דיני ברכות הנהנין

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
פסחים

קטגוריה משנית

2850

19 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מו. 'ספק ברכות להקל' - האם אמור גם בברכות הנהנין
ברשב"ם ד"ה להודיעך כוחו דר"י, 'כח דאיסורא עדיף'

כתב ה רשב"ם [ד"ה להודיעך] דאיכא חידוש טפי בדברי רבי יהודה, שמחמיר לברך גם בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, לכך הכא 'כח דאיסורא עדיף'.
אמנם המהרש"ל [בחכמת שלמה כאן] כתב על דבריו דלכאו' י"ל איפכא, דאדרבה, הכא כח דהתירא עדיף, שמיקל לברך שוב, ואינו חושש לברכה לבטלה לעבור משום 'לא תשא', לאפוקי מדרבנן דמחמרי שלא לברך לפניהם, כי הברכות אינם מעכבות.
אך המהרש"א כתב לדחות דברי המהרש"ל, שדוקא בברכת המצוות אמרינן ספק ברכות להקל, משום שהברכות אינם מעכבות, משא"כ בברכת הנהנין, אסור לאכול בלא ברכה, דכאילו מעל, ולכן שפיר צריך לחזור ולברך, משום דאל"כ יהיה אסור לו ליהנות מספק בלא ברכה, [ולכן פירש הרשב"ם שיש חידוש בדברי רבי יהודה טפי, וכדאמרינן בעלמא 'כח דאיסורא עדיף'], ועמש"כ ע"ז הרש"ש כאן, ובמש"כ לפ"ז רעק"א [בגליון הש"ס בברכות יב.] לפרש דברי התוס' שם,
יסוד נדון זה וסברת המהרש"א מצינו בריטב"א [הנדפס מחדש, שבת כג. סוד"ה אמר אביי], שכתב בזה"ל, ומיהו תמיהני בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים, כדאי' בפרק כיצד מברכים, שהיה ראוי שיחזור ויברך על הספק או שלא יאכל יותר, עכ"ל. וגם המאירי בברכות לה: [ד"ה וכל הנהנה] הביא בשם תוס' שמאחר שחיוב ברכה קודם האכילה סמכו מן המקרא, וכן עשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב 'לה' הארץ ומלואה' [וכדאי' בברכות שם], אם שכח ולא בירך, או אפילו ספק בירך ספק לא בירך ועדיין הוא אוכל, חוזר ומברך, ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהיא תורה, עכת"ד. ולכאו' יסודו מדברי התוס' ברכות יב א, וכמו שביאר באבן העוזר [שהובא בגלה"ש בברכות שם], ועי' קהלות יעקב [ברכות סימן ה] מש"כ לפרש דברי המהרש"א וסברתו בכמה אופנים. וע"ע בשדי חמד [ח"ו מער' ברכות סימן א אות יח ס"ק ט, עמ' 318], ועוד.
וכן מצינו במהרי"ל [בסדר ההגדה, אות כח] לענין ברכה על כל כוס וכוס בליל הסדר, שכתב דאע"פ שהרא"ש כתב שלא צריך לחזור ולברך 'הגפן' על הכוסות, התוס' פשיטא להן דמברכין, והרי אסור ליהנות בלא ברכה, וספק איסור לחומרא, עכת"ד. (ובאמת החק יעקב [בסימן תעד ס"ק ב] העיר על דבריו שהרי באמת קיי"ל ספק ברכות לקולא, ולכן לא יברך. וכתב בשו"ת שבט הלוי [ח"ט סימן קיט אות ב] שהמהרי"ל אזיל בשיטת המהרש"א [הנ"ל] שכתב בשיטת הרשב"ם שבברכת הנהנין לא אמרינן ספק ברכות להקל, דאדרבה ספק איסורא לחומרא, וכשיטת אבן העוזר [או"ח סי' ריד] שדעתו כן להלכה, עיי"ש).
אמנם להלכה לא קיי"ל הכי, וכמבואר בשו"ע [או"ח סימן קסז סעיף ט] שאם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך, וכן אי' גם בשו"ע בסימן רט [סעיף ג], ולא נזכר שם כלל שאסור לאכול מספק, וכמו שהוכיח בשו"ת מנחת שלמה [ח"א סימן יח], וכתב שזהו כהא דתנן [בברכות כ:] דבעל קרי אינו מברך על המזון לפניו, והיינו משום שכיון שברכה שלפניו לאו דאורייתא היא, לכן לא אצרכוהו רבנן, ובודאי מותר לו לאכול ולשתות כמה שירצה ואינו עובר על איסור גזל של נהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכן מצינו באונן דאף שמוזהר הוא באיסורים, מ"מ אינו מוזהר שלא לאכול בלא ברכה, ומוכח שעיקר חיוב הברכה אינו להתיר את האיסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אלא עיקר חיוב ברכת הנהנין זהו משום שחייבו חכמים להודות ולהלל לה' קודם שאוכל ושותה, וחיוב זה סברא הוא משום מדת דרך ארץ, וכדמצינו שחייבו לברך בברכת המצוות, אלא שלגבי ברכת הנהנין אלמוהו רבנן לחיוב הברכה ואמרו של זמן שלא בירך הוי כאילו מעל או גזל, [וכדאיתא בברכות לה.], ומה שנחשב גזל זהו רק משום שמחוייב לברך, ולא שהברכה באה להתיר את האכילה, ולכן כשאינו מחוייב לברך, כמו בעל קרי ואונן, שפיר מותר לו לאכול ולשתות בלא ברכה, כיון שעיקר איסור הנאה בלא ברכה הוא מסתעף ממה שחייבוהו חכמים בברכה, וכל שהוא פטור מן הברכה, אינו עובר בשום איסור. וכמו האיסור לאכול ולשתות לפני התפילה או לפני קידוש והבדלה, שאין הקידוש בא להתיר את האכילה אלא אדרבה, כיון דרמיא עליה מצוות קידוש והבדלה, לכן אסרו חכמים לאכול ולשתות קודם שיקדש או יבדיל, וכמו"כ בברכת הנהנין כיון שהאיסור לאכול בלא ברכה הוא רק משום חיוב הברכה, ממילא באופן דהוי ספיקא ואינו מחוייב לברך, שפיר מותר לאכול גם בלא ברכה, וגם אסור להחמיר ולברך משום חשש עבירת לא תשא שספק ברכות לקולא, לכן אמרינן כן גם לענין ברכת הנהנין, עיי"ש עוד בזה.

מז. האם מוזגים כוס שבע ברכות לפני ברכת המזון [כמנהגינו] או רק לאחריה

בגמ' 'אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד'

כתבו התוס' [ד"ה שאין] והרא"ש [בסימן ח] שיש נוהגים בחופה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, משום 'חבילות חבילות', אלא מביאים כוס נוספת לברך עליה שש ברכות. וכתב הקרבן נתנאל [שם אות מ] דמשמע מלשונם שרק לאחר ברכת המזון מוזגים את כוס השבע ברכות, [ודלא כמנהגינו שכבר קודם תחילת ברכת המזון מניחים ב' כוסות], עיי"ש. וכן דייקו המגן אברהם [בסימן קמז ס"ק יא, לפי מה שפירש המחצית השקל שם] והדרישה [אבהע"ז סימן סב אות יח] מהטור ושו"ע שם. וכן כתבו לדינא הבית שמואל [שם ס"ק יא] והחכמת אדם [כלל קכט סימן ז] שאין צריך להכין את הכוס השניה לפני ברכת המזון, אלא רק בעת שאומר הברכות. [ועד"ז כתב בקצור שו"ע סימן קמט סעיף א].
אמנם היש"ש [פ"א דכתובות סימן כא] כתב שכבר קודם ברכת המזון מוזגים את ב' הכוסות. [עיי"ש שהמברך מקבל ב' הכוסות בב' ידיו, ונוטל הכוס החשובה שביניהם לברכת המזון ומניח השני, ואח"כ מחליפם, עיי"ש עוד]. וגם הט"ז [באבהע"ז סימן סב ס"ק ז] כתב ליישב מנהגינו [שמוזגים ב' הכוסות לפני ברכת המזון], שכיון שאנו נוהגים לומר 'דוי הסר' קודם ברכת המזון, ואמירה זו צריכה להיות על כוס השבע ברכות דוקא, [כן היא שיטת הט"ז שם, ודלא כמנהגינו], שבקשה זו שייכת על השבע ברכות, וכמו שאומרים 'שְׁעֵה ברכת ישורון וכו'', דהיינו ברכת חתנים, שבה יש ברכות על העתיד על החתן והכלה והמתעסקים באותה מצוה. לכן יש למזוג את כוס השבע ברכות כבר לפני ברכת המזון, כדי שיוכלו ליטול את כוס השבע ברכות לומר עליה 'דוי הסר'. ובסוף אמירת 'דוי הסר' מניחים את הכוס של השבע ברכות, ונוטלים את כוס ברכת המזון עד סוף ברכת המזון, עיי"ש. אמנם הבית שמואל [שם ס"ק יא] כתב שאומרים 'דוי הסר' על כוס ברכת המזון, והיינו כמו המנהג עתה. [אך הבית שמואל באמת כתב שמוזגים את כוס השבע ברכות רק לאחר ברכת המזון. ומזה יש לעיין למנהגינו שאומרים 'דוי הסר' על כוס ברכת המזון, ומאידך מוזגים את כוס השבע ברכות קודם ברכת המזון].
אמנם במגן אברהם [הנ"ל בסימן קמז ס"ק יא] מבואר שלשיטת התוס' [והטור ושו"ע שמשמע כוותייהו] יש חשש איסור להביא ב' הכוסות לפני ברכת המזון, שכתב שהטעם שלא ימזוג את כוס השבע ברכות עד לאחר ברכת המזון, זהו משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות, וזהו כשיטת התוס' בסוטה ח. [ד"ה אין], שפירשו שאין משקין ב' סוטות כאחד היינו להעמידם כאחת, אע"פ שאינן שותות כאחת, וכתב המגן אברהם שממילא לדבריהם אסור להביא ב' תינוקות למילה בבת אחת משום עשיית מצוות חבילות חבילות, ולכן אסור גם להביא את ב' הכוסות האלו בבת אחת, אלא רק לאחר ברכת המזון יקח כוס אחרת, [ומשא"כ לרמב"ם אין איסור בכה"ג, עיי"ש בדבריו, ובמחצית השקל שם].

מח. 'אין עושין מצוות חבילות חבילות' - מדאורייתא או מדרבנן

בגמ' 'שאין עושין מצוות חבילות חבילות'

בטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות, כתב רשב"ם כאן [ד"ה חבילות] שזהו משום דמיחזי עליה כמשוי. וגם רש"י ותוס' בסוטה ח. [ד"ה והא] כתבו טעם זה. ומטעם זה כתבו התוס' [בסוטה שם] דהא דאין עושין מצוות חבילות חבילות זהו מדרבנן, ולא מדאורייתא.
אך בתוס' במו"ק ח: [ד"ה לפי] כתבו טעם אחר לכך שאין עושין מצוות חבילות חבילות, דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכו', עיי"ש. וכתבו התוס' שם לדמות זה להא דאין מערבין שמחה בשמחה, דילפינן לה מקראי, [או מקרא דשלמה המלך, או מקרא ד'מלא שבוע זאת'], וכתב המצפה איתן [כאן] שמכך שהשוו התוס' ב' דינים אלו זה לזה, משמע שסוברים שגם הדין שאין עושים מצוות חבילות חבילות הוא מדאורייתא. וכתב שכן מוכח מסוגיית הגמרא בסוטה ח. [וכתב שממילא מיושב בזה (בסוטה שם) מה שהניחו התוס' שם בתימה דהא דאין עושין מצוות חבילות חבילות זהו רק מדרבנן, משום דמיחזי עליה כמשאוי].

מט. 'מצוות חבילות חבילות' - בהנחת כוס ברכת המזון של סעודה שלישית להבדלה

בגמ' שם, 'אין לו שאני וכו', הבדלה וקידוש חדא מילתא היא'

מבואר בסוגיין שכיון שאין עושים מצוות חבילות חבילות, לכן אין אומרים ברכת המזון וקידוש על אותה הכוס. והא דמצינו בברייתא שאומרים ברכת המזון והבדלה על כוס אחת, פירשו בגמרא [בתחילת הסוגיא] שזהו דוקא באופן שאין לו אלא כוס אחת של יין. ולכאו' משמע מזה שאם יש לו שתי כוסות יין, אינו רשאי לעשות ברכת המזון והבדלה על אותה הכוס.
אמנם הרמב"ם [הל' שבת פכ"ט הי"ב] כתב שאם היה אוכל ויצא השבת והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו וכו' ומברך ברכת המזון על הכוס, ואח"כ מבדיל על כוס זו. ולכאו' זהו דלא כמבואר בסוגיין שדוקא כשאין לו עוד יין יכול להבדיל על כוס ברכת המזון. ובאמת הראב"ד שם השיג על הרמב"ם דהא דמברך ברכת המזון ומבדיל על אותה הכוס, היינו דוקא כשאין לו אלא כוס אחת. וכן הביא המגיד משנה שם מדברי הגאונים שאם יש לו שתי כוסות מברך ברכת המזון על האחת, ועל השניה מבדיל. [וסיים המגיד משנה שכן עיקר].
(וגם הצל"ח [ברכות נא:] כתב בפשיטות שאפילו יש לו הרבה יין יכול לומר הבדלה וברכת המזון על כוס אחת. והרעק"א והרש"ש שם באמת כתבו לתמוה עליו שלא הזכיר סוגיין דמשמע שדוקא כשאין לו יין יכול לומר על כוס אחת, וגם שלא הזכיר הצל"ח פלוגתת הרמב"ם והראב"ד איך לפרש בסוגיין).
וליישב דעת הרמב"ם כתב המגיד משנה שהרמב"ם מפרש באופן אחר מה שחילקו בסוגיין דקידוש והבדלה חדא מילתא הוא ואילו קידוש וברכת המזון תרי מילי נינהו, דכוונת הגמרא לומר שכיון שברכת המזון באה על מה שאכל קודם, ואילו קידוש הוא על היום דלהבא, לכן הוו 'תרי מילי נינהו' וא"א לאומרם על כוס אחת. משא"כ הבדלה וברכת המזון דתרוייהו על העבר, שחיוב הבדלה אינו בשביל הזמן ההוה והעתיד שהוא חול, אלא בשביל הזמן שעבר שהיה שבת, לכן אפשר לאומרם על כוס אחת. וממילא לפ"ז גם הבדלה וברכת המזון אפשר לאומרם על כוס אחת. (והוסיף בשו"ע הגר"ז [סימן רצו בקונ"א אות ב] שסובר הרמב"ם שכיון שיכול לומר גם ברכת המזון וגם ההבדלה על אותה הכוס, אין להעביר על המצוה).
ולפ"ז תירוץ הגמרא 'אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא, ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו', זהו תירוץ גם על הקושיה הראשונה מברכת המזון והבדלה שמצינו שעושה על כוס אחת, דברכת המזון והבדלה הוי 'חדא מילתא'. אמנם בשו"ת חת"ס [או"ח סימן עה] כתב שאין כוונת המגיד משנה דבכל גוונא ברכת המזון והבדלה אפשר לעשות על כוס אחת, אלא דוקא באופן שאכל הסעודה בשבת, [דבהכי מיירי הרמב"ם, וכמבואר בדבריו], שבזה גם ברכת המזון וגם ההבדלה הם סילוק השבת, ובזה כתב הרמב"ם שיכול לעשות הכל על כוס אחת, אך באופן שאכל הסעודה במוצאי שבת, [וכגונא דברייתא], דההבדלה היא סילוק שבת ואילו ברכת המזון הוא על סעודה שהתחיל בה בחול, הוי תרי מילי, ובזה לא שרינן אלא היכא דאין לו שתי כוסות, וכדמיירי בברייתא.
ובמרומי שדה [לקמן קו. ד"ה וש"מ] כתב להוכיח כשיטת הרמב"ם מסוגיית הגמרא שם, דאמרו 'שמע מינה אומרים שתי קדושות על כוס אחת', דפשטות הגמרא משמע דמיירי גם כשיש לו יותר מכוס אחת, [וכתב דפירוש רשב"ם ותוס' דאיירי כשאין לו אלא כוס אחת, הוא דחוק, דלפ"ז היה לגמרא לומר דש"מ שאומרים ב' קדושות על כוס אחת כשאין לו אלא כוס אחת], ומשמע מזה דבכל גוונא אפשר לומר הבדלה וברכת המזון על כוס אחת, עיי"ש.
והנה מנהג העולם לעשות הבדלה על אותה הכוס שבירכו עליה ברכת המזון, גם כשנמצאת לפניו כוס אחרת, וכמש"כ האשל אברהם [לאב"ד בוטשאטש, סימן רצט סעיף ד, עיי"ש שכתב שיתכן שכיון שאינו יכול לשתות קודם הבדלה, לכך הברכת המזון וההבדלה הוי 'חדא מילתא', ואין בזה חשש 'חבילות חבילות']. ועי' בקצות השולחן [סימן צד בבדי השולחן ס"ק ט] שצידד שזהו משום שסומכים על שיטת הרמב"ם [הנ"ל] שמברכים ברכת המזון ומבדילים על אותה הכוס. [ועי' בזה בשש"כ פרק נט הערה סא].
(וכתב הקצות השולחן [שם] דלכאו' לפ"ז היה ראוי להדר שאותו שבירך ברכת המזון הוא בעצמו יבדיל על הכוס. והוסיף דאמנם יש מקום לומר שבזמן הזה שכל אחד מברך לעצמו ברכת המזון, לא בעינן שדוקא המזמן עצמו יברך ברכת היין, אלא כמו"כ יכול גם אחד מהמסובין לברך, דהוי כאילו כל המסובין ברכו ברכת המזון על הכוס שביד המזמן, אך מכל מקום היה צריך להדר שאחד המסובים יבדיל אח"כ על כוס זה).
אמנם ההר צבי [בסוגיין, וב'מקראי קודש' פסח ח"ג עמ' פג] כתב שאם מברכים ברכת המזון על כוס ואח"כ לא טועמים ממנה, אין זה נחשב ברכת המזון על הכוס, וממילא לדבריו למנהג שאין רגילים לטעום מהכוס לאחר ברכת המזון כלל, ורק אחרי הבדלה שותים מהכוס, אין זה ברכה על הכוס. [וממילא אין חשש 'חבילות חבילות', אך מאידך אין בכך גם ברכה על הכוס, ודו"ק].
(וכתב ההר צבי שכן מוכח גם מהתוס' [קה: ד"ה ש"מ ברכת] שהקשו דלרבן גמליאל דכל ז' מינים טעונים ברכת המזון, אם יצטרך כוס יין לברכת המזון הרי יצטרך שוב לברך עליו ברכת המזון, ולא יפטר לעולם, עיי"ש, ומוכח שאם לא ישתה ממנו, לא יקיים ברכת המזון על הכוס. וסיים דלפ"ז אם מברך על הכוס בסעודה שלישית אחרי השקיעה, רשאי לטעום ממנה כדי לקיים ברכת המזון על הכוס, שאם לא יטעם ממנה הרי הוא מבטל ברכת המזון על הכוס, וכדמוכח מהתוס' בסוגיין [קב: ד"ה מניחין] שברכת המזון על הכוס מתירה לשתות לפני הבדלה. [וציין ההר צבי לשו"ת חכם צבי (סימן קסח) שדן בענין זה אם ברכה על כוס ללא שתיית הכוס נחשב שמברכים על הכוס]).
אמנם כתב האשל אברהם [סימן רצט סעיף ד] דמכל מקום המניח כוס ברכת המזון להבדלה, נכון שלא יפסיק בהפלגה במילי דעלמא בין ברכת המזון להבדלה. אך עכ"פ מה ששייך לשבת קודש או תפלה או הילוך, אין הפסק בכך, וכל שכן אם ידע מקודם שילך, עיי"ש.

נ. האם הקפידו על 'לא בד"ו פסח' בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה

בגמ' 'מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן וכו''

באור חדש כתב דמסוגיין יש ראיה לשיטת רש"י לעיל [נח: ד"ה בשני], שכתב ד'לא בד"ו פסח' לא שייך בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה, דאילו לשיטת התוס' [שם ד"ה כאילו] שכתבו דאע"ג שהיו מקדשין על פי הראיה היו מקפידים על 'לא בד"ו פסח', קשה איך מוקי הך ד'יקנ"ה' בשביעי של פסח, הרי אם חל שביעי של פסח במוצאי שבת, חל ראשון של פסח ביום שני, עיי"ש.
ובאמת במרדכי [כאן] כתב דמה שאמרו כאן דמיירי דיקנה"ז מיירי בשביעי של פסח, היינו ביו"ט שני של גלויות, וכתב הצל"ח שכוונת המרדכי ליישב קושיה זו שהרי לא בד"ו פסח, ולכך העמיד ביו"ט שני של גלויות. ועי' בצל"ח שם מה שכתב מדנפשיה ליישב עוד בזה.
והלחם משנה [תמידין ומוספין פ"א ה"ח] כתב בישוב דברי רש"י [הנ"ל בדף נח:], וסתירת דבריו למקומות אחרים, שבאמת גם לרש"י הקפידו שלא יחול ראש השנה בימי א' ד' ו' [כדי שלא יחול יו"כ בימי שישי וראשון, ושלא יחול הושענא רבה בשבת], ורק על פסח לא הקפידו שלא יחול באחד מימי ב' ד' ו', כיון שאין חשש בכך, שאפשר לתקן במשך חודשי הקיץ שלא יארע ראש השנה בימי אד"ו, [וכדאי' כן להדיא ברש"י בסנהדרין יג: ד"ה וליעבריה].
והנה המרדכי הקשה שכיון דהא דשביעי של פסח במוצאי שבת, היינו ביו"ט של גלויות, א"כ הוה מצי לאוקמי נמי דחל יו"ט שני של שמיני עצרת במוצאי שבת, [עיי"ש שתירץ שדוקא בפסח מוקי דלית ליה, כיון ששתה רוב יין בד' כוסות, ועוד דשמיני עצרת רגל בפנ"ע הוא יש לו ריבוי יין כמו בשאר רגלים, עכת"ד. והיינו ע"ד מה שכתבו התוס'].
אמנם לדברי הלחם משנה [הנ"ל], ניחא הא דמוקי הכא דוקא ביו"ט ראשון של פסח שחל במוצאי שבת [ולרש"י לא צריכים לאוקמי ביו"ט של גלויות], ולא מוקי שחל שמיני עצרת במוצאי שבת, שכיון שהקפידו על 'אד"ו ראש', ממילא לא יחול שמיני עצרת במוצאי שבת, וכ"כ ליישב בחדושי חת"ס כאן.

נא. 'הבדלה וקידוש חדא מילתא היא' - בהבדלת 'יקנה"ז' או בכל הבדלה

בגמ' 'אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא'

אמרו בגמרא דבעשיית הבדלה וקידוש על כוס אחד אין משום 'חבילות חבילות', כיון שהבדלה וקידוש חדא מילתא היא, ופירש רשב"ם שזהו משום שבהבדלה עצמה הוא מזכיר קדושת יו"ט, ד'המבדיל בין קודש לקודש' מברך, [ועי' מהר"ם חלאוה מה שפירש בזה].
כתב המגן אברהם [בסימן רצט ס"ק ט] שמדוייק מדברי הרשב"ם שדוקא הבדלה זו ד'בין קודש לקודש' יכול לעשותה ביחד עם הקידוש, אך הבדלה דחול אין לה ענין לקידוש. ומזה העלה המגן אברהם שאם חל ראש השנה ביום שלישי, והתענה בימים ראשון ושני שלפני ראש השנה, ועדיין לא הבדיל משבת, אינו יכול להבדיל על כוס הקידוש, אלא יקדש על כוס אחת, ואח"כ יבדיל על כוס אחרת, עיי"ש, ובמה שכתב על דבריו המטה אפרים [סימן תקפא ב'אלף למטה' ס"ק לג].
(אמנם הביאור הלכה [שם ד"ה ולקבל] הניח בצ"ע עיקר דינו של המגן אברהם, דיתכן שבאופן זה אינו יכול להבדיל כלל, שהרי אינו יכול לסיים עתה 'המבדיל בין קודש לחול', כיון שעתה הוא קודש, וכבר עבר זמן הבדלה. וגם לסיים 'המבדיל בין קודש לקודש' אינו יכול, כיון שההבדלה היא של ימי החול. ועי' מה שהובא בזה להלן קז. [אות קה] בעזה"י).
והשדי חמד [ח"ט, מער' ר"ה סימן ג אות יז, עמ' 114] הביא מהחסד לאברהם שנחלק על המגן אברהם, וכתב שגם באופן זה יכול לומר קידוש והבדלה על כוס אחת, עיי"ש מה שכתב הטעם בזה. [והו"ד בהגהות 'אלף המגן' על המטה אפרים, סימן תקפא ס"ק פט].

נב. ברכת 'הגפן' בשבע ברכות - ראשונה או אחרונה

בתוס' ד"ה שאין אומרים

כתבו התוס' [ד"ה שאין אומרים] שיש נוהגים שלא לומר שבע ברכות של נישואין על כוס ברכת המזון אלא על כוס אחרת [כמנהגנו], ועל הכוס השניה [-של השבע ברכות] אין מברכים 'בורא פרי הגפן', כיון שכבר בירכו ברכה זו על כוס ברכת המזון, דאין נכון לברך פעמים, עיי"ש, וכתבו המהרש"ל [בחכמת שלמה כאן] והבית שמואל [סימן סב ס"ק ב] שמדוייק מדברי התוס' שמברכים על כוס ברכת המזון 'בורא פרי הגפן' קודם שמביאים את הכוס השניה לשבע ברכות, וגם בחת"ס כאן משמע שדייק כן מדברי התוס'. [וכן דעת כמה ראשונים כשיטה זו, עי' בבית שמואל שם, ובמה שהובא באוצר מפה"ת כאן עמ' קצה הערה 201].
אמנם הרא"ש [כאן בסימן ח] כתב שתחילה מסדרים על הכוס השניה שש ברכות, ורק אח"כ חוזרים ולוקחים כוס ברכת המזון ומברכים עליו 'בורא פרי הגפן' [-כמנהגנו], וגם המהרש"ל המשיך שאין המנהג כדברי התוס', אלא אומרים 'בורא פרי הגפן' באחרונה, ועד"ז הובא בשו"ע [אבהע"ז סימן סב סעיף ט].
וגם במרדכי כאן נקט בפשיטות כשיטה זו שאומרים ברכת 'הגפן' בסוף, ופירש דמה שאין אומרים בורא פרי הגפן מיד לאחר ברכת המזון לפני שש ברכות נישואין, [וכדברי התוס' כאן, וכנ"ל], זהו משום שכיון שבסתם ברכת המזון נתקן לומר ברכת בורא פרי הגפן סמוך לשתיה, [מטעם שכתבו תוס' כאן (ד"ה יקנ"ה) דברכת המזון עקר דעתיה ממשתיא, ויצטרך לברך שוב הגפן], ממילא גם בחופה תיקנו לומר 'הגפן' בברכת המזון רק לאחר שבע ברכות סמוך לשתיה ממש. (ומשא"כ בשבע ברכות בשעת נישואין דליכא ברכת המזון, מקדימים ברכת היין לשאר ברכות, מפני שהוא תדיר).
ובשו"ת חיים שאל [ח"א סימן מד] כתב שיש לדחות הראיה מהתוס' בסוגיין, די"ל שאין כוונת התוס' לומר שקודם מברכים 'הגפן' ורק אח"כ מברכים על הכוס השניה ברכות חתנים, אלא לאו דוקא נקטי התוס' 'שכבר בירך', וכונתם לומר 'שכבר מברך', אך באמת אם צריך ב' כוסות לברכת המזון ולברכת חתנים, מברכים 'בורא פרי הגפן' בסוף כל הברכות, וכמבואר בטור ושו"ע. (וסיים שכן נראה, שהרי הטור הביא זה בשם תוס').
והובאו ב' שיטות אלו בריטב"א [בכתובות ז ב], שלאחר שכתב שם שמנהג העולם שמברכים ברכת המזון ושבע ברכות רק על כוס אחד, [וכדברי רבינו משולם שהביאו תוס' כאן, וטעם מנהג זה פירש הריטב"א כדברי התוס', דמה שאין בזה משום 'חבילות חבילות', זהו משום שכיון שהסעודה גורמת בין את ברכת המזון ובין את ברכת החתנים, כחדא מילתא חשיבי], כתב שלפי מנהג זה יש מרבותינו בעלי התוספות שאומרים 'בורא פרי הגפן' רק לאחר גמר ברכת חתנים, כמו שבכל ברכת המזון 'בורא פרי הגפן' בסופה. והסיק הריטב"א דטפי נראה כדעת הסוברים דסמוך לברכת המזון אומרים 'בורא פרי הגפן' כדינו, ומסדר אחריו ברכת חתנים, ובורא פרי הגפן עולה לו לכאן ולכאן. וסיים הריטב"א דלא חשיבי ברכת חתנים הפסקה לברכת הנהנין, כיון דכולהו מעין הכוס, והוה ליה כיקנה"ז.
(וסיים שכן ודאי עיקר לפי המנהג שסבורים דברכת המזון וברכת חתנים חדא מילתא היא כיקנה"ז, [ולכאו' משמעות דבריו שתלוי נדון זה אם מברכים על ב' כוסות או על כוס אחת], אבל הדבר צ"ע), עכת"ד.

נג. האם אכילה ושתיה מועילים להשיב נפשו בסילוק ה'נשמה היתירה'

בתוס' ד"ה רב, 'ומה שאין מזכיר בשמים פירשב"ם וכו' וביו"ט נמי איכא נשמה יתירה וקשה וכו' לכך נראה וכו''

כתבו התוס' [ד"ה רב] דשמחת יו"ט ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים. ולא נתפרש בלשונם אם דוקא אכילה ושתיה בהדי שמחת יו"ט מועילים כמו בשמים, או שגם סתם אכילה ושתיה בלא שמחת יו"ט מועילים להשיב את הנפש. אמנם בלשון התוס' בביצה [לג: ד"ה כי] פירשו דהא דאין מברכים על הבשמים ביו"ט שחל במוצאי שבת, זהו משום שכיון שיש לו מאכלים חשובים וטובים, מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים. וחזינן דנקטו 'אכילה ושתיה' גרידא, ולא הזכירו 'שמחת יו"ט'.
(ולפ"ז יש לעיין אם מועיל הך אכילה ושתיה גם בסתם מוצאי שבת, וכגון באדם שאין לו בשמים להריח בהם, או מי שאין לו חוש ריח, שעכ"פ ע"י ריבוי אכילה ושתיה שיעשה במוצאי שבת יועיל לו להשיב את הנפש, וכמו שמועיל אכילה ושתיה ביו"ט שחל במוצאי שבת במקום בשמים, ודו"ק. ובאמת הב"ח [ר"ס רצז] כתב לדחות טעם זה שכתבו הראשונים דבמאכלים טובים מיישב דעתו בלא ריח בשמים, דא"כ הני דשכיחי להו בישרא וכוורי ומעדנים טובים בכל יומא, אטו לא יהיו מברכים אבשמים במוצאי שבת, עיי"ש).
אמנם הרא"ש [בסימן ט] והתוס' רי"ד [במהדו"ת] כתבו שכיון ששמח מחמת שמחת יו"ט ותענוג המועד, אינו מרגיש באיבוד נשמה יתירה. ועד"ז אי' בארחות חיים [לרא"ה מלוניל, דיני ליל הפסח סימן יב] שכשנכנס יו"ט, הנפש שמחה ונהנית משמחת יו"ט, והרי הוא לה במקום בשמים, עכת"ד, ולפ"ז שייך זה רק ביו"ט ולא בסתם ריבוי אכילה ושתיה.
(ואגב יש לציין בזה לדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [שהובאו ב'מבקשי תורה' יו"ט ח"א עמ' רעד] שכתב שאין צריך להוסיף תבשיל ל'מלוה מלכה' כשחל יו"ט במוצאי שבת, וכמו שפטור אז מלקחת בשמים להבדלת שבת, עיי"ש).
ובעיקר הנדון בבשמים במוצאי יו"ט, יש לציין בזה פירוש רש"י בעין יעקב [בתענית כז:], שכתב בזה"ל, נשמה יתירה, דעת רחבה ומתאב לאכול ולשתות, וכשנוטלין אותה ממנו הוה חלש, ובמוסגר שם אי', וכדי ליישב דעתו שניטלה ממנו אותה תאבון, מברכין על ההדס במוצאי שבתות, ואין מברכין במוצאי שבת שחל ביו"ט, שלא ניטלה ממנו תאותו, עכ"ל.
ובספר הפרדס לרש"י [הלכות הבדלה, עמ' כו] אי' בזה"ל, מה טעם אנו מברכין על הבשמים בברכת הבדלה, מפני שבשבת ניתנה נשמה יתירה באדם והוא שמח מתוך שאכל ונתענג ונח ושקט, וכשהוא מבדיל בטלו כל אלו ממנו וניטלה ממנו נשמה יתירה, והנה הוא במחשבה מעתה ובטורח ובעסק, ונפשו אינה שמחה כאשר בתחילה, ותיקנו הראשונים בשעת המבדיל להריח בבשמים, ותהנה הנותרת ותשמח ותריח בריח טוב, ובכך הוא מפיג צערו ולא יתעצב אל לבו בזוכרו ששת ימי המעשה, וכל זה תיקנו כדי שיהא זכרון שבת בלבו, ויהיה שמח אף בצאתו, עכ"ל. [והיינו שיש בזה משום כבוד שבת וזכרון שבת בריח בשמים במוצאי שבת, ולכך שייך זה להבדלה, ודו"ק].
ועי' בכל בו [סימן מא] שאין צריך לברך במוצאי יוה"כ על הבשמים אף כשחל במוצ"ש, מפני שאין בו נשמה יתירה מפני התענית, והו"ד בב"י [סימן תרכד, ועיי"ש שכמה ראשונים חולקים שצריך לברך על הבשמים כשחל מוצאי יו"כ במוצאי שבת, ועי' בשער הציון ס"ק ו], ובשו"ע [שם סעיף ג], וכתב בביאור הגר"א שם שטעם בשמים במוצאי שבת מבואר ברשב"ם בסוגיין, וציין לרש"י בביצה טז. [ד"ה נשמה], שכתב דנשמה יתירה היינו רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו, עכ"ל. [ופירש בדמשק אליעזר (שם ס"ק ג) שכוונת הגר"א שכיון שנשמה יתירה דשבת היינו לאכילה ושתיה, ממילא בשבת יום הכיפורים שלא שייך זה, שהרי לא אכל כל היום, (ואדרבה, בלילה יאכל וישתה כמו ביו"ט), לכן אין צריך בשמים במוצאי יו"כ שחל בשבת בשמים].
ועי' בסמוך אות נד שיטות הסוברים שמברכים על הבשמים גם במוצאי יו"ט.

נד. האם אמירת ברכת 'בשמים' בהבדלה כשאינו חייב לאומרה נחשבת הפסק בהבדלה

בתוס' שם
דנו בסוגיין מהו סדר ההבדלה במוצאי יו"ט לשבת, ולא הזכירו בשמים בסדר ההבדלה, ומבואר ברשב"ם [ד"ה ושמואל] ובתוס' [ד"ה רב] שבאמת אין מברכים על הבשמים במוצאי שבת ליו"ט, [וכנ"ל אות נג].
אמנם בתוס' רי"ד [בסו"ד שם] ובראבי"ה [סדר ליל פסח סימן תקכח, ובסימן תשיב וסימן תשפב] הביאו שיטות הסוברים שיש בשמים ביו"ט שחל במוצאי שבת. [ולפ"ז מלבד יקנה"ז אומרים בשמים ג"כ, וכתב הראבי"ה דלא הוצרכו להזכירם בסימן 'יקנה"ז', משום שאין נר בלא בשמים. ואמנם התוס' רי"ד כתב על זה דלא מסתבר כוותיהו].
והנה הרמב"ם [שבת פכ"ט הכ"ח] כתב לגבי הבדלה דמוצאי יו"ט שאינו צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר, עיי"ש. וכתב המגיד משנה שהרמב"ם נקט לשון 'אינו צריך', לפי שברכת הריח היא ברכת הנאה, ומברך אותה בכל עת ובכל זמן, עכת"ד. ולכאו' כוונת המגיד משנה לומר שהרמב"ם כתב לשון זה, משום שאם רוצה, באמת יכול לברך ברכות אלו בהבדלה דמוצאי יו"ט, [והיינו כשאר הבדלה, שמברך באמצע], ולכן כתב הרמב"ם רק ש'אינו צריך', [ודו"ק].
ומבואר דאף שאינו צריך לברך ברכת הבשמים, מ"מ יכול לברך ואין בכך הפסק בהבדלה, והטעם פירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד בשש"כ פרק סב הערה מט, וכעי"ז במנחת שלמה לקמן קו.] שברכת הבשמים שזה כבוד למצוה, לא חשיב הפסק, ולכן אפשר לברך אותה באמצע ההבדלה. [ואמנם זה שייך רק לגבי ברכת הבשמים, אך ברכת הנר פשוט שאין שייך לברך במוצאי יו"ט, אף שבדבריו שם כלל הרמב"ם ברכת הבשמים וברכת הנר, וכמו שהעיר בשש"כ שם]. וכמו שמצינו שלדעת השו"ע [בסימן רסה סעיף א] מברכים 'בשמים' בברית מילה בין הגפן לשתיה.
והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [בדבריו במנחת שלמה שם] שמטעם זה גם כשלא הבדיל במוצ"ש ומבדיל ביום ראשון, שאמרו בגמרא [לקמן קו.] שאין מברכים 'מאורי האש' אלא במוצאי שבת, רשאי לברך 'בשמים' באמצע ההבדלה אף שהטעם דבשמים לא שייך אלא במוצאי שבת ולא כשמבדיל ביום ראשון, ואין זה נחשב הפסק להבדלה כיון שזה כבוד למצוה. ומטעם זה גם מי שאינו מריח יכול לענות 'אמן' על ברכת בשמים של המבדיל, כיון שהוא מסדר ההבדלה ומכבוד המצוה. וכמו"כ גם אשה המבדילה לעצמה, דאמרינן שכיון שפטורה מברכת מאורי האש [עי' ביאור הלכה סו"ס רצו] לא תברך באמצע ההבדלה, אלא אם תרצה תברך אחר שתטעם. [אך מ"מ לענות אמן על 'מאורי האש' כשאחר מבדיל שפיר יכולה, כי סו"ס למברך הרי זה מסדר ההבדלה], מכל מקום היינו דוקא בברכת 'מאורי האש', אך ברכת הבשמים שפיר יכולה לברך באמצע ההבדלה, [וכדמשמע בביאור הלכה שם], ויתכן שהטעם כנ"ל, דסו"ס הרי היא מכבדת בכך את ההבדלה, ואע"פ שפטורה, אין זה הפסק.
ועוד כתב הגרש"ז [במנחת שלמה קו. ברשב"ם ד"ה ואגיד] שמטעם זה מי שהבדיל לעצמו ומבדיל כדי להוציא אחרים, יכול לברך על הבשמים באמצע ההבדלה, דסו"ס גם עכשיו מכבד את הברכה בברכת הבשמים. [ואמנם בזה מותר גם מטעם שאין זה נחשב הפסק כיון שמברך להוציא אחרים, וכדלהלן אות צ].

נה. 'נשמה יתירה' - האם יש ביום טוב, ומתי מסתלקת

בתוס' שם

ברמ"א [בסימן תרסד סעיף א] כתב שאין אומרים 'נשמת כל חי' בהושענא רבא. וציין הגר"א [בביאורו שם] לרשב"ם בסוגיין, שכתב שביו"ט יש נשמה יתירה, והיינו דאמירת 'נשמת' תלויה בזה.
ויש לציין בזה מה שמצינו בקונטרס 'האמונה והבטחון' [הנדפס בכתבי הרמב"ן ח"ב, ח"ב פרק כא] שפירש האמור 'תן חלק לשבעה וגם לשמונה' [קהלת יא ב], דהיינו ז' ימים שנקראו 'מקראי קודש', 'וגם לשמונה' זה שבת. והוסיף הרמב"ן דיתכן לפרש דריבוי 'וגם', בא לרבות חולו של מועד, ומה שאמר 'תן חלק', רמז לנשמה יתירה שיש לאדם בשבת ויו"ט, ואינה מסתלקת במוצאי יו"ט לחולו של מועד, ולא במוצאי יו"ט לחול [אע"פ שאינו חולו של מועד], שלכן אין מברכים על הבשמים במוצאי יו"ט, עכת"ד. [ואמנם יש להעיר דהא אעפ"כ מברכים על הבשמים במוצ"ש לחוה"מ].
ועכ"פ מבואר ברמב"ן שהטעם שאין מברכים על הבשמים במוצאי יו"ט, זהו משום שאין הנשמה היתירה מסתלקת אפילו במוצאי יו"ט לחול. וע"פ דבריו כתב בעל האבני נזר [הו"ד בפרדס יוסף פרשת אמור, כא יא] שדוקא במוצאי שבת אמרו [בביצה טז.] 'כיון ששבת וי אבדה נפש', אבל במוצאי יו"ט אין נאבד הנפש ונשאר אצלו. וזהו משום דקדושה שהשי"ת נותן על זמן, בכלות הזמן נאבד הקדושה, אבל קדושה שישראל בעצמם נוטלים, נשארת אצלם. וזה החילוק בין שבת ליו"ט, דשבת קביעא וקיימא, משא"כ יו"ט בי"ד מקדשים ולכן נשאר, עיי"ש עוד מה שכתב לפרש לפ"ז. וכעי"ז הביא הדבר שמואל כאן מהשפת אמת, דנשמה יתירה שבאה מהעבודה העצמית שישראל מקדשים לזמנים, אינה מסתלקת, עיי"ש, ואכמ"ל. [ומדברי הזוהר המובא בתיקוני שבת הביאו שאין נשמה יתירה ביו"ט, והאריכו בזה, עי' בקדושת לוי, ועוד].

פסחים

הרב יצחק שטסמן

ספרו "כל נדרי" המופיע באתר זכה בפרס ירושלים לספרות תורנית תש"ע

פסחים
ערך אפית המצות בעצמו
דף קטז
ניסן תש"ע
פסחים
ערב פסח ופסח שני
דף צט
ניסן תש"ע
פסחים
טעם החילוק בין קידוש להבדלה
דף קה
ניסן תש"ע
פסחים
דיני ברכות הנהנין
דף קב
ניסן תש"ע

פסחים

48 דק'
פסחים
איזה חרש לא יכול להוציא ידי חובה?
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | י"ד אדר תשע"ז
פסחים
החרוסת ומצוותה
הרב יהודה יונגסטר | ניסן תשס"ו
1:03
פסחים
מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ (חלק א')
פסחים ב ע"א
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ט' טבת, התשנ"ה
פסחים
הסמכת 'רננו צדיקים' ל'הודו לה'
דף קיח
הרב יצחק שטסמן | ניסן תש"ע

פסחים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

אמונת עיתך
מצבים מיוחדים בטבילה – חלק א
באדיבות מכון התורה והארץ
רבנים שונים | תשע"ד
דיני כשרות
הלכות טבילת כלים
הרב אליעזר מלמד | כח אדר א תשס"ח
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ינון גרוסברג
הרב אורי שרקי
הרב חיים דרוקמן
הרב מרדכי הוכמן
הרב חיים כץ
הרב משה ברלינר
הרב אליהו ברין
הרב נחשון רבינשטיין
ר' יעקב כץ (כצל'ה)

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו