ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חודש ניסן - לידתו של עם ישראל

בית מדרש חגים וזמנים פסח חודש ניסן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תש"ע

חודש ניסן - לידתו של עם ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

"וצוונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה. יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת על ידי הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד ד' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסתוריה של התבל, היא התפרצות אור נשמת אלהים החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל זכה לזה, שעל ידי גדלו והכשרת קדושתו, תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים. והמפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרוע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה".
עולת ראיה / חלק א / עמ' כו


יציאת מצרים מלווה אותנו כמעט כל רגע בחיינו. שבת, יום טוב ורבות ממצוות התורה - הם 'זכר ליציאת מצרים'. מה אירע ביציאת מצרים? מדוע "מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"? (משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, ג)
המדרש (מכילתא יתרו, א) מלמדנו כי "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת", כלומר ארץ מצרים איננה רק מיקום גיאוגרפי, אלא היא 'בית העבדים' הגדול של העולם העתיק. מצרים מלשון 'מֵיצַר', ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרוּת אופקים וחוסר התקדמות, או במלה אחרת - עבדות.
חוסר יכולתו של האדם לצאת מן המוגבלות הדטרמניסטית, להתגבר על תאוותיו וחולשותיו - זו היא נשמת אפה של התרבות המצרית. מוסד העבדות הממשי, הינו אך השלכה חברתית של האידיאולוגיה האלילית, של השקיעה המוחלטת - עד כדי אובדן חושים - במימד הגס בחיים. באין אידיאל מוסרי אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הלכו והתעצבו תרבויות המנסות לספק נוחם זמני לאנושות, על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואפילו "עשיית הצרכים" - כל אלה התמסדו כמרכז התרבות האלילית.
ביציאת מצרים, מופיעה על במת ההיסטוריה אומה, המלמדת את האנושות כי ישנה אפשרות להיות בני חורין, לשׂרות עם אלוהים ואנשים - ולהיות "יכול להם". כלומר, ישנה יכולת להתעלות מעל מגבלות המציאות, ולגלות את המוסר, הטוב והצדק, ולחשוף את הערך בחיים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א): תמצית עניינו של עם ישראל, היא היציאה מן המֵצַרים העכשוויים והמוגבלים אל עולם העתיד - "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד). מתוך כך, אך טבעי כי יציאת מצרים תלווה ב'עשרת המכות' ו'קריעת ים סוף', כלומר, שידוד קוסמולוגי חריף של מסגרות עולם הטבע.
יציאת מצרים איננה מאורע היסטורי גרידא, זו היא נקודת המפנה על ציר הזמן בה התברר כי ישנה חרות, מימד ערכי למציאות. שאיפתה הפנימית של האנושות, היוצאת אל הפועל בלידתו של עם ישראל, הינה - אי ההסתפקות בקיים לבדו אלא רצון לחשיפת מטרת הקיים, כפי שמציין רש"י בתחילת ספר בראשית (א, א): "ומה טעם פתח ב'בראשית'?..." - מטרת הבריאה, היא ההופעה המלאה של האומה הישראלית בארצה, "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (על פי ילקוט שמעוני, בראשית א).
מסיבה זו אנו אומרים "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח) - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החרות להאיר בתוכנו - ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". האופי הישראלי שהוטבע בנו בימי חֶלדנו, יתאפיין בחוסר השלמה עם היש המוגבל ובחתירה ללא לאות לאמת:
"העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר באור חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוקי, שאין עמו שום עבדות" (אורות התשובה פרק ה, ה).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il