויקרא כז) "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'" - "חולין הן בידך עד שיבואו לידי גזבר" (חולין קלט:). כלומר, רק כשיתן האדם את ערכו, אז יהיה קדש לה'. כל זמן שלא נתן לגזבר, עדיין לא קיים מצות ערכין. ולכן, אם הפריש מעות, ולא נתנם עדיין ואבדו, חייב באחריותן.
תוספות אצלנו דנים על עצם הנתינה, שבה מתקיימת מצות ערכין: האם היא מתקיימת גם בשוה כסף, או דוקא בכסף? על זה הם שאלו: שוה כסף בערכין מנלן?
מה שאמר האבני מילואים, שיש כלל ופרט וכלל בהקדש, שנפדה גם בשוה כסף, וכן גם ערכין כלולים בזה- אין הכי נמי, אלא, שזה מדבר על פדיון ערכין, שלאחר ששילם יכול לפדות בשוה כסף, ולא בקרקע או בשטר, כמו בהקדש, שהוי כאילו כבר נתנו מרגע שהקדישו והוא פודה אותו במשהו אחר. אבל לא על זה תוספות דידן בתחילת קידושין דברו. תוספות עסקו בעצם מצות הנתינה של ערכין, מנא לן שהיא קיימת גם בשוה כסף, זה לא ניתן ללמוד מכלל ופרט וכלל דהקדש, ולכן תוספות לא למדו משם, אלא מעבד עברי.
גם הראיה של הרש"ש מסנהדרין טו., שיש ערכין במטלטלין ובקרקעות, אינה ראיה. תוספות בשבועות ד: (דיבור המתחיל בכל פודין) הקשו, כיצד אמרינן שם, שאין פודין בכור אדם בקרקעות, ואילו בקידושין כט. נאמר- שלמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, אזיל הכהן וטריף מנכסים המשועבדים, כלומר, מקרקעות. כלומר פודים בקרקעות? ותרצו התוספות:"לאו דמיפריק בקרקעות, אלא ימכרם ויתן דמים לכהן" .
אם כן, אפשר לומר כך גם בגמרא בסנהדרין. כשאדם לא משלם את ערכו, יורדים בית דין לגבות ממנו. מטלטלים בשלושה, וקרקעות בעשרה, ומוכרים אותם, ונותנים לנודר את הכסף, והוא משלמו לגזבר, ומקיים מצות נתינת ערכין. אבל אין משם ראיה, שמשלמים ערכין בשוה כסף.
אמנם, מעבד עברי למדו התוספות, שכל מקום שכתוב בתורה כסף, הכונה היא גם שוה כסף. ואם כן, גם ערכין משתלמים בשוה כסף.
עוד בנושא קידושין

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il