בית המדרש

  • מדורים
  • אור חדש
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך אור חדש גליון מס' 9 ניסן תש"ע

הספד על מרן הראי"ה

undefined

רבנים שונים

ניסן תש"ע
13 דק' קריאה
מאת הרב יצחק יעקב אשכנזי זצ"ל (דיין ומורה צדק בקהילת פלוצק)
נעתק מתוך הספר הנדיר: 'כוכב מיעקב', שנדפס בסוף הספר 'כנפי יונה' לר' יונה מרדכי זלוטניק זצ"ל


לשרטוט דמותו הרוחנית של מורינו ורבינו הרב הגאון הצדיק נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל מרן הרב רבי אברהם יצחק הכהן הגדול קוק ז"ל. מה שאמרתי בין כסה לעשור שנת תרצ"ו בשבוע שחל בו שלושים יום לפטירתו, בבית הכנסת הגדול בפלוצק.
חז"ל אמרו "כל תלמיד חכם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו". וכדי להבין מה זאת דעה? נביא דברי הרב בעל ספר חובת הלבבות שכתב: "כי המכוון של דעת היא, לחקור על עניין האלוקות, וכל מי שיכול לחקור ולהבין האלוקות, חייב לחקור ולהבין כפי השגתו. ומי שמתעצל להבין, דומה לחולה שבקי בחוליו וברפואתו, ומתעצל לעיין ברפואת הרופא לדעת אם דרכו נכונה או לא". וזה הוא הביאור של הכתובים "דע את אלוקי אביך" "השכל וידוע אותי" "וידעת כי ה' הוא האלוקים". וכמו כן אמר הבעל שם טוב ז"ל: כי יש שני מיני מאמינים א) מצד קבלת אבותיו. ב) מצד החקירה. הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, ויש לו חסרון כי האמונה אצלו היא מצוות אנשים מלומדה. והשני יש לו מעלה שהכיר הבורא מצד החקירה, ויש לו חסרון שנוכל לפתות אותו בראיות סותרות. ומי ששתי המדות בידו שסומך על הקבלה וחוקר בעצמו מדעתו, אין למעלה הימנו וזו היא אמונה שלימה. ואומר עוד: תכלית הידיעה היא שלא נדע, אבל יש ב' סוגים: א) שאינו משתדל לחקור ולידע, מאחר שאי אפשר לו לידע. ב) שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לו לידע. וההפרש בין שניהם היא, לשנים שרוצים לראות את המלך, אחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך, ואח"כ ראה כי לא יוכל לראות את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לראות את המלך לא אכנס כלל לחדר המלך, וכמובן שהראשון טוב יותר, כי עכ"פ נכנס בהיכלי המלך. וכן כתב בספר התניא על הכתוב במלאכי "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". אשר לכאורה צדיק ועובד אלוקים חד הוא? ואמר, כי גם איש שלא עבר עבירה מימיו וקיים כל המצוות, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על הנפש מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל שנעשה אצלו לטבע, אע"פ שאיש כזה בודאי אינו בכלל רש, אבל הוא אינו עובד אלוקים. ולכן "התלמיד חכם שיש בו דעה", הוא איש כזה שאינו רק עובד את ה' מצד ההרגל, אלא שהשיג בשכלו ענייני אלוקות. ואיש כזה דומה לבית המקדש, כמו אשר הבית המקדש היה משפיע מקדושתו על אלה אשר באו לתוכו, כמו שכתב השל"ה על הקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": דהיה לו לומר "ושכנתי בתוכו"? אלא הפירוש שע"י שיעשו את המקדש אשכון בתוכם, בלב כל אחד מישראל. ולכן הלל בשמחת בית השואבה אמר "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך", אשר כוונתו הייתה כי במה שהישראל מבקר את בית המקדש גורם כי "אני", הכוונה השכינה, רוח ביהמ"ק, יביא אותו אל ביתו, כמו כן תלמיד חכם כזה, משפיע מקדושתו על כל הסביבה. על הבעש"ט ז"ל אמרו כי הוא הוריד את השכינה משמים על הארץ, הוא הראה שמלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה. וכמו אשר הבית המקדש היה מרכז האומה, אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה- ואף הנוכרי לא בין
האומה הישראלית היה לו שייכות אל בית המקדש, כמו שנאמר: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וגם שלמה המלך אמר בתפילתו "וגם את הנוכרי אשר לא מעמך ישראל, ובא והתפלל אל הבית ואתה תשמע מן השמים"- כמו כן תלמיד חכם כזה, מאחד סביבו כל בני האומה, אוהב כל אחד ואחד. על הבעש"ט אמרו "כי הוא היה אוהב את כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים", "ובעת ששמחו הרבנים על מפלת הפרנקיסטים אשר הבישוף גזר עליהם שישתמדו, הצטער הבעש"ט ואמר "השכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאיבר מחובר יש תקוה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה". הרב קוק היה הת"ח שיש בו דעה. לבד גאוניותו בתורת הנגלה אשר היה בקי בכל התורה, ולא הניח מקרא, משנה, גמרא, בבלי, וירושלמי, ספרא ספרי ותוספתא אשר לא למדה, היה גם גאון בתורת הנסתר והקבלה. אצלו לא היה האמונה באלוקים וקיום מצוות התורה מצוות אנשים מלומדה, מצד הקבלה לבד, כי אם טייל בפרדס לחקור ולהבין את האלוקות, וכמו רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום, והגיע עד חקר אלוקי, והבנת היהדות.
והוא היה הבית המקדש של דורינו, אשר מקדושתו ומנועם מידותיו השפיע על כל הישוב בארץ ישראל. וגם מחוץ לארץ ישראל. הוא היה הבית המקדש אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה הישראלית. אהבתו הייתה גדולה לכל אחד מישראל, הוא מצא זכויות אף על אלה שאינם שומרים מצוות התורה, ואמר עליהם כי הם מלאים מצוות כרימון.
בספרו 'אגרות מהרא"י' [אגרות הראי"ה] מוצאים אנו מה שהשיב לאחד ששאל ממנו עצה, אם לעזור לבניו שאינם הולכים בדרך ה'? ואלה דבריו: דעתי מסכמת שאין לנו להתיאש משום בן ישראל, סוף סוף פעל אור ה' אשר הופיע בעולם על ידי תורה הקדושה, שעכשיו אין לנו כבר אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון, עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת היא בעצמו דרך ה' שצווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם, וכאשר רואים את רוב העוול הנעשה בסדרי המדינות לפי השקפתם, נעשו ללוחמים בעד הכלל, אע"פ שהם טועים בזה מכל מקום אי אפשר לדמות אותם לרשעים ההולכים אחר תאוותם באין מטרה של יושר, וכאשר רוב הזמן יתהפך יכירו את המעוות. (מכתב ה' ו'). ואומר עוד: אע"פ שהעולם יורד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, אבל מצד הפנימיות כוח הכלל של קדושת האומה, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת, ועל כן כללות האומה בתוכיותה מלאה יותר אור ד', אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בוא משיח צדקנו. ועל כן בזמן שהיה רחוק מגאולה, היה אפשר רעות בפועל כמו עבודה זרה וכישוף, אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש את אור האמונה בלב החלשים, והרע שבהם איננו כי אם חיצוני, ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש. וזהו סוד "עני רוכב על החמור" שאמרו בתקוני זוהר שהיא דרא דעקבתא דמשיחא, דהיא "טב מלגאו וביש
מלבר", סוד "כולו הפך לבן טהור", דחמור אע"פ שיש בו סימני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, יש בתוכיותו קדושה שהרי הוא קדוש בבכורה. (מכתב ט"ו).
ולדעתי רעיונו הקדוש של הרב קוק ז"ל יש לו מקור בדברי התלמוד (מכות דף כ"ד) במה שאמרו "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה "מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח". בא ישעיה והעמידן על שש, "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע". בא מיכה והעמידן על שלוש, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". חזר ישעיהו והעמידן על שתים "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה". בא חבקוק והעמידן על אחת, "צדיק באמונתו יחיה". ורש"י מפרש זאת ואמר: "בתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולו אין לך אדם שזוכה, בא דוד והעמידו כו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו".
אבל לא לבד לבני האומה הישראלית הייתה אהבתו גדולה, כי אם היה אוהב את כל אדם. הוא אומר: אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים, רוצה אני בכל מעמקי, בתפארת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל, ממש אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית, ולכן אמר איש האמת, איש התם, יעקב אבינו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" ודבריו לא ישובו ריקם, ואהבת אחים של עשיו ויעקב, של יצחק וישמעאל, צריכה להתלות עם כל אורחותינו באחרית הימים. (ערפילי טוהר אגרות מהרא"י). וממש כדברים האלה אמר התנא הגדול רבי עקיבא "חביב כל אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". וגם נביאנו הגדולים לא רק כי הרגישו בצער עמם, כי אם גם צער כל האומות, נגע אל ליבם. לדוגמא "ליבי למואב יהמה" ועוד כאלה. בדרך כלל היה ליבו של הרב קוק ז"ל מלא חמלה ואהבה אל כל יצורי עולם, אל כל בעל חי, ועל כן לא נתפלא אם מוצאים אנו כי הוא היה מצדד בזכותו של חברת צער בעלי חיים. ואמר: כי הנטיה של המוסר לקראת משפט בע"ח בכללם, ודרישת זכויותיהם מהאנושיות, גנוזים באורח פסיבי טבעי בעמקי התורה. "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה", "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וגערה נסתרה יש בקמטי התורה באכילת בשר, "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר", כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו אסור, לא היתה ההריסה המוסרית מבחנת כלל בין אדם לבהמה, הסכין, הגרזן, הגוליטינה, או זרם האלקטרון, היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה, של האנושיות המקולטרת, ועל כן באו המצוות בסדר אכילת בשר, בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. כיסוי דם חיה ועוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר, הם ברובם אינם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושחטו וכסהו בעפר", הכרת החרפה, היא התחלת רפואת המוסר, כסה הדם, הסתר חרפתך, המחאה האילמת תהפך לקול נכאים, ותצליח את דרכה. כן צווי הזביחה בהקלת הצער, תופש את הרושם שלא עם דבר הפקר הנך עוסק, כי אם נפש
חיה. וכן איסור של אותו ואת בנו, ושלוח האם מעל הבנים, כולם מתקבצים להד של דמונסטרציה אבירה, לקראת העול הכללי. וכמו"כ איסור החלב, אם תזבח את החי, אבל לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במשמן, הלוקסוס הפראי של אכילת הלב ודם, בתור רוחא לבסומי, נוטל את העוקץ היותר חד של הזלילה האכזרית. וכן איסור בשר בחלב, החלב הטבעי, לא נוצר להלעיט את קיבתך, אשר היא כ"כ קשה ואכזרי, עד כדי אכילת בשר החי. וכן איסור הטריפה, רחם לפחות על האומלל, עם ערל לבבך מרחם על הבריא, והחזק, וכשם שתצא השאיפה הדמוקרטית ע"י השתלמות השכלית, והמוסרית הכוללת, "שלא ילמדו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח בבוא עתה [טעמי המצוות].
ואם כי מפורסם היה הרב קוק בגאונותו ובצדקתו בכל העולם היהודי, אעפ"כ לא חסרו לו גם מתנגדים בעד שיטתו זאת, שקרב את החפשים בדת. אחד מגדולי האדמו"רים בפולין אמר עליו כי מפני חיבת הארץ הוא מטהר את השרץ. ורבים מהקיצוניים מהישוב הישן בארץ ישראל, רדפוהו, ומררו את חייו עד מאוד, אבל הוא עמד איתן על דעתו, ולא חת מפני כל. הוא משיב לרב אחד שהתנגד לשיטתו, ובין יתר הדברים הוא כותב: מה שכתב מר לתמוה עלי שאני מקרב גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, ידע הדר"ג כי בדורינו אע"פ שיש שפלות בענין הבחירה, אור הסגולה מאיר בהם, והם מחבבים את כללות ישראל וחושקים בא"י, מחויבים לקרב כאלה שסגולה פנימית להם, לעורר יותר את הכוח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר על הרע ויכניע אותו. וכן הייתה מידתו של משה רבינו לקרב את הרחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב. ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו לא ביקש רק בתנאי אולי ימצאון שם עשרה, אבל משרע"ה ביקש בלא שום תנאים "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת הנפש. וכדעת ר' מאיר בין כך ובין כך קרויים בנים. וכל המתאמץ להטות כלפי חסד, ולהמליץ על ישראל אפילו כשאינם עושים רצונו של מקום, הרי זה משובח. ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך זה דרך מסוכן, ידע אדוני כי הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' ית"ש, הרבה הרבה עמלתי עליה בדמי, בבשרי, במח עצמותי, וכל כוחי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני, לעמוד עליה. ולפני איננה דרך מסוכנה, כי אם דרך הקודש יקרא לה, והיא אורח צדיקים, וכל מי שיתנהג במנהגי, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך ישרים סלולה זו.
אולם אל נפול נא בטעות כי הרב קוק ז"ל השלים עם ההפקרות בענייני הדת של חלק מן הפועלים בארץ ישראל. להיפוך, הוא היה הלוחם האמיץ והיותר חזק נגד חילול הדת. הוא הוציא קול קורא בשם "פצעי אוהב" להפועלים העברים בא"י ובין יתר הדברים הוא כותב: בושים אנחנו לפרט ברבים את השממון הנורא בחיים הפנימיים, המתראה כעת בחיינו בא"י. אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד. בראש כל הריסות הרוחניות תופס מקום חלול הקודש של חלול שבת ההפקרי הנורא מאוד. והשולחן הולך ונעשה מגואל, נבילות וטריפות נאכלים בפרהסיא, בלא שום רגש של בושה, ועד היכן היא הגבול, איכה יעמוד הלב איך תחזקנה הידיים, לבזות כ"כ את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה? הלב מתפקע מכאב, אוי מה היה לנו, תנו כבוד לה' בטרם יחשיך, בטרם ינגפו רגליכם על הרי נשף, שובו שובו בנים, שובו אל רוח עמינו, אל תורת אלוקינו.
ובמקום אחר כותב אל המזרחי על דבר הסעיף החקוק בציונות עוד מהקונגרס הראשון "שהציונות אין לה דבר עם הדת". ואלה דבריו: על החוק האלילי המחפיר הזה, ילחם המזרחי
בכל כוח, ולא ישקוט, ולא ינוח, עד אשר יגדע אשרה זו, ויעקור שורשיה, הפורים ראש ולענה. ומזה אנו רואים כי הוא היה הלוחם היותר גדול נגד חלול הדת בארץ ישראל, ורק כי הוא ניהל מלחמתו בסדר ובנחת. והיה אומר כי אם היו גדולי הדור נוהגים מנהגו, היה שם שמים מתקדש, ורבים היו שבים בתשובה שלימה.
חז"ל אומרים: "שלושה נביאים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, אחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, יונה תבע כבוד הבן, כבוד האומה הישראלית, אבל לא תבע כבוד האב, לכן נאמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית ולא שלישית. אליהו תבע כבוד האב, קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו את בריתך, אבל לא תבע כבוד הבן, הוא דבר לשון הרע על העם, לכן נאמר לו שוב לדרכך המדברה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, שאין ת"ל תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. אבל ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן לכך נכפלה נבואתו" (מכילתא בא). יש לנו בדורינו שלושה סוגים אלה: יש אנשים גדולים התובעים כבוד הבן - כבוד האומה הישראלית, אשר מסורים בכל ליבם ונפשם, להקמת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל, ולהשיב אל העם את כבודם אשר גלה מהם, אבל אין תובעים כבוד האב, כבוד הדת הישראלית. ולעומתם, ישנם גאונים וצדיקים התובעים כבוד האב, עובדים בעד חזוק הדת, אבל אין תובעין כבוד הבן. והוא - הרב קוק, היה מן המעטים, התובעים כבוד האב וכבוד הבן, הוא היה לוחם כביר בעד קיום התורה והמצוות, ולוחם כביר בעד קיום האומה בארץ אבותיו. בשנות המלחמה האחרונה היה בלונדון, והוא היה בין המסייעים לההצהרה הגדולה הנקראת "הצהרת בלפור", אשר בהצהרה זו מבטיחה לנו ממשלת בריטניא הגדולה לעזור לנו בהקמת בית לאומי עברי בארץ ישראל. והוא הוציא אז קול קורא באנגלית וביהודית, ובין יתר הדברים הוא כותב: את גזלתינו אנחנו תובעים בשלמות, ארצינו הקדושה והיקרה מוכרחת לחזור אלינו לגמרי בלי שום פשרות. באה העת שכל אלה שהרסו, או שאבותיהם השתתפו בהריסת עמינו וארצינו, יהיו מוכרחים לשוב מדרכם. ובתור תקון לטעותם הנורא, מוכרחים לתת לנו את הנוחיות לשוב ולבנות את בית יעקב הנהרס. אנחנו הצלנו את האנושיות מהאלילית החשוכה העבדותית, והעמים השיבו לנו על זה, בגזול את אדמתינו ובשריפת בית מקדשנו, בשחיטות אכזריות, באוטו-דה-פה, בטלאים צהובים, ועוד כאלה. ועתה כאשר כבר עומדים בסוף המלחמה, ואנו יודעים שהעתיד שאחרי המלחמה יביא חיים חדשים, האם אין עלינו בשעה הנוראה הזאת, להודיע לכל העמים התרבותיים, כי אם לא יתרחצו מהרצח ומהגזל שעוללו לנו, מעמידים הם בסכנה את כל תקון העולם. כולנו זוכרים עוד את מלחמתו הגדולה בעד זכויותינו על הכותל המערבי, את נאומו הנפלא דברים חוצבים להבות אש אשר נאם בפני הועידה האנגלית הנשלחה לארץ ישראל אז, ואשר דבריו עשו רושם גדול בכל העולם. וכאשר הלורד גנרל אלנבי אשר כבש את ארץ ישראל אמר לו כי אין מקום בארץ ישראל בעד הרבה יהודים, יען כי הארץ קטנה, השיב לו הרב קוק כי בני עם ישראל השבים לארצם, שבים אליה כבנים השבים אל חיק אמם, ואצל אם רחמניה אין מרגישים כלל דוחק ואי אפשר כלל לומר צר לי המקום שאשב בירושלים.
דומה היה נשיא הרבנות הראשית הראשון של הישוב החדש בארץ ישראל, לרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא, אשר מעינו ודאגתו היו רק צרכי העם וטובתו, ומעשרו הרם אשר היה לו, לא נהנה מאומה, כי אם כלכל בזה תלמידי חכמים ועניים בשעת דחקם. אולם גם לרבי לא חסרו מתנגדים "וכאשר פעם אחת לטובת עם, הפקיע איזה מקומות בארץ ישראל מחיוב תרומה ומעשרות ושמיטין ויובלות, חברו עליו אחיו ובית אביו, וחכמי דורו, והיו מלינים עליו ואמרו מקום שאבותיך ואבות אבותיך היו נוהגים בזה איסור אתה בא להתירו? אבל הוא עמד על דעתו ואמר "עטרה זו הניחו לי מן השמים" (חולין י'). ופעם אחת כאשר ישבו במסיבת רעים, והנשיא אמר לבני ר' חייא שיבדחו את המסובים מעט, אמרו "אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל, ואלו הן: הנשיא שבארץ ישראל ונשיא הגולה", והבין הנשיא כי כשנכנס יין יצא סוד והם דברו אשר בלבבם, אמר להם קוצים אתם מטילים בעיני". ואעפ"כ כולם הכירו את כבוד גדלו
וצדקתו, וגדול היה רבי יהודה הנשיא בעיני כל העם בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכמו כן רבינו הנשיא שלנו הרב קוק ז"ל, אם כי לא חסרו לו מתנגדים, אעפ"כ כולם כבדוהו, וראו בו היחיד בדורו, יחיד בגאונותו, יחיד בצדקתו וקדושתו. ואנו אומרים עליו את הדברים אשר אמר בר קפרא תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא כאשר שמע כי נח נפשיה דרבי יהודה הנשיא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש". אחינו בני ישראל בכל קהילות ישראל התפללו לה', כי יקרע את גזר דינו הקשה, וישאיר לנו עוד את השמש המאירה אשר האיר לנו פנות מחשכינו. אבל אהה! "המצוקים נצחו את האראלים ונשבה ארון הקודש". בתלמוד יסופר "רב אשי אמר לבר אבין ההיא יומא מאי אמרת? (בהספדא שלי מה תאמר) אמר: אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה, חלש דעתיה דר' אשי (מועד קטן דף כ"ה ע"ב). וכתב בחדושי אגדות מהרש"א דעל כן חלש דעתיה, משום דאי אפשר לצדיק לדמות לאבידה משום דיש לו השארות הנפש לעולם הבא. לדעתי נאמר עוד כי לכן אין זה אבידה, יען כי מה שהשאיר אחריו ר' אשי, הוא דבר קיים לדורי דורות. וכמו כן אנו אומרים כי את הספרים שהניח לנו הרב קוק ז"ל, הם יהיו לנו עוד למורה דרך על עידן ועדנים. מצינו כי רב אמר לר' שמואל בר שילת "אחים בהספידא, דהתם קאימנא" (שבת קנג) וכתב רש"י: בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויבכו דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם. וראיתי עוד לפרש כי פעולה אחת יקרה הייתה לו לרב והיא הייתה הרבצת התורה, ועל כן קרא לר' שמואל בר שילת אשר היה מלמד תינוקות אשר עליו קרא רב מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד כגון ר"ש בר שילת (ב"ב ח') ואמר לו "אחים בהספידא"- אתה תספיד אותי ותחמם את ההמון הנאספים בהספד, להעירם שיעזרו להרבצת התורה, כי "התם קאימנא" כי כל ימי חיי עבדתי בעד מקצוע זה. ועל כי עבודתו היותר גדולה של הרב קוק ז"ל היה גאולת הארץ, ושיבת העם אל אדמתו, בספרו 'אורות התשובה' פרק י"ג וי"ז הוא כותב: תחיית ישראל היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה, התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל אצרה, אל מהותה, אל רוחה, ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה, והדבר מתבטא בבטויה של תורה ושבת עד ד' אלוקיך, כי תשוב אל ד' אלוקיך.
ועל כן בהספדו של הרב קוק ז"ל נעשה בזה רצונו של הצדיק, אם נעורר את העם בעד גאולת הארץ. היום בבוקר בסליחות אמרנו: אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". בעיני אחדים נראים בוודאי הדברים האלה כגוזמא, איך אפשר לומר עתה "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", בעת אשר ידענו כי לבד הירושלים הישנה מהישוב הישן, בנינו עוד ירושלים החדשה, עיר בנויה לתפארת, אשר אין לה להתבייש בבניינה מפני ערים גדולים אחרים במדינות אחרות, ועתה העיר "תל אביב" הבנויה בטעם האירופאי. ועוד ערים ומושבות אשר בנינו, אשר כל רואיהם מתפלאים על רוב יופים, והדר גאונם, האם אחר כל זה עוד אפשר לומר "מושפלת עד שאול תחתיה"? אבל רבותי, אין הדבר גוזמא. כל העמים בני האומה יושבים על אדמתם, ורק מיעוטם נמצאים במדינות אחרות, אבל אנחנו רק מעוטא דמעוטא יושבים על אדמתינו, ורוב הגדול של העם מפוזר ומפורד במדינות זרות, ורבים מגורשים ממקומות מושבותיהם, ונעים ונדים במדינות שונות. ולכן באמת אמרנו: "כי עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", ובכן תנו האפשרות לגאול את הארץ, וליישב עליה את בנינו הנעים ונדים. וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וזכותו יגן עלינו כי השנה החדשה הבאה, תהא שנת שלום, שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il