ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ערך אפית המצות בעצמו

דף הבית ראשי בית מדרש גמרא פסחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תש"ע

ערך אפית המצות בעצמו

דף קטז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

קסו. לעסוק בעצמו באפיית המצות - כדי להזדרז באפיה למניעת חימוץ או כדי לעסוק בעצמו במצוה
בגמ' 'מה דרכו של עני וכו' אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה'

אמרו בגמרא, לחם עוני וכו', דבר אחר, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה, ופירשו רש"י [ד"ה אף כאן הוא] ורשב"ם [ד"ה דרכו] ד'הוא מסיק ואשתו אופה', זהו כדי שלא תחמיץ, עיי"ש.
אמנם הרא"ש [לעיל פ"ב סו"ס כו] והמהר"ם חלאוה [כאן] הביאו מרב האי גאון שפירש דבעלי מעשה וחסידים מחמירים והם עצמם לשים ואופים, כההיא דאמרינן 'מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה', עיי"ש, וכתב ע"ז המהר"ם חלאוה דלמדנו מדברי רב האי דס"ל שטעם הדין זהו משום עסק מצוה, עיי"ש. והו"ד בטור [בסימן תס] ובשו"ע [שם סעיף ב] שהרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להיטפל הוא בעצמו במצוה.
(והנה המגן אברהם [שם ס"ק א] כתב הטעם בזה הוא משום שמצוה בו יותר מבשלוחו, אך בביאור הגר"א הביא דברי המגן אברהם והוסיף שהרא"ש [הנ"ל] הביא בזה הא דאמרו בסוגיין מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה וכו'. וגם הפמ"ג [בא"א שם] כתב על המגן אברהם שיש סמך לזה מ'לחם עוני' מה דרכו של עני וכו'. [ויתכן שכוונת הפמ"ג לפרש שסובר המגן אברהם דדרשה ד'לחם עוני' זהו רק אסמכתא, ועיקר הטעם שצריך לעסוק בעצמו זהו משום דמה דרכו של עני וכו']).
עכ"פ לדבריהם שהאמור 'הוא מסיק ואשתו אופה' זהו משום עסק מצוה, לכאו' טעם זה שייך רק במצות הנאפות ללילה ראשון. אמנם עי' בפרי חדש [שם ס"ק ב] שכתב שדרכו להשתדל בעצמו גם לשאר המצות שעושה לביתו לכל הפסח, לפי שרוב המצות הנעשות בזמן הזה אינם עשויות ע"פ דיני הש"ס והמפרשים, [וציין לדבריו בסימן תנט ס"ב ד"ה ומ"ש הוי חמץ, שהזהיר מכמה מכשולות המצויים במצות הנאפות], עיי"ש, והו"ד במחצית השקל שם. ולכאו' זהו ע"פ פירוש רש"י ורשב"ם ש'הוא מסיק ואשתו אופה' זהו למנוע חימוץ. [או שכוונתו לומר שאף שעיקר דין הגמרא לא שייך על שאר המצות, אעפ"כ חשש לעצמו משום חימוץ, וכדמשמע מדבריו שכתב 'בזמן הזה'].

קסז. 'זכר לתפוח' שיש בחרוסת, והפירות שעושים מהם החרוסת
בגמ' 'רבי לוי אומר זכר לתפוח ור' יוחנן אומר זכר לטיט'

כתב המהרש"א דלרבי יוחנן דחרוסת היא זכר לטיט, יש לזכור בשעת אכילת מרור ענין 'וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו'', שהיא עבודת הטיט, וכן יזכור התבן שהוסיפו המצרים בעבודת ישראל, כאמור 'ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן'. ואילו למאן דאמר דחרוסת זכר לתפוח, [ופירשו רש"י ורשב"ם דהיינו שהיו יולדות בניהם שם בלא עצב, שלא יכירו בהם המצרים], יש לזכור נס זה, דאף שמררו המצרים חייהם, אעפ"כ היו יולדות בריוח, כדכתיב 'תחת התפוח וגו'', וכמו שאמרו בגמרא בסוטה יא ב. והוסיף המהרש"א שלכן הזכירו בסוגיין שיש לעשות החרוסת מתפוח, אע"פ שיש לעשותו גם משאר פירות שנדמו להם ישראל, משום שבתפוח יש הזכרת נס זה).
במלא הרועים פירש הטעם שעושים זכר לתפוח, ע"פ מה שאמרו המפרשים שריבוי ישראל שפרו ורבו השלים את הקץ, לכן עושים זכר לתפוח שפרו ורבו תחתיו, וזה גרם הגאולה. וכמו"כ הוא במרור, שכיון שקושי השעבוד והמרירות השלימו את הקץ, וכמו שאמרו המפרשים, נמצא שהמרור גרם את הגאולה.
פירוש נוסף ב'זכר לתפוח' הובא בספר האורה [המיוחס לרש"י, ח"א סימן פז], שכשהיו נושאין הטיט על צוארם היה טופח צווארם ונעשה מוגלא.
ובלקט יושר [עמ' 93] כתב שרוב בני ארצנו נהגו לעשות החרוסת מתפוחים, אגוזים ואגסים, דהני שכיח להו, עכת"ד, ולדבריו ניחא דברי הבית דוד [סימן רנד, שהובאו בברכ"י סימן תעג ס"ק יג] שהביא מנהג שלוניקי שעושים עיקר החרוסת מערמונים, וכתב הבית דוד לתמוה עליהם שהרי לא נזכרו ערמונים בשום פוסק, וגם לא מצינו שנדמו ישראל לערמונים. (והברכ"י כתב להביא סמך לזה מדברי רבינו מנוח בפירושו לרמב"ם [הל' חמץ ומצה סו"פ ז], שכתב שמנהגנו לעשותה מערמונים). אמנם לדברי הלקט יושר [הנ"ל] באמת אפשר לעשות מהפירות המצויים, ודו"ק. ועוד יש לציין לשון הערוך [ערך חרוסת, הו"ד בב"ח סימן תעג סוס"ק ד] שכתב שעושים אותה מכל מיני מתוקים ומרורים וחומץ, כמו הטיט שיש בו כל דבר, עכת"ד.
ועוד האריכו הפוסקים בכמה מיני פירות אם מניחים אותם בחרוסת, [עי' מה שהובא בזה בספר 'ויגד משה' סימן ד אות ג].
ובאליה רבה [סימן תעג ס"ק יז] ובפמ"ג [בא"א שם ס"ק יז] הביאו בשם ה'מעגלי צדק' [בדיני פסח, הל' דיני החרוסת] שכתב סימן לדבר שלא ישכח המינים ששמים בחרוסת, הפסוק 'ובחרושת אבן ובחרושת עץ' [בשמות לה לג], ד'אבן' הוא ראשי תיבות, א'יפיל ב'ירן נ'וסין, ו'עץ' הוא ראשי תיבות ע'ינגבר צ'ימרינד.

קסח. התשובה על השאלה 'שאנו מטבילים שתי פעמים'
במשנה, 'שבכל הלילות וכו' מטבילין וכו' הלילה הזה שתי פעמים'

דנו המפרשים מה משיבים לתינוק על שאילתו בטעם השינוי שבלילה זה מטבילים ב' פעמים. המהרי"ל [סדר ההגדה, עמ' צט אות טז] כתב דאף שטיבול ראשון עושים כדי שישאלו התינוקות, מכל מקום יש בתשובת 'עבדים היינו' תשובה על שאלה דבלילה זה מטבילין ב' פעמים, שמשיבים לתינוק שאנו מדמים עצמנו כבני חורין מפני הנס, ולכן מטבילים ב' פעמים. ועוד, שהטיבול הראשון הוא כדי לגרר לבו כדי שיאכל המצה לתיאבון. וגם הב"ח [בסימן תעג אות ח, בתחילת דבריו] כתב בשם קצת מפרשים שהתשובה לתינוק על שאילת הטיבול היא שהטיבול שקודם הסעודה זהו דרך חירות, כדרך בני חורין שמטבילין קודם הסעודה להמשיך תאות המאכל. וכעי"ז כתב המהר"ל מפראג [בגבורות ה' פרק נ] לפרש לדעת הטור. (אך כתב המהר"ל מפראג לדחות פירוש זה, שהרי לא נזכר בתלמוד מצוה זאת, דהא לא אשמועינן שצריך הסיבה בטיבול ראשון, ולכן פירש באופ"א, וכדלהלן).
עוד הביא המהרי"ל מדברי המהר"י סג"ל שאמר בשם רבינו שמחה ששאילת התינוק היא שמאחר שעדיין הירקות מונחים על השולחן, א"כ נראה שעדיין יש לנו צורך בירקות לטיבול נוסף, וא"כ מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ועוד, אמאי משהים את הטיבול השני, ואין טובלין אותו מיד עתה. וע"ז משיבים לו שמפסיקים משום שרוצים אנו לשבח ולהלל להקב"ה ששחררנו מכך שהיינו עבדים לפרעה. (וכתב שמכאן דקדק מהר"ש שמניחים את הירקות ואת החרוסת בקערה נפרדת ולא בקערה שמונחים בה המצות, כדי שיוכל להשאיר לפניו את הירקות ואת החרוסת כשעוקר הקערה שמונחים בה המצות, כדי שישאל ע"ז התינוק, וכנ"ל). ובדומה לזה כתב הב"ח [הנ"ל] דטפי נראה שהתשובה לשאילת הירקות היא שלפי שעדיין לא הגיע זמן הסעודה, דבעינן למימר תחילה אגדתא והלילא, לכן אנו מטבילים עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה, שלא לשהות עד אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר.
ובשם הרוקח [בסימן רפג] כתב המהרי"ל שאכילת הירקות היא כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים ירקות קודם אכילה, וישיבו להם שזהו זכר תחלת השעבוד, לקושש קש לתבן.
והמהר"ל מפראג [בגבורות ה' פרק נ, והו"ד בב"ח שם בקצרה] כתב בטעם הטיבול הראשון, שזהו כדי שעל ידו יהיה ניכר שהטיבול השני שעושים הוא לשם מצות מרור. שאם לא היה הטיבול הראשון, לא היה ניכר שהטיבול שבאכילת המרור הוא לשם מצוה, שהרי כל ימות השנה הדרך לטבל, ובפרט באכילת חזרת. אלא עתה שואלים למה לן עוד טיבול שני שבתוך הסעודה, ומשיבים על זה שהטיבול השני שעושים זהו משום מצות מרור, ואילו הטיבול הראשון הוא כפי שהדרך כל ימות השנה.
בדומה לזה כתב הט"ז [בסימן תעג ס"ק ז] לדעת רש"י והרמב"ם, שהתינוק שואל מדוע עושים את הטיבול הראשון, ומשיבים לו שאילו היה רק טיבול שני דמרור, לא היה ניכר בו שנעשה משום מצוה, אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעודה, ולכך תיקנו לטבול גם קודם הסעודה, שבכך רומז שגם הטיבול השני אינו מחמת הסעודה אלא מצות חכמים. [וכמו שפירש דבריו הפמ"ג במשבצו"ז שם].
אך הפרי חדש [סימן תעג סעיף ו] כתב שבאמת הטיבול הראשון נעשה רק לשם היכר, כדי להוסיף שינויים, ומתוך כך יבואו התינוקות לשאול גם על שאר הדברים. [ועד"ז הסיק הפרי חדש גם בדבריו בסימן תעה סעיף ב שודאי ההיכר הוא בטיבול הראשון, שנעשה לפני שאילת 'מה נשתנה', וכתב להקשות על הרמב"ן שההיכר הוא בטיבול השני, שהרי כבר שאלו התינוקות]. וכתב הפרי חדש שאע"פ שאין אנו משיבים על שאילתם למה טובלים לפני הסעודה, מכל מקום מתוך טיבול זה יתעוררו לשאול בשאר השינויים שרואים. (כמו מה שמוזגים כוס שניה לפני הסעודה, ועוד. וע"ד מה שכתבו התוס' [לעיל קטו: ד"ה כדי] שמתוך כך יבואו לשאול בשאר דברים).
לכאו' עולה מדברי הפרי חדש שלא צריך להשיב לתינוק על פרטי השאלות, אלא העיקר שיישאל אומר הסדר שאלות, כדי שיהיה סיפור הסדר בצורת תשובה, אמנם עי' בדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [שהובאו במנח"ש כאן וב'הליכות שלמה' פ"ט הערה ס] שהוכיח שגם לדברי הפרי חדש העיקר הוא לעורר רצונם של המסובים לדעת טעמי מצוות הלילה, אף אם לא היתה ההתעוררות בצורת שאלה.
והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב'הליכות שלמה' פ"ט סעיף ל והערה סא] שבזמננו שהסיבה אינה נראית כחירות כלל, וכן הטיבול, חייבים ליתן תשובה על שאלת הבנים 'מה נשתנה', ולבאר להם את ענין הטיבול וההסיבה, אע"פ שלא נתפרש טעמם בהגדה. והוסיף שראוי לאב לבאר בפרטות היאך ע"י תשובת 'עבדים היינו' מיושבות גם שאר השאלות, ולא לסמוך על מה שאומר אח"כ בנוסח ההגדה 'רבן גמליאל היה אומר וכו'', ששם נתפרש טעמם.

קסט. נשים במצות סיפור יציאת מצרים
בגמ' שם, 'ואם אינו חכם אשתו שואלתו'

כתב החינוך [מצוה כא] שמצות סיפור יציאת מצרים נוהגת בזכרים ונקבות, וכן משמע בשו"ע [בסימן תעב סעיף יד], שכתב שנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות באותו לילה, ומשמע מזה שגם בסיפור יציאת מצרים חייבות הנשים, וכמו שדייק מדבריו החיי אדם [כלל קל סימן יב]. והוסיף החיי אדם שם שכן מוכח מהא דמחוייבות הנשים בד' כוסות, והרי קיי"ל שאם שתאן שלא על הסדר לא יצא, [וכדאי' לעיל קח:], א"כ ממילא חייבות הנשים גם בהגדה, כדי שתהיה השתיה על הסדר, וכמבואר בתוס' בסוכה לח. [ד"ה מי שהיה] להדיא, שהוכיחו שנשים חייבות בהלל דליל הפסח, מכך שחייבות הם בארבע כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה.
וכתב החיי אדם [שם] שלכן צריך שיזהיר האדם את בני ביתו שלא יזלזלו במצות ההגדה, וכן צריך לומר להם ההגדה בלשון שמבינות, ולפחות לפרש הטעם של פסח מצה ומרור כדי שיקיימו מצוה זו, (וכן שישמעו קידוש וברכת 'אשר גאלנו', ויכוין להוציאם), והו"ד במשנ"ב [סימן תעג ס"ק סד], שלכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה, ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל, מחוייבת עכ"פ לשמוע הקידוש, וכשיגיע ל'רבן גמליאל אומר כל שלא אמר וכו'', תיכנס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב', שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא. וסיים שנוהגים שגם קוראים אותן שתשמע סדר עשר מכות שהביא הקב"ה על מצרים, כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל.
בפמ"ג [סימן תעט בא"א ס"ק ב] כתב לתלות הנדון אם נשים חייבות בהגדה מדאורייתא או מדרבנן, בב' תירוצי התוס' במגילה ד. [סוד"ה שאף]. וכתב הפמ"ג דנפק"מ בנדון זה, אם יכולה אשה להוציא אחרים ידי חובתן. ועוד נפק"מ, אם כשיש ספק אם אמרה האשה הגדה או לא, צריכה לחזור מספק. [ואמנם במנ"ח (מצוה כא אות י) משמע דנקט בפשיטות שחיובם רק מדרבנן, עיי"ש היטב].
במנ"ח [מצוה כא אות י] כתב לתמוה אמאי חייבות נשים בסיפור יציאת מצרים, הא הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא, דנשים פטורות. ומצינו בפוסקים ב' טעמים בפירוש שיטה זו שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, בעל הקהלות יעקב [הו"ד ב'קובץ תשובות' להגרי"ש אלישיב שליט"א, ח"א סימן נב, ובהגדתו עמ' 176, ובהגדת בעל הקהלות יעקב, עמ' שנז] כתב שזהו משום שמצות סיפור יציאת מצרים מישך שייכא במצות מצה, דמתנאי וגדרי מצה הוא לספר ביציאת מצרים, ומקור לזה מקרא ד'לחם עוני' שעונים עליו דברים הרבה, [וכדלהלן אות קעג], וכיון שנשים איתרבו למצה, איתרבו לכל פרטי מצה, ובכללם שיהיה 'לחם עוני', דהיינו סיפור יציאת מצרים.
אך הגרי"ש אלישיב שליט"א [הו"ד בקובץ תשובות שם, ובהגדת הגרי"ש ובהגדת הקה"י שם] כתב להעיר דלפ"ז היה לנו לומר שבאופן שאין ביד האשה לקיים מצות אכילת מצה, תהיה פטורה ממצות עשה של סיפור יציאת מצרים. לכך כתב לפרש שהטעם שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, זהו משום שכיון שכבר במצרים נתחייבו הנשים במצוות של אותו הלילה, שהרי עדיין לא נאמר הכלל שנשים פטורות ממצו"ע שהזמן גרמא, נשארו בחיובם זה גם בזמן הזה. ודוקא לענין חיוב מצה יש צורך לרבות נשים בזמן הזה, [וכדילפינן מ'לא תאכל עליו חמץ'], משום שחיוב אכילת מצה בזמן הזה שאין פסח נתרבה מקרא ד'בערב תאכלו מצות' הנאמר לדורות, ולא מהחיוב שהיה במצרים, ולכך צריך לרבות שחייבים גם בזמן הזה.
אמנם כתב המנ"ח [מצוה כא אות י] שמדברי הרמב"ם [בהל' ע"ז פי"ב ה"ג] משמע שנשים אינם חייבות במצות סיפור יציאת מצרים. (אך הביאו מדברי ה'מנחה חדשה' שהוכיח מדברי הרמב"ם [בספר המצוות, סוף מנין העשים] דנראה שנשים חייבות בזה).

קע. האם הבת שואלת 'מה נשתנה'
בגמ' שם, 'בנו שואלו וכו' אשתו שואלתו וכו''

מבואר במהרי"ל [בהלכות ההגדה, עמ' קה סימן כד, סוד"ה אמר מהר"י סגל] שהבת יכולה לשאול 'מה נשתנה', עיי"ש שכתב שכבר העיד מהר"י סגל על חמיו מהר"ר משה כץ, שפעם אחת שאלתו בתו, 'אבא למה הגבהת קערה', והתחיל 'עבדים היינו' ולא אמר 'מה נשתנה', עיי"ש. [והיינו לפי מה שסובר המהרי"ל שם שגם כששאל הקטן 'למה הגבהת הקערה', אין אביו צריך לחזור ולומר שוב 'מה נשתנה', אלא מתחיל מעבדים היינו, וכדאמרו בגמרא, 'פטרתנו מלומר מה נשתנה' וכו', עיי"ש, וכנ"ל אות קסד]. ועד"ז מבואר בקיצור שו"ע [סימן קיט סעיף ד] ובערוך השולחן [סימן תעג סעיף כא] שאם אין לו בן, תשאל הבת. וציינו האחרונים לדברי האמרי אמת [לקוטים עמ' נג] שתמה על הקצור שו"ע שדין זה לא הובא בשום מקום, אך כבר כתבו להעיר שדין זה הובא גם בדברי המהרי"ל הנ"ל [ואמנם עי' ב'הליכות שלמה' פ"ט הערה 208 מה שכתב לחלק בין דיעבד שכבר שאלה, לבין אם מעיקר התקנה תיקנו שאם אין לו בן תשאל הבת]. אך מכל מקום כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל [הו"ד ב'הליכות שלמה' שם] דמה שלא הביאו האחרונים דבר זה, זהו משום שדבר פשוט הוא, ולרוב פשיטותו לא ראו לכותבו. וכן הורה הקהלות יעקב שכן המנהג שהבת שואלת. [הו"ד ב'ארחות רבינו' ח"ב עמ' סה, והוסיף דמ"מ אם יש גם בן, רק הבן שואל].
ופירש הקהלות יעקב [הו"ד ב'ארחות רבינו' שם] שגם אי נימא שאשה פטורה מסיפור יציאת מצרים, [עי' בנדון זה לעיל אות ], מ"מ השואל לא תלוי בזה, וכמו שאמרו 'אשתו שואלתו', ומקיים 'והגדת' על סמך שאלתה, שהרי 'אם לאו, הוא שואל לעצמו', [כדאי' בסוגיין], ומקיים הסיפור ע"י שאלת עצמו, שכן הוא הדין שצריך להגיד ולספר ואין נפק"מ מי שהואל, אלא אם יש בן הוא שואל, ואם לאו שואלת הבת ומקיים בזה המצוה.
עוד יש לציין בזה דברי הערוך השולחן [סימן תעב סעיף טו], שכיון שהנשים חייבות בכל מצוות הלילה, לכן צריך ליתן גם לבנות שהגיעו לחינוך ד' כוסות. והוסיף דאע"ג שבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנך גם אותן, כיון שעיקר האמונה תלויה ביציאת מצרים, עכת"ד. ויש שהביאו ראיה מדברי המגן אברהם [בסימן תעא ס"ק ז] שגם הבנות בכלל 'והגדת לבנך', [עי' מה שהביא בחזו"ע סימן כא, ועוד].

קעא. החיוב לומר פרשת 'ארמי אובד אבי' בהגדה
במשנה, 'ודורש מארמי אובד אבי וגו''

כתב האור שמח [הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ד] שהמקור שצריך לדרוש בהגדה 'ארמי אובד אבי' עד סוף הפרשה, [והרמב"ם שם סיים בזה שכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח], היינו מהא דדרשו בגמרא [לעיל לו.] 'לחם עוני' שעונין עליו דברים הרבה, וכיון שמצות סיפור יציאת מצרים דרשינן מדכתיב 'והגדת לבנך וגו'', 'ואמרתם זבח פסח וגו'', 'ואמרת אליו', א"כ בע"כ קרא ד'לחם עוני' בא להוסיף שצריך לדרוש דבר נוסף בהגדה, והיינו פרשה דביכורים דכתיב ביה לשון 'ענייה' ['וענית ואמרת לפני ה' וגו''], וזהו האמור כאן 'שעונין עליו דברים הרבה', דהיינו שירבה בדרוש פרשה זו. [דאין לומר ד'לחם עוני' בא להוסיף קריאת ההלל, שהרי קריאת ההלל היא רק מדברי סופרים].
(אמנם הדבר שמואל [לעיל לו.] כתב לדון בדברי האור שמח, שהרי צריך קרא ד'לחם עוני' לדרוש דין ההגדה, דמקרא ד'והגדת לבנך' אין הכרח שצריך לאומרו על המצה, דאפשר שיקיים בתחילה מצות אכילה מצה. ורק לאחר שסיים אכילתו יקיים סיפור יציאת מצרים. ולכך אצטריך 'לחם עוני שעונים עליו', לומר שסיפור יציאת מצרים צריך להיות על המצה, דומיא דקידוש היום, ואין ראיה מזה לדרוש פרשת ביכורים. וע"ע בדבריו שם מה שכתב בעיקר הנדון אם הלל דליל הפסח הוא מדברי סופרים).

קעב. האם הפסוק הנוסף 'ויביאנו אל המקום הזה' הוא מכלל ההגדה
במשנה, 'ודורש מארמי אובד וגו' עד שיגמור כל הפרשה כולה'

אמרו במשנה שדורש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה [דברים כו ה-ח], ולכאו' הפסוק החמישי 'ויביאנו אל המקום הזה וגו'' [שם פסוק ט] אינו נזכר ונדרש בהגדה כלל.
(ואמנם בהגהות הגריעב"ץ רמז ליישב דלאו דוקא נקטו לשון זה. ויש לציין שבפירוש הרשב"ץ [בפירוש ההגדה ד"ה כמה מעלות טובות] משמע שגם הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה' הוא מכלל ההגדה, ולכן אומרים בסיום ההגדה 'כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו' על אחת כמה וכמה וכו'', להודות על כל הטובות שעשה לנו השי"ת, ובכללם שנתן לנו ה' את המקדש וארץ ישראל, [וכמו שהובא באוצר מפה"ת כאן ציון מס' 75]).
ובשו"ת מלמד להועיל [להגרד"צ הופמן זצ"ל, ח"ג סימן סה] פירש שבאמירת ההגדה שבזמן הבית [שבכך מיירי המשנה, וכדתנן בה אכילת צלי], היה 'מסיים בשבח' בפסוק זה ד'ויביאנו אל המקום הזה', שזה היה עיקר השבח, שהשרה הקב"ה שכינתו בתוכנו בבית המקדש, (והיינו הא דתנן במשנה 'עד שיגמור כל הפרשה כולה', משום שפסוק זה שהוא בגמר פסוקי הביכורים הוא בגמר הפרשה), אך לאחר החורבן שאין יכולים לומר פסוק 'ויביאנו אל המקום הזה', וממילא חסר עיקר השבח בפרשת 'ארמי אובד אבי', לכך היו צריכים רב ושמואל בסוגיין לפרש ד'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', היינו שיאמר פסוקים אחרים של גנות ושל שבח, ['מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו', או 'עבדים היינו'], עיי"ש עוד בזה.
ויש לציין פירוש הספרי לפסוק זה ד'ויביאנו אל המקום הזה', [שהרי כל מה שאומרים בהגדה פירוש ארבעת הפסוקים מ'ארמי אובד אבי' ואילך, הם מדברי הספרי על פסוקים אלו], דאי' שם, 'ויביאנו אל המקום הזה' זה בית המקדש, או יכול זה ארץ ישראל, כשהוא אומר 'ויתן לנו את הארץ הזאת' הרי ארץ ישראל אמורה, ומה תלמוד לומר 'ויביאנו אל המקום הזה', בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת, עיי"ש, ומבואר בזה שעיקר השבח ד'ויביאנו' היינו בית המקדש, ולא ארץ ישראל, וממילא ניחא דלא שייך שבח זה בזמן שאין בית המקדש.



קעג. אכילת מצה - זכר לעבדות או זכר לגאולה
במתני' 'מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאפו את המצות וגו' כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה'

אמרו במשנה [לפי גירסתנו], 'מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'', וכן היא גירסת הרי"ף והמהר"ם חלאוה כאן, וכן הגיה המהרש"א [בחדושי הלכות כאן].
אמנם גירסת הרמב"ם [חמץ ומצה פ"ח ה"ד, ועי' בסמוך בדברי הרמב"ם], הרא"ש [בסימן ל] והריטב"א [בפירוש ההגדה] היא, 'מצה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר ויאפו את הבצק וכו'', וכן הוא הנוסח בהגדות. [וכמש"כ המהרש"א בחידושי אגדות כאן, וכן אי' ברמב"ם גופיה פ"ז ה"ה, (וזהו דלא כמבואר ברמב"ם בפרק ח, וכנ"ל), ועמש"כ הריטב"א לפרש לפי גירסא זו].
לפי גירסא זו הקשו המפרשים שהרי ציווי אכילת מצות נאמר קודם יציאת מצרים, וא"כ איך אמר רבן גמליאל שזהו 'על שום שנגאלו אבותינו ממצרים', [עי' בפירוש אברבנאל (בהגדתו 'זבח פסח') ובאבודרהם (בסדר ההגדה בשם ר' יוסף קמחי) בהא ד'מצה זו', ועוד]. ובדומה לזה הקשה המהרש"א שלפי האמור כאן שהמצה היא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו', א"כ היה ראוי שתהיה מצות אכילת מצה אחר חצות הלילה, שאז יצאו ממצרים ונתקיים 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו''. וכמו"כ קשה אמאי אכלו מצה בפסח במצרים, דאין סברא שאכלוהו על שם העתיד. ופירש המהרש"א שבאמת איסור חמץ כל שבעה הוא מטעם 'ויאפו את הבצק וגו'', אבל מצות אכילת מצה בליל הפסח זהו מטעם אחר שמפורש סודו לגבי מנחות, שאמרו בקרבן מנחה 'מצות תאכל במקום קדוש וגו' לא תאפה חמץ וגו'', [ויקרא ו ט-י], עיי"ש מה שהאריך שהחמץ רמז אסטרא דשמאלא וכו' וכאמור 'ומי מעכב, שאור שבעיסה וכו'', וזהו טעם אכילת מצה בליל פסח כדמיון המנחה לגבי כהן, כיון שאז נתקדשו ישראל להבדיל בין ישראל למצרים וליל שימורים הוא מן המזיקים וסטרא דשמאלא, להידבק בקדושה, עיי"ש מה שהאריך ברמזי החמץ והמצה. [והאריכו בזה המפרשים, ואכמ"ל].
החת"ס [לעיל קטו:] כתב ליישב קושיית המהרש"א [הנ"ל, אמאי אוכלים את המצה קודם חצות, ולא לאחר חצות, שאז נגאלו ממצרים], שבאמת יש באכילת מצה שני טעמים, טעם ראשון זכר לעניות, שהיו אוכלים כן במצרים כדרך העבדים שמאכילים אותן לחם שלא נתחמץ, שהוא משביע מהר, וגם שאכילה זו משביעה שאינו מרגיש רעבון למשך זמן רב, יותר מאכילת חמץ. וגם דרך עניים בפרוסה, לקבל פרס משולחן רבם. ועוד יש טעם נוסף באכילת מצה, זכר לחירות, שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. ואכילת המצה שאוכלים בליל הסדר היא זכר לעבדות. ולכן לאחר פריסת המצה האמצעית כדרך העני, שאז עדיין 'עבדים היינו' קאמר, אומרים 'כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים' שכשאכלו במצרים היה רק זכר לעניות ולא לחירות, (והיינו ב' הלשונות בגמרא [לעיל קטו:] אם 'לחם עוני' היינו לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו דברי חירות [דהיינו 'עונה' לשון הרמת קול שמחה], או 'לחם עני כתיב', זכר לעניות ובפרוסה), עכת"ד. [וע"ע במה שהובא לעיל אות קמד באכילת מצה זכר לחירות, ובשיטות הראשונים שמטבילים את המצה בחרוסת].
והנצי"ב [בהגדתו 'אמרי שפר' ד"ה מצה זו (עמ' 36), ב'העמק דבר' דברים טז ג, וב'מרומי שדה' פסחים קטו:] כתב שיש חילוק בין סיפור יציאת מצרים בזמן הבית לסיפור בזמן הזה, שתכלית סיפור יציאת מצרים היא לדעת שהקב"ה משגיח על מעשינו ועל כל צרכינו, ומסיפור יציאת מצרים יתבאר לנו עוצם כח ההשגחה העליונה לחזק האמונה בהשגחה בכל השנה, ולכן הסיפור צריך להיות לפי הליכות החיים, ועיי"ש שהאריך שבזה חלוק מצב ישראל בהיותם בישובם על אדמתם ונתפרנסו מאדמתם, והברכה היתה תלויה בשמירת מצוות הארץ כשביעית ותרו"מ, היה תכלית הסיפור להאמין על השגחת ה' בארץ ישראל באשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, כדי להאמין שע"י שישמור שדהו בשביעית ויתן תרו"מ, תשתלח ברכה בשדהו משא"כ בשדה שכנו. ולזה אנו מזכירים כי כן היה גם במצרים שפסח ה' על הפתח, בבית אחד שלט הדבר ובבית שכנו לא שלט הדבר, וזה הזכיר רבן גמליאל שהיה בזמן הבית דאיכא פסח 'מצה על שום שנגאלו'. אך כ"ז בהיות ישראל בארצם, אבל בהיותם בארץ לא להם ועיקר פרנסתם אינה בהכנה טבעית בעבודת האדמה, אלא כפי מה שהקב"ה מזמין בהשגחה פרטית, יותר יש להשריש בלב עסק החפזון דמצרים, וחפזון דישראל וחפזון דשכינה וכו', שלא היתה להם הכנה טבעית לדרך, ופחדו מהמצרים, והיו עיניהם תלויות רק בה' ובהשגחתו, [עיי"ש], וכשם שהקב"ה השגיח בכל אלה על ישראל, כך עלינו לבטוח בה' בהיותנו בגויים וכו', משו"ה עיקר הסיפור הוא על המצה. ולזה אנו משנים הנוסח ואומרים 'מצה זו וכו' על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ', עיי"ש עוד שהאריך בזה.


קעד. איסור 'בל יראה' בפסח מצרים

במשנה שם

מהאמור 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו' כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה', משמע שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו, אף שכבר קודם הוזהרו על איסור חמץ. ופירשו הר"ן והמהר"ם חלאוה כאן שכיון שפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום, [וכדאי' לקמן צו:], ממילא למחר היו מותרים במלאכה ובחמץ, לכן אילו היו יכולים להתמהמה, היו מחמיצים עיסותיהם לצורך מחר, שלא הוזהרו בבל יראה, [ועי' בתוס' יו"ט כאן מה שכתב בזה], אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוה מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה, ועד"ז כתבו השבלי הלקט [סימן ריח] והתניא רבתי [הל' פסח, סימן מח ד"ה מצה זו] בשם רבינו ישעיה, שמן הדין לא היו אסורים באיסור חמץ, אלא מכיון שהקב"ה רואה את העתיד וצופה ומביט מה שעתיד להיות, ע"כ ציום מבערב על הנס של מחר.
מבואר מדבריהם שלא נהג איסור 'בל יראה' בפסח מצרים, ועד"ז מבואר בפירוש רש"י [שמות יב לד] שפירש האמור 'וישא העם את בצקו טרם יחמץ', שזהו משום שהמצרים לא הניחום לשהות כדי חימוץ, ומשמע שמשום איסור 'בל יראה' לא נזהרו מלהחמיץ, וזהו משום שלא נהג איסור חמץ בזה, וכמו שדייקו מדבריו המזרחי והגור אריה שם.
הטעם פירש הצל"ח שזהו משום שפרשה זו סמוכה לקרבן הפסח שדינו כקדשים שבהם הלילה הולך אחר היום שאחריו, [וכדאי' בחולין פג.], וה"נ בקרא ד'היום אתם יוצאים' הלילה הולך אחר היום, ושייך ליל ט"ו ליום י"ד. וממילא לרבי יוסי הגלילי [לעיל צו:] דדריש דפסח מצרים חימוצו נוהג יום אחד דכתיב 'ולא יאכל חמץ', וסמיך ליה 'היום', אין הכוונה ליום הראשון של פסח, אלא לערב הפסח משעת זביחה, והלילה שאחריו נקרא 'היום', דהלילה שייך ליום הקודם, אבל למחר לאור בוקר של יום הראשון של פסח כבר התחיל יום חדש, והותר להם בו אכילת חמץ, וק"ו ראייתו והמצאו, ולכן אילו לא גורשו היו יכולים לאפות חמץ, דלמחר לא נהג איסור חמץ.
אמנם הרמב"ן [שמות יב לט] כתב שגם בפסח מצרים הוזהרו על 'בל יראה', והטעם שאפו את הבצק מצות, היה מפני המצוה שנצטוו 'שאור לא ימצא בבתיכם', והא דכתיב 'כי גורשו ממצרים', היינו לומר שכיון שגורשו ממצרים אפו אותו בדרך, שלא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ולכך נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה, עכת"ד, [והיינו שכל עוד שלא אפו אותו, עדיין היו בספק שמא יעברו על 'בל יראה], והאריכו בזה המפרשים, ואכ"מ.

קעה. מצות סיפור יציאת מצרים והחיוב לעסוק בהלכות הפסח - עד חצות או כל הלילה
בגמ' 'סומא פטור מלומר הגדה וכו''

מבואר בסוגיין שכשם שסומא פטור ממצה, כך פטור הוא מלומר הגדה, (ואם מצה בזמן הזה דרבנן, תלוי אם אמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון או לא). וכתב המנ"ח' [מצוה כא אות ב] דכמו"כ לפוסקים שזמן אכילת מצה הוא רק עד חצות, א"כ גם זמן סיפור יציאת מצרים הוא רק עד חצות, דהוי בזמן שיש מצה, אך לאחר חצות הוי כמו כל השנה וכל הפסח, שאינו חייב במצוה זו.
לפ"ז הקשה העמק ברכה [עמ' עה-עו] במעשה דהגדה דרבי אליעזר ורבי יהושע ור"א בן עזריה וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים וכו', דלמה השתתף עמהם ר"א בן עזריה והאריך לספר כל הלילה, כיון דס"ל דזמנו רק עד חצות, עיי"ש מה שכתב בזה. ובסו"ד צידד שמה שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה לא היה זה משום מצות סיפור, אלא משום החיוב לעסוק בהלכות פסח בפסח, וכדתניא בתוספתא דחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, ונכלל בזה ג"כ לדרוש ולעסוק בנפלאות יציאת מצרים, דהוי נמי מענין הפסח, עיי"ש עוד. (ובעיקר ענין זה, עי' במהר"ל [בגבורות ה' סו"פ ב] שהביא הך דמכילתא שהזכירו שחייב לעסוק בהלכות הפסח, וכתב שאין זה קושיה, דגם הלכות הפסח הוא יציאת מצרים, שהרי מה שאמר 'פסח זה שאנו אוכלין', וכן 'מצה ומרור', הם הלכות פסח והם יציאת מצרים, עיי"ש עוד. וע"ע ב'מקראי קודש' [פסח ח"ב עמ' קמט-קנב] וב'חוט שני' [להגר"נ קרליץ שליט"א, פסח פרק טז עמ' קפב, ופרק יז עמ' ריג] שהאריכו ליישב כמה דברים ע"פ ביאור ענין זה דהעיסוק בהלכות הפסח הוא בכלל המצוה, עיי"ש), וע"ע בקהלות יעקב [ברכות סימן ד] ובדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א [שהובאו לעיל אות קמח] מה שכתבו ליישב בנדון זה.
ובעיקר החיוב לעסוק בהלכות הפסח עד שתחטפנו שינה, הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א [הו"ד בהגדתו, עמ' 27] שאין הכונה עד שירדם בפועל על השולחן, שהרי קודם שישן צריך לומר עכ"פ פרשה ראשונה של קריאת שמע וברכת 'המפיל'. ובדרך כלל לאחר הסדר רובא דעלמא הם בגדר של 'תחטפנו שינה'. (והוסיף שאם יתעכב מלישון כדי להאריך בסיפור יציאת מצרים יפריע לו הדבר בתפילת שחרית, ודאי ילך לישון מיד).
(אמנם בהמשך דבריו כתב העמק ברכה שם די"ל דהא דהשתתף ר"א בן עזריה עמהם, אף דס"ל דזמנו רק עד חצות, זהו משום שלא רצה לעשות כדבריו ולפרוש מהם בהגיע חצות הלילה, שהרי גם בית שמאי לא עשו כדבריהם, וכל שכן בזה דהוי יחיד במקום רבים, עיי"ש עוד).
ואגב יש לציין מה שכתב האברבנאל [בהגדתו 'זבח פסח', במעשה דר"א], שהטעם שהאריכו קדושים אלו לספר ביציאת מצרים כל הלילה ולסלק שינה מעיניהם, זהו לפי שכשיצאו ישראל ממצרים לא היו ישנים כל אותו הלילה, שבחלקו הראשון של הלילה התעסקו ביציאה, ולכן לא נתנו תנומה לעפעפיהם, ולפי שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לכן ראו הגדולים האלה לעשות כמעשיהם, שמיד בתחילת הלילה התעסקו במצות המצה והמרור וזכר הפסח כמו שעשו אבותיהם במצרים, ואח"כ בכל שאר הלילה היו מספרים ביציאה, ובזה הראו את עצמם כאילו הם יצאו, עיי"ש.
ו האבן עזרא [פרשת בא, יב מב] הסמיך לזה אקרא ד'לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' וגו', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם', עיי"ש שכתב בתו"ד בזה"ל, ויש מפרשים אותו [-את המילה 'שימורים'] כטעם 'שומרי החומות', שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורת השם בצאתם ממצרים, וככה רמזו חכמינו ז"ל 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית', עכת"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il