ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים קול צופייך

המותר והאסור בימי ספירת העומר

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
למה נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר?
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
עשרים וארבע אלף שמתו מול חמשה תלמידים שמשפיעים עד היום
כולנו מכירים את הסיפור של תלמידי רבי עקיבא. השאלה היא למה בגלל אירוע נורא שקרה לפני אלף ושמונה מאות שנים אנחנו נוהגים גם היום מנהגי אבלות. הרי לצערינו היו לעם ישראל צרות גדולות מאלה במשך הדורות ולא נוהגים בגללם אבלות כל בית ישראל?
צריך לומר שהסיפור של תלמידי רבי עקיבא שמתו הוא הסיפור שלא תוקן עד היום בשלמות. ועל כן צריך לקרוא אותו בהקשר אלינו. הגמרא ביבמות אומרת (סב/ב) "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה".
ובמדרש (רבה קהלת יא ה) מסופר שרבי עקיבא פחד שלחמשה התלמידים החדשים יקרה מה שקרה לעשרים וארבע אלף התלמידים הראשונים מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
מכאן אנו למדים שהתורה של חמשת התלמידים האחרונים הייתה תיקון לעשרים וארבע אלף שמתו. ובאמת התורה של החמשה האלה היא תורת חיים שהם לא מתו בצעירותם כמו הראשונים. שהם נהגו כבוד זה בזה. שהם לא השאירו את העולם שמם מתורה. שהרי רבי מאיר הוא יסוד המשניות בכל ששה סדרי משנה והגמרא שבנויה עליהם. רבי יהודה מוזכר כמעט בכל מסכת ומסכת אלפי פעמים. בזוהר ובמדרשים בכל מקום בתורה. "ראש המדברים בכל מקום". ורבי שמעון הוא בעל הזוהר הקדוש. כל זאת מלבד מאות הפעמים שהם מלמדים אותנו הלכות במשניות ובגמרא. כן רבי יוסי ורבי אלעזר. הם הם יסוד התורה עד ימינו. ומה היה מיוחד בהם? שהם תיקנו את חטא הראשונים. הם למדו תורה שיש בה הרבה דרך ארץ וכבוד. ולתורה הזאת יש קיום והיא ממשיכה מאז ועד היום יותר מאלף שמונה מאות שנה.

תורת רבי מאיר - תורה של אור
הגמרא אומרת למה נקרא שמו של רבי מאיר בשם הזה. (עירובין דף יג/ב) "תנא לא רבי מאיר שמו, אלא רבי נהוראי שמו. ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה" וגם רבינו הקדוש שערך את המשניות אומר שכל היכולת שלו להקים את המפעל הרוחני העצום הזה באה בזכות רבי מאיר. "אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך"".
תרגום: אומר רבי יהודה הנשיא למה אני זכיתי להגיע לכל המדרגות שלי בלימוד תורה? כי ראיתי את רבי מאיר מאחוריו. ואילו הייתו רואה את פניו הייתי זוכה לומר דברים הרבה יותר מחודדים ומדויקים. דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך".

תורת רבי יהודה - תורה של אור
גם על רבי יהודה בר אלעאי מובא בגמרא (נדרים דף מט/ב) שלוש סיפורים שמלמדים שפניו היו מאירות ביותר.
"רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן, הַיּוֹם פָּנֶיךָ צְהֻבִּין, אָמַר לֵיהּ, אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל - שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים. אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מוֹרֶה וְרָוִי? אָמַר לָהּ, הֵימְנוּתָא בְּיָדֵהּ דְּהַהִיא אִתְּתָא, אִי טָעִימְנָא אֶלָּא קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא, וְאַרְבָּעָה כַּסֵי דְּפִּסְחָא, וְחוֹגְרַנִי צְדָעָאִי מִן הַפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, אֶלָּא (קהלת ח) - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוּדָה, פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. אָמַר לֵיהּ, בִּיהוּדָאֵי, תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירִין, אֶלָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית - הַכִּסֵּא אִית לִי מִבֵּיתִי וְעַד בֵּי מִדְרָשָׁא, וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי נִכְנָס".

תרגום: "רַבִּי יְהוּדָה היה יושב ולומד לפני רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לו רַבִּי טַרְפוֹן: למה הַיּוֹם פָּנֶיךָ מאירות? רבי יהודה לא רצה לומר לו שזה בגלל התורה שהוא לומד ואמר לו שזה בגלל אוכל טוב שהם אכלו:
"אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל - שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים".

שוב מספרת הגמרא על נכרית חשובה ששאה את רַבִּי יְהוּדָה האם אתה מורה הוראות וגם משתכר. ושאלה אותו כי ראתה אותו שמח ומאיר פנים לאנשים. והיה נדמה לה כאילו הוא שתה יין ומאיר פנים כל כך. אמר לה: תאמיני לי שאני לא נוגע ביין חוץ מקידוש והבלדה. וכשאני שותה ארבע כוסות של ליל הסדר כואב לי הראש ואני קושרו עד חג השבועות. ומסבירה הגמרא למה פניו היו מאירות. כי כתוב (קהלת ח) - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".
ופעם אחת אמר מין אחד לְרַבִּי יְהוּדָה: פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. שהם לא עובדים ומרווחים טוב. גם אתה נראה יותר מידי טוב. אָמַר לֵיהּ רבי יהודה: כל המלאכות שהזכרת אסור ליהודים לעשות. גם לו לא רצה רבי יהודה לספר לו את סוד הארת הפנים והחכמה ואמר לו: יש לי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית - הַכִּסֵּא מביתי עד בית המדרש וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי נִכְנָס". וכך גופי נקי ופני מאירות. (הסיפור הזה מופיע בתלמוד ירושלמי שלוש פעמים. כי זה מתאים לתלמוד של ארץ ישראל. - שבת נד. פסחים סט. שקלים יג).

תורת רבי שמעון - תורה של אור
תורתו של רבי שמעון נקראת זוהר כי הוא עצמו היה זוהר. כשהיה לומד תורה הייתה האש מקיפה אותו ואת חבריו. אש של תורה מעין האש של מתן תורה. "הלא כה דברי כאש נאום ה'". אבל האש הזו לא הייתה רק סביבו, היא הייתה גם בתוכו. פניו היו מאירות בזוהר גדול. כמו שאנחנו אומרים בשיר "ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים עת גילה סוד נסתרים אדוננו בר יוחאי".
באדרא זוטא שהיא הלימוד שלמד רשב"י עם חבריו ביום מיתתו, כתוב שברגע פטירתו של רבי שמעון הוא לימד אותם על הברכה ורבי אבא היה הסופר ששומע את דברי רבי שמעון וכותב אותם בספר הזוהר. וכך מספר רבי אבא "ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא" ואני הכותב לא הבנתי שהוא נפטר וחשבתי להמשיך לכתוב עוד ולא שמעתי כלום. אבל לא העזתי להרים את ראשי כיון שהיה שם אור גדול ולא הייתי יכול להסתכל מחמת האור הגדול של פניו שהיו מאירות. כל כך.

הארת פנים - חביבות - אנן בחביבותא תלייא מלתא
הארת הפנים הזאת היא חביבות והיא התיקון של צרות עין של הראשונים. "שהייתה עיניהם של אלו צרה בתורתם של אלו". כך אמר רבי שמעון לתלמידיו במשפט אחד באדרא רבא (זוהר חלק ג דף קכח/א) "אנן בחביבותא תלייא מלתא". דכתיב "ואהבת את ה' אלקיך" וכתיב "מאהבת ה' אתכם" וכתיב "אהבתי אתכם וגו'".
החביבות הזאת היא תיקון לחוסר הכבוד שהיה בין תלמידי החכמים של ימיהם. שלא נהגו כבוד זה בזה. שלא הפיצו את התורה כמו החמשה התלמידים. שלא מילאו את הארץ תורה. החמשה האלו לימדו ומלמדים תורה עד היום דרך ספריהם. ואם אנחנו צמים היום זה בגלל שאנו לא בגאולה שלימה בגלל הצרות עין הזו. שלא נוהגים כבוד מספיק זה בזה. זה פוסל את חבריו וזה מחפש את מומיו של חברו. זה מכבד את רבותיו ומזלזל ברבנים של אחרים. וזה מחזיק בקבוצה שלו ומזלזל בתורה של אחרים. כל זה צריכים לתקן בכל השנה כולה ובמיוחד בימי ספירת העומר.

תורה של אור - תורה של משה ואברהם אבינו
התורה של חמשת התלמידים האלו הייתה המשך לתורתו של משה. תורתו של משה הייתה ללמד לכלל ישראל תורה. ותורתו עומדת לעד. פניו היו מאירים כמו שמפורש בתורה שקרן עור פניו. ובלשון חכמים כתוב שפני משה רבינו היו מאירות כמו חמה. (בבא בתרא דף עה.) ומנין היו למשה פנים באור של שמש?
אמרו חכמינו במדרש (רבה שמות פרשה כח פסקה א). כשעלה משה למרום ליקח את התורה "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם. שנאמר "לקחת מתנות באדם" ואין 'אדם' האמור כאן אלא אברהם. שנאמר (יהושע יד) "האדם הגדול בענקים".
על אברהם אבינו קורא ישעיהו הנביא (פרק מא ב) "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" "העיר ממזרח" כמו "האיר ממזרח". שהוא לימד את כולם מידות טובות ומעשים טובים ותורתו היתה תורה של חסד, תורה של אור. וכשהמלאכים רואים את פניו של משה שהם דומים לאברהם הם נרתעים לאחוריהם ומתביישים ממנו. כי גם משה מביא לעולם את תורת החסד של אברהם.

תורה בלי מידות ויראת שמים = זרה, נתעבת, בלי לב, יורשת גיהנום, כמו סם מוות.
לפני שהמלאכים רואים במשה את אור החסד. את דמותו של אברהם הם רוצים לפגוע - הם חושבים שיש כאן תורה שאין בה חסד. שאין בה כבוד זה לזה. ובגמרא יומא עב: למדנו כמה מסוכן יכול להיות לימוד תורה אם אינו נעשה עם מידות טובות. וכך כתוב שם: "רבי יוחנן רמי: כתיב זָר וקרינן זֶר, זכה - נעשית לו זֶר, לא זכה - זָרה הימנו" ובהמשך הגמרא מביאה על ארון הברית שכתוב בו. (שמות כה) "מבית ומחוץ תצפנו" בזהב. "אמר רבא: תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו) "אף כי נתעב ונאלח איש שתה כמים עולה".
ובהמשך הגמרא משמע שלא רק "נתעב" ו"זר", אלא גם "בלי לב". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי יז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין"? - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד. (חבל על מי שאין לו דלת ועושה שער לדלת. - דהיינו חבל על מי שלומד תורה שהיא שער ליראת שמים ואין לו את התוכן שהוא יראת שמים והוא התוכן העיקר - רש"י).
ובהמשך הגמרא משמע שהלומדים תורה בלי יראת שמים ומידות - יש להם גיהנום. "אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם. (בבקשה ממכם לא תירשו פעמים גיהנום. גם בעולם הזה שאתם לומדים תורה ומתייגעים בה. וגם בעולם הבא שתירשו גיהנום אם תלמדו תורה בלי דרך ארץ). "אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד) "וזאת התורה אשר שם משה"? ("שם" כמו "סם") זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה - סמא דחייא, דלא אומן לה - סמא דמותא".
"אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי, כתיב (תהלים יט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב (תהלים יח) אמרת ה' צרופה, זכה - משמחתו, לא זכה - צורפתו. (ביסורין וגיהנום) ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה - צורפתו לחיים, לא זכה - צורפתו למיתה". כי אם לומד תורה של חסד הוא שמח בתורה. ואם לאו הוא נהיה מהתורה הזאת עצוב ועייף ומת.

תורה של בושה וכלימה - אפשר להוריד
"ואמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה'. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו. עשן בחופה למה? אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כיוצא בדבר אתה אומר "ונתתה מהודך עליו" ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".

שמעתי ממו"ר הרב שליט"א שאמר על זה על איזה בושה וכלימה הם מדברים? בושה וכלימה שלהם. שהם היו מתכבדים בעיני עצמם ולא היו רוצים לשרת את משה רבינו מחמת כבודם. כשראו את יהושע שהיה משרת, ממשיך את דרכו של משה רבינו וגם פניו מאירות כפני לבנה, אמרו: אוי על הבושה והכלימה שאחזה בנו, שבגללה הפסדנו את כל המעלות שבאו ליהושע. שהוא לא דאג לכבוד עצמו וזכה לפנים כפני לבנה, ואנחנו שדאגנו על כבודנו הפסדנו את כל הכבוד הזה.

בימי ספירת העומר - להרבות אהבה ורעות ולהזהר מכעס ומחלוקת
אומר בעל הבן איש חי כי בכל ימי ספירת העומר צריכים לזכור למה אנו מצטערים במניעת חתונות ושירים, ואיסור תספורת ותגלחת. ולמה אנו סופרים עומר ואין מתכוננים ליום מתן תורה. וכך כתב גאון עוזינו ותפארתינו בעל הבן איש חי בספרו לשון חכמים (ח"א ע"ז) וזה לשונו: "הַיָּמִים שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר, צָרִיךְ להַרְבּוֹת בָּהֶם תַּחֲנוּנִים וּבִפְרָט בּעֵת הַסּפִירָה כִּי הַשָּׁעָה צרִיכָה לכָךְ מאֹד. ויִזָּהֵר להַרְבּוֹת בָּהֶם בִּטְבִילָה למַתֵּק הַדִּינִין בּמֵי הַחֶסֶד. ויִזָּהֵר בָּהֶם מאֹד מאֹד מִן כַּעַס וּמִקּטָטָה וּמַחְלֹקֶת בַּבַּיִת וּבַחוּץ, ויַרְאֶה אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. ויָדוּעַ כִּי סוֹדוֹת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר עָמְקוּ וגַם רַבּוּ ולָאו כּל מוֹחָא סָבִיל דָּא. והָאָדָם יַרְבֶּה בּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה בּעֵת קִיּוּם הַמִּצְוָה הַזֹּאת, ותוֹעִיל לוֹ מאֹד לִהְיוֹת לוֹ סִיּוּעַ בִּמְקוֹם הַכַּוָּנוֹת שֶׁל הַמִּצְוָה, וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלכִים בּתָמִים".

שהחיינו בספירת העומר
קנית רכב, בגד, פרי חדש בימי העומר וברכת "שהחיינו"
בימים אלו שממעטים בהם שמחה, יש נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" לא על בגדים ולא על פירות, ויש נוהגים לברך רק על פירות. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' ו אות יב), שמנהג טוב שלא לחנך מלבוש חדש בין פסח לל"ג בעומר, מפני ברכת שהחיינו. ולמנהגים אלו מותר לקנות בגדים חדשים וללובשם אח"כ.
ויש שאין נוהגים בחומרא זו כלל ומברכים "שהחיינו" על כל דבר, כיון שהימים הללו הם לא ימי צער אלא ימים טובים. וקרא להם הרמב"ן כמו ימי חול המועד שבין פסח לעצרת. אלא שהם ימי הכנה ללימוד תורה ולא זכינו ללמוד ולקבל תורה כמו שצריך לכן נכוינו קשות. אבל הימים הם ימים גדולים. וצריך להבדיל בין הימים הללו לימי בין המצרים שבהם אסור לקנות חדש ולברך שהחיינו כי עליהם נאמר "מגלגלין חובה ליום חייב". לכן לא אומרים "שהחיינו לזמן הזה" שהוא יום חייב. אבל ימי העומר אינם ימים חייבים. לא התגלגלו בהם רעות על ישראל. לכן מותר לברך בהם ברכת שהחיינו גם על פירות וגם על לבושים. גם ביום חול וגם ביום שבת וראש חודש. (עיין הגדת אורח חיים עמוד רטז, משנה ברורה סימן תצג ס"ק ב).
ועיין בספר פחד יצחק (בערך עומר) שכתב: "לא נוכל לאסור להדיא לקנות כלים חדשים בימי העומר, שלא החמירו בדבר זה לא פוסקים ראשונים ולא אחרונים. זה בלבד ראיתי בספרי מחברי דרשות שאין אומרים שהחיינו בימי העומר".

נישואין
נישואין לדעת השולחן ערוך - רק ביום ל"ד ואילך
בשולחן ערוך (סימן תצג סעיף א) כתב "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש - שפיר דמי. ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו.
ומה שמותר לדעת השולחן ערוך הוא להתחתן מיום לד בבוקר. ולא בליל ל"ד שהוא מוצאי ל"ג בעומר, כי לפי הבנתו מתו תלמידי רבי עקיבא גם ביום ל"ד בעומר. (כך מרן הבית יוסף בשם מהר"י בן שועיב, שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד פרוס עצרת, והיינו ט"ו יום קודם עצרת, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט יום של ימי הספירה, נשארו ל"ד יום). רק כיון שבאבלות אנו אומרים "מקצת היום ככולו" ולא מקצת הלילה ככל היום. לכן אם עבר מקצת היום של ל"ד - עברה האבלות ומותר לעשות חופה ביום ל"ד בבוקר. אבל אין מי שמתיר לדעת השולחן ערוך לערוך חופה ביום ל"ג בעומר או בליל ל"ד בעומר.

נישואין לדעת הרמ"א - רק ביום ל"ג
כותב הרמ"א (סימן תצג סעיף ב' בהגה) "ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו" של השולחן ערוך "אלא מסתפרין ביום ל"ג בעצמו ולא מבערב". וכותב על זה המשנה ברורה (שם סעיף קטן יא) "ויש מהאחרונים שמקילין להסתפר מבערב". והוסיף: "דמכל מקום לענין נשואין לא ראיתי מקילין כי אם ביום ל"ג בעומר בעצמו ולא בלילה שלפניו". כי גם הרמ"א חושב שמקצת היום ככולו אבל לא מקצת הלילה ככולו. ולכן רק כשעבר מקצת יום ל"ג אפשר להתחתן. ועל זה אמר פעם מו"ר הרב שליט"א שכל שנה מפרסמים בעיתונים על מאות זוגות שהתחתנו בליל ל"ג בעומר "ואיני יודע על מה הם מסתמכים, שאפילו לנוהגים כדעת הרמ"א, הוא כותב שדוקא יום ל"ג בעומר מותר, מדין מקצת היום ככולו, (מ"ב ס"ק י') אבל בליל ל"ג בעומר אין מי שמתיר.
ועיין בהגדה או"ח (דף רט"ו סעי' כ"ז) ובכה"ח (שם ס"ק כ"ח וס"ק ל') שיש מקילין להתחתן בליל ל"ג בעומר, ועיין לספר ארץ ישראל להגר"י טוקצ'ינסקי (עמוד ס"ה) שכתב שנוהגים להסתפר ולנישואין ביום ל"ג ולא בלילה, אא"כ השעה דחוקה מקילין גם בלילה הקודם בין לתספורת ובין לנישואין, עי"ש.
מהלכות הנישואין בספירת העומר
גם אלמן הנושא אלמנה לא ישא עד ל"ד בעומר. אמנם מותר להחזיר גרושתו אפילו לפני ל"ג בעומר (כה"ח ב ג).
• מותר לעשות שידוכים שהם מה שקוראים היום "אירוסין" ומותר גם לעשות סעודה ביום זה. אבל לא ינגן בכלי נגינה אלא בפה בלבד. ולא ירבה בריקודים ומחולות (כה"ח שם ט).
• אם החתן ספרדי והכלה אשכנזיה, או להיפך, הולכים אחר העדה של החתן בין להקל ובין להחמיר.
• אם אדם הוזמן לחתונה של חברו או של בן משפחתו בזמן שלפי מנהג עדתו לא עורכים בו חופה ולדעת בעל החופה עורכים בו חופה. ילך לחופת חברו וישמח אותו ביון שמחתו ולא ימנע מכך כי דבר זה עלול לגרום עצב לחתן ולכלה. ולגרום אחר כך מחלוקת וכעס וריחוק שזה הפך העניין של ימי ספירת העומר. שצריך להרבות בהם " אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים ".

ניגונים בספירת העומר
מנגינות בספירת העומר
כתוב במגן אברהם (סימן תצג ס"ק א) שאסור לעשות ריקודים ומחולות של רשות ואפילו של שידוכין, כי עיקר העקרים בימים אלו הוא להתבונן על הקלקול הגדול של הפירוד והמחלוקת והכעס. והשומע נגינות בימים אלו טועה לחשוב שהכל על מקומו בשלום ולא כך הוא. ולא רק ריקודים ומחולות אסור אלא כל שירה וזמרה שבקושי התירו לשמוע שירה בכל ימות השנה. ועל אחת כמה וכמה בימים אלו שצריך להתבונן על תיקון האדם.

ניגונים כל ימות השנה
הגמ' במסכת גיטין (דף ז, ע"א) אומרת: "שלחו ליה למר עוקבא 'זמרא' מנא לן דאסיר"? ופירש רש"י 'לשורר בבית המשתאות' מנין שאסור? "שרטט וכתב להו 'אל תשמח ישראל, אל גיל בעמים'". והכוונה שלא לשמוח בגלות בין העמים. שאדם החי במנגינות חושב שאפשר להתרגל למציאות של הגלות ולמצוא בה שמחה. וזו טעות. גלות זו גלות וצריך לדעת להשתחרר ממנה ולא להתרגל לה. ובמיחוד שהגמרא אומרת בתחילת מסכת ברכות. תחילת הגמרא כולה. שהקב"ה גם אם לא שומעים אותו הוא בוכה. "ואם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי". הוא בוכה ואנחנו שמחים?
הרמב"ם כותב (בהלכות תעניות פ"ה הלכה י"ד): "וכן גזרו (משחרב ביהמ"ק) שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור להשמיען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין'. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". וכן נפסק בשו"ע (סי' תק"ס סעי' ג'). וכן כתב ה'מגיד משנה' בשם רב האי גאון (הלכה י"ד ד"ה וכבר נהגו) וכן כתבו התוס' (גיטין ז ד"ה זמרא): "ושיר של מצווה - שרי. כגון בעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה".

למה הקב"ה בוכה ושואג כארי?
ולמה הקב"ה בוכה? בגללנו - בגלל גאותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. הוא בוכה בגללנו ואנחנו שמחים ופוחזים? כך כתוב בגמרא (ברכות ג.) "אָמַר רַב יִצְחָק בָּר שׁמוּאֵל מִשּׁמֵיהּ דּרַב: שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת הַוֵי הַלָּיְלָה, ועַל כּל מִשְׁמַר וּמִשְׁמַר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושׁוֹאֵג כַּאֲרִי ואוֹמֵר: אוֹי לַבָּנִים שֶׁבָּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ושָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי והִגְלֵיתִם לבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם" שואג כמו אריה על החורבן והגלות.
בהמשך הגמרא:
"תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מהַלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, ונִכְנָסְתִּי לחוּרְבָה אַחַת מֵחוּרבוֹת ירוּשָׁלָיִם להִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוֹר לַטּוֹב ושָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח עַד שֶׁסִיָמְתִי תּפִלָּתִי. לאַחַר שֶׁסִיָמְתִי תּפִלָּתִי אָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! ואָמַרְתִּי לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמֹורִי! ואָמַר לִי: בּנִי, מִפּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לחוּרְבָה זוּ? אָמַרְתִּי לוֹ: להִתְפַּלֵּל. ואָמַר לִי: הָיָה לךָ להִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ! ואָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּ בִּי עוֹברֵי דּרָכִים. ואָמַר לִי: הָיָה לךָ להִתְפַּלֵּל תּפִלָּה קצָרָה. בּאוֹתָה שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שׁלשָׁה דּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לחוּרְבָה, ולָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּללִין בַּדֶּרֶךְ, ולָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵל בַּדֶּרֶךְ - מִתְפַּלֵּל תּפִלָּה קצָרָה. ואָמַר לִי: בּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בּחוּרְבָה זוֹ? ואָמָרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְנָהֶמֶת כּיוֹנָה ואוֹמֶרֶת: אוֹי לַבָּנִים שֶׁבָּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ושָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי והִגְלֵיתִם לבֵין הָאוּמּוֹת. ואָמַר לִי: חַיֵּיךָ וחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוּ בִּלְבָד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בּכָל יוֹם ויוֹם שָׁלשׁ פּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ; ולֹא זוּ בִּלְבָד, אֶלָּא בּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לבָּתֵּי כּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת ועוֹנִין יהֵא שׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מבֹרָךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מנַעַנֵעַ רֹאשׁוֹ ואוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְקַלְסִין אוֹתוֹ בּבֵיתוֹ כָּךְ, מָה לוֹ לאַב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו, ואוֹי לָהֵם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלחַן אֲבִיהֶם".

במקום המלכה יושבת שפחה חרופה בארמון המלכות - בבית המקדש בבית קודש הקודשים אשר בירושלים. ואומרת השפחה החרופה: זה הבית שלי. כל זה בגללנו. אמנו המלכה מגורשת מארמונה בגללנו הבנים. אנחנו יושבים ושרים ושמחים והיא בוכה? על כך אמר המגיד לרבי יוסף קארו בשם השכינה הקדושה: "וְאִלּוּ הָיִּיתֶם משָׁעַרִים אֶחָד מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים ורוֹב רִיבֵּי רבָבוֹת מהַצַעָר אֲשֶׁר אָנִי שׁרוּיָה בּוֹ, לֹא הָיְתָה נִכְנסֵת שִׂמְחָה בּלִבּכֶם ולֹא שׂחוֹק בּפִיכֶם בּזוֹכְרֶכֵם כִּי בּסִיבָּתְכֵם אָנִי מוּשְׁלֶכֶת בּעָפָר" (מכתבו של ר' שלמה הלוי אלקבץ זצוק"ל - מובא בשל"ה).

מהלכות שירים בספירת העומר
מי ששומע חדשות ברדיו ושומע באקראי שירים שבינהם, וחשובים לו החדשות או הדברים ששומע, אינו צריך לכבות את השיר אלא להנמיך את הקול. וכן אם נוסע באוטובוס והנהג משמיע שירים לנוסעים לא צריך לרדת. אמנם אם שומע שירים של גסות ותאוה. יכבה את הרדיו או יגש לנהג ויבקש ממנו בנימוס ובצורה ברורה לכבות את הרדיו או להחליף תחנה. (ואם אין בכוחו - יסתום את אוזניו או ירד מהרכב. ששמיעה של שירי תועבה אלו מקלקלת את הנפש יותר מכל דבר).
• וכן אם מתקשר לחבריו ושומע בצלצול של הטלפון או של המשיב מנגינה - לא צריך להמנע מלהתקשר לחברו. כי אין בכך איסור. והמחליף את המנגינה בימים אלו - תבוא עליו ברכה.
• אשה שרוצה לשיר "שיר ערש" להרדים את ילדיה יכול הלשיר להם בשני תנאים: א) שאין אנשים זרים בבית שישמעו את קולה. ב) שהשיר יהא שיר נקי ולא שירי של תאוות וגסויות. (ועיין שה"צ אות כ"ה). וב"ה שהיום יש קלטות של שירי ערש לתינוקות, שירי קדש בקדושה וטהרה.
• מי שרץ לצורכי בריאות ורוצה לשמוע שירים בעת הריצה - לא יכול לעשות כן, כי דבר זה הוא בידו ואפשר לרוץ גם בלי שירים. אמנם אם נוהג בדרך וחושש להרדם - יכול לשים שירים וטוב לשים שיעורים או שירים שקטים ומעוררים שיעוררו אותו לתשובה ולתיקון המידות.
• בשבת או בערב שבת ומוצאי שבת יכול לשיר שירים בפיו. וכן בברת מצוה או ברית ופדיון שזה זמנם. יכול לעשות כן.
• הרואה סרט של חתונה שלו או של חברו יכול לראות את הסרט וגם אם יש מנגינת רקע אין בכך איסור כי המטרה שלו היא לא המנגינה אלא התמונות בסרט עצמו.
• הלומד לנגן וחייב להתאמן, יתאמן בצנעה ולא בשירים אלא בתרגילים של נגינות. וגם זה יעשה רק את ההכרחי.
• עיקר האיסור השירה בכל ימות השנה הוא במי שרגיל בהם "כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר" כלומר, אסור לאדם לשים מנגינת רקע בביתו להנעים את שנתו כל הזמן או שיכוון שעון מעורר לבוקר שיעיר אותו עם הפעלת ניגונים. ובמגן אברהם (סק"ח) וגם שירי קודש כגון 'אודך כי עניתני' וכדו', אסור לשיר באורח קבע כל היום בשכבו ובקומו אלא אם כן זה בסעודת שבת. (ועיין שם במג"א ס"ק י' ובט"ז שם ס"ק ה' אם מותר לאמר פסוקים או קדיש במנגינה אפילו במקום שמחה של מצווה. ועיין בב"ח שמחמיר בשירה בפה אפילו בלי יין).

תספורת בספירת העומר
מנהג הספרדים והאשכנזים
בשולחן ערוך (תצג סעיף ב) "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת". דהיינו לפי השולחן ערוך מותר להסתפר רק ביום לד בבוקר ולא בליל ל"ג בעומר או יומו. ומיום ל"ד עד סוף ימי הספירה יכולים להסתפר בכל יום.
וכתב הרמ"א שמנהג האשכנזים אינו כן אלא רק ביום לג להסתפר ולא אחריו. "ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב". וכו'.
מובא בהגדה של פסח אור החיים של ה'בן איש חי' (דף רטו סעיף כז) שדעת האר"י הקדוש, שאין איסור הגילוח מדין אבלות אלא יש סוד בדבר עד ערב שבועות". מנהג רבנו האר"י ז"ל היה לא לגלח ראשו כל ימי הספירה עד ערב חג השבועות. ולפי מנהגו אפילו חתן ביום חתונתו לא יגלח בכל ימי העומר (כה"ח שם ג). ויש עדות שנוהגים על פיו. וכל הנוהג כן קדוש יאמר לו. (ועיין שער הכוונות דף פ"ו וכה"ח שם ס"ק י"ג).

תספורת לנשים בעומר
שאלו את בעל הבא"ח בר"פ ח"ד בסוד ישרים ט"ו: האם מותר לנשים להסתפר בעומר? וענה: אע"פ שאין הנשים סופרות עומר, אין קשר בין מי שחייב לספור עומר לעניין תספורת, ועל כן גם לנשים אסור להסתפר בימי ספירת העומר. (אבל בחורה שצריכה להיפגש עם בחור ואם תסתפר נוח לה יותר מותר).
אמנם אם אשה רוצה להוריד שער מגופה, למרוט גבות וכד' - מותר לה. וכן אם צריכה לצבוע את שערותיה שלא יראו לבנות או אפורות. גם כן מותר לה שאין זה בכלל איסור התספורת.

בחור בפגישה הראשונה
פעם אחת שאל בחור את מו"ר הרב שליט"א אם מותר לו להתגלח כי הוא יוצא לפגישה עם בחורה. אמר לו הרב: גם אם היה אפשר למצוא לך קולא להיתר זה לא כדאי לך. הבחורה שתראה אותך מגולח תחשוב שאתה מזלזל במצוות ולא תרצה בך. הבחור הבין בטעות שמותר לו להתגלח, לא עמד בנסיון והתגלח לקראת הפגישה. אחרי הפגישה הראשונה אמרה הבחורה שהיא רוצה להפסיק. בדיוק מהסיבה שהרב אמר לבחור. הוא נאה והוא מרשים וכו'. אבל הוא לא מתאים לה כי הוא מתגלח בעומר. והפסיד את השידוך.
אמנם במקרים כאלו יש היתר מיוחד לבחורה שיוצאת לשידוך, אפילו בעת אבלות ח"ו. כל שכן במקרים כאלה. בין אם מדובר בפגישה ראשונה או בפגישה שניה או שלישית וכד'.

מהלכות תספורת בספירת העומר
מי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. ולפי מנהג האר"י זה גם זה אסור.
• כתב המשנה ברורה (סימן תצג ס"ק ד) כי היו נוהגין הקהל לקנוס ולענוש מי שהיה מסתפר בימי ספירת העומר. ואין נוהגים כן בימינו.
• מותר להוריד את שער השפם שמפריע לאכילה וכן מותר גם לגבר וגם לאשה להוריד את הער הגבות או שער אחר בגוף שמפריע לאדם.


איסור מלאכה משקיעת החמה
כתוב בשולחן ערוך (סימן תצג סעיף ד) "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך". וטעם הענין הוא שהיו נוהגים לקבור את אלו שמתו במגיפה בשעות הערב. ועל פי ההלכה בשעה שיש נפטר בעיר אסור לכל בני העיר לעשות מלאכה. (הגר"א בשם הגמרא מועד קטן כז:).
ולפי המשנה ברורה "יש עוד טעם בטור לפי שאז זמן ספירת העומר, ובעומר כתיב "שבע שבתות" מלשון "שבות". דהיינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה, ולפי טעם זה אחר שספר מותר תיכף במלאכה". לפי הטעם זה השני גם אנשים לא יעשו מלאכה בשעה זו עד סוף זמן הספירה. אמנם יש אומרים שזה דווקא איסור לנשים, שהם קברו את הגברים המתים במגיפה. וכן נוהגים שרק נשים אסורות במלאכה עד סוף זמן ספירה. (ועיין לבא"ח באו"ח עמוד רט"ז סעי ל', ובעמוד רמ"ב סעי' ב').

שיר השירים בימי ספירת העומר
נהגו לומר בימי ספירת העומר את שיר השירים. וטעם העניין הוא בגלל שזה הנושא של שיר השירים. שעם ישראל במתן תורה זכה לגילוי אהבת עולם מהקב"ה. ואחרי חטא העגל איבדנו את הקשר המיוחד הזה. כל שיר השירים הוא השתוקקות להחזרת הקשר הזה אל מצבו הקודם.
וכך מסביר רש"י את הפסוק השנ בשיר השירים. "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה: מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה, פה אל פה: כי טובים לי דודיך מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה.
והנמשל הוא על "שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע. ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה (של התורה) ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו 'ישקני מנשיקות פיהו'.
עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il