בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פרה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

פרשת צו - פרה תשס"ג

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

סעודה שלישית, תשס"ג
12 דק' קריאה 54 דק' צפיה
אש האהבה
פרשת צו ממשיכה בעניין הקרבנות. פרשיות ויקרא-צו צמודות זו לזו.
"זאת תורת העולה". קרבן עולה מסמל הקרבת קרבן שכולו קודש לה'. כל עניין הקרבנות הוא הבעת קרבה שלנו לרבונו של עולם. בקרבן עולה מתבטאת באופן מיוחד התמסרות מוחלטת, עליה של כל הכוחות, של כל האברים ללא יוצא מן הכלל. כולם מסורים, משויכים לעבודת ה'. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". יש מצוה מיוחדת ואיסור לאו, שלא לכבות אש מעל המזבח. האש המבטאת את העלאת הכוחות לרבונו של עולם צריכה להיות תמידית. זוהי האש שבליבם של ישראל, שאהבת ה' תמיד יוקדת בליבם. ויש ללבות כל הזמן את האש ולפרנס אותה. ללא עצים היא לא תדלק. וכך גם בעבודת ה'. אדם צריך לפרנס כל הזמן את האש הפנימית, ללבות את האהבה שתהיה כשלהבת העולה מאליה, שתהיה בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות" את אש הדבקות ברבונו של עולם.

באהבה גשמית יש עליות ויש ירידות. כל אהבה שאדם תאב לה הוא יכול לשבוע ממנה ואז הוא לא חפץ בה יותר. אדם חפץ באכילה, ולאחר שאוכל כדי שבעו הוא כבר לא חפץ בה. הוא צריך להמתין עד שיתעורר בו הרעב מחדש ואז הוא שוב יחפוץ באכילה. וכך גם בתאוות אחרות יש צורך בפסק זמן עד שתתחדשנה. אבל אהבת ה' צריכה להיות תמידית, שכמה שמפרנסים ונותנים לה עוד ועוד כוח היא לא מתמעטת אלא הולכת וגוברת, הולכת ועולה. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

צורת האש שעל המזבח
חכמים אומרים שלאש שעל גבי המזבח היתה צורה של אריה. ואף כשהיו מטלטלים את המזבח ממקום למקום וכיסו אותו היא היתה דולקת בדמות אריה. במקום אחר אומרים חכמים שהיתה לאש דמות של כלב. פירוש הדבר הוא שיש כאן רמז שכשאדם אהוב מביא תשורה למלך המלך רוצה לקשט בה את ארמונו, את חדרו הפנימי, אך כשאדם לא כל כך אהוב מביא דורון המלך שם אותו בפני הכלבים שלו. כך גם בקרבנות. אם אדם מביא את הקרבן בחפץ ובלב שלם הקדוש ברוך הוא מקבל אותו בשמחה ובאש מופיעה דמות אריה, אך אם אדם בא שלא מתוך שלמות של עבודת ה', שאין כוונתו ממש לשם שמים, האש מראה דמות של כלב. צריך שאש האהבה לרבונו של עולם תהיה חיובית, אש שמאירה ולעולם לא תכבה.

"כאילו הקריב חטאת" - הכיצד?
אומרים חכמים בסוף מסכת מנחות (דף ק"י) - "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא - האי לעולה למנחה? עולה ומנחה מיבעיא ליה [כלומר, מדוע נכתב "לעולה למנחה"? היה צריך להיות כתוב ללא למ"ד לומר שהתורה היא העולה והמנחה]. אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם". פשט הדברים הוא שאין צורך בקרבנות לכפר, כיון שהעוסק בתורה אינו נכשל בחטאים. וניתן להסביר באופן עמוק יותר, שעל אף שיש גם קרבנות שאינם באים לשם כפרה אלא בתור נדבה, העוסק בתורה אינו צריך הבעת קרבה אחרת שכן הוא עוסק בדבר הכי עליון.

"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
יש להבין את הדעות השונות. ר' יצחק מביא פסוקים אחרים, פסוקים שנאמרו בתחילת כל עניין ולא הפסוקים המובאים בסיכום עניין הקרבנות. רבי יצחק אומר שהעוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכו', ומפרש רש"י - "כגון סדר קדשים". כלומר, העוסק בלימוד אותה סוגיה הרי הוא כאילו הקריב את הכתוב בה. הרב זצ"ל דקדק שה"עוסק" פירושו לומד בעיון ויודע את פרטי ההלכה. חכמים ראו את הדברים ממש כפשוטם, עד שאמרו שאין לומר אחר קריאת הפרשות הללו "יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת", כיון שיתכן שלא חטא ואם כן הרי הוא מביא חולין לעזרה. ודנים המפרשים האם ניתן להתנות שאם התחייב חטאת הרי זה כאילו הקריב חטאת ואם לא התחייב הרי זה כאילו לא קרא כלל. יש אומרים שלא ניתן להתנות כך, שהרי מכל מקום הוא קורא את הפרשה, אלא עליו להתנות שאם לא התחייב בחטאת הרי הוא כקורא בתורה בלבד.

ויש להבין את הדברים. אם די באמירת הפרשה על מנת לצאת ידי חובת הקרבת הקרבן, מדוע כתב ר' ישמעאל בפנקסו שכשיבנה בית המקדש יהיה חייב להביא חטאת? אלא, מסביר הרב פרנק, שודאי אין הכוונה שממש כאילו הקריב, אלא כל זמן שלא ניתן להקריב רבונו של עולם משהה את חיובו עד שיוכל להקריב, ובינתיים יאמר פרשת חטאת והרי זה כאילו הקריב את החטאת. אבל ל"כאילו" הזה יש משמעות גדולה. להקרבת הקרבן יש בחינה פנימית ובחינה מעשית. יש גם לקיים את רצון הלב וגם לבצע בפועל. אך כשאי אפשר לעשות הכל אזי רצון הלב הוא מרכז המצוה, ו"כל החושב לעשות מצוה ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". כמובן שהרצון יחד עם המימוש בפועל הם העבודה השלמה.

אמרו חכמים - "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין... כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים" (ברכות דף י"ד ע"ב). מבאר הרב - אם אדם חושב שעיקר המצוה בקריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, והנחת התפילין בפועל נעשית רק כדי להביע את הכווונה לקבל עול מלכות שמים, ואם כן די בכוונה אמיתית מכל הלב ואין צורך בביצוע המעשי של הנחת התפילין - הרי זה כמו שיאמר אדם שדי לו בהקרבת הזבח מן הבהמה שהוא הקרבן היותר מעולה, ואפילו הוא יקריב שתי בהמות, אבל ללא נסכים. אין זו עבודה שלמה, כיון שיש לרומם ולקדש את כל הכוחות בעולם ולייחדם לשמו יתברך, הן מן החי הן מן הצומח והן מן הדומם (שהוא המלח, כפי שכתוב "על כל קרבנך תקריב מלח"). יש לקשר את כל מדרגות החיים אל רבונו של עולם. על כן גם הקורא קריאת שמע בלא תפילין זהו חיסרון. וכך גם אמירת הקרבן ללא הקרבתה בפועל אינה נחשבת, אבל כשאין ברירה יש לעשות לפחות את זה.

מדרגת לימוד התורה
לימוד התורה הוא כמו עבודה, ואולי אפילו במדרגה גבוהה יותר כיון שהוא כולל בתוכו את עבודת הקרבנות. אומרת הגמרא שם בסוף מסכת מנחות - "'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי'. בכל מקום סלקא דעתך [עולה על דעתך, וכי מותר להקטיר ולהגיש מנחות בכל מקום]?! אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום - מעלה אני עליהם כאילו מקטירים ומגישים לשמי... 'שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות'. מאי 'בלילות' [והרי לא מקריבים קרבנות בלילה!]? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה - מעלה עליהם הכתוב כאילו עסוקים בעבודה". לימוד התורה הוא במדרגה גבוהה מעבודת המקדש כיון שהוא מביע את הדבקות ברבונו של עולם בצורה רוחנית לגמרי, הכוללת בתוכה את מדרגת עבודת הקרבנות. והיום, שאין לנו בית מקדש, אנו צריכים להדליק את אש התורה בקרבנו שתהיה אש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה.

פרה אדומה - התיקון לחטא העגל
היום קראנו גם פרשה פרה אדומה. חכמים תיקנו לנו ארבע פרשיות לחודש אדר. אנו עולים במדרגות הקודש. קראנו בשבת הקודמת פרשת מחיית עמלק, וכעת אנו עוסקים בפועל במחייתם. בפורים התחיל עניין מחיית עמלק. כל שונאי ישראל שלא יכולים לסבול את קיומם של ישראל בעולם הם בגדר עמלק. ומחיית עמלק היא תנאי הכרחי להופעה השלמה של עם ישראל בארץ ישראל, עוד לפני בניין בית המקדש. שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ - למנות להם מלך, למחות את עמלק ולבנות את בית המקדש. לקראת ההתקדשות יש צורך בהיטהרות, אי אפשר לבוא אל הקודש אלא בטהרה. מתקרבים לפסח, והרי כל ישראל צריכים להקריב קרבן פסח, ועל כן יש להיות מוכנים לכך ולהיטהר. וזהו ענינה של פרשת פרה שנתקנה להיקרא בשבת זו.

חכמים דרשו שעניינה של המצווה הזו הוא לכפר על חטא העגל. "תבוא פרה ותכפר על העגל". משל לשפחה שבנה לכלך את ארמון המלך, וקוראים לאימו שתנקה את הארמון. הבן הוא העגל והאם היא הפרה. כמובן הדברים אינם רק סמליים אלא הרבה יותר עמוקים. חטא העגל הוא חטא עבודה זרה. לפי הכוזרי ישראל רצו לעבוד את ה', אלא שמשה איננו ואין מי שמקשר בינם לבין רבונו של עולם, ועל כן הם ממציאים המצאה, עגל שיקשר אותם לרבונו של עולם. אך הקדוש ברוך הוא אסר עשיית פסל ומסכה, גם כשזה נעשה לשם שמים, כי "אין מחשבותי מחשבותיכם ואין דרכי דרכיכם". עבודת ה' צריכה להיעשות רק כפי שרבונו של עולם מצווה אותנו ואין לשנות. אם כן באה פרה אדומה, "חוקה חקקתי גזרה גזרתי", מצוה מיוחדת שאין להשיג את טעמה. "כי אמרתי אחכמה" - אפילו שלמה המלך לא השיג את טעמה של המצווה. משה רבנו היחיד שהשיג את טעם המצווה. וזה ביטוי לכך שגם כשאנו מביאים טעמים למצוות אין זה הכל, כי אין להשיג את הגדולה האלוקית. וזו התשובה לחטא העגל. כך גם מזכיר הרב בדרשותיו.

נתבונן יותר בעניין זה. חטא העגל, חטא עבודה זרה הוא חטא של טומאה המביאה למיתה. חכמינו ז"ל אמרו במסכת עבודה זרה שאילולי חטאו ישראל בחטא העגל, על ידי מתן תורה היתה מסתלקת מיתה מן ישראל, והיה חוזר העולם למצב הראשוני שהיה בו קודם חטא אדם הראשון. גם אצל הגויים יכול להיות שינוי, כפי שמתואר שלעתיד לבוא תהיה להם אריכות ימים, לעומת ישראל שלא ימותו כלל.
מכל מקום חטאו ישראל בחטא העגל וירדו מהמדרגה העליונה שזכו לה בזמן מתן תורה, וחזרה מיתה לעולם וממילא גם הטומאה. ישראל היו צריכים להיות במדרגה שבה אין מיתה וממילא אין טומאה. עניינה של פרה אדומה לסלק את טומאת המוות, הטומאה החמורה ביותר, אבי אבות הטומאה, על ידי סילוק המיתה. ולא זו בלבד אלא לסלק את הסיבה למוות, את השורש שהוא החטא. זה גם היה חטאו של אדם הראשון שחטא בחטא עבודה זרה ולפיכך נגזרה עליו מיתה. כלומר, פרה אדומה מסלקת את החטא שגרם למיתה שגרמה לטומאה.

מבט עמוק בעניין פרה אדומה
אני רוצה להוסיף כאן רעיון של הרב המבאר את העניין. המדרש (בפרשת חוקת) אומר - "רבי אחא בשם רבי חנינא אומר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה - רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים. אמר לפניו [משה רבנו]: רבון העולמים, יהי רצון שיהא מ[יוצאי] חלצי. אמר לו [הקדוש ברוך הוא]: חייך שהוא מחלציך [כלומר, כך באמת יהיה], הדא הוא דכתיב [זהו שנאמר] 'ושם האחד אליעזר' - שם אותו המיוחד [האחד המיוחד שיהיה לעתיד לבוא]".

שואל הרב: מדוע רצה משה שיהיה רבי אליעזר מיוצאי חלציו והרי אין הלכה כמותו, שכן חכמים חלקו עליו והלכה כרבים. אומר הרב: עגל הוא בן שנה. פרה לפי ר' אליעזר היא בת שנתיים, מדרגת ביניים, וחכמים אומרים בת שלוש. כשהעגל הוא קטן הוא עוד לא עצמאי, חזק בגופו, הוא לא מרדן, אפשר לכוון אותו. זה היה במידה מסוימת כוונתם של ישראל שעשו את העגל, שמצד אחד הוא מבטא משהו גשמי אך מצד שני הוא עדין יותר ואפשר להתחבר באמצעותו למקור האלוקי. פרה בת שנתיים היא כבר מצב ביניים. העגל כבר גדל אבל לא עד כדי כך שהוא עומד בפני עצמו. הפרה בת השלוש היא כבר מגושמת וגדולה כל כך בגופה עד שקשה לרסן אותה והיא יכולה למשוך את כל הכוחות לצד החומר.

כך יש שלוש מדרגות באדם: קדושה, טהרה וטומאה. יש אדם שהוא מקדש את מעשיו עד שכל גופו קדוש. יש אדם שאינו מצליח לקדש את כוחותיו, אך לא נמשך אחרי החומר. ויש אדם שהחומר מושך אותו והוא נטמא. אלו שלוש בחינות. אילו פעולות יש לעשות כדי לתקן את החטאים ולרומם את עם ישראל למדרגה הגבוהה של הקדושה? האם המצב חמור-חומרי עד כדי כך שצריך לקחת פרה בת שלוש שתמשוך חזק לכיוון השני, או שדי בפרה בת שתיים שתמשוך בעדינות לכיוון הקדושה. רבי אליעזר רואה את מצב עם ישראל בעין טובה יותר, שהקלקולים אינם מושרשים כל כך, ועל כן אמר משה רבנו – "יהי רצון שיהיה זה מחלצי". ומהי באמת המציאות? הרי אם חכמים אומרים שצריך תיקון גדול אזי לא יועיל תיקון קטן. אלא באמת בכל מחלוקת שיש בין חכמים "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אכן אילו המבט של רבי אליעזר היה המבט הקובע וכך היה פועל במציאות, היה אפשר להסתפק בפרה בת שנתיים. וכן משה רבנו, שהיה במדרגה שהכיר את טעמיה של פרה אדומה, היה לו מבט כל כך עליון ושורשי, שהוא גם הסתכל כך על ישראל - בשורשם, בטהרתם.

על כל פנים תוכנה של פרה אדומה הוא התיקון השורשי של העולם, התיקון השלם. והרב צבי יהודה היה מסביר שיש קשר בין צורת העשייה של פרה אדומה לבין הכהן הגדול ביום הכיפורים. אף ביום הכיפורים היו מפרישים את הכהן העוסק בעבודת היום שבעה ימים קודם לכן ושומרים על קדושתו, כמו שהיו מכינים את הכהן שעסק בשריפת הפרה האדומה. כעין ההכנות שיש לעשות קודם הכניסה ביום הכיפורים לפני ולפנים אל קודש הקודשים כך יש צורך בהכנות לפני העיסוק בפרה האדומה. לפרה יש גם כן תפקיד של כפרה, אבל תפקיד פרטי יותר, לטהר כל אחד שנטמא. גם יום הכיפורים הוא בבחינה של טהרה, טהרה מחטאים. הכהן השוחט את הפרה היה צריך לעמוד בהר הזיתים בדיוק מול קודש הקודשים, כך שיכל לצפות מעל חומת הר הבית אל תוך הפתח של עזרת נשים, דרך הפתח של עזרת ישראל, של האולם ושל ההיכל עד לקודש הקדשים. זאת כדי להמשיך את הקדושה ממקורה, משורשה. האדם הפרטי שצריך להיטהר מטומאת מת עושה זאת על ידי התחברותו אל הכלל, על ידי עשיית עבודה הקשורה למקור הטהרה, למקור ההופעה של כלל ישראל. מכאן נמשכת הטהרה האישית של כל אחד ואחד.

סדר הגאולה
ומכאן אנו עוברים להפטרה ביחזקאל פרק ל"ו, העוסקת גם היא בטהרת ישראל מעוונותיהם. כאן "מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים". כל ההפטרה עוסקת בביאור סדר הגאולה וההיטהרות מטומאת החטאים. "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". לרבונו של עולם כביכול לא היה כוח לשמור על עם ישראל, והתגברו הגויים והוציאו את ישראל מארצם. זה חילול השם. כך מפרשים כל המפרשים. חילול השם אינו בעצם העובדה שעם ישראל נמצא בחוץ לארץ ועושה עבירות, אלא בכך שאומרים שלרבונו של עולם כביכול לא היה כוח למנוע מהגויים לכבוש את ישראל ולהגלותם מארצם. "ואחמול על שם קדשי". אם כך הגויים מפרשים את זה ולא מבינים שזה קרה בגלל חטאי העם, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בחילול שמו ועל כן גואל את ישראל ומקבץ אותם מכל הארצות. "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגוים אשר באתם שם". אין לי ברירה, אומר הקדוש ברוך הוא. אמנם הגליתי אתכם לבין האומות בגלל חטאיכם שטימאתם את הארץ בכדי שתלמדו מוסר ותשובו בתשובה ואז אחזיר אתכם לארץ, אבל כיון שמתחלל שמי אני חייב לקבץ אתכם ולהשיב אתכם לארץ ולהשיבכם בתשובה.

"וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חיללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלקים בהיקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" ואחר כך "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם וכו'". רבונו של עולם מראה לגויים שהוא יכול לגאול את ישראל ולהביאם אל אדמתם, ובארץ ישראל הוא מטהר אותם מכל חטאיהם ומשיבם בתשובה.
במבט האנושי היה אפשר לחשוב שסדר הגאולה הוא שישראל נענשים, לומדים לקח, חוזרים בתשובה ואז הקדוש ברוך הוא מחזיר אותם לארצם. בא הנביא ואומר שלא כך יהיה אלא החזרה לארץ נעשית תחילה על מנת לתקן את חילול השם. לכאורה אין זו דרך אידיאלית של גאולה. אבל במבט עמוק יותר אולי דווקא זו הדרך הגדולה יותר, שהיא גאולה אלוקית. אם הגאולה היתה אנושית, נובעת ממעשי אדם, שעם ישראל חוזר בתשובה - אם ישראל יחטאו שוב יכולים להיות שוב בעיות. אבל כיון שהגאולה היא הכרחית-אלוקית, כמו ביציאת מצרים, שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה, אזי היא נצחית. רבונו של עולם קשר את שמו בישראל ביציאת מצרים, ונודע לכל העולם שהקדוש ברוך הוא בחר בישראל להיות לו לעם, ומאז כל מה שקורה לעם ישראל קשור בשם שמים, וכשישראל יושבים על אדמתם מתגלה שמו הגדול של רבונו של עולם. כך הוא עניינו של מהלך הגאולה.

הזוהר ממשיל את זה למלך שהיה לו בן שסרח והוציא אותו מהבית. חשב המלך שבנו ירגיש מיד בכל החסרונות - המצב הכלכלי והכבוד שהיה לו בבית, והנה המלך שומע שכיון שהוא יצא מבית המלך הוא מתחבר לכל מיני חבורות של אנשים מקולקלים, עם סמים וכדו, איום ונורא. המלך נבהל. הוא חשב שהבן ילמד מוסר, ולבסוף הבן ממשיך ויורד מדכי אל דכי. אמר: אין ברירה, מוכרחים מהר מהר להחזירו הביתה. אך לא ניתן להחזירו בתופים ובמחולות, שכן הוא לא תיקן את מעשיו, אלא דרך פתח צדדי, ושם בבית יחנך אותו אביו כראוי. כך הגאולה - אם ישראל חוזרים בתשובה היא יכולה להיות "אחרית כראשית", בצורה גלויה באותות ובמופתים. אך אם ישראל אינם שבים בתשובה יש להחזירם בסתר, כאילו רבונו של עולם הוא לא זה שמביאם לארץ, אבל ודאי שהכל נעשה על ידי רבונו של עולם, קל וחומר הדברים הגדולים שקורים לישראל. כל מהלך הגאולה הוא מהלך עליון אלוקי.

מזימה ציונית
"אם ראית אומות מתגרות זו בזו - צפה לרגליו של משיח". כל התגרות בין אומות קשורה לגאולה של ישראל, כי כל מה שקורה בעולם קשור לגאולתם של ישראל. גם האומות מרגישים בזה. הם טוענים שכל ההתקפה על עיראק היא מזימה ציונית. וכך אמרו בכל פעם שהיתה התגרות בין האומות. בוודאי, אלא מה? יכולה להיות סיבה אחרת מאשר מזימה ציונית? זה פשוט להם. הם פיתו את בוש ואמריקה לעשות את המלחמה הזו... והם צודקים. באמת הכל קשור עם ישראל. הם לא צודקים בפרשנות - למה זה קשור לישראל - אבל באמת זה קשור לעם ישראל. כבר חז"ל אמרו כפי שציינו ש"אם ראית אומות מתגרות זו בזו - צפה לרגליו של משיח". התהליכים האלה מביאים גאולה, והם מרגישים שזה מביא גאולה, ועל כן הם מתנגדים לזה ושונאי ישראל מפרשים את זה בחוש הפנימי. כל שונאי ישראל שמרגישים בחוש שעם ישראל הוא העם האלוקי המביא את דבר ה' לעולם, ויש להם התנגדות פנימית לדרכו של עם ישראל, מרגישים שכל התהליכים קשורים לעם ישראל, אלא שמתוך שנאת ישראל שבהם הם מפרשים את זה לרעה.

אין ספק שכשיש מלחמה בעולם ונכחדים רשעים, וזה בהחלט מה שקורה עכשיו, אזי העולם מיטהר ומתבסם. וזה תיקון לעולם, ומביא מהלכים חדשים של גאולה. ואם אנו מסתכלים כך על הדברים זה מחייב אותנו. אנחנו צריכים לדעת שאלו הם ימים גדולים, וכעת הכל תלוי גם בנו במידה רבה, שאנחנו נתרום לכך שאכן רגליו של משיח יתגלו, שהתהליכים הרוחניים שצריכים לבוא בעקבות זה יבואו בגדול. ואנו בטוחים שהם יבואו, שכן הקדוש ברוך הוא מגלגל את הדברים, ומכל מהלך נובעים תיקונים.

אנו נמצאים כל הזמן במהלך התקדמות של הגאולה, של חזרה לארץ ישראל, לאמונה ולתורה. אבל אם נהיה שותפים עם רבונו של עולם בזה אזי הגאולה תהיה יותר מהירה וגם יותר ברחמים. על כן בימים אלו אנו צריכים להתפלל כפל כפליים - לא בקטנות, שלא יקרה שום דבר, שלא יפלו כאן טילים, אלא שיתגלו שורשיהם של המהלכים הגדולים הללו לעין כל שהם לטובה. עלינו להתקשר יותר לעבודת ה', לעשות עוד ועוד מצוות כדי להכריע את הכף לטובה, כפי שאמרו חכמים שצריך אדם לראות תמיד את העולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכל מעשה יכול להכריע לטובה, להשפיע ולשנות את פני המציאות. זהו עניינם של הימים האלה, ימי אדר שנעשו בהם ניסים, וימי ניסן שנעשו בהם ניסים. שתי הופעות הניסים הללו מחוברים ועומדים במשך כל הדורות. ויהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה, להיטהר טהרה שלמה ולעבוד עבודה שלמה בבית המקדש במהרה בימינו, אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il