ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת התורה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים מעיינותיך סיוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ה

קדושת התורה

גליון מס' 6



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית

באימה, ביראה, ברתת ובזיע
"ותורתך בתוך מעי"

התורה נקראת לחם חיטה, שהוא כ"ב אותיות התורה כמניין 'חטה'. והעניין, כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במעיו כלל ואינו נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש. אבל האוכל לחם אחר אפייתו - הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.
וכן העניין במזון הנפש שהיא התורה, שכשאינה אפויה אצל האדם, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו אלא היא עניין בפני עצמו והוא בפני עצמו ואינו מקבל חיות כלל ממנה.
עניין האפיה הוא, אהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך. ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו יתברך, בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה וכשיאפה האדם את התורה - בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו.
(עפ"י לקוטי-תורה בחוקותי דף מח טור ג)

"בעינן נמי לכם"
"אמר רבי אלעזר, 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים מח, ב).

אדמו"ר הרש"ב ביאר זאת כך:
יכול היות שיהיה לימוד תורה, אבל זה באופן שאינו "לכם" - האדם הלומד הוא דבר בפני עצמו, והתורה היא דבר בפני עצמו, היא אינה פועלת ומשפיעה על האדם.
על זה אומר רבי אלעזר "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם - שהרי - יום שניתנה בו תורה": מטרת נתינת התורה למטה, היא בכדי שהתורה תפעל ותשפיע על האדם, "לכם".
(עפ"י ספר השיחות תרצ"ז עמוד 244)

להקצות 'חדר מיוחד' לנותן התורה...
כתוב במדרש: משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאישתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה - איני יכול; לומר לך: אל תטלה - איני יכול לפי שהיא אישתך. אלא זו טובה עשה לי: שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם.
התורה היא בתו היחידה של הקב"ה, ועם ישראל הוא בנו יחידו. בן יחיד זה לוקח את התורה - בתו היחידה של הקב"ה.
משמעותו של המשל הוא, שהתורה היא בתו של הקב"ה, התורה היא שכל אלוקי; אבל שכל אלוקי זה, נמסר לאדם בהשגה ממש.
ואומר הקב"ה לעם ישראל: "בכל מקום שבו תימצאו עשו לי חדר קטן שלא אפרד מבתי":
שהקב"ה יפרד מבתו התורה - אין שום אפשרות; לאידך, לומר שלא לקחת אותה בשכל האנושי - גם כן אי-אפשר, שהרי התורה ניתנה לבני ישראל למטה וצריכה להתלבש בהבנה והשגה.
מה שצריך הוא להקצות חדר מיוחד לנותן התורה - לזכור תמיד שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך.
(עפ"י לקוטי דיבורים חלק א עמוד 266)


ללמוד ולהתבטל

החסיד רבי אייזיק מהומיל שאל פעם את ידידו החסיד רבי אייזיק מוויטבסק: "מה נתחדש לך בלימוד התורה שלמדת אצל הרבי [אדמו"ר הזקן] בליאזנא?"
רבי אייזיק מוויטבסק ענה, שההבדל העיקרי היה - בהרגשה שאחרי הלימוד. וכאן החל רבי אייזיק להתמוגג בדמעות. כשנרגע מעט, המשיך לדבר בקול רועד מהתרגשות פנימית ואמר: "ההבדל לגבי ההרגשה שלאחרי הלימוד היה בכך, שלפני שבאתי אל הרבי, כאשר סיימנו לשמוע שיעור, הרגשנו תחושה של התרוממות הרוח מכך שברוך ה' יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידוש תורה גאוני;
ואילו לאחר שסיימנו לשמוע שיעור מפי הרבי, הרגשנו תחושת שברון לב מכך שאין לנו כל השגה ב'מאור' שבתורה. מהגסות האישית, שלא מרגישים את נותן התורה ברוך-הוא..."
(עפ"י איגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ד עמוד תכג)
***
הכל ניתן למשה מסיני
"תען לשוני אמרתך"
"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר". (שמות כ, א)

לכאורה מילת "לאמר" אין לה הבנה, ואינה כמו כל "לאמר" שבמקרא שפירושו לאמר לזולתו; מה-שאין-כן בעשרת הדיברות אי-אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו?
אך פירושו הוא, "לאמר" ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני. כי כל מקרא ומשנה, הלכות ואגדות כולם נאמרו למשה מסיני. הגם שבגמרא הוזכרו שמות תנאים ואמוראים שאמרו הלכה זו, כמו בית שמאי אומר כך כו' - היינו "דבר ה' זו הלכה" שנאמרה למשה מסיני, שיצא מפי אותו תנא ואמורא. וכעניין "דברי אשר שמתי בפיך".
וכוח זה, להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני, ניתן בזמן קבלת התורה בעשרת הדיברות - "לאמר" מה שכבר נאמר.
דהיינו בחינת ביטול אליו יתברך. שאין הדיבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאילו הוא שלו, רק כמו שכתוב "תען לשוני אמרתך". שהתורה היא "אמרתך", אלא ש"לשוני תען" כעונה אחר האומר.
(עפ"י תורה-אור פרשת יתרו דף סו טור ב)

הלכה, 'איבעיא', 'תיקו', 'תיובתא' ואפילו 'בדותא' - כולם אמרם ה'
אין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה, ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה, וכן הלכה שעליה אמרו אחר כך "בדותא היא" . . כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה' עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא, וכן כל האיבעיות שנשארו בתיקו והדברים שנשארו בתיובתא כולם אמרם ה' והוא אמר גם כן התיקו והתיובתא וכדומה.
...והוא מפני שיש בחינות ומדרגות לאין קץ ושיעור כלל בתורת ה' תמימה שהיא כולה אלוקית לגמרי.
ועם ישראל הם בעצם למעלה מן הטבע לגמרי, ושכל דישראל הלומד תורה לשמה, או על כל פנים באמונה פשוטה ודאית שכל התורה כולה היא אלוקות, אין שכלו בעצם כמו שכל בני אדם בכלל.

...ומפני זה נעשה כל החילוקי בחינות ומחלוקת שיש בחכמי התורה, שהיא לשם שמים, ואת והב בסופה כדרז"ל. אבל כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים אמיתיים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים, בלי שום ספק כלל וכלל.
(איגרות קודש רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי) עמוד רסו)


"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
כלל אמרו חז"ל: כל דעה וסברה שהובאה בתורה יש לה מקום, שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דעה אחת, מכל מקום בסברא, יש מקום גם לשאר הדעות.

בעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן , יש גם לכל דעה מקום בעבודת ה' בפועל . כי זה שנפסקה הלכה כדעה אחת, הוא רק לעניין ההנהגה במעשה , שאי אפשר לנהוג למעשה כשתי דעות סותרות; אבל בנוגע לרוחניות המצוות, יש מקום לכל הדעות.
(עפ"י לקוטי-שיחות חלק כב עמוד 135)
הכל מדוייק
תיבות המשנה מדוייקות וספורות בדיוק רב. לכן אנו מוצאים, שכאשר הגמרא אומרת "חסורי מחסרא והכי קתני" וכיוצא בזה, בכל זאת "משנה לא זזה ממקומה" והמשנה נשארת בגירסתה הקודמת. הטעם לכך הוא, כיוון שרק על-פי דרך הפשט "חיסורי מחסרא", אבל על-פי חכמת הקבלה, צריכה המשנה להיכתב דווקא כפי שנכתבה.
('מגדל עז' עמוד ריב)

תורה בעל-פה
להיות ה' שוכן בקרבו - תמיד
כל איש נלבב אשר ידבנו לבו וכלתה נפשו לדבקה בו יתברך בתמידות ולהיות ה' שוכן בקרבו תמיד בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד - יקנה לו התורה במוח הזכרון שבנפשו. שאז, גם אם עוסק בצורכי הגוף, הרי התורה היא בבחינת 'עלמא דאתכסייא' שבנפשו.
ולכן מצווה לעמוד לפני תלמיד חכם גם בשעה שאינו עוסק בתורה, לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא, מאחר שהתורה חקוקה במוח הזיכרון שבנשמתו ועל לבו, ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד".
ולפחות ישתדל לחקוק בזיכרונו חמישה חומשי תורה, ומן תורה שבעל-פה - סדר קדשים.
(עפ"י לקוטי-תורה קדושים דף ל טור ד)

כי הם חיינו
"כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות פרק ג, ח).

לכאורה תמוה: וכי שכחת דבר אחד מדברי תורה חמורה כל כך? אלא הביאור בזה הוא, שאין זה בגדר עונש על השכחה, אלא בגדר מסובב ממנה. שכן דברי תורה הם חיי נפשו האמיתיים של יהודי, וכאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה, חסרים לו מעתה חיי נפשו אלה - "מתחייב בנפשו". ועל-דרך מאמר חז"ל "מה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא".
(ביאורים לפרקי אבות - מהרבי זי"ע)

טהרת האויר
חיי האדם תלויים באויר שמסביבו. בלי אויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האויר שנושמים - כך הם החיים. כאשר חיים באויר של תורה ומצוות - אלו הם חיים בריאים; כאשר חיים באויר של כפירה - הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות.
הרפואה הכללית-בסיסית הראשונה לכך היא לטהר את האויר. המשימה של טיהור האויר רובצת על יודעי ספר ויודעי תורה. טהרת האויר הם על ידי אותיות התורה. שנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת - ואומרים אותיות של תורה, מטהרים בכך את האויר.
על כל אחד מיודעי ספר ויודעי תורה לזכור כלשהו בעל פה: חומש, תהילים, משניות, תניא - כך שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל לחשוב ולומר האותיות הקדושות שבתורה.
(קובץ 'היום יום' עמוד 43)

התיבות הן 'עצמיות' מאוד
נזדמן פעם, שהחסיד ר' ברוך מרדכי מבברויסק פגש את הרב מוואלפא וביקש ממנו שיאמר בפניו 'תורה' ששמע מהרב ה'מגיד' ממעזריטש. הרב מוולפא נענה לבקשתו, ואמר בפניו 'תורה' בהתלהבות עצומה.
אחר-כך שאל אותו ר' ברוך מרדכי: הרי זה זמן רב מאז שזכית לחסות בצל הרב ה'מגיד' זצוק"ל, ואיך זה שלא פסקה ההתלהבות בחזרת תורתו?
ענה לו הרב מוולפא: משל לאדם שכחן ביותר, עד כדי כך, שלאחר שהיה פושט את בגדיו לפני השינה, היה שוכח למחרת היכן הניחם...
הוא חיפש תחבולות כיצד להתמודד עם זה, עד שעלה בדעתו רעיון - לכתוב על פיסת נייר אילו בגדים הניח מראשותיו ואילו בגדים הניח למרגלותיו. הוא עשה כך - וזה אמנם הועיל לו.
ולכאורה, הרי הוא היה צריך לשכוח גם היכן נמצא ראשו והיכן רגלו? אלא שעל זה התשובה פשוטה: בדבר עצמי, כגופו של האדם, לא שייך המושג שכחה.
והנמשל: תיבות התורה ששמעתי מרבינו ה'מגיד' הן עצמיות מאוד, ולא תיתכן בזה שכחה או התקררות.
('לקוטי רשימות ומעשיות' אות יז)

זמן תשובה בנוגע לתורה
חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה וה' יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כיפורים.
זאת אומרת, אשר חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג. כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום יום הכיפורים (וראה תוס' ד"ה "תורה" שבת פט, א.)
(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה עמוד עח)

הלומד תורה לפרקים
אמר אדמו"ר ה'צמח-צדק': בעולם-הזה פירושו של המאמר הלומד תורה לפרקים הוא - שלומד תורה לעיתים; בגן-עדן מפרשים את המאמר - שלומד תורה והתורה 'מפרקת' אותו לפרקים, דברי התורה 'לוקחים' אותו. [דהיינו - במשמעות חיובית]
(קובץ 'היום יום' עמוד 134)

הרה"צ ר' הלל מפאריטש, בעל 'פלח הרימון', מגדולי חסידי חב"ד פירש פירוש נוסף במאמר זה. הוא הקדים בשאלה, שלכאורה החסרון באופן לימוד זה הוא לא בזמן שהאדם כן לומד, אלא בזמן שהוא אינו לומד, אם-כן מדוע אמרו " הלומד לפרקים", יותר מתאים היה לומר: "שאינו לומד בקביעות" וכיוצא בזה? והשיב, כי "לפרקים" מובנו כמו "מנורה של פרקים", מנורה המתפרקת. ואף כאן הכוונה 'תורה המתפרקת'. עיקר הלימוד צריך להיות 'לשמה', לשם התורה, לחבר את התורה כמו שהיא אצלנו עם התורה שלמעלה. ו"לפרקים" היינו, שהאדם מפריד את התורה שבידינו עם זו שלמעלה.
בעת ההתועדות עם החסידים אמר: מה שאצל גדול פלוני הוא 'תורה לשמה', היה אצל אדמו"ר הזקן "תורה לפרקים".
(הרב רש"י זוין, לאור ההלכה, מהדורת קול מבשר, עמוד תנו)

תורת ה' תמימה ומשיבת נפש
בשנת עת"ר, ערך הגאון רבי חיים הלוי מבריסק את סעודת יו"ט של שבועות, אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. רבי חיים נענה לבקשת הרבי לומר דבר תורה וביאר את דברי המדרש תהילים על הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - "ר' ירמיה ורבנן: חד מנהון אמר: 'למה היא תמימה? שהיא משיבת נפש'; ואחרינא אמר: 'למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה'".

כתיב "זאת חוקת התורה", ובהמשך מונה הפסוק שלושה דברים: 'תמימה', 'אין בה מום' 'ולא עלה עליה עול'. כלומר: ייתכן שלימוד התורה יהיה עם חסרון ב'תמימות' כיוון שחסר אחד מהשניים: יש בה מום - חסרון ביראת שמים של האדם הלומד, על-כל-פנים לפי ערך לימוד התורה שלו. ומזה יכול להיות שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה; או שאמנם לאדם הלומד אין בו מום שכזה, אבל 'עלה עליה עול' - עלה עליו עול זר של חכמה אחרת זולת חכמת התורה.
אבל "חוקת התורה" היא דווקא כאשר ה"תמימה" הוא בשלמות: גם "אין בה מום", אין חסרון ביראת שמים; וגם "לא עלה עליה עול" זר של חכמות אחרות.
וכאשר "תורת ה' תמימה - אזי היא - משיבת נפש": המאור שבה יכול להחזירו למוטב גם אם קרה וחטא.
ובזה הסביר את שתי הדעות "למה היא תמימה - שהיא משיבת נפש; ולמה היא משיבת נפש - שהיא תמימה" דלא פליגי אלא אדרבה, שתיהם מבארות ומשלימות זו את זו: חד אמר "למה היא תמימה" - מהי 'תמימותה' ושלימותה של התורה? "שהיא משיבת נפש" בהמאור שבה; ואחרינא אמר "למה היא משיבת נפש" - מדוע המאור שבה מחזירו למוטב? "לפי שהיא תמימה" - לפי שהיא יוצאת מפי תמים. אדם כזה שאין בו מום ולא עלה עליו עול אחר זולת עולה של תורה ומצוות.
(עפ"י איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה עמוד שנה)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il