ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הנביאה - והדבורה ;">

דף הבית בית מדרש פרשת שבוע ותנ"ך שעורים בתנ"ך ספר שופטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תש"ע

הנביאה - והדבורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
עם ישראל

בספר שופטים (ד-ה) מסופר שדבורה הנביאה קראה לברק לגייס צבא למלחמה נגד הכנענים. הכנענים הגיעו למלחמה עם רכב ברזל רב; אך הם נוצחו. לאחר הקרב הזה יד ישראל הלכה וגברה עד שהם הכריתו את הכנענים.
" וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה... וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא..."

דבורה היתה סבורה שברק יכול להתבסס על מעמדו החשוב ולגייס את העם למלחמה בלעדיה. אך ברק חשש שמא יתגייסו רק אנשים מועטים, והוא לא יוכל להילחם. מאידך, אם דבורה תבוא ותשהה לצידו, הדבר יוכיח שהיא ציוותה עליו לצאת למלחמה; וכך יקל עליו לגייס את העם. ברק מעדיף את הצלחת המשימה הלאומית - על פני התפארת האישית שיתכן ויזכה לה אם יצליח לבדו.

דבורה לעומתו מחשיבה בדבריה את התפארת האישית. הדרך שהיא הציעה לברק תזכה אותו בתפארת כזו; ואילו הדרך של ברק ממנו את השגתה - "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ". בחז"ל (פסחים דף סו, ב) יש ביקורת על אופיה של דבורה, והם מעירים שבגלל היהירות שבדבריה היא איבדה את חזון השירה לזמן קצר. במסכת מגילה (דף יד, ב) מובאת דרשה שדורשת לגנאי את שמה, וזו לשון הדרשה בתרגום חופשי:
"אמר רב נחמן: לא יאה היהירות לנשים. שתי נשים יהירות היו, ושמותיהן שמות של בעלי חיים מאוסים. אחת שמה דְבוֹרָה, ואחת שמה חֻלְדָּה. דְבוֹרָה היתה יהירה שכתוב בה (שופטים ד, ו) 'וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק'. היא קראה לו לבוא אליה,והיה ראוי שהיא תבוא אליו..."

אם דְבוֹרָה הוא שם של בעל חיים מאוס, מדוע דְבוֹרָה הנביאה הסכימה לשאת את השם הזה?

דְבוֹרָה הנְבִיאָה ממשיכת דרכה של דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה

כאשר יעקב חזר לארץ ישראל הוא בא תחילה לעיר שכם. לאחר שבניו הרגו את אנשי שכם, הקב"ה ציווה עליו לעלות לבית אל. הכתוב מוסיף ומספר ש"מינקת רבקה" - שנקראה בשם "דְבוֹרָה" - מתה ונקברה סמוך לְבֵית אֵל (בראשית לה, ח):
"... וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן ..."

דְבוֹרָה הַנְּבִיאָה קשורה לאזור הזה שסמוך לבית אל - "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם". הכתוב מדגיש העץ שהיא יושבת תחת עץ ידוע - " תֹּמֶר דְּבוֹרָה ". בפרוש רבותינו בעלי התוספות על התורה מובא מדרש שדְבוֹרָה הַנְּבִיאָה היתה יושבת במקום שבו נקברה דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה . המדרש מדגיש את רמזי הכתוב, והוא מדגיש את הקשר בין דְבוֹרָה הַנְּבִיאָה - לבין דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה . מה יכול לקשר ביניהן? מדוע שניהן נקראו על שם בעל החיים - דְּבוֹרָה ?

מדוע נשלחה דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה - יחד עם רִבְקָה
'מינקת רבקה' מוזכרת בתורה לראשונה בפרשיית מציאת הזיווג ליצחק (בראשית כד). במאמר הקודם "מינקת רבקה - ומה שהיא מייצגת" התבאר שהיו הבדלי השקפות בין משפחת אברהם לבין משפחת רבקה - לגבי מעמד האב במשפחה. במשפחת אברהם החשיבו את מעמד האב, ואילו במשפחת רבקה התייחסו אליו בביטול. גם מעמד האם היה חלש במשפחת רבקה; כולם היו נחשבים שם "אחים" של כולם, וה"אם" היתה נחשבת מעין האחות הגדולה. כאשר הם שלחו את רבקה נאמר - "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם "; ולאחר מכן הם מברכים אותה - " אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה".

במשפחת רבקה חששו שכאשר רבקה תרחיק מהם לבית אברהם, יחנכו אותה שם - להכיר בסמכות ומעמד "האב". לשם כך הם שלחו עימה את ' מֵנִקְתָּהּ '. תרגום יונתן מבאר שמדובר ב'מחנכת' שלה. תפקידה היה דומה לשימוש שנהוג בימינו ביחס למילה "מאמנת". היא נשלחה כדי לשמר ולחזק את החינוך המקורי שרבקה קיבלה.

ה"מאמנת" דְּבֹרָה מסייעת ליעקב לחזור לארץ
עשיו רצה להרוג את יעקב על גניבת הברכות. רבקה חששה מכך; והיא שלחה את יעקב לשהות בבית לבן, עד שהיא תשלח ותקרא לו לחזור. לפי פשוטו של מקרא, יעקב החל להעשיר, והוא ראה שלָבָן ובניו מקנאים ושונאים אותו; ואז הקב"ה הורה לו לחזור לארץ באופן מיידי. ההוראה הזו סותרת לכאורה את דברי רבקה ליעקב. ב'מדרש אגדה' (מארם-צובה) נאמר שרבקה שלחה אותה אז ליעקב כדי לקיים את הבטחתה. אך הדבר תמוה, מדוע רבקה שלחה לשם אישה כה זקנה שספק אם תעמוד בתלאות הדרך?!
נראה שצריך להבין את המדרש במשמעות אחרת. המדרש מרמז שיעקב הבין שציווי הקב"ה אינו סותר את דברי אימו; וצריך לפרש את דבריה במשמעות אחרת. כוונת רבקה היתה שהיא "תשלח" לו כוח מיוחד - שיסייע בידו לשוב לארץ. הכוח הזה - הוא הדרך החינוכית של "המאמנת דְּבוֹרָה ".

כאשר יעקב הודיע למשפחתו על ציווי הקב"ה לחזור לארץ, הוא לא השתמש בסמכותו כ"אב" המשפחה - אלא בדרכה של "המאמנת דְּבוֹרָה ". יעקב ביטל אז את "סמכותו האבהית" והתייחס לבניו כמו לאחים . במסע הבריחה נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים", וביאר שם תרגום יונתן שיעקב היה קורא לבניו "אַחַי". הרגשת "אחווה" מסוגלת להוציא מאנשים כוחות-נפש שלא מתגלים במסגרת של פקודות שמונחתות מ"אב" שפועל כ"מפקד". יעקב השתמש בכוח של ה"אחווה" כדי לחזור לארץ.

ה"אחוה" שהתגלתה בשכם - והעלייה לבית אל
השימוש בהדרכות של "המאמנת דבורה " גרם ליעקב תקלה גדולה בבואו לארץ - במעשה דינה בשכם (בראשית לד). הפרשיה מדגישה שם את "האחווה" - כמי שהניעה את המהלכים. שמעון ולוי הרגישו שבתור אֲחֵי דינה - הם חייבים להסתכן ולהוציא אותה. שאר האחים הרגישו שמכיוון שפגעו ב אֲחוֹתָם - הם חייבים לבזוז את העיר. צד " האחווה " היה כה חזק עד שבני יעקב ביטלו את סמכותו "האבהית" של יעקב, ואפילו לא התייעצו עמו על צעדיהם. כאשר יעקב ניסה להוכיח אותם שהם פעלו בפזיזות, הם ענו לו - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ ".

מייד לאחר מכן הקב"ה התגלה ליעקב ואמר לו: "... קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם". הרמב"ן כתב שיעקב נדרש לשבת בבית אל - "לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל". יעקב נדרש לגלות לבניו את המעלה של מי שעוסק בצד הרוחני - על פני מי שעוסק בצד הגשמי; ולשקם בכך את המעמד הגבוה שמגיע לו בתור "אב".

מיתה וקבורה כפשוטם או במובן סמלי
הכתוב מספר על ביאת יעקב ועל מה שארע שם (בראשית לה):
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה... הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ... וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:"

כזכור, ההימצאות של מֵינֶקֶת רִבְקָה אצל יעקב אינה מובנת. גם החשיבות שהכתוב נותן ל" מיתה " ול" קבורה " שלה אינם מובנים; שהרי מיתת רבקה אינה מוזכרת כלל בתורה, וקבורת לאה אינה מוזכרת אלא בדרך אגב.
ה"מיתה" וה"קבורה" מופיעים בצורה שאינה מובנת במקומות נוספים בתנ"ך. בספר במדבר מסופר שאהרון מת ונקבר ב"הֹר הָהָר", ואילו בספר דברים מסופר שאהרון "מת" ו"נקבר" ב"מוסרה". במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שה"מיתה" וה"קבורה" שמתוארים ב" מוֹסֵרָה" הם סמליים, והם מתייחסים לתפקיד שאהרון מייצג. מתן "קבורה" מסמל הכרה בדרך חיים מסוימת - כדרך בעבודת ה'. כמו כן, ה"קבורה" ש"יפת" ו"גוג" עתידים לזכות לה לעתיד לבוא - מסמלת הכרה בדרך החיים שלהם כדרך שמזכה אותם ב"שכר רוחני מסוים".

מהות השם "בֵּית אֵל" מסמלת "מקום" של "עיסוק באמונה בא-ל". ממילא, המקום "שמחוץ לבֵית אֵל" מסמל מקום של חבור לגשמיות. יעקב חינך את בניו להבין, שה"עיסוק באמונה בא-ל" נחשב ל"עיסוק בחיים"; ואילו ה"עיסוק" במה ש"דבורה" מייצגת נחשב ל"עיסוק במוות". פעמים שיש הכרח לעבור ל"מקום של דבורה"; אולם ה"מקום" הזה הוא בעדיפות שנייה, והוא נחשב ל"קבר". יעקב העניק לדרך החינוכית של "המאמנת דבורה" מקום נחות - " מִתַּחַת לְבֵית אֵל". ההבדלה הזו משמשת בסיס לכמה אגדות חז"ל ולפיהן בעיר לוז(=בית אל) לא מתים; ומי שצריך למות מגיע ל"מקום" שמחוץ לה.

ה"קבר הסמלי" שממנו תצא המלוכה
"קבר" במשמעות סמלית מופיע הן במסורת חז"ל והן בתנ"ך. ב"שער הגלגולים" (הקדמה לז) מובא שהאר"י הקדוש זיהה את "קבר" יהוידע הכהן במקום מסוים סמוך לצפת. מאידך, בתנ"ך (דברי הימים ב כד, טו-טז) כתוב שיהוידע הכהן נקבר בירושלים - "בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים". צריך להבין שכוונת האר"י הקדוש היתה, שמקום מסוים סמוך לצפת נועד להתייחדות ולהזדהות עם דמותו של יהוידע הכהן, ועם מה שהיא מסמלת - והוא נחשב ל"קבר" שלו.
במובן מסוים, יהוידע הכהן הוא דמות נגדית לדְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה . הוא מסמל את הולדת "כוח המלכות" ממקור רוחני - באמצעות "הכהן הגדול", ובאמצעות "שהות ממושכת" יחד עם ה"מינקת" במקום קדוש (מלכים ב יא, ב-ג). אנשי הגליל שרצו להתייחד עם דמותו של יהוידע הכהן ולא היו יכולים להגיע לירושלים - ייחדו להם את המקום הזה ל"קבר" שלו.

באופן דומה מצאנו שהמלכת שאול קשורה גם היא ל"קבר סמלי" (שמואל א י, א-ב):
"וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח..."

הכתוב תמוה, שהרי בתורה מסופר ש" קְבֻרַת רָחֵל " היא סמוך לבית לחם - בנחלת יהודה. צריך להבין, ש" קְבֻרַת רָחֵל " משמשת "מקום סמלי" חשוב בהולדת המלוכה (ואין כאן מקום להאריך במשמעותו). לאחר " קְבֻרַת-דְּבֹרָה " יעקב התברך בברכה (בראשית לה, יא) " וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ"; ולאחר מכן הוא הגיע למקום של " קְבֻרַת רָחֵל ". מקומות אלו משמשים נקודות ציון חשובות וסמליות בהולדת המלוכה. אנשי שבט בנימין שהתקשו להגיע ל" קְבֻרַת רָחֵל " האמיתית שסמוכה לבית לחם; ייחדו להם מקום(=קבר) מקביל בנחלתם, כדי שיוכלו להתייחד עם מה שדמותה של רחל מסמלת.

דבריו של שמואל הנביא מפרשים עבורנו את המקרא, וה"קבר הסמלי" של רחל - מאיר באורו גם את ה"קבר" של דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה . מדובר ב"קבר סמלי" שנועד להתייחד עם הרעיון שהדמות הזו מייצגת. המקום של " דְּבֹרָה " שנקרא בתורה " אַלּוֹן בָּכוּת" חוזר ומופיע בפרשית המלכת שאול; ושמואל מכנה אותו בשם " אֵלוֹן תָּבוֹר ". ה" תָּבוֹר " נמצא בצפון הרחוק, ותמוה מדוע מקום שסמוך לבית אל נקרא בשם זה. כוונת שמואל היתה, שמהמקום (" אַלּוֹן ") הזה - שאבה דבורה הנביאה את הכוח ליזום את המלחמה ב" תָּבוֹר ". שמואל מורה לשאול שהוא צריך להגיע למקום הזה, ולקבל משם גם הוא - כוח לאחד את העם ולצאת למלחמה.

ה"דבורה" כסמל ל"הקמת גוף לאומי" ול"שימוש בכוח צבאי"
הכתוב מספר שמֵינֶקֶת רִבְקָה נקראה בשם " דְּבֹרָה " - דווקא כאן. בפעם הראשונה שהכתוב סיפר עליה - לא היה צורך בכך. מתוך הברכות של משפחת רבקה ניתן היה להבין של מֵינֶקֶת שלה יש אופי של " דְּבֹרָה " (בראשית כד, נט-ס):
"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ ... וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו :"

הברכות מדגישות שלושה גורמים שצירופם מסמל תכונות מיוחדות של ה"דבורה":
1. " אֲחֹתֵנוּ ". כל הפריטים שבקן הדבורים נולדו לאותה המלכה והם " אחים ".

2. "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה ". ה"דבורה" - מתפתחת תוך דור אחד "לְאַלְפֵי רְבָבָה ".
3. "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ". השבת המלחמה משער הבית אל שער האויב. כאשר דבורה חשה סכנה היא עוקצת את המתקיף ומפרישה ריח מיוחד, שקורא לכל הדבורים להתקיף אף הן את האויב. הדבורים אינן מסתפקות בהרחקת האויב מהקן - אלא רודפות אחריו עד לביתו; וכן מתואר בתורה (דברים א, מד) - "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים ".

בעל חיים רגיל אומד את הכוח שמסכן אותו ואת הקבוצה שלו, ומחליט האם אפשר להילחם בו או שעדיף לברוח מפניו. אולם הדבורה "עוקצת" אותו ומתה, ומקריבה את חייה לטובת " אחיותיה ". גם שאר הדבורים יוצאות להתקפת השונא - באופן "יהיר" - בלא לבדוק האם יש להן סיכוי לנצח בקרב הזה, או שמא גם הן תמותנה. ה"יהירות" הזו היא סממן של "גבורה". ר' נחמן מברסלב כותב ב"ספר המידות" (ערך 'דעת' חלק שני, יד): "מי שהוא גבור, אין בו כל כך דעת". "גבורה" דורשת במידה מסוימת - "שכל של דבורה"; כלומר, התעלמות משיקולים של "דעת" - כמו סיכוי-קלוש להצלחת המשימה. אך כדי ליצור "גוף לאומי" צריך רוח של גבורה כזו; צריך רוח של "דבורה".
משפחת רבקה ברכה אותה שהיא תהיה ל"עם" עצמאי; והם ראו לנגד עיניהם את ה"דבורה". ל"מאמנת" שנשלחה לחנך את רבקה לעקרונות הללו, היה אופי של "דבורה"; ולכן הכתוב לא נצרך להזכיר אז את שמה.

היחס שיעקב אבינו גילה לכוח "הדבורה"
לאחר שהקב"ה הורה ליעקב לעלות לבית אל, יעקב פנה לבניו ואמר להם - " הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם ", ולאחר מכן נאמר - " וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם". מדוע הקב"ה לא ציווה זאת? מדוע יעקב ציווה זאת מעצמו? מדוע יעקב הטמין/קבר את "העבודה הזרה" הזו ולא השמיד אותה?

במאמר "ה'מקדש' הפלאי של יהושע" התבאר ש" הָעֵץ " מסמל בתנ"ך ואצל חז"ל "בית מדרש" שפתוח מכל עבריו; כמו אצל אברהם (בראשית כא, לג) - "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"; וכמו במשנה (יבמות יב, ו): "וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הֻרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִים כָּל הַפָּרָשָׁה".
בספר יהושע מרומז שהשימוש ב"כוח החרב" הופיע בצורה משובשת אצל בני יעקב בשכם. הם התגאו ב"כוח חרבם" והתייחסו בביטול לכוח הרוחני של יעקב אביהם; ולכן יעקב התייחס אליו אז כמו ל"עבודה זרה". אולם "כוח החרב" לא פסול לגמרי. יעקב "טמן" אותו עבורם - "תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם"; כלומר, תחת "בית המדרש" שהוא הקים שם; כדי שצאצאיהם יוציאו אותו משם בצורה מתוקנת - בזמן כיבוש הארץ. ואכן, שבטי ישראל באו לשכם ו"כתבו" שם את התורה על האבנים; ומכוח "הכתיבה" הזו - הם הוציאו את "חזון החרב" שיעקב טמן שם עבורם והחלו בכיבוש הארץ!!

"הָאַלּוֹן" ש" מחוץ לבית אל" מסמל אף הוא "בית מדרש". יעקב קבר /טמן שם את ה"כוח" ש"המאמנת דבורה" מסמלת - כדי שבניו ישתמשו בו בעתיד בעת הצורך. דבורה הנביאה שאבה משם את כוחה, ואף שאול המלך שאב משם את כוחו.

תומר דבורה
כזכור, במדרש מבואר, שדְבוֹרָה הנְבִיאָה היתה יושבת במקום שבו "נקברה/נטמנה" דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה . ההופעה של "דבורה - השניה" נועדה להחיות את רוחה את של "דבורה הראשונה"; רוח שמחנכת לגבורה ולאחווה - ולהשבת המלחמה אל שערי האויב: "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ".

הפרשיה של "דבורה הנביאה" מתחילה בכתוב הבא (שופטים ד, א): "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת ". הכתוב תמוה, שהרי בפרק הקודם מסופר שלאחר הצלחת אהוד - הארץ שקטה "שמונים שנה", מדוע יש צורך לחזור ולספר שתקופת אהוד חלפה. צריך להבין שהכתוב מקדים לנו, שהתשועה של אהוד היה תשועה עם תכונות מלאות של "דבורה". אהוד סיכן את עצמו באופן "לא הגיוני" - כדי להרוג את עגלון מלך מואב; ושאר השבטים גילו "אחווה" והצטרפו אליו למרד. אך התשועות האחרות שהיו מאז ואילך - לא היו עם תכונות מלאות של " דבורה ".

דבורה מספרת בשירתה (שופטים ה, ו-ז):
"בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת: חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:"

שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת ויָעֵל גילו אחת מתכונותיה של ה"דבורה"; הם התעלמו מהסיכוי הקלוש להצלחת משימתם וסיכנו את עצמם כדי להרוג את האויב. אולם מעשה גבורה יחידאי - אינו משנה את המצב בכללותו. צריך לגלות גם את התכונה השניה של "הדבורה" שהיא " אחוות לוחמים"; ודבורה הנביאה עוררה את שתי התכונות הללו במרד שלה. היא דרשה מברק לכנס בהר תבור כוח של " עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים 1 אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן ". האנשים הללו גילו "אחוות לוחמים" וגם "סיכנו את חייהם", מפני שלא היה להם סיכוי הגיוני לשרוד במלחמה מול רכב הברזל של הכנעני. דבורה משבחת אותם על כך בשירתה: " זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה". דבורה משבחת גם שבטים נוספים שגילו "אחוות לוחמים" והצטרפו לאחר מכן למלחמה; ומאידך היא מגנה את השבטים שמיאנו להצטרף למלחמה.

דבורה הנביאה כ"מאמנת"
הכתוב - "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה " הוא תמוה ואינו מצוי בתנ"ך. כאשר אדם מדבר בגוף ראשון - וידוע כבר מיהו - הוא אינו מזכיר את שמו בשנית. מתבקש אפוא, שהמילה דְּבוֹרָה אינה מופיעה בתור "שם עצם פרטי" של הנביאה - אלא בתור "שם עצם כללי" של בעל החיים "הדבורה". כאשר יעקב ברך את בניו הוא דימה אותם לבעלי חיים שיש להם את תכונות משובחות. אף כאן, הנביאה מגלה שהתשועה השלמה באה מפני שהיא קמה וגילתה תכונות משובחות של "הדבורה". חלקו השני של הכתוב - "שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" - מבאר את חלקו הראשון. הנביאה מבארת שהתכונות המשובחות של ה" דבורה " הם התכונות של " אֵם ". הנביאה לא היתה " אִמָּא " של כל ישראל. כוונת הנביאה היא ל" אֵם " במובן של " מאמנת " כפי שהיתה "דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה".

כוח ה"אֵם" - כוח "מלוכה" שמיובא מבחוץ
בתחילת ספר משלי מופיעים דברי מוסר שהם מיוחדים ל"ממלכת ישראל" כמו ענייני יִרְאַת ה', ואז שלמה מתייחס ל"אב" - לדויד. בסיום הספר מופיעים דברי מוסר ששייכים להנהגה רגילים של ממלכה - הנהגות שמשותפות הן לישראל והן לגויים - ואז שלמה מיוחס ל" אֵם ". שלמה מכונה אז בשם אחר והוא נקרא "מֶלֶךְ מַשָּׂא " - מלשון "מטען מכביד ומעיק"; כמו בכתוב (במדבר יא, יא): "...וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי". ה"אב" מסמל בתנ"ך את הכוח הראשוני והמועדף - שהוא הכוח התורני; ואילו ה" אֵם " מסמלת את הכוח המשני, מחנכת(=מאמנת=" אֹמֶנֶת ") שעיסוקה בעניינים הגשמיים של הממלכה.

שרשי הדברים הם עתיקים ומקורם בתורה. "הכוח התורני" נחשב כמשפיע על המציאות - ולכן הוא מיוחס ליעקב שהוא האב הזכר. מאידך, "הכוח המלוכני" נחשב לכוח מקבל ונקבי - ולכן הוא מיוחס ל דְּבֹרָה (מֵינֶקֶת רִבְקָה) שמגיעה מעם זר. "הכוח התורני" נחשב לכוח "חי" שמקומו למעלה - "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל". מאידך, "הכוח המלוכני" נחשב לכוח "מת" שמקומו למטה - " וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל".

דבורה מדגישה בשירתה את כוח ה" אֵם " כמי שאחראי על הצד המלוכני והצבאי - "... בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא...". דבורה מגלה, שכדי להצליח במאבק כנגד כוח ה" אֵם " של הגויים, צריך להקים כוח של " אֵם " גם בעם ישראל: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". 2
הכתוב שמתאר את דבורה הנביאה, מגלה לנו שהיא שאבה את כוח ה" אֵם " מה"מקום" שבו "נקברה" דבורה ה"מֵינֶקֶת"(=" אֵם "=מאמנת) - " וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה... וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה ".

הפרו תורתך - משום עת לעשות לה'
בדרך כלל, מי שנדבו לבו - נדרש להתנדב ולעמול בתורה, ולהיות מן ה"מחוקקים" ומן ה"סופרים"; וכן מצאנו ב"שירת הבאר" (במדבר כא): "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל ... בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם". דבורה הנביאה מגלה בשירתה, שיתכן גם מצב שונה:
"לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'... מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר : וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה ..."

הנביאה מגלה שפעמים שקיומה של התורה הוא ביטולה; וצריך לצאת אל הכוח המלוכני והצבאי. בדרך כלל, הכוח הזה נחשב למקום(=תפקיד) נמוך " מִתַּחַת לְבֵית אֵל ", מקום של " מות " ושל " קבר "; ואילו הכוח התורני נחשב למקום של "חיים". אך פעמים שהמקום(=תפקיד) של "הדבורה" הוא מקום של "חיים" ושל "שירה". ה" מְחֹקְקִים " ו" הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם " וה" שָׂרִים " שבדרך כלל הם " מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר " - "התנדבו" להילחם, ואחזו כאן בחרב גשמית.

קיימת מחלוקת האם מה שהתגלה בשירת דבורה הוא גילוי חד-פעמי; או שגם בעתיד יש צורך ביציאת "סופרים" מבית המדרש אל המקום(=תפקיד) של "הדבורה"=ה" אֵם ". חז"ל מרמזים שזו מחלוקת הלל ושמאי שהיא לשם שמים (וכפי שמתבאר בהערת השולים 3 ).



^ 1.כזכור, הברכה לרבקה - " אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה " - מזכירה את תכונת הריבוי של "הדבורה". דבורה הנביאה ציוותה על ברק לאסוף " עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ" - מספר שמקביל למספר " רְבָבָה ".
^ 2.מגילת רות מדגישה גם כן את הצד הנשי ביוזמה להולדת המלוכה, והיא מספרת שהכוח הזה הגיע לעם ישראל מעם זר. לפי מסורת הגאונים [אוצר הגאונים למסכת קידושין (עמוד 90); פירוש על דברי הימים (א יא) לתלמידי רס"ג; הפירוש הובא גם באלשיך הקדוש (שמואל ב יא)] תפקידו הראשוני של אוריה החתי היה לסייע בענייניו הצבאיים של גלית הפלישתי. דויד החליט לחבר את הכוח הזה לעם ישראל - כדי שיוכלו להשלים את הנצחון על הגויים. בַּת-שֶׁבַע ה" אֵם " של שלמה היתה בשלב מסוים בחייה נתונה אצל אוריה החתי שהיה מעם זר - עד שדויד חזר ונטל אותה ממנו. גם לשיטת הרמב"ם (שו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם, תשובה כ"ה הוצאת פריימן) אוריה החתי היה מעם זר. בתנ"ך מרומז שכוח ה" אֵם " קשור באופן מסוים לעם זר - ועם ישראל צריך ליטול אותו כדי ליצור את "הכוח המלוכני".
^ 3.בירושלמי (שבת, א, ה"ד) מובאת ברייתא שמתארת 'מלחמה' בין בית שמאי לבין בית הלל: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר כבר שהברייתא אינה כפשוטה. במאמר הנוכחי מתחדד פרט נוסף בתיאור הסמלי. תלמידי בית שמאי היו סבורים שהמקום של "החיים" עבר "למטה" - למקום "הנמוך" שמחוץ לבית המדרש ("מִתַּחַת לְבֵית אֵל"); ומי שנשאר "למעלה" (בבית המדרש) נחשבים ל"הרוגים". אך תלמידי בית הלל חלקו עליהם.
במשנה (בבא בתרא ט, ז) מובא "מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (רדידי) לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן". במאמר והשיב לב אבות על בנים"" התבאר כבר שהמשנה אינה כפשוטה, ור' אליעזר (מבית שמאי) וחכמים (מבית הלל) נחלקו בשאלה מי "חי" ומי "מת". במאמר הנוכחי מתחדד פרט נוסף בתיאור הסמלי. חכמים סבורים שמי שנמצא בתפקיד ה"אֵם" הוא "מת" (וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר); ואילו ר' אליעזר סבור שמי שנמצא בתפקיד הזה הוא "חי", ומי שלא נמצא שם הוא "טעון קבורה".
במסכת סוכה (דף נג, א) מרומז שההתלבטות בקבלת ההכרעה הנכונה - אינה פשוטה. מסופר שם שמלאך המות רצה להמית את שני סופרי המלך שלמה. שלמה היה סבור שכדי לתת לסופרים שלו "חיים" הם צריכים לצאת ממנו אל המחוז של העיר לוּז. אך דווקא שם הם מצאו את "מותם". המדרש מרמז שבעיר לוּז עצמה יש "חיים" ויש ל"סופרים" מה לעשות בה; אך מחוץ לעיר הזו ב"מחוז" שלה (="מִתַּחַת לְבֵית אֵל") - אין ל"סופרים" מה לעשות; וממילא עבורם זה "מוות" ולא "חיים". לשיטת האגדה - שלמה טעה; ומה שהיה נכון לגבי ה"מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר בזמן דבורה - אינו מחייב ואינו נכון בזמן שלמה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il