ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
מוקדש לעלוי נשמת
הרב שפירא זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
"על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פרק א'). כבר ראינו ענקיותו של מורנו ורבנו, גאון הגאונים, בתורה ואחר כך גם בעבודה שבלב - זו תפילה, ועתה אנו מגיעים אל העמוד השלישי גמילות חסדים.
גם בעמוד החסד היה ר' אברום ענק.
בחור צעיר הגיע אל הרב, בימי זקנותו המופלגת, והוא רוצה לדבר עם הרב. הוא סיפר לרב שכבר שבוע שהוא לא יכול ללמוד, כי הוא סובל מהעדר שמחה, מעצבות וכו'. הרב תפסו בידיו ואמר לו: "אוי, כמה טוב שבאת אלי, אני כל כך שמח שבאת אלי, סוף סוף יהיה מישהו שאוכל לדבר איתו והוא יבין אותי. גם אני כמוך, אז בוא נחזק אחד את השני". איזה חסד נפלא שמלווה בענוה נפלאה, בבחינת "ואני את דכא אשכון ".
גם עצותיו העמוקות של הרב, היכולת שלו להקשיב למצוקותיהם או לשאלותיהם של אנשים, ולחקור אותם על פרטי הענין לעומקו, ומתוך כך להגיע לעצה עמוקה או לברכה קדושה, גם הן נבעו מענקיות מידת החסד שהיתה בו. נעסוק בזה בהמשך.
בבבא מציעא (ל:) מבארת הגמרא את הפסוק: "והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". (שמות י"ח, כ'). "דתני רב יוסף... 'את הדרך' זו גמילות חסדים, 'ילכו' ביקור חולים". שואל ר' אברום: תינח 'את הדרך - זו גמילות חסדים' זה מובן שהרי הדרך של אברהם אבינו שהודיע לבניו אחריו, זוהי הדרך בכללות אותה משה רבנו צריך להודיע לעם ישראל, אבל מנין לנו לומר ש'ילכו - זה ביקור חולים'? מה הקשר בין הליכה לביקור חולים דוקא?
ר' אברום מבאר זאת על-פי דברי המהר"ל מפראג ב'נתיב העבודה' פרק ה', שהביא דברי חז"ל בילקוט שמעוני (משלי תת"ק) שאומר: "לכך אמר שלמה 'אשרי אדם שומע לי' מה כתיב אחריו 'כי מוצאי מצא חיים', אמר הקדוש ברוך הוא אם הלכת להתפלל לבית הכנסת, לא תעמוד לך על פתח חיצון, אלא הוי מתכוין לכנוס דלת לפנים מדלת... ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר". ומבאר המהר"ל שלא על כל מצוה אמרו, שהקב"ה מונה פסיעותיך, אלא דוקא הליכה לבית הכנסת, "שהשם יתברך מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך להיות לו דביקות בו יתברך". "ולכן אמר שהקב"ה מונה פסיעותיך, כי אף פסיעה אחת יותר רחוק, הקב"ה מונה, כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך... ובזה מקבל פני השכינה גם כן". עד כאן מלשון המהר"ל בענין הליכה לבית הכנסת.
על פי זה מחדש מרן, שכיוון שהגמ' אומרת (מסכת שבת יב:): "שאני חולה דשכינה עמו... תניא נמי הכי, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי". אם כן גם מצות ביקור חולים, יש לה ערך מיוחד של קבלת פני השכינה, שהרי השכינה נמצאת עם החולה, ובזה ההליכה לביקור חולים מתדמה להליכה לבית הכנסת. אם כן, גם במצוה זו יש לומר שהקב"ה מונה כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך למצוה. בזה מובנת הדרשה של רב יוסף: 'ילכו - זה ביקור חולים'. יש ערך מיוחד להליכה לשם ביקור חולים.

שמעתי מבנו של הרב. אחד הרבנים אמור היה לעבור ניתוח וביקש ברכה מהרב. ביום ששי אחר הצהרים, הרב קרא לבנו וביקש ממנו להזמין מונית ולנסוע איתו לבית חולים. הבן שאל: מה קרה? והרי עוד מעט נכנסת שבת? הרב השיב: 'מישהו עבר ניתוח ואני מוכרח להספיק לבקר אותו לפני שבת'. כשהגיעו לבית החולים אמר ר' אברום לבנו: "תישאר כאן למטה ואני עולה למעלה לבקר את החולה. החולה אינו רוצה שידעו שהוא עובר ניתוח".
ועוד סיפור שסיפר לי הרב משה קליין שליט"א: בהיותו אברך בישיבה, הוא חלה מאוד. הוא היה במצב קשה מאוד ואושפז בבית החולים תל השומר. ר' אברום טילפן אליו, וביקש ממנו, שיקח באופן פרטי, את הרופא הטוב ביותר שיש בתחום שבו הוא חולה, ואם להוריו יש קושי בתשלום, הוא לוקח עליו את האחריות לתשלום. הוא התנצל שלא הגיע מיד לבקר ונימק זאת בכך שחשש שהחולה יבהל מכך שר' אברום בא אליו, ושמא זה יזיק לבריאותו. ולאחר שדיבר עם החולה בטלפון הוא בא לבקר. החולה היה בבית החולים תל השומר, שבאיזור תל אביב, ואף על פי כן ר' אברום נסע לשם במיוחד. כעבור כמה זמן, ר' אברום נסע לחתונה בבני ברק, לפני החתונה ביקש להיכנס שוב לתל השומר. משבאו לבית החולים, שאל ר' אברום את החולה: "תגיד לי באופן מדויק שמך ושם אמך". החולה השיב, ר' אברום מיד הגיב: "בפעם הקודמת אמר לי אבא שלך את שם אמך באופן אחר מזה שאתה אומר כעת - כנראה שהאבא היה מתוח ונרגש מאוד וטעה בעת שאמר את שם האמא - הרגשתי שהתפילות לא פועלות את פעולתן כי השם לא היה בסדר".
כעבור ארבעה ימים אותו אברך, הבריא ברוך - השם באופן מפתיע מחוליו, כאשר התגלתה פתאום איזו אנטיביוטיקה חדשה לגמרי. גם זה היה פלא גדול.
בעת הביקור, ר' אברום ביקש להחזיק את צינור האינפוזיה בידו, באומרו שבמצות ביקור חולים ישנם שני דברים: א. צריך לסעוד את החולה, לעזור לו. ב. צריך להתפלל עליו.
כאשר ר' אברום יצא מהחדר בבית החולים הוא הלך אחורנית, כשפניו אל החולה, באומרו: השכינה נמצאת מראשותיו של החולה.
ראינו בסיפורים האחרונים, כיצד מורנו ורבנו לא רק דורש דרשות ומבאר דברי חז"ל, אלא כיצד הוא חי את דבריהם הקדושים ומישם את המשתמע מהם. סיפורים אלו הם רק דוגמאות מתוך מעשים רבים מאוד.

כשהרב היה מגיע לניחום אבלים, היה מיד עם הגיעו, מפוגג את העצבות. הוא היה מספר סיפורים ואפילו גורם לאבלים לצחוק.
סיפור מופלא מספר הרב יצחק דדון שליט"א בספרו 'אמרי שפר'. אצטט אותו כלשונו.
"מקרה כאוב היה, שבחור בוגר הישיבה, אשר למד במכון "הלכה ברורה", נפטר. הבחור היה יתום מאביו, ורק אמו, שהיתה אלמנה וקשישה, נשארה בגפה, מבכה את מר גורלה, שבנה יחידה נפטר עליה. אברך שטיפל בה במסירות נפש ניסה להקל מעליה את כאבה, אך היא לא התנחמה. והנה יום אחד, בעצם ימי השבעה, מקבל האברך טלפון נרגש מהאלמנה, והיא אומרת לו: תקבל ממני עכשיו אלף דולר אם תדע מי היה כאן. לא עלה על דעתו של אותו אברך מישהו יוצא דופן, ולא ניחש נכונה. אמרה לו: היה אצלי מלאך אלקים, מלאך אלקים ממש. הרב אברהם שפירא היה פה, וישב אצלי, זה בשבילי כל העולם...
היה זה בשנה האחרונה לחייו של רבינו, כשהוא באמצע שנות התשעים לחייו, לא חסך רבינו מאמץ מגופו העייף והמיוסר ללכת עד לבית האם האלמנה, לעלות במדרגות הבניין, רק בכדי לנחם ולחזק את רוחה של מסכנה זו".

וגם בעת שמחה, "ואת לב אלמנה ארנין". שמעת מחתני הרב שלום בן שושן שליט"א, שזכה ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'. אחד הבחורים בישיבה עמד להתחתן ולפתע נפטר אביו כחודש לפני החתונה. ר' אברום אמר לקיים את החתונה בזמנה. הוא ערך את החופה ואחר כך נשאר ורקד עם החתן ושימחו ביום חתונתו. כעבור שהִיה ממושכת הוא נפרד מהחתן ויצא. חתני, ר' שלום, ליוה אותו. הם ירדו יחד במעלית וכשהגיעו למטה והתחילו ללכת, פתאום ר' אברום אומר: "חייבים לחזור". הוא נכנס שוב למעלית ועלה ואמר לחתני לא בירכתי את האלמנה ביציאתי: "תיגש ותקרא לאלמנה, אם החתן". הוא ניגש לחלק הנשים וביקש שיאמרו לאמא שהרב מבקש שתבוא. ר' אברום עמד ליד המחיצה והיא באה. הוא בירך אותה שוב (אחר שמסתמא גם בחופה בירכה) ואמר לה כמה מילות עידוד וחיזוק, האמא היתה מאושרת.

כבר הבאתי לעיל דבריו של ר' אברום אודות הוריו הנפלאים. עד ימיו האחרונים היה רבנו מזכיר בחרדת קודש את שם אמו "הענע רייזל". בני המשפחה מספרים, שגם כאשר רבנו היה דיין בבית הדין, לפני לכתו לבית הדין, היה הולך אל בית אימו, לראות אם היא זקוקה למשהו ואף היה עומד ומבשל לה ארוחת צהרים ואחר כך היה ממשיך לבית הדין לדון דיניהם של ישראל. "הקרוב קרוב קודם".
ראינו זויות שונות של חסד. סיפורים בודדים מלמדים ומדגימים. אין ספק שיש כמותם אלפים רבים שרק עליהם בלבד אפשר לכתוב ספרים.

מורנו ורבנו השתדל מאוד ללוות את תלמידיו בשמחותיהם - על עצמי אני יודע כמה הוא טרח להגיע לחתונות של הבנים והבנות גם אם היו מחוץ לירושלים (שעלבים). כמה השתדל להגיע לבריתות ואפילו כאשר לא היה הוא הסנדק, כמה שמח בבר-מצוות של הבנים. אפילו כשהיו באים אליו לקיים מנהג ה'חלאקה', היה מקבל את הילד והוריו ולפעמים גם זקניו בשמחה ובמאור פנים, והיה אז מבקש שיזמינו אותו לבר מצוה של הילד, תוך שהוא עושה חשבון באיזה שנה זה יצא. והיה מוסיף: "לחתונה אני לא מבקש כי אינני יודע מתי תהיה, אבל הבר מצוה היא ידועה".
לפני החלאקה היה מודיע בחיוך שובבני: "העיקר שלא תשכחו להביא מספרים ושקית וגם מצלמה, אחרת - אין חלות".
עוד בנושא באהל אברהם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il