בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מקומה של השמחה ביהדות

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אך ברצוננו לברר: מה מקומה של השמחה ביהדות - בפורים ובכל השנה? וכיצד לא נעבור את הגבול הדק בין שמחה של מצוה לליצנות?

undefined

רבנים שונים

אדר תש"ע
3 דק' קריאה
"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אך ברצוננו לברר: מה מקומה של השמחה ביהדות - בפורים ובכל השנה? וכיצד לא נעבור את הגבול הדק בין שמחה של מצוה לליצנות?


שמחת הגוף!
הרב מרדכי גרינברג שליט"א - ראש ישיבת "כרם ביבנה"
כתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח', ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה מאוד היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרי שהשמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה. וכן כתב רבנו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה, אלא בענין העבודה וההשגה בהקב"ה... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את ה' בשמחה".
שונה היא מצות השמחה בפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום-טוב", והרי יום-טוב כבר כולל שמחה, שנאמר: "ושמחת בחגך", אם כן מהי השמחה המיוחדת בפורים מעבר לשמחת יום טוב רגילה?
וכתב על זה ה'שם משמואל' (תרע"ה): "ונראה בשמחת פורים ושמחת יום-טוב, לאו בני בקתא חדא נינהו, ששמחת יום-טוב הוא רגש דביקות והיא שמחה פנימית, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצ"ל: 'טעמא דאין מרקדין ביום-טוב, משום שריקוד הוא בחיצוניות האברים, ושמחת יום-טוב הוא בפנימיות'. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהיתה הגזירה עליהם, להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם, ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה גם צריכה להיות אף בחצוניות האדם, ועל-כן המצוה לבסומי בפוריא, כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחצוניות. כאמרם ז"ל (עירובין ס"ה): 'נכנס יין יצא סוד'".
במילים אחרות, בכל המועדים נאמר "נגילה ונשמחה בך" - הרי עיקר השמחה היא בה', על כל הטוב אשר גמלנו, ועל זה באו ג' הרגלים. והבשר והיין אינם אלא אמצעי לעורר בנו את השמחה בה', שונה הוא פורים שהשמחה היא תכלית לעצמה. והיינו שכיון שרצו הגויים להשמיד את הגופות, הרי שמחת ההצלה באה לידי ביטוי בשמחת הגוף, ועל כן חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, שאין השמחה אמצעי לאהבת ה' כמו בשאר הרגלים, אלא שמחה תכליתית עצמית.
יש לרעיון זה השלכה מעשית, שהרי אין נושאין נשים ביום-טוב, שאין מערבין שמחה בשמחה, ויש אומרים שאף בפורים אין נושאין נשים מטעם זה, אך הדרכי משה (אורח חיים תרצ"ו) חולק, וכותב ששמע מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, והיינו משום שברגל אמרו "ושמחת בחגך" ולא באשתך, שהשמחה היא אמצעי לאהבת ה', ושמחת חתן סותרת מגמה זו, מה שאין כן בפורים שהשמחה היא תכלית לעצמה, אין זה משנה מה מקור השמחה, והעיקר שתהיה שמחה.
אלא שיש להזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג', י"א): "לבל תביאהו השמחה בשבתות וימים טובים למדרגה שאליה מביאים השחוק והתאוות, ולביטול תפילה בזמנה כמצווה עלינו".

ההומור
הרב יצחק הלוי שליט"א - רב הישוב קרני שומרון

אפי: שלום, כבוד הרב!
הרב: (מהרהר קמעא, מקמט את מצחו): שלום! שלום! מי אדוני?
אפי: כבוד הרב, אני אפי! מהשיעור השבועי של כבודו. אני יושב ממש לפני הרב.
הרב (מתעשת): עצום עיניים רגע! אפי עוצם את עיניו.
הרב: או, עכשיו אני כבר מזהה אותך...
בבדיחה זו קיבל אפי את ההטפה שמגיעה לו, ואולי, גם הרב למד, כי צריך להכיר את תלמידיו ב"עיניים עצומות". תרתי משמע!
להומור תפקיד מכריע, חשוב ביותר כמו: העברת מסרים בדרך עקיפה, יצירת עניין, סקרנות, הפגת מתח, השגת קשב.
בפרק "קניין תורה" במסכת אבות נזכר "מיעוט שיחה" כאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובארו בשם הגר"א, שאין הכוונה במובן השלילי, שמוטב שלא לשוחח כלל, אלא אדרבה, במובן החיובי. יש לשמר את הלימוד בתיבול במילי דעלמא. כך הוא פועל יותר, משפיע טוב וחודר עמוק יותר. על פי הדברים הללו באר בנו של בעל שו"ת "זקן אהרן" (ואלקין) בהקדמתו לספר הנ"ל את דברי הגמרא (סוכה כ"א): שיחת חולין של ת"ח - צריכה לימוד! זאת, על-פי המסופר על רבה (שבת ל') שנהג לפתוח את הלימוד במילתא דבדיחותא. מדוע? בכדי לפתוח את הלבבות! אם כן, שיחת החולין הזאת של רבה - נזקקה לצורך הלימוד.
השרש "בדח" והשרש "פתח" הם מאותה המשפחה. ההומור, הבדיחה והחידוד פותחים את הלבבות לקלוט את העיקר בצורה טובה יותר. הלא כך כתב הכהן הגדול מאחיו בספר "עין איה" (שבת ע"ז): "כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבא... לשמוח בחיים... נבראה השטות. קוצר הדעת וההתפעלות למראה איזה ברק של דבר משמח, אף על פי שהוא כצל עובר, מכל מקום, הרי הוא בעיתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים. וממנה בא האדם לרומם את רוחו, לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים שהם הינם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית שהשמחה במעונו".
ההומור, כאמור, מפיג מתחים, מכשיר את הלב לקלוט את המסרים, נוטע אופטימיות, אמונה ובטחון. ההומור איננו ליצנות אלא דבר רציני ביותר. לא בכדי זכו אותם שני בדחנים לחיי העולם הבא כפי שמתארת לנו הגמרא (תענית כ"ב).
בחידוד, מועברים מסרים קצרים וברורים כמו, למשל: 'משנכנס אב - ממעטים בשמחה! חכה, חכה כשאבא יבוא!'... אבל אנחנו נסיים הפעם ב: 'משנכנס אדר - מרבים בשמחה'!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il