ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר שכם וציפורי

צִרְעָה! - או מלאך!?

הקב"ה הבטיח ש"מלאך" ו"צרעה" יעזרו בכיבוש הארץ. "מלאך" הוא כוח רוחני, ו"צרעה" מסמלת התלכדות ל"צבא"; ואלו כוחות שהתקבלו מיצחק ומרבקה. יהושע סבור ש"המלאך" התגלה באמצעות "הצרעה"(-צבא). אך הנביא(=מלאך) שבספר שופטים חלוק עליו.
לחץ להקדשת שיעור זה
ה"מַלְאָךְ" וה"צִרְעָה"
הקב"ה הבטיח בפרשת משפטים, שהוא ישלח כוחות שיסייעו לעם ישראל לכבוש את ארצם. הכוח הראשון הוא כוח של " מַלְאָךְ" (שמות כג, כ-כה):
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ... כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ ...

הכוח השני הוא הכוח של "הַצִּרְעָה" (שמות כג, כו-לג):
"וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:"

המלאך יסייע בידי ישראל לכבוש את הארץ - בתנאי שהם ישמעו לקולו; ומהכתוב משמע שלא יישארו אויבים בארץ. מאידך, הַצִּרְעָה תסייע בידם לכבוש את הארץ - ללא תנאי; אך הַצִּרְעָה תגרש אותם לאט. ר' שמעון בן לקיש דן ביחס שבין שני הכוחות הללו (מדרש תנחומא, ורשא, משפטים, יח):
"אמר ר' שמעון בן לקיש: שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך, שנאמר 'כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ'. אמר לו משה (לקב"ה) - איני מבקש שילך מלאך עמנו אלא אתה, ואם אין אתה הולך אין אנו זזים ממקומנו שנאמר (לקמן, שמות לג, טז) 'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא ... הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ [וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]'. אמר לו (הקב"ה למשה) - חַיֶּיךָ! ואף לא ילך 'מַלְאָךְ' אלא ' וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ '."

ידוע, שהקב"ה שומר הבטחתו לישראל! מדוע ר' שמעון בן לקיש סבור שהקב"ה לא שלח " מלאך "?
ר' שמעון בן לקיש מתייחס לקושי הזה והוא מקדים ומבאר, ששמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך. בספר תהילים נאמר "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו - רוּחוֹת", ו"רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ". גם הַצִּרְעָה היא סוג של מלאך שנשלח ע"י הקב"ה. אולם משה מתייחס באופן שונה להופעות שהקב"ה מתגלה דרכם בעולם. משה רוצה גילוי שכינה בדרגה הגבוהה ביותר - "לוחות הברית" שנכתבו בידי הקב"ה ומצויים בידי ישראל, וגם שינויים בטבע העולם כמו ענני כבוד. הופעה בדרגה של מלאך רגיל ללא ענני כבוד וכדומה - אינה מספקת אותו. אך הקב"ה הודיע לו שבסופו של דבר, תהיה הופעה שמשה יחשיב אותה כהופעה של " צרעה " - ולא של " מלאך ".
דברי ר' שמעון בן לקיש - שהקב"ה שלח בסופו של דבר רק את הַצִּרְעָה - משקפים את הדרך שיהושע בן נון ראה את פני הדברים. אולם היו בדורו של יהושע מי שחלקו עליו, והדבר משתקף מתוך העיון בספר יהושע ובספר שופטים.

מחלוקת אבן עזרא ורמב"ן ביחס לצִּרְעָה
ראיית מלאכים אינה דבר פשוט, ובודדים זוכים לכך. הרמב"ם (מורה הנבוכים, ב, לד) ביאר שישראל הצטוו לשמוע לנביא שישמע דברים מן המלאך - וזהו כוח ה" מַלְאָךְ " שיסייע בידם לכבוש את הארץ. במכילתא דרשב"י מבואר שהמלאך שמוזכר כאן משמש כביטוי מושאל שכוונתו - ל"נביא" עצמו:
" 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ' - זה נביא , וכן הוא אומר (שופטים ב, א) 'וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים'."


צריך לברר האם גם הַצִּרְעָה משמשת כביטוי מושאל. בכתוב מסופר שישראל הרגו את סיחון ואת עמו - " לְפִי חָרֶב ". משמעות הביטוי במקומות האחרים בתורה היא הריגה בחרב רגילה; והוא מופיע לראשונה בכיבוש שכם על ידי בני יעקב. מדוע התורה עצמה אינה מזכירה את הַצִּרְעָה כמי שסייעה להריגת סיחון ועמו. רבנו סעדיה גאון ואבן עזרא התקשו בכך, ופרשו את הַצִּרְעָה כביטוי מושאל: " הַצִּרְעָה - חולי בגוף". לשיטתם, סיחון ועמו הוחלשו במחלה ( הַצִּרְעָה מגזרת " צָרַעַת "); ולכן ישראל הצליחו להרוג אותם.

הרמב"ן דחה את פירוש אבן עזרא, וכתב (שמות כג, כד): " הַצִּרְעָה - והוא מין ידוע כגון הדבורה , ומזכירין אותה חכמים תדיר (משנה מכשירין, ו , ד) - 'דְבַשׁ דְּבוֹרִים, דְּבַשׁ צְרָעִים' ". אך כאמור, פירוש הרמב"ן קשה, מדוע התורה אינה מציינת בעצמה - שגם הַצִּרְעָה פגעה בחלק מחייליו של סיחון?

פירוש ר' אליעזר אשכנזי
ר' אליעזר אשכנזי בר' אליהו הרופא (ספר מעשי ה' , עמוד 249) הקשה על פירושי אבן עזרא ורמב"ן:
"ובאמת בכל המלחמות שעשה יהושע וגם מלחמת משה עם מלכי האמורי, הם באו לקראת ישראל למלחמה - ולא מנע אותם הַצִּרְעָה ולא הצָּרַעַת ..."

הוא מוסיף קושיות רבות; ובסופו של דבר הוא מעלה הסבר אחר . צבא שמתקיף ארץ ומשתלט עליה דומה להתקפה של דבורים או צרעות :
"... כמו מה שנאמר בישעיהו (ז, יח) 'יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר'. כי קרא הנביא האומה שבארץ אשור דרך משל - דְּבוֹרָה . וכן קרא משה אדוננו את אומות סיחון ועוג דרך משל - בשם צִרְעָה , שגם הוא מין של דְּבוֹרָה ...

לשיטתו, הַצִּרְעָה שמוזכרת בתורה היא ביטוי מושאל ל"כוח מלכותי צבאי". הכוונה היתה לצבאות סיחון ועוג: "שנלחמו בכל אותם המלכויות והיו מושלים עליהם... וכל זה כדי שלא יצטערו ישראל לעשות מלחמה עם כל מלך...".
ר' אליעזר אשכנזי עצמו מקשה על פירושו. משה הודיע שהַצִּרְעָה תסייע גם בכיבוש עבר הירדן המערבי; והרי לא היתה שם צבא זר שכבש לפניהם את הארץ. אך הוא אינו חוזר בו לגמרי, והוא מודה שהַצִּרְעָה שסייעה בכיבוש עבר הירדן המערבי היתה כדברי הרמב"ן - סוג של דבורה .

פירושו קשה מצד עצמו. התורה אינה מבדילה בין ה" צְרָעוֹת " השונות. אם הַצִּרְעָה שסייעה בכיבוש עבר הירדן המזרחי היתה "צבא" שכבש קודם להם את הארץ. מדוע הַצִּרְעָה שסייעה בכיבוש עבר הירדן המערבי - היתה סוג של דבורה?

כוח המלאך וכנגדו כוח הַצִּרְעָה
במאמר הקודם"הנביאה והדבורה" התבאר שה" דְּבוֹרָה " מסמלת בתנ"ך כוח צבאי. כוח זה קיים גם בעמים זרים והוא אינו מיוחד לעם ישראל. לבני האדם יש כוח להיות דומים לדבורים - להתלכד וליצור כוח צבאי. האדם הבודד מאבד את זהותו הפרטית, ומסכן את עצמו עבור האחרים; אך הקבוצה הגדולה שהוא חלק ממנה - תנצח את הקרב. לפי טבעו של עולם, כדי לכבוש ארץ צריך ליצור כוחות של " דבורה " ולהתלכד לכוח צבאי. ר' אליעזר אשכנזי הבין שהַצִּרְעָה וה" דְּבוֹרָה " - מסמלות את קיום הכוח הזה בעם זר. צריך להמשיך את המהלך שלו, אך צריך להבין שהתורה התכוונה לקיומו של כוח כזה גם בעם ישראל.

בהשוואה ל" מלאך " שנברא מתפילה או מהקשבה לדברי נביא - זהו כוח רוחני נחות; שהרי הקב"ה נטע את הרצון להתלכד כמו הדבורה וכמו הַצִּרְעָה גם אצל גויים. לעומת זאת, הקריאה אל ה' יוצרת מלאך שמסייע במלחמה. בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה גברו על צבא עצום ואף לקחו שבויים במספר שגדול יותר מפי שנים מהם - בזכות התפילה (דברי הימים א ה, יח-כב):
" וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם כִּי לֵאלֹהִים זָעֲקוּ בַּמִּלְחָמָה וְנַעְתּוֹר לָהֶם כִּי בָטְחוּ בוֹ... כִּי מֵהָאֱלֹהִים הַמִּלְחָמָה ..."


בפרשיית הַצִּרְעָה הובטח, שהקב"ה ייטע בלב בני ישראל כוח של מסירות נפש. רצון להתלכד לכוח צבאי שיכבוש את הארץ - גם ללא קשר להקשבה לדברי הנביא או לתפילה לה'. הכתוב העדיף לכנות כאן את "כוח ההתלכדות" בשם " הַצִּרְעָה " ולא "הדבורה" - כדי להדגיש את הפן המלחמתי שלו.

הברכות שקיבלו יצחק ורבקה - והמפגש בין הכוחות הללו
הכוחות של המלאך ושל הַצִּרְעָה(=דבורה) מלווים את עם ישראל עוד מתחילת יצירתו, והתנ"ך מתייחס למתח שקיים בינם בכמה מקומות.
לאחר עקידת יצחק בהר המוריה - ולאחר שאברהם הקריב שם איל - נאמר (בראשית כב, טו-יז):
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו :

הפרשיה מדגישה שהמלאך התגלה " שֵׁנִית ". כלומר, לא די היה בניסיון העקידה. " מלאך ", בירך את אברהם שזרעו (יצחק) יירש את "שַׁעַר אֹיְבָיו" - רק לאחר שאברהם גילה רצון נוסף להתקרב לקב"ה באמצעות הקרבת האיל. ניתן להסיק משם שהמלאך יסייע לעם ישראל במלחמות - בתנאי שהם יגלו התמדה ברצון להתקרב אל הקב"ה.

מאידך, רבקה קיבלה ממשפחתה ברכה דומה - ללא שום תנאי (בראשית כד, נט-ס):
"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו :"

לרבקה היתה אמא (ואף אבא), אך הם ברכו את רבקה " אחותם ". הפרשיה מדגישה שהם חונכו להחשיב את עצמם - " אחים " של כולם - כמו בכוורת דבורים . התורה מספרת ששלחו עם רבקה את ה"מינקת" שלה. תרגום יונתן מבאר שם שמדובר ב"מחנכת" שלה; ובהמשך התורה מתברר שקראו לה " דבורה ". משפחת רבקה דאגה לכך שהיא תקבל חינוך ל" אחוות לוחמים " - חינוך ל"כוח של דבורה ". המספרים "אלף" ו"רבבה" מופיעים בתנ"ך בסמוך זה לזה - כאשר הם מתארים כוחות מלחמתיים; ואף כאן, הברכה - "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה " - משמעותה הקמת "כוח צבאי". כוח זה ישיג עבורה גם את המשך הברכה - " וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ".

כוח המלאך של יצחק ו"כוח הדבורה" של רבקה נועדו להתאחד; והתורה מפרטת את המפגש בינם (בראשית כד, סב-סה):
"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי ... וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל : וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:

יצחק בא מ" בְּאֵר לַחַי רֹאִי " - מקום שנקרא על שם התגלות מלאכים. התורה מספרת זאת כדי לרמז לנו שכוח ה"מלאך" שליווה את יצחק - הוא זה שהטיל אימה על רבקה 1 . יצחק קיבל את רבקה, רק לאחר שהכוח הצבאי (=דבורה) שהיא בורכה בו - התבטל ונכנע בפני כוח המלאך שהוא בורך בו. ברם, התורה מדגישה שיצחק "בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי". יצחק בא מתוך תהליך התקרבות (= מִבּוֹא ) - לבורא שמתגלה באמצעות מלאך; ולכן הוא זכה לליווי "מלאך". התורה מרמזת גם כאן, ש"כוח הדבורה" של רבקה אינו מותנה - אך "כוח המלאך" של יצחק מותנה בפעילות שלו להתקרב לבורא.

העימות הראשון בין כוח ה"דבורה" לבין כוח "המלאך"
השילוב בין כוח המלאך לבין כוח ה"דבורה" מרומז בתורה באופן שיעקב ובניו חזרו מהגלות בחרן (כמבואר בהערת השולים 2 ). אך השילוב בין הכוחות השתבש במעשה דינה בשכם (בראשית לד).
הפרשיה מדגישה את "האחווה" . שמעון ולוי הרגישו שבתור אֲחֵי דינה - הם חייבים להסתכן ולהוציא אותה. שאר האחים הרגישו שמכיוון שפגעו ב אֲחוֹתָם - הם חייבים לבזוז את העיר. צד " האחווה " היה כה חזק עד שבני יעקב ביטלו את סמכותו "האבהית" של יעקב, ולא התייעצו עמו. כאשר יעקב הוכיח אותם שהם פעלו בפזיזות, הם לא התבטלו בפניו וענו לו - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ ".
המילה " אֲחוֹתֵנוּ " מופנית גם כלפי יעקב. לטענתם, גם הוא היה צריך להגביר את תחושת ה"אחווה" ולבזוז את שכם. בני יעקב טענו כלפיו, שהוא העדיף מן הסתם להמתין שיבוא "מלאך" ויעניש את אנשי שכם; וכך תתקיים ברכת יצחק - " וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו ". אך המלאך לא בא; ולפיכך הם הגשימו את ברכת רבקה - " אֲחֹתֵנוּ ... וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ". הם פעלו לפי החינוך של " דבורה "; והגבירו את האחווה - וירשו את שער שכם בכוח חרבם .

מייד לאחר מכן הקב"ה התגלה ליעקב ואמר לו: "... קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ ". יעקב נדרש להודיע לבניו, שה"מלאך" שמלווה ושומר אותו - נמצא ופועל גם כעת.

ההתייחסות הראשונה של יעקב לכוח ה"חרב" העצמאי
יעקב לא עלה באופן מיידי לבית אל. תחילה, הוא פנה לבניו ואמר להם - " הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם ", ולאחר מכן נאמר - " וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם ". מדוע הקב"ה לא ציווה זאת? מדוע יעקב הטמין את "העבודה הזרה" הזו ולא השמיד אותה?

במאמר "ה'מקדש' הפלאי של יהושע" התבאר שבספר יהושע מרומזת פרשנות ל"הטמנה" הזו. " הָעֵץ " מסמל בתנ"ך ואצל חז"ל "בית מדרש" 3 . השימוש ב"כוח החרב" הופיע בצורה משובשת אצל בני יעקב בשכם. הם התגאו ב"כוח חרבם" והתייחסו בביטול לכוח הרוחני של יעקב אביהם; ולכן יעקב התייחס אליו אז כמו ל"עבודה זרה". אולם "כוח החרב" לא פסול לגמרי. זו "עבודה" - אלא שהיא "זרה" מפני שהם לא הצטוו עליה. יעקב "טמן" את הכוח הזה עבורם - "תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם"; כלומר, תחת "בית המדרש" שהוא הקים שם; כדי שצאצאיהם יוציאו אותו משם בצורה מתוקנת. ואכן, שבטי ישראל באו לשכם ו"כתבו" שם את התורה על האבנים; ומכוח "הכתיבה" הזו - הם הוציאו את "חזון החרב" שיעקב טמן שם עבורם והחלו בכיבוש הארץ!!
רק לאחר שיעקב קיים את המעמד הזה בשכם - הוא קיים את ציווי הקב"ה ועלה לבית אל.

ההתייחסות השניה של יעקב לכוח ה"חרב" העצמאי
הציות למצוות הבורא בקיום המסע לבֵית אֵל , העניק ליעקב ובניו "מלאך" שהטיל " חִתַּת אֱ-לֹהִים " על הערים שסביבותיהם, ומנע מהם לצאת למלחמה. לאחר שיעקב ובניו שהו בבית אל נאמר:
"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:"

כזכור, ההימצאות של דְּבֹרָה אצל יעקב אינה מובנת. גם החשיבות שהכתוב נותן ל" מיתה " ול" קבורה " שלה אינה מובנת; שהרי קבורת לאה אינה מוזכרת בתורה אלא בדרך אגב, ומיתת רבקה אינה מוזכרת כלל. ה"מיתה" וה"קבורה" מופיעים בצורה שאינה מובנת במקומות נוספים בתנ"ך. בספר במדבר מסופר שאהרון מת ונקבר ב"הֹר הָהָר", ואילו בספר דברים מסופר שאהרון "מת" ו"נקבר" ב"מוֹסֵרָה". בספר בראשית מסופר ש" קְבֻרַת רָחֵל " היא סמוך לבית לחם - בנחלת יהודה; ואילו בספר שמואל מסופר שהיא "בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח". במאמר הקודם"הנביאה והדבורה" שה"מיתה" וה"קבורה" מופיעים בתנ"ך גם במשמעות סמלית והם מתייחסים לתפקידים שאנשים מסוימים מייצגים.

יעקב שכנע שם את בניו להבין שכאשר קיים כוח של "מלאך" - ממילא הכוח של "דבורה" נחשב כוח "מת". יעקב שכנע אותם, שהוא כבש את שכם באמצעות תפילותיו - ולא הם באמצעות חרבם. ואכן, בהמשך ספר בראשית (מח, כב) יעקב אומר ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ". דברי יעקב סותרים את התיאור שלפיו בניו כבשו את שכם בחרב בניגוד לרצונו; אך הסוגיה בבבא בתרא (דף קכג, א) מסבירה שיעקב מתכוון לומר שהוא כבש את שכם בכוח תפילתו .
אם נבחן את הדברים נגלה שכבוש שכם אינו טבעי. בני יעקב הפתיעו אמנם את אנשי שכם; אך לאחר תקיפת הבתים הראשונים הם איבדו את גורם ההפתעה. אנשי שכם היו כואבים בעקבות ברית המילה, אך בדרך הטבע הם היו מתעשתים ונלחמים על חייהם ומכריעים את קומץ הנערים. ברור שכבוש שכם היה "נס גלוי"; והיה "מלאך" שסייע בידם במלחמתם.
יעקב הסביר לבניו שתפילותיו התקבלו, ובקשותיו עמדו להתממש בקרוב - באופן שלא יסכן אותם בעתיד. אך הם התנהגו "כמי שכפאו שד", וביצעו את מה שכבר נגזר ממילא - באופן שמסכן את עתיד כולם. העובדה שהתרחש להם "נס" אינה מוכיחה שמדובר במהלך רצוי. במסכת מעילה (דף יז, ב) מבואר שכאשר נגזר שיבוא נס - "יבוא הנס מכל מקום", ואפילו באופן שאינו ראוי כמו באמצעות "שד" שיוצר קשר עם "בת שנפגעה". יעקב הסביר להם שתפילותיו סיפקו גם את "המלאך" שהטיל אימה על הגויים שסביבם - ומנע את השמדתם.

אולם גם כעת, יעקב לא שלל לגמרי את כוח החרב. "הָאַלּוֹן" ש" מחוץ לבית אל" מסמל אף הוא "בית מדרש". יעקב " קבר " שם את ה"כוח" ש"דבורה" מסמלת - כדי שבניו ישתמשו בו בעתיד בעת הצורך. במאמר "הנביאה והדבורה"התבאר שדבורה הנביאה ושאול המלך שאבו משם את הכוח להקים צבא. אולם יעקב הודיע שלכוח הזה יש חשיבות רק כאשר יש בו הכרח - כאשר אין כוח של "מלאך". יעקב קרא למקום הזה "אַלּוֹן בָּכוּת ", כדי לרמז שבניו "בכו" שם על עצמם. הם בכו על כך שהם השתמשו בכוח של "דבורה" כאשר אפשר היה להשתמש בכוח ה"מלאך". ההבנה הזו מרומזת בספר שופטים - בעליית " מַלְאַךְ ה'... אֶל הַבֹּכִים ", וכפי שיתבאר לקמן.

התיאורים השונים שבספר יהושע ושבספר שופטים
כאשר יהושע מסכם בספרו את כבושי ישראל הוא כותב (יהושע כא, מג) "לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא". בספר שופטים קיים תיאור הפוך. מובאת שם רשימה ארוכה של מקומות ששבטי ישראל היו צריכים להוריש ושהם לא עשו זאת. התיאורים החלוקים נובעים ממחלוקת שבין יהושע לבין גדולי ישראל אחרים - אילו כוחות פעלו בכיבוש הארץ.

ר' שמעון בן לקיש (במדרש שבתחילת המאמר) אמר ש"שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך", והוא מסביר את שיטת יהושע. לשיטת יהושע, המלאך שנשלח לבני ישראל התגלה באמצעות הַצִּרְעָה. בתחילת כיבוש הארץ היה כמה מופתים, אך הם לא התמידו לאורך זמן. יהושע סבור ש"כוח הַצִּרְעָה" התלווה לבני ישראל, הן בזמן שהיו מופתים והן בזמן שחדלו המופתים. כוח זה מסמל את רצונם של בני ישראל להתלכד לצבא ולכבוש את הארץ. התורה תיארה, שכוח זה אינו מותנה בהתנהגותם של ישראל, והוא יכבוש את הארץ באופן איטי; וכך אכן אירע. הגבולות שיהושע היה אמור לכבוש הם גבולות הַצִּרְעָה. כל מקום שהצבא הישראלי (הַצִּרְעָה) כבש - היה מתוכנן עבורו בתכנית האלוקית; וכל מקום שהוא לא כבש - לא היה בתכנית הזו.

לשיטת יהושע, כוח הַצִּרְעָה הופיע עוד בזמנו של משה, וסייע בכיבושי עבר הירדן המזרחי; וכך יש לדייק מדבריו (יהושע כד, ח-יב):
"וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם ... וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם : וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ:"

" הָאֱמֹרִי " משמש כשם לעם פרטי, אך הוא משמש גם כשם כללי ל" אויב " של ישראל; וכן מצאנו שתושבי שכם היו שייכים לעם "הַחִוִּי" ("שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי"); אך יעקב מתייחס אליהם כאל " הָאֱמֹרִי " ( וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי). המיקום של המילים " שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי " בדבריו של יהושע מראה שכוונתו היא לשתי ממלכות האמורי; זו שבעבר הירדן המזרחי וזו שבעבר הירדן המערבי. את שתיהן כבשה הַצִּרְעָה, כלומר הכוח הצבאי הישראלי. בני ישראל נדרשו להפנים שהקב"ה נטע בהם את הרצון להתלכד לצבא; וזו לא יוזמה אנושית שלהם - "לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ".

'מִסְדַּר הסיום' של יהושע - ו'מִסְדַּר הסיום' של המלאך
בספר יהושע מסופר שהוא כינס את כל ישראל לשכם; וערך שם מעין 'מִסְדַּר סיום' של כיבוש הארץ, יהושע העביר אותם שם את התהליך שיעקב העביר שם את בניו - "וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם ". שבטי ישראל לא עבדו עבודה זרה; אך הם כבשו את הארץ בכוח חרבם, והם היו עלולים לטעות שיש ממש בכוח הזה. יהושע שכנע אותם שהקב"ה נטע בהם את הכוח הזה; ובמסגרת הדברים הללו, יהושע שכנע אותם שהַצִּרְעָה (הכוח להתלכד לצבא) - נשלחה ע"י הקב"ה.

אולם בספר שופטים מסופר על 'מִסְדַּר סיום' שנערך במקום אחר ועל ידי מלאך (שופטים ב):
"וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים - ס - וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם: וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם: וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ : וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה':

ההגעה אל " הַבֹּכִים " היא בעלת משמעות כה רבה - עד שהכתוב מפסיק באמצע. הכתוב מדגיש בפנינו שכנגד 'מִסְדַּר הסיום' של יהושע בשְׁכֶם - נערך 'מִסְדַּר סיום' חילופי על ידי מלאך ב"אַלּוֹן בָּכוּת " (=" הַבֹּכִים "). המלאך הוא נביא , שחזר ב"אַלּוֹן בָּכוּת " - על התהליך שיעקב העביר שם את בניו. יעקב שכנע שם את בניו שהוא זה שכבש את שכם באמצעות כוחו הרוחני; ו המלאך(=נביא) שיכנע אותם שם שהוא זה שכבש עבורם את הארץ באמצעות כוחו הרוחני - " וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם". כוח המלאך אינו מוגבל בהגבלות הַצִּרְעָה , הגבלות של "מְעַט מְעַט", ולפיכך המלאך מוכיח אותם על כך שהם לא שמעו בקולו והשאירו גויים בארץ.

יהושע לא ערך 'מִסְדַּר סיום' ב"אַלּוֹן בָּכוּת ", מפני שלשיטתו אין שני כוחות נפרדים של "מלאך" ושל "צרעה". ה"מלאך" נועד להתגלות באמצעות הַצִּרְעָה, כלומר באמצעות הכוח הצבאי. אולם ספר שופטים מביא את שיטת הנביא (ה" מַלְאַךְ ") שחלק עליו; ולשיטתו, אלו שני כוחות חילופיים. לשיטתו, ישראל צריכים לערוך 'מִסְדַּר סיום' ב"אַלּוֹן בָּכוּת ". הם צריכים לבכות על כך שהם השתמשו בכוח החרב (הַצִּרְעָה), והגבילו את עצמם במגבלות הכוח הזה. היה עימם כל העת "מלאך", והם היו יכולים להשתמש בכוח ה"מלאך" ולגרש את כל אויביהם.

יתכן שהמחלוקת בין השיטות השונות התגלגלה למחלוקת שבין בעלי המסורה. לפי המסורה של תנ"ך-לנינגרד המלאך והַצִּרְעָה מופיעים בפרשיה אחת. שיטה זו מסייעת לשיטת יהושע שהמלאך התגלה באמצעות ה"צרעה". אולם לפי המסורת הנפוצה בימינו (רמב"ם, תפילין ומזוזה וספר תורה, ח, ד) המלאך והַצִּרְעָה מופיעים בשתי פרשיות נפרדות. שיטה זו מסייעת לשיטת המלאך שבספר שופטים - שאלו שני כוחות נפרדים. 4



^ 1.מלאך מסוגל להפיל אימה גם בלא שיראוהו, כמבואר בספר דניאל (י, ז): "... וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא:"
^ 2.עיקרי הדברים התבארו במאמר הקודם "מינקת רבקה - ומה שהיא מייצגת", וכאן הם יבואו בקצרה. רבקה הורתה ליעקב לברוח מפני עשיו, ולשהות בחרן עד שהיא תקרא לו. כאשר יעקב עבר דרך בית אל התגלו אליו "מלאכים" בחלום, והוא התבשר ע"י הקב"ה - "...וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ...". כאשר יעקב חש מצוקה בבית לבן התגלה אליו "מלאך" שאמר: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".
ב'מדרש אגדה' (על בראשית לה, ח) נאמר שגם רבקה קיימה את הבטחתה ליעקב - והיא "שיגרה דבורה אצל יעקב להביאו". אך הדבר תמוה, מדוע לשלוח אישה זקנה שספק אם תעמוד בתלאות הדרך?! ולבד מכך, לפי פשוטו של מקרא, יעקב חזר מייד בגלל הוראת המלאך, ולא בגלל הוראה של "דבורה". צריך להבין שהמדרש אינו כפשוטו. המדרש אינו אומר שהיא "שיגרה את דבורה " אלא "שיגרה דבורה ". המדרש מרמז שיעקב פירש את דברי רבקה, והבין שהיא "תשלח" לו את הכוח מיוחד שמלווה אותה. ואכן; יעקב לא השתמש בסמכותו כ"אב" המשפחה - אלא בדרכה של " דְּבוֹרָה ". יעקב התייחס לבניו כמו לאחים. במסע הבריחה נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים", וביאר שם תרגום יונתן שיעקב היה קורא לבניו "אַחַי". הרגשת "אחווה" מסוגלת להוציא מאנשים כוחות-נפש לאומיים וצבאיים. ההרגשה הזו גיבשה את משפחת יעקב לכוח עצמאי שהחליט להיפרד מחסותו של לבן. יעקב שילב בין כוח "המלאך" שהתגלה אליו לבין כוח "הדבורה"; וכך הוא חזר לארץ.
^ 3.כמו אצל אברהם (בראשית כא, לג) - "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"; וכמו במשנה (יבמות יב, ו): "וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הֻרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת...".
^ 4.יש סתירות נוספות בין ספר שופטים לבין ספר יהושע, וכן סתירות פנימיות בתוך ספר יהושע עצמו. "סתירות" אינן כפשוטן, והן נובעות מהמחלוקות שבין שיטתיהושע לבין שיטת החולקים עליו. כמה מהסתירות הללו נידונו כבר במאמר "יהושע והכבוש הרב פעמי של דביר", ובמאמר "יהושע והכיבוש הרב-פעמי של חברון".
עוד בנושא שכם וציפורי

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il