ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים רביבים

צוואתם של ששת המיליונים

הבעיה ההלכתית בתאריך של יום השואה. הצביון הנכון לתאריך זה: טיפוח ערכי המשפחה היהודית. זכרם המקודש של נספי השואה מחייב אותנו לפעול להמשך קיומו של העם.
מוקדש לעלוי נשמת
נרצחי השואה
לחץ להקדשת שיעור זה
יום השואה
כידוע, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. ניסן, החודש שבו יצאנו ממצרים, הוא חודש של שמחה, ולכן לכן נקבעה הלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שמתקיימת בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו 'יורצייט' בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש.

לפי זה ברור שאין מקום לקבוע יום זיכרון כואב לשואה בחודש ניסן. וכל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, כי כל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי.

ובינתיים, עד שיוכרע על ידי גדולי ישראל אם ראוי לתקן יום מיוחד לזכר השואה, ראוי לתת צביון נכון ועמוק לכ"ז בניסן, ולקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח המשפחה היהודית, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו).

האחריות לייעודו של העם היהודי
אחריות גדולה מוטלת עלינו, עם שרידי חרב - לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי. ייסורים נוראים עברו אבותינו במשך אלפיים שנות הגלות. הם החלו בחורבן הבית והארץ בידי הרומאים, ואחריהם בידי הנוצרים והמוסלמים, נמשכו במסעות הצלב באשכנז, באינקוויזיציה בספרד ובגזרות ת"ח ות"ט, והנורא מכל - השואה שפקדה את עמנו על ידי הנאצים הארורים לפני כשבעים שנה. את כל הסבל הזה נשאו אבותינו כדי להעביר את לפיד היהדות הלאה.

והעולם כולו נברא בשביל שישראל יגלו בו את דבר ה' שבתורה, שנאמר (ישעיהו מג, כא) "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". וזהו ייעודו של העולם, להתקשר אל בוראו, מקור חייו, ועל ידי כך להביא אל העולם ברכה וגאולה. וזהו שאמרו חז"ל (שבת פח, א) "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם מקבלים ישראל התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ועל כן סביב קיומו של ישראל ושליחותו סובבות כל המלחמות הגדולות והייסורים הגדולים, והבסיס לכל הוא קיומו של העם היהודי.

וזו מן הסתם היתה משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות, שכל יהודי שנשאר בחיים ימשיך בדרך, ויעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים
לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, ובשואה נרצחו ששה מיליון. כיום, כ-65 שנה לאחר השואה, אנו מונים 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו העולם התפתח ושגשג, עמים רבים הכפילו את מספרם ואף שלשוהו, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. כשני מיליון יהודים נכלאו בשבי הסובייטי, רבים מהם התבוללו. גם קהילת היהודים הגדולה שבאמריקה לא גדלה, להיפך - מספרה הולך ומצטמצם, ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה בשפל וההתבוללות גואה. כך המצב גם באירופה ובשאר הקהילות שבתפוצות.
רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתפתחים, בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי כדי להשלים את ההתמעטות שבקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובוודאי שאינו מספיק בשביל לגדול ולשגשג.
השאלה היא כיצד נעודד את היהודים, בארץ ובתפוצות, ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות. מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנשגב הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים.

ראשית הכל - חינוך לערכי המשפחה היהודית
תוכניות לימודים רבות גובשו במשרד החינוך על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מוזנחים באופן מחפיר. הקו הרווח כיום באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי) גורס שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. לעומת זאת משפחה, עם כל המעלות שבה, היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין קיימת, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה עם מערכת שלימה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת.
עלינו ללמוד וללמד את ערכי המשפחה היהודית. ונזכיר בקיצור נמרץ את העקרונות הכלליים.

האדם השלם - ערך האהבה
"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדברי התנא הגדול רבי עקיבא. וביאר האר"י ז"ל, שמצווה זו מתקיימת באופן השלם והמלא בין בני זוג. מתוך האהבה הזוגית האדם פורץ את מחסום האגואיזם שלו, ומסוגל לאהוב את העולם ולהאמין בבוראו.

זאת האהבה שכל המשוררים והסופרים כותבים עליה, אך כל כך מעטים מבני החברה המערבית מצליחים להגשים אותה, מפני שערכי החופש וההפקרות עומדים בניגוד לערכי המשפחה. בלי נאמנות מקודשת, אי אפשר להגיע לרבדים העמוקים של האהבה. כל איסורי העריות ודיני הצניעות מכוונים לפיתוח האהבה שבין איש לאשתו.
חניכי התרבות המערבית מדברים הרבה על אהבה, אבל אינם יודעת מהי באמת. הם עוסקים בקצף של אהבות נכזבות, שמגיעות רק למעטפת החיצונית של הרגש. אבל אהבה אמיתית היא אהבה שיש בה אחריות והתחייבות לכל החיים, על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. אהבה שיש בה התלהבות ואחריות, שמחה ונאמנות, בימים גדולים ובימים אפורים. אהבה זו, היכולת של שני אנשים להתאחד ממש, היא הביטוי השלם והעשיר של החיים.
וזהו שאמרו חכמים שאדם שלא התחתן נחשב כאדם שאינו שלם, עד שרבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם" (יבמות סג, א). ועוד אמרו (שם סב, ב): "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, בלא חומה".

מחקרים תומכים
גם מחקרים שונים מצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדכאונות ומחלות. את תוצאות המחקרים הללו ראוי היה להוסיף לחומר הלימודים בתיכונים.
ישנם גם מחקרים שמדווחים כי למעלה מחמישים אחוז מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל לטווח ארוך מצאו כי הפסידו דברים חשובים יותר.

הבנים והבנות - הדורות הבאים
אצל רובם הגדול של בני האדם, ההגשמה האישית הגדולה ביותר היא בהעמדת הדור הבא - הבנים והבנות. החיים האישיים גואים עד שהם פורצים אל מעבר למחסום הזמניות של הגוף וממשיכים לזרום הלאה. לא רק במובן הפיזי אלא גם הרוחני, מורשתו של אדם עוברת דרך בניו ובנותיו לדורות הבאים, ורוחו ממשיכה לחיות עמהם. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". המוות הוא קץ החיים, וכשיש לאדם בנים, גם לאחר מותו חייו נמשכים.

החופש והנוחות אל מול ההגשמה העליונה
ושוב, השאיפה לנוחות וחופש מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים, דורשים תשומת לב. מפריעים לאם לפתח קריירה. מונעים את ההורים לצאת בערבים לבילויים. חולים בדיוק כשצריך לצאת לחופש. למי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש, הילדים הם צרה צרורה.

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך מאוד כדי לנוח מעט ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם - הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.
אמנם החירות היא ערך גבוה מאוד, על ידה האדם יכול לבטא את נשמתו, אבל המשפחה והילדים אינם מפריעים לכך, ולא כאן המקום להרחיב בזה.

צערם של המבוגרים
צריך לספר לצעירים שרוב המבוגרים, כאשר הם נשאלים ברגע של כנות האם הם מרוצים ממספר הילדים שיש להם, מציינים שבמבט לאחור היו מעדיפים ללדת עוד ילד אחד או שניים. אולם כשהיו צעירים היו עסוקים בדברים אחרים, ולא הבינו עד כמה הילדים חשובים לחייהם.

מוסדות החינוך
ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים כפי הראוי בחינוך למצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערך המשפחה ברוכת הילדים, ולא מלמדים את הדרכים להתגבר על הקשיים שניצבים בדרכה.
הסביבה התרבותית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. כל אחד יעשה מה שהוא חושב. ואם כבר מדברים, אז מצביעים בעיקר על הבעיות: על הקושי למצוא בן זוג, על הקושי ללדת, על הקושי לחנך, על הקושי לפרנס משפחה גדולה, על ההתנגשות שבין הקריירה למשפחה.
במקום זאת צריך לדבר בעיקר על הערך הגדול שבהקמת המשפחה, על הברכה הנפלאה שבאהבה ובהענקה. ומתוך כך לספר על גם הקשיים השונים, שנועדו לכוון אותנו בדרך ישרה, מאוזנת ומדויקת יותר. אז נראה שכל הקשיים אינם אלא הזדמנות ומנוף להעמקה ועלייה.
(פורסם לראשונה בתשס"ד)
עוד בנושא רביבים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il