בית המדרש

  • ספריה
  • גאולה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
2 דק' קריאה
כאשר אנו קוראים בתורה את הפרשות העוסקות במלאכת המשכן, הננו לומדים על יחסה של התורה לאומנות, לנוי, ליופי.
הננו נוכחים לדעת שהתורה נותנת ערך גדול לצורה האסתטית של מלאכת המחשבת של הציור, האריגה. בגדי הכהונה צריכים להיות לכבוד ולתפארת. מנורת הזהב צריכה להיות עשויה בשלמות נפלאה, כפתורים ופרחים. וכן הארון והכרובים.

מתוך פרשיות המשכן בתורה נדחית מאליה התדמית המוטעית כאילו התורה מכוונת את האדם להצטמצם בעולם רוחני מופשט, ושכל ייעודו של האדם לעסוק בתורה ובמצוות בלי לפזול לתחומים אחרים חיצוניים, בלי לפתח את החושים הטבעיים העמוקים של האומנות, היופי, הדמיון, האסתטיקה.
לא כן הדבר. אדרבא, התורה מצווה אותנו להעמיק את כל הכוחות הנפשיים, לפתח את כל הכשרונות, לא לוותר על אף תכונה, אלא לאמצה ולשכללה. כי רק על ידי כל הכישורים כולם יכול אדם לעבוד את ה' בשלמות. "זה אלי ואנוהו" - "התנאה לפניו במצוות".

הנה דווקא במקום הקדוש ביותר, מקום השראת השכינה בישראל בבית-המקדש, בקודש הקודשים, שם צריך להשתמש בכל הכשרון האומנותי על מנת לבנות את המקדש וכליו, בכל יופיים ותפארתם.
בית-המקדש נקרא "נויו של עולם". הקב"ה אינו מסתפק בהוראה כללית לבנות בית-מקדש יפה, מפואר ומושלם, אלא ריבונו של עולם נותן תכנית אלוקית מפורטת כיצד לעשות כל כלי וכיצד ייראה הכל ביחד. בית-המקדש צריך להיות בעל יופי אלוקי עליון. כל מה שנעשה בו צריך להיות על פי מה שמשה רבנו הָרְאה בהר. "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מָרְאֶה בהר" (שמות כה, מ). "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הָרְאֵיתָ בהר" (שמות כו, ל).

הוי אומר, כאשר משה עלה למרומים להר סיני, הקדוש-ברוך-הוא הראה לו את המקדש של מעלה, וציוה אותו לבנות כדוגמתו את המקדש של מטה. היופי, ההדר, הנוי והתפארת של בית-המקדש יסודם במרומים העליונים.
שמא עולה בדעתך לשאול: האם אין מקום לחשוש שהעיסוק ביופי החיצוני יפגום ברעיונות הרוחניים, יגרום לאדם להיות חיצוני, ובמקום להעמיק במשמעות העליונה של בית-המקדש שבו השכינה שורה, יעסוק אדם במראה החיצוני, ושבמקום לראות את פני השכינה במקדש הוא יבקש לראות את הכלים הנאים הנפלאים ביופיים.

שאלות כאלו עלולות להתעורר רק מפני שנתרחקנו מעל אדמתנו ונתרחקנו מהימים שבית-המקדש היה קיים, כי בזמן שבית-המקדש היה קיים ושרתה בו השכינה, האמונה מלאה את כל הלב, השראת השכינה במקדש היתה מורגשת בכל החושים הנפשיים, לא היה אז ניגוד בין החיצוניות ובין הפנימיות, בין האורות ובין הכלים, אלא הרמוניה מלאה בין כל הכוחות הנפשיים ולא היה אפשר לחשוב אחרת, אלא שגדולת ההופעה של השכינה תופיע בכל תפארת הכלים. רק לאחר החורבן, ובגלות, נוצר ניגוד בין האירוח לבין הכלים, בין החיצוניות לבין הפנימיות. זהו מצב חולני של הגלות. לא כן במצב הבריא של האומה בזמן בנין בית-המקדש.

לזה אנו מצפים, לבנין המקדש במהרה בימינו אשר בו ועל ידו יתאחדו כל הכוחות בהרמוניה נפלאה והשכינה תתגלה בנויו של עולם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il