ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קנין סודר באוחז פחות מג' אצבעות ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

קנין סודר באוחז פחות מג' אצבעות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

א. סוגית הגמרא ושיטת הרמב"ם
הגמרא בבא מציעא ז. אומרת:
"תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשווה. מחוי ליה רבי אבהו- ובשבועה. אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היכי משכחת לה? אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא. אמר רב משרשיא שמע מינה האי סודרא כיון דתפיס ביה שלוש על שלוש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי. ומאי שנא מדרב חסדא דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת? התם כריתות בעינן וליכא, הכא נתינה בעינן והא איכא".

עד כאן לשון הגמרא.
רב משרשיא מסיק מהא דתני רב תחליפא בר מערבא; זה נוטל כלומר קנה- עד מקום שידו מגעת, שבמקום שעושים קניין סודר, כיון שהמוכר תופס שלוש על שלוש אצבעות מן הבגד, הוא קנה את מה שאוחז וחל הקניין, אף על פי שלא משך את כל הבגד. הגמרא שאלה על רב משרשיא מרב חסדא, שאמר שתלוי אם יכול למשוך אליו בחזרה את הדבר או לא, ותירצה שרב חסדא אמר זאת דוקא בגט משום שבעינן כריתות, אבל בקנין, אם אוחז ג' אצבעות קונה אף שהשני יכול למשוך בחזרה.
רש"י דיבור המתחיל 'דכמאן דפסיק דמי'- מדגיש, שרב משרשיא אמר דווקא שלוש על שלוש אצבעות, שזהו מינימום של גודל של בגד לעניין טומאה ונחשב כלי, אבל אם תפס פחות מג' אצבעות בבגד אין זה קניין.
אמנם הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה ז' חולק וכותב:"אף על פי שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו, קנה הלוקח. והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו. לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחוז מן הבגד שלוש אצבעות, שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו. ששלוש אצבעות מבגד קרוי כלי כמו שבארנו בעניין טומאת הבגדים. וכן אם אחז פחות משלוש והיה יכול לנתק כל הכלי קנה" . עד כאן לשון הרמב"ם.
למדנו מדבריו שישנן שתי אפשרויות של קניין כאשר גם המוכר וגם הקונה אוחזים בכלי:
א. כאשר המוכר אוחז ג' אצבעות שאז אם יחתכו אותו אף על פי כן יש לו כלי בידו.
ב. כאשר הוא אוחז פחות מג' אצבעות אבל יש ביכולתו לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו.

ב. הרשב"א והמאירי מקשים על הרמב"ם

הרשב"א בחידושיו מביא את הרמב"ם ומראה מקור לדבריו ומקשה עליו. וזה לשונו: "והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעי נתינה וליכא (לכאורה צריך לומר- דבעי כריתות וליכא) אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא" .
הרשב"א מביא לכאורה ראיה מרב חסדא, שמצאנו אצלו חילוק בנתינת גט בין יכול לנתקו ולהביאו אצלו או שלא, ובודאי כאן המקור לדברי הרמב"ם. אלא שהרשב"א מקשה, שהגמרא היא שחשבה להשוות בין קניין סודר לבין נתינת הגט, ודחתה השוואה זו ואמרה, שבגט בעינן כריתות ולכן כל זמן שיכול לנתק ולהביאו אצלו אין כאן כריתות ואף על פי שרק חוט בידו, אבל בסודר בעינן נתינה של כלי ואין כאן, שהרי אין ביד המוכר ג' אצבעות.
הרשב"א מקשה על הרמב"ם בסברא, שהדין "אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו", נאמר ביחס לכריתות שבעינן בגט ואין ללמוד ממנו לנתינה של קניין, ובסברא זו חילקה הגמרא ביניהם. אין לרשב"א ראיה מפורשת מהגמרא נגד הרמב"ם, משום שהגמרא חלקה בין גט לאוחז ג' אצבעות ואין יכול לנתק, ולא אמרה מה יהיה בפחות מג' אצבעות ויכול לנתק, אלא שהרשב"א מסברא אומר שיש חילוק בין גט לקניין גם בזה, על פי חילוק הגמרא, ולכן לדעתו אין זה מועיל.
המאירי, גם הוא מביא דעת הרמב"ם וגם הוא מקשה עליו:"וגדולי המחברים כתבו שכל שיש בו שלוש על שלוש אף על פי שאינו אוחז ממנו שלוש אם יכול לנתקו מיד המקנה ולהביאו אצלו קנה. ויקשה על דבריהם, שהרי למטה אמרו בפירוש שאין אומרים הואיל" .
כוונת המאירי להקשות על הרמב"ם מגמרא מפורשת בדף ט. וזה לשונה: "תא שמע אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסרה, זה קנה חמור וזה קנה מוסרה... בשלמא רכוב קני דקמגבה ליה בן דעת, אלא תפוס במוסרה במאי קני? [רש"י- והלא ראשה השני מונח במקומו והגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה ]... רבי אבהו אמר לעולם כדקתני, הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו. והא דרבי אבהו ברותא היא..." .
אם כן, אומר המאירי, רבי אבהו העלה סברא, שיכולת אדם לנתק חפץ ולהביאו אצלו מועילה לו לקניין, וכמו שאמר הרמב"ם. אבל הגמרא דחתה זאת ואמרה שסברא כזו לא תיתכן, "ברותא היא", אם כן כיצד הרמב"ם פוסק זאת להלכה?
מרן הגר"א שפירא מציין, שיש לשים לב, שהרשב"א לא הקשה על הרמב"ם מדף ט. אף על פי שזו לכאורה גמרא מפורשת, אלא הקשה מסברא על פי הגמרא בדף ז. וגם זה צריך לדייק בדברי הראשונים, כאשר אחד מקשה מגמרא מפורשת והשני לכאורה מתעלם.

ג. הנמוק"י והב"ח מיישבים דברי הרמב"ם
הנמוק"י (ג: ברי"ף) הביא גם הוא את דברי הרמב"ם וקושית הראשונים עליו והוא מיישבו. וזה לשונו:"וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה פרק ה' מהלכות מכירה דהיכא דלא נקיט בידיה שלוש על שלוש, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. ותמהו עליו הרשב"א והרנב"ר זכרונו לברכה, דדוקא בגט הוא דאמרינן שהוא חשוב כאילו הוא ביד מי שיכול לנתקו דכריתות בעינן, אבל הכא נתינת כלי בעינן וליכא. ואפשר שדעת הרב זכרונו לברכה כיוון לבגד גדול, דאין הכי נמי דבעינן שיעור כלי בנתינה ואי לא יהיב ליה שיעור כלי, משמע דלא בעי לאקנויי ליה כלי, אבל הכא שכל הבגד אינו אלא שלוש על שלוש ורחמנא אמר ונתן דמשמע ליה מיד ליד והשתא קא ממעט בשיעוריה בשעה שאוחז בו כדי להקנותו לו, ועיקר ההקנאה בשעת נתינתו לו, ואם כן על כרחך אית לן למימר הכי, וגם אין לנו להוציא שום כלי אפילו קטן מקניין חליפין. וכבר היה ראוי לתמוה אמאי לא השיגו הראב"ד מדבר פשוט כזה" . עד כאן לשונו. הנמוק"י מיישב את הרמב"ם שבגמרא מדובר על בגד גדול ולכן בעינן דווקא ג' על ג' שאם לא נתן לו ג' על ג' משמע שאין מתכוין להקנות לו, ולא יועיל שיכול לנתקו ולהביאו אליו, כיון שנראה שלא מתכוין להקנות לו. אבל הרמב"ם מדבר בבגד קטן שכולו הוא רק ג' על ג' ובהכרח כששניהם אוחזים אינו יכול לאחוז בג' אצבעות ואז באמת קונה אם יכול לנתקו.
הב"ח בהערה במקום, מקשה על הנמוק"י, שלא מצאנו אפילו רמז לחילוק כזה בגמרא. ומניין לרמב"ם לבוא ולחדש חידוש כזה? יש להוסיף על דברי הב"ח, שהיה לו לרמב"ם לפרש דבריו ולחלק בין כלי גדול לקטן, וברמב"ם משמע שמדובר באותו כלי בין לדין ג' אצבעות בין ליכול לנתקו.
הב"ח עצמו אומר, שמאותה סוגיא שהרשב"א מקשה על הרמב"ם, משם הרמב"ם למד את חידושו. הגמרא הביאה את חידושו של רב משרשיא, שכיון שהמוכר אוחז ג' אצבעות קנה דכמאן דפסיק דמי. שאלה הגמרא מאי שנא מדרב חסדא שאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת, אם כן איך האוחז ג' אצבעות מהבגד קנה והרי הלוקח יכול למשוך את הבגד כולו אליו. שואל הב"ח, מדוע הגמרא לא מיישבת שמדובר ברב משרשיא, שהאוחז בג' אצבעות הוא שיכול לנתק ולמשוך את הבגד אליו, ולכן קנה? אלא על כרחך, שאם האוחז יכול לנתק את הבגד אליו, אפילו אם הוא אוחז בפחות מג' אצבעות, קנה. ורב משרשיא שנקט ג' אצבעות מדבר באין יכול לנתק אליו ושאלה הגמרא מאי שנא מדרב חסדא שאמר שאם הבעל אוחז במשיחה רק אם יכול לנתקו ולהביאו אליו אינה מגורשת, וחילקה בין גט דבעינן כריתות לבין קניין דבעינן נתינה, ונתינה של ג' אצבעות מספיקה לקניין ואפילו אם אין יכול לנתקו ולהביאו אצלו.
אם כן טוען הב"ח שמכאן הוכיח הרמב"ם את שיטתו, שגם בפחות מג' אצבעות, אם יכול לנתק ולהביאו אצלו קנה, ומה שחילקה הגמרא בין גט לקניין היינו דווקא לגבי אין יכול לנתקו, אבל יכול לנתקו, גם בקניין מועיל אפילו ללא ג' אצבעות.

ד. קושית מרן הגר"א שפירא על הב"ח
הב"ח ביסס את דבריו על כך שהגמרא לא אמרה שרב משרשיא מדבר ביכול לנתקן. מרן הגר"א שפירא מקשה על דברי הב"ח, מה הקשר בין ג' אצבעות לבין יכול לנתקן? הרי יש כאן בסוגיה שני דינים:
א. דין של אוחז ג' על ג' אצבעות כמאן דפסיק דמי. דהיינו כיון שאוחז ג' אצבעות הוא אוחז כלי בידו, ומועיל לקניין סודר.
ב. דין שני אחר לגמרי, הוא הדין של יכול לנתקו, שכשאוחז בבגד אפילו במשהו, כיון שיכול למשוך אליו את כל הבגד נחשב לו כאילו כל הבגד בידו, ומועיל לקניין.
הרמב"ם בהלכות מכירה בהביאו דין זה של יכול לנתקו מדגיש: " והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו" . אחר כך הרמב"ם חוזר שוב על חילוק זה שבין ג' אצבעות לבין יכול לנתק כל הכלי. האם במקום שאוחז ב' אצבעות ויש בכוחו למשוך אליו עוד אצבע אחת, האם גם במקרה כזה יאמר הרמב"ם שקנה? הרמב"ם לא אמר זאת, ונראה שודאי לא כך, משום שיכול לנתקו נאמר כאשר יש באפשרותו להביא אליו את 'כל הכלי'- כלשון הרמב"ם- ואנו מחשיבים שכאילו כל הכלי בידו גם כעת. בג' אצבעות יש חידוש אחר של כמאן דפסיק דמי וכאילו בידו כעת כלי של ג' על ג' אצבעות. אבל להרכיב את שני הדינים של יכול לנתק אליו עוד אצבע ואז נאמר כמאן דפסיק דמי זה לא שמענו.
אם כן, איך טוען הב"ח, שהגמרא היתה צריכה לומר שרב משרשיא כרב חסדא ומה שמועיל אוחז בג' אצבעות לקיים קניין, היינו משום שיכול לנתקו, הרי רב משרשיא אומר במפורש: "שמע מינה האי סודרא כיון דתפיס ביה שלוש על שלוש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני", כלומר החידוש הוא 'כמאן דפסיק דמי' והג' אצבעות הן שמועילות לקניין ולא משום שיכול לנתק את כל הבגד, והקושיה של הגמרא היתה מצד מה שהקונה יכול למשוך את הבגד אליו ומה מועילות ג' אצבעות שנמצאות כעת ביד המוכר ותרצה שגם בכי האי גוונא יש נתינה. אבל אין ללמוד מכאן שום דבר לעניין אוחז פחות מג' אצבעות ויכול לנתקו אליו.

ה. הסבר מרן הגר"א שפירא בשיטת הרמב"ם
כאמור לעיל, אמר הרשב"א שהרמב"ם למד את חידושו מרב חסדא- והרשב"א דחה שהרי הגמרא חילקה בין קניין לגט, שבגט בעינן כריתות ולכן אם הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת משום שאין כאן כריתות ואילו בקניין בעינן רק נתינה ויש כאן נתינה.
מרן הגר"א שפירא מיישב קושייה זו על הרמב"ם.
בתוספות דיבור המתחיל אם יכול לנתקו כתבו בשם ר"ת- מה יהיה הדין כאשר נתן גט בידה ומשיחה בידו והוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו, ואחר כך קפצה היא את ידה ועכשיו אין הוא יכול לנתקו אליו- וכתבו הם, שאין כאן גירושין משום שהתורה אמרה: 'וכתב לה גט כריתות ונתן בידה' בעינן שהנתינה תהא נעשית על ידו, אבל כאן שקפצה את ידה, "הוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה".
כלומר לדעת ר"ת, החסרון של 'יכול להביאו אצלו', הוא חסרון בנתינה. כל זמן שאין כריתות, שהגט מחובר אליו, יש חסרון בנתינה של הגט וכשהיא קופצת ידה היא פועלת נתינה ולא הוא.
אמנם בגיטין עח: הביאו התוספות שיטה חולקת; גט בידה ומשיחה בידו ואז סגרה האשה את ידה כך שאין הוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו הרי זו מגורשת משום שיש כאן כריתות. וכן הביאו הריטב"א והרשב"א (שם בגיטין), באופן יותר מפורש ומבורר בשם ר"י בתוספות. ואמנם הרשב"א הוסיף שצריך שתסגור את ידה ברצון הבעל.
צריך לבאר שיטה זו- הרי כאמור בשיטה הקודמת, הוי כטלי גיטך מעל גבי הקרקע, שלא הוי גט משום שלא נתקיים 'ונתן בידה' ואפילו אם סגרה ידה ברצון הבעל, מה בכך, סוף סוף גם טלי גיטך מעל גבי קרקע הוי ברצונו?
לכן ביאר שיטה זו מרן הגר"א שפירא: כבר אמרנו לפני כן, ששיטת ר"ת היא, שחסרון כריתות הוא חסרון בנתינה עצמה ולכן, כל זמן שהמשיחה בידו ויש חסרון כריתות יש גם חסרון בנתינה, וכשהיא קופצת ידה הרי היא פועלת את הנתינה ולא הוא. אבל הרשב"א והריטב"א סוברים שישנם שני דינים שונים: דין כריתות ודין נתינה. כשהבעל נתן גט בידה נעשית הנתינה, אלא כיון שהמשיחה בידו יש חסרון של כריתות וכשהיא סוגרת ידה והוא לא יכול למשוך את הגט בזה מתבטל חסרון הכריתות ולא אכפת לי שזה נעשה על ידה כיון שהנתינה נעשתה על ידו. ומה שהוסיף הרשב"א, שצריך שתסגור את ידה ברצונו, אפשר לומר שהיינו משום, שאף שעשה מעשה נתינה של הגט, כיון שהשאיר משיחה בידו הרי שיש חסרון ברצון הנתינה ולכן צריך שיגלה רצונו שתסגור את ידה, ובזה הושלם רצון הנתינה.
נחזור לענייננו, קושית הרשב"א על הרמב"ם; איך אתה לומד מדין כריתות שבגט, לדין נתינה של קניין סודר, הרי הדין של יכול לנתקו ולהביאו אצלו זהו דין בכריתות של גט ולא שייך לדין נתינה של קניין? זה נכון להבנת הרשב"א, כאמור לעיל, שיכול לנתקו זהו דין בכריתות בלבד. אבל אם נאמר שהרמב"ם סובר כשיטת ר"ת, שזהו דין בנתינה, שכל זמן שיכול לנתקו ולהביאו אצלו זהו חסרון בנתינה עצמה, ממילא יש מקום ללמוד מ"ונתן בידה" של גט, ל"ונתן לרעהו" שבקניין סודר. כלומר, כשאוחז ג' אצבעות, כיון שהוא אוחז כלי בידו ואנו מתייחסים אליו כאל כלי שלם משום שכמאן דפסיק דמי, לא אכפת לי ממה שגם הקונה אוחז בבגד ואפילו יכול למושכו אליו, כיון שדין כריתות הוא רק דין בגט ובקניין אינו מפריע, אלא אנו אומרים כמאן דפסיק דמי ויש ביד המוכר כלי שלם. זהו החילוק שחלקה הגמרא בין גט לקניין. אבל אם אוחז רק משהו מן הבגד, שאז אין כלי בידו, אם יכול למשוך אליו את כל הבגד, הרי כמו שבגט זה גורם לנתינה או לאי נתינה כך גם בקניין יש כאן נתינה וכאילו כל הבגד בידו והוי קניין. דין זה, סובר הרמב"ם שאפשר ללמוד מגט.

ו. יישוב הגר"א שפירא לקושית המאירי על הרמב"ם
נשאר לנו עדיין לענות על קושית המאירי על הרמב"ם מסוגית רכוב ומוסירה בדף ט. כדלעיל, "והא דרבי אבהו ברותא היא".
הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ו' כותב:"בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג. וכן בנכסי הגר. אבל קנה המוסירה לבדה" .
הלכה זו מובאת כלשונה בשו"ע חושן משפט סימן רע"א סעיף ב'.
ושם בסעיף ג' הלכה נוספת:"היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה, הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה בלבד, וזה שאחז המוסירה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסירה לא קנה שום אחד מהם" .
וכתב הסמ"ע על ההלכה הראשונה בסעיף קטן ד':"אבל קנה המוסירה- הא דקנה כולה, משום דבידו למושכה כולה אליו מראש הבהמה מה שאין כן בסעיף שאחר זה באחד רוכב..." . כלומר, הסמ"ע מסביר הלכות אלו כלשונן. בהלכה ראשונה כתב הרמב"ם והמחבר בעקבותיו: "אבל קנה המוסירה לבדה". משמע את הבהמה לא קנה אבל את המוסירה קנה כולה. והיינו משום שיכול לנתקה ולהביאה אליו. אבל בהלכה השניה של אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה לא קנה האוחז אלא מה שבתוך ידו.
אמנם הש"ך שם סעיף קטן ב' מקשה על הסמ"ע:"ותימא שהוא נגד הש"ס פרק קמא דמציעא דף ט. מוכח שם דלא קנה מטעם דיכול לנתקו אצלו וכדלעיל רס"ט סעיף ה' ואם כן צריך לומר דכאן קנה המוסירה מה שתפוס בידו וכן הוא בסמ"ג ובהגהות מימוניות פרק י"ז מהלכות גזילה להדיא" .
אם כן, הש"ך חולק על הסמ"ע ומבאר בהלכה ראשונה שקדם אחד ואחז במוסירה, שקנה מהמוסירה רק מה שבתוך ידו, ואנחנו לא אומרים כיון שיכול למשוך הכל אליו לכן קנה הכל.
מורנו ורבינו הגר"א שפירא טוען, שדבריו של הש"ך קשים בפשט לשון הרמב"ם, שהיה לו לפרש ולומר שקנה מה שבתוך ידו ולא סתם שקנה המוסירה ומשמע כולה.
אבל עוד יותר מכך קשה בשו"ע, שלפי דברי הש"ך אין שום חידוש בסעיף ב' על פני סעיף ג' ואם כן סעיף ב' מיותר שהרי ודאי שאם במקום שיש רוכב על הבהמה קנה האוחז במוסירה מה שבתוך ידו, כל שכן כשאין רוכב, שיקנה מה שבתוך ידו. אלא ודאי, החידוש בסעיף ב' הוא כדברי הסמ"ע וכפשט הלשון, שקנה את כל המוסירה כיון שיכול לנתקה ולהביאה אצלו.
אלא שבאמת קשה קושית הש"ך מגמרא מפורשת בדף ט. שדחתה את רבי אבהו, וכמו שהקשה המאירי על הרמב"ם בהלכות מכירה מאותה סוגיא. לכן אומר הגר"א שפירא, שהרמב"ם לומד, שמה שהגמרא אמרה "הא דרבי אבהו ברותא היא" , היינו דווקא כשיש שני קניינים מתנגדים, שהרוכב רוצה לקנות והאוחז רוצה לקנות ואז לא אמרינן הואיל ויכול לנתק לכן קנה כולה. אבל כאשר אין התנגדות לקניין, אז כן משתמשים בסברא של הואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו ולכן כתב הרמב"ם שקנה את המוסירה וכוונתו לכולה. וכן כתב הרמב"ם שבקניין סודר אם אוחז פחות מג' אצבעות קנה את כל הבגד אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו שהרי השני רוצה בקניין ואינו מתנגד לו.
בזה מיושבות גם קושית הש"ך על הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה, וגם קושית המאירי על הרמב"ם בהלכות מכירה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il