בית המדרש

  • מדורים
  • סיוון
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

undefined
11 דק' קריאה
ביו"ט ראשון של חג השבועות תק"כ נסתלק מייסד תנועת החסידות הבעל שם טוב (הבעש"ט). על שהתרחש בקרב החבורה מאז פטירתו של מורם, ועד כשנה לאחר מכן, אנו למדים מן הסיפור הבא:
"אחרי הסתלקות מורנו הבעש"ט נבחר בנו הרה"צ ר' צבי לנשיא ומנהיג. אמנם כעבור שנה ראשונה ראתה החבריא קדישא כי בן מורם ורבם חלוש בכחותיו ולפי המצב אז היה דרוש עוז ותעצומות ואיש אשר רוח בו לעמוד בראש ההנהגה וידאגו מאד.
בסעודת יו"ט שני של חגה"ש (חג השבועות) ביום הראשון אחר היארצייט הראשון של מורנו הבעש"ט, ישב כ"ק הרה"צ ר' צבי בראש השולחן מלובש בבגדי קדש של כ"ק אביו מורנו הבעש"ט וכל החבריא קדישא עוטרים אותו. לאחר שגמר לומר תורה עמד מלא קומתו ויאמר:
היום בא אלי אבא הק' ויודיעני כי הפמליא של מעלה עם משמשיהם שהיו רגילים להיות אצלו עברו היום להקדוש ונורא מרנא ורבנא ר' בעריניא בר' אברהם, אשר על כן בני תמסור לו את הנשיאות במעמד כל החבריא קדישא והוא ישב במקומי בראש השולחן ואתה בני תשב במקומו, ודע כי תצליחו ופי שנים ברוחו.
ותוך כדי דיבור פנה להרה"ק ר' דובער בברכת מזל טוב ויפשט את בגדו העליון ויתנו לכ"ק מרון ר' דובער וילבש את בגדו של כ"ק ר' דובער וישב במקומו.
ומיד ישב הרה"ק ר' דובער בראש השולחן וכל החבריא קדישא עמדו על רגליהם לשמע את התורה אשר יאמר הנשיא החדש. ועל פי המסורה הנה התורה הראשונה אשר אמר הייתה דרוש על פסוק מראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן.
הוד כ"ק אבי אדוני זקני מו"ר הרב בעל צמח צדק מסר לבנו כ"ק אבי אדוני זקני מו"ר מוהר"ש, אשר הדרוש מראיהם ומעשיהם הנדפס בספר תורה אור פרשת יתרו, הוא הדרוש הראשון שאמר כ"ק הרב המגיד ממעזריטש בשעת קבלו את הנשיאות בחג השבועות שנת תקכ"א, כפי אשר שמע רבנו הזקן מפי הרה"ק רבי מנחם מענדל האראדאק בעל פרי הארץ שהיה באותו מעמד, רק שרבנו הזקן ביאר אותו על פי סגנונו הוא" 1 .
סביר יהיה להניח כי מאמר זה שהיה המאמר הראשון אותו אמר המגיד ממזריטש עם קבלת ההנהגה, יהיה טבוע בחותם של מעמד קבלת ההנהגה והרצון להמשיך את דרכו של מורו הבעש"ט. כמובן שהנחה זו מניעה אותנו לעיון מחודש בדרוש מראיהם ומעשיהם הנדפס בלשונו של האדמו"ר הזקן בתורה אור לפרשת יתרו.
השימוש במאמר מראיהם ומעשיהם כסממן לרציפות ההנהגה מהבעש"ט, מופיע פעם נוספת בתקופת כלאו של האדמו"ר הזקן. בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשל"ב השמיע הרבי מאמר דא"ח שפתיחתו בפסוק "מראיהם ומעשיהם". לאחר מכן אמר שיחה 2 ובה סיפר, כי כשהיה אדמו"ר הזקן במאסר באו לבקרו הבעש"ט והמגיד. הבעש"ט ביקש מאדמו"ר הזקן לומר איזה דרוש, ואדמו"ר הזקן אמר את המאמר "מראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן". תגובת הבעל-שם-טוב, שנאמרה למגיד, היתה: אמת הדבר, שהוא אומר אות באות כפי שקבלת ממני.
אמירת המאמר על ידי אדמו"ר הזקן מהווה סימן להעברת שלשלת ההנהגה מהבעש"ט אל אדמו"ר הזקן דרך מורו ורבו, המגיד ממזריטש. שוב נזקקים אנו לעיון במאמר זה על מנת לחשוף את התוכן הגנוז בו המורה על יסודות ההנהגה העוברים בקשר הדורות מהבעש"ט, דרך המגיד אל אדמו"ר הזקן.

כאשר יהיה האופן בתוך האופן
עוד בטרם נפתח את העיון עצמו, נניח מספר הנחות החשובות לעיון במאמר. המאמר נדפס בתורה אור במאמרי פרשת יתרו. פרשת יתרו היא הפרשה בה מופיע מעמד הר סיני, מכאן הזיקה אל חג השבועות. נקודה נוספת שראוי לציינה היא העובדה שהפסוק עליו מבוסס המאמר כולו לקוח מתוך הפטרת חג השבועות שהוא מעשה המרכבה ביחזקאל. שוב נקשרים אנו אל חג השבועות על המשמעות הכבדה שיש לחג כיום הסתלקותו של הבעש"ט, ולאחר כשנה, כיום העברת המנהיגות למגיד ממזריטש.
נפנה אם כן למאמר עצמו וננסה להבין את המשמעות הפנימית המקופלת בתוכו לענין העברת ההנהגה:
"מראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן. פירוש, כמו אופן קטן בתוך אופן גדול, שאופן הגדול הסובב את אופן הקטן למעלה הוא גבוה מן אופן הקטן ומלמטה, בתחתית, אופן הקטן מלמעלה מן הגדול. כך הוא רוח החיה באופנים דלא כתיב רוח החיות, דהא ד' חיות הן במרכבה. אלא הענין, שכדי להיות הרוח דייקא ממקום עליון מאוד שמעלה ומטה שוין לפניו. כי מה שהוא יותר עליון יכול לירד ולהתפשט למטה. וזהו רוח החיה הידוע, הוא בחינת כללות של הד' חיות שכללותן הוא בחינת אדם. כי פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל, מה שאין כן בחינת אדם אין בו ימין ושמאל" 3 .

לפנינו מערכת של אופנים המצטיירים כמעין מבנה של גלגלי שיניים. ברור הוא כי האופן הגדול הוא המניע את התהליך כולו. האופנים הקטנים המצויים בתוך האופן הגדול, נעים בסופו של דבר מכוח תנועתו של האופן הגדול. נמצא האופן הגדול כולל ומקיף את כל מהלך התנועות המתרחשות בתוכו ונגזרות מכוח תנועתו. כאופן מקיף, נמצא כי חלקו העליון, הינו עליון על כל האופנים הקטנים שבתוכו, אולם חלקו התחתון הינו למטה מכל האופנים שבתוכו, שכן הוא סובב את כולם וכולם בתוכו.
תיאור מכני זה הוא בעל משמעות רוחנית. מי שאמור להיות הרוח החיה באופנים, צריך להיות מופקע מחישובי עליה וירידה. צריך שעוצמתו הרוחנית תהיה גדולה כל כך עד שיוכל להניע את האופנים התלויים בו גם בהיותו למעלה וגם בהיותו למטה.
הרוח החיה באופנים פועלת בדיוק כפי שפועל האופן הגדול על האופן הקטן. ואכן הרוח החיה היא דמות האדם במעשה המרכבה. לכל אחת מארבעת החיות שבמעשה המרכבה יש כיוון, פני השור אל השמאל, פני האריה אל הימין 4 . דמות האדם המצויה למעלה מן החיות 5 , איננה מזוהה עם כיוון מסוים אלא היא דמות כוללת. זוהי אם כן הרוח החיה באופנים. זהותן של דמויות השור והאריה עם צדדים מסוימים, מלמדת על מגבלה, על אפשרות להופעת הקדושה בדרך מסוימת בלבד. דמות האדם המשוחררת מכל פניה, מסמלת את העוצמות הרוחניות שאינן תלויות בכיוון זה או אחר, במציאות עליונה או במציאות תחתונה. דמות זו היא הרוח החיה באופנים, האופן הגדול שמכוחו נעים האופנים כולם.
עקרון זה מתבטא בצורה מובלטת באופיו המיוחד של חג השבועות:
"ולכן בחג השבועות גילוי של שער החמישים (שאחר מ"ט) ימי הספירה שהם מבחינת ז' שמות שאינן נמחקין שהם בחינת התפשטות בבחינת ממלא כל עלמין להיות בחינת מעלה ומטה ראש ורגל כו'. אבל שער החמישים הוא הכולל ומקיף כל הבחינות, ואין שם בחינת מעלה ומטה כלל ובו נתנה תורה לישראל מ"ע ומל"ת המשכת אור אין-סוף בעשייה גשמית, הוא ענין כתר תורה כמו כותרת ועטרה שעל הראש מלמעלה בבחינה שאין בה בחינת ראש ורגל כו'. שלכן הוא מתפשט למטה כמו למעלה. וכמו ענין האופן שבתוך האופן כנ"ל" 6 .

היחס המתקיים בין חג השבועות שהוא היום החמישים שלאחר ספירת העומר, לבין ארבעים ותשע הימים שקדמו לו, הוא אם כן בדיוק אותו היחס שבין האופן הגדול לאופנים הקטנים. ימי הספירה מזוהים עם שבע הדרגות הידועות בעולם הספירות. כל יום מימי השבוע מכוון כנגד ספירה מסוימת, וכך גם כל שבוע משבועות הספירה מכוון כנגד ספירה מסוימת. לכל יום יש אם כן, זהות משלו. זהות זו היא תחום הפעילות של אותו היום, זהו אופיו, כך הוא פועל, וכך הוא משפיע. רעיון זה זהה לרעיון פני החיות אשר אלו פונות אל הימין ואלו פונות אל השמאל. היום החמישים הוא היום שאחרי כל המהלך המובנה של האופנים הקטנים. הוא היום שמעבר. בתוקף היותו היום שמעבר, הריהו גם מעבר לכל הגדרה ולכל זיהוי פרטי. כולל הוא את כל המהויות כולן. זהו היום שבו ניתנה תורה לישראל. קדושה מעין זו שאין לה ראש ואין לה סוף, שאין לה מעלה ואין לה מטה, היא שיכולה לפעול בכל רבדי המציאות בין אלו הגבוהים והמקודשים, ובין אלו הנמוכים והמגושמים. היום החמישים מזוהה עם ספירת הכתר הבאה מעל כל מערכת הספירות, ספירה שאין בה זהות פרטית אלא היא בעלת מציאות כוללת ומקודשת המשפיעה על כל האופנים שבתוכה.

הממוצע המחבר
הדמות האנושית המחברת בין האופן הגדול לבין האופנים הקטנים, בין היום החמישים ובין המשכתו הפרטית בכל פרטי המציאות כולה, בין התורה ובין חיי המעשה, היא דמותו של משה רבנו:
"והנה המשכה זו היא על ידי בחינת משה. משה ידבר כי עליו נאמר ותחסרהו מעט מאלקים, שכל המ"ט שערי בינה נמסרו לו. ומחמת זה היה קרוב לשער החמישים להמשיך ממנו. ולכן המשיך הוא הי"ג מדות הרחמים" 7 .

משה הוא ה"עומד בין ה' וביניכם" 8 . הוא העומד בין האופן הגדול לבין האופנים הקטנים הסובבים מכוחו. הוא העומד בין החיות, ובין הרוח החיה באופנים. הוא המחבר בין העולמות העליונים שאין בהם גבול וקצבה, ואין בהם לא פנים ולא אחור, לא מעלה ולא מטה, לבין העולמות התחתונים שיש להם איפיון, ויש להם מידה. קרוב הוא אל שתי הדרגות. מצד אחד נאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלקים" 9 , מה שמעמיד אותו בדרגה קרובה לשער החמישים, שהוא השער הכולל וסובב את כל השערים שבתוכו. ומצד שני הוא שנמסרו לו מ"ט שערי בינה, שהגדרתם ברורה, שיש בהם מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור 10 . הוא שידע את סוד ההמשכה מן הבלתי מוגבל ומן הבלתי מצומצם אל תוך המידות, י"ג מידות הרחמים המעניקות להתגלותה של הרוח החיה, דמות מוגדרת בהופעתה בתוך האופנים.
על פי יסוד זה, מבחין אדמו"ר הזקן בין שתי בחינות בחסד הנזכרות ביחס לבורא עולם, האחת נזכרת בי"ג מידות:
"... ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" 11 .

והשניה נזכרת בעשרת הדברות:
"... כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" 12 .

כאן "נוצר חסד" וכאן "עושה חסד". ההבחנה בין שתי המידות מזדקרת לעין כבר בהבדל המושגים שביניהן. המילה 'נוצר' מעידה על השמור, על הכנוס, המוסתר, בעוד המילה 'עושה' מעידה על עולם העשייה על היציאה כלפי חוץ. הבחנה שטחית זו מקבלת את עומקה בדברי אדמו"ר הזקן:
"וזהו ענין נוצר חסד... וגם פירוש נוצר שומר היא בחינת השמירה במחשבה בבחינת העלם קודם שבא לידי גלוי. מה שאין כן ועשה חסד שבעולם הזה, ועושה היא בחינת תקון כמו ועשתה את צפרניה. היינו בחינת ומדרגת אברהם חסד דאצילות ולכן נוצר חסד כתיב קודם פוקד עון אבות. שפוקד עון אבות הוא אחר סיום הי"ג מדות שמסיים ונקה, מה שאין כן ועושה חסד כתיב אחר פוקד עון אבות לפי שהוא בחינת חסד שבסדר השתלשלות. מה שאין כן נוצר חסד היא בחינת חסד שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות רק שהוא בחינת מקור ושרש כו' 13 ".

מידת 'נוצר חסד' מתייחסת לדמותו של משה, בעוד מידת 'עושה חסד' מתייחסת לדמותו של אברהם. עשיית חסד היא התבטאות החסד בעולם המעשה, בחיים, בגשמיות. נצירת החסד, היא הרעיון, האידיאל, "בבחינת העלם קודם שבא לידי גילוי". קו ההפרדה בין שתי הדרגות הן המילים "פוקד עון אבות" המופיעות הן בי"ג מידות והן במתן תורה. 'נוצר חסד', מופיע קודם "פוקד עון אבות", בעוד 'עושה חסד' מופיע לאחר "פוקד עון אבות". המילים "פוקד עון אבות" מסמלות את סיום י"ג המידות. 'נוצר חסד' שייך עדיין אל המעבר מן העולם האידיאי לעולם המעשי, אל ההמשכה, אל י"ג המידות. 'עושה חסד', לעומת זאת, שייך כבר באופן מוחלט לעולם המעשי.
כאן מופיעה גם ההבחנה בעולם הספירות:
"והנה בחינת אברהם בעושה חסד... המשכה זו היא מז' שמות שאינן נמחקין שהוא במ"ט ימי הספירה... אבל בחינת נוצר חסד, בחינת משה, הוא בשער החמישים שהוא הכתר, תר"ך עמודי אור. כמו עמוד שמחבר מעלה ומטה" 14 .

הדברים מכוונים כלפי מה שאמר לעיל. שבעת שבועות ספירת העומר, מכוונים כנגד ז' השמות שאינם נמחקים המכוונים כנגד שבע הספירות. ארבעים ותשע ימי הספירה מסמלים את העולם המוגבל והמוגדר. זוהי התבטאות מידת החסד בעולם המציאותי ולכן מזוהה מידתו של אברהם עם מידת 'עושה חסד', המדברת על החסד שבעולם המציאותי. מידתו של משה מזוהה עם דרגת הכתר שעם היותה למעלה מכל הדרגות כפי שהוסבר לעיל, הרי שיש בה בחינה של ממוצע המתווך בין הרוח החיה לבין האופנים. דרגת ממוצע זו התבארה בדברי אדמו"ר הזקן במקום אחר:
"והענין כי הנה ידוע מחלוקת המקובלים אם הכתר נמנה מכלל עשר ספירות או שאינו מכלל, כמו שהובא בפרדס שער ג' שיש מי שרצו לומר שהוא אינו בגדר הי' ספירות כלל רק הוא בחינת הארת אור אין-סוף כו'. ויש שחלקו על זה ואמרו שהוא מכלל העשר ספירות. והאר"י ז"ל הכריע (בע"ח שער מ"א פ"ג) שהוא בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו מבחינה תחתונה שבאין סוף... וזו הבחינה האצילה את הבחינה הב' שבו שהוא שרש כל י' ספירות הנאצלים בבחינת העלם ודקות גדול... וב' בחינות אלו יחד נקראים כתר והיא בחינת הממוצע כו' יעו"ש" 15 .

הרי הדברים מפורשים, מידת הכתר בעצמה כוללת את שתי הדרגות, האחת נוגעת בעולם הנבדל שלמעלה מכל חלוקה ושאין בו מעלה ומטה, והשניה נושקת אל העולם המוגדר והמסודר, עולם הספירות. זוהי מידתו של משה העומד בין שני העולמות וממשיך מן העולם שמעבר אל העולם הזה. את דבריו בקטע זה חותם אדמו"ר הזקן בזיקה שבין דרגת הכתר לבין תר"ך עמודי האור, הרומזים לעמוד המחבר מעלה ומטה. הדוגמה הסמלית אותה נטל אדמו"ר הזקן היא העמוד, זה המוצב ארצה בתוך עולם האופנים הקטנים המוגדרים, וראשו מגיע השמימה בעולם שכל כולו חירות גמורה מכל הגדרה, הרוח החיה באופנים.


הארץ על מה עומדת?
שימוש זה שעושה אדמו"ר הזקן בסמל העמוד, הריהו בבחינת רמיזה ליסוד המאמר ולזיקתו למעמדים השונים בו נאמר. אמרו חז"ל:
"תניא רבי יוסי אומר, אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת? על העמודים, שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון... רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם" 16 .

משה הוא השיקוף האמיתי והמוחלט של דמות הצדיק. הוא העומד בין השמים ובין הארץ, הוא העמוד, הוא יסוד עולם. רבות נאמר ונכתב בתורת החסידות על דרגת הצדיק, הקו המחבר בין המשפיע לבין המקבלים, בין העולם המופשט לעולם המציאותי. לא זו אף זו, בתורת החסידות זוהתה דרגת הצדיק הזו עם הצדיק שבעדתו, הצדיק החי, הצדיק המנהיג, הצדיק שבכל דור ודור.
מכאן יתברר המשכו של מאמר "מראיהם ומעשיהם" כהמשך טבעי לכל האמור:
"ולכן המשיך גם בבריאה, יצירה, עשיה, עולמות הנפרדים, משם יפרד כו'. משה שפיר קאמרת. רבא בחינת משה... וכל ראשי ישיבות שבכל דור הן בחינת משה שהרי הוא הממשיך..." 17 .

המילה "ולכן" הפותחת את הקטע המצוטט מתוך המאמר, מחזירה אותנו לראש הדברים. רק מי שיש בו את הרוח הגדולה, את הרוח החיה שבאופנים הוא שיכול להיות למטה מכולם וגם למעלה מכולם. רק מי שחילוקי מעלה ומטה אינם מהווים עבורו חסרון או יתרון, הוא שיכול להניע את האופנים המצויים בתוכו. דמות האדם שעל המרכבה, היא שמעניקה חיוּת לחיוֹת שבמרכבה. בשל היות משה דמות השואבת את כוחה מן העולם של הרוח החיה שבאופנים, לכן (ובדגש על ה'לכן') היה מסוגל להנחיל את תורתו לכל הדורות כולם. בארבע מקומות בש"ס מביאה הגמרא הסבר בשמו של רבא, ומיד לאחר מכן מכנה אותו רב ספרא בכינוי משה ואומר "משה שפיר קאמרת", כלומר שהסברו של רבא הוא הסבר טוב. כינויו של רבא בשם משה, ממשיך את הקו בו הולך אדמו"ר הזקן. דמותו של משה המחברת את המציאות העליונה ביותר עם המציאות התחתונה ביותר, היא שנמזגת בכוח יכולת החיבור הזו, לראשי הישיבות שבכל דור ודור. משה הוא הממשיך ומכוח המשכה זו, נמשכת מידה זו, מידת הצדיק, לצדיקים שבכל דור ודור. נמצא האופן הגדול לא פוסק מתנועתו לעולמים, הוא ממשיך וממשיך את הרוח החיה שבאופנים וזאת על ידי צדיקי הדורות המממשים באישיותם את דמותו של משה רבנו, האופן הגדול.
יאה הוא המאמר למעמד המשכיות השלשלת. נראה שבכל עת בה רצו גדולי הדורות לייחס את עצמם אחרי משה שבדור שלפניהם, נקטו לשון זה המאמר. יונקים הם מורי הדורות מכוחו של האופן שלפניהם ואף הוא יונק את כוחו משלפניו ומשלפני פניו, עד משה רבנו ה"עומד בין ה' וביניכם" 18 .
ואכן, נראה שזו היתה התייחסותו של אדמו"ר הזקן אל מורו ורבו המגיד ממזריטש:
"און הוד כ"ק רבינו הזקן האט מוסיף געווען: אלע ווייסען פון בעש"ט, פון הרב המגיד, נאר דער ספק איז צי דער איז דער, דער בעש"ט דער איז דער רבי, מיר דארפען וויסען, אז אנזער רבי איז דער רבי.
חסידים האבען דאן שבועות ביי קבלת התורה געפילט אין רבי'ן דעם אנכי עומד בין ה' וביניכם, אין דעם מעזריטשער מגיד" 19 .

ובתרגום:
והוד כ"ק רבינו הזקן היה מוסיף: כולם יודעים אודות הבעש"ט, אודות הרב המגיד, רק הספק הוא אם הוא זה הוא, הבעש"ט הוא הרבי, אנו צריכים לדעת, שהרבי שלנו הוא הרבי.
חסידים היו אז בשבועות, בקבלת התורה, מרגישים ברבי את אנכי עומד בין ה' וביניכם, במגיד ממזריטש.
הרי לפנינו שוב השילוב, חג השבועות, מתן תורה, אדמו"ר הזקן במחיצת המגיד ממזריטש, התחושה החזקה שהמגיד לגבי חסידיו, הוא העומד בין ה' ובינם, הוא הממשיך את דמותו של משה רבנו.






^ 1.הוספות-אמרות קודש שבסוף ספר מגיד דבריו ליעקב, הוצאת קה"ת, אות עה, עמ' 64. ראה עוד שם אות עד; הוספות-תורות ופתגמי הה"מ שבסוף ספר מגיד דבריו ליעקב בהוצאת קה"ת אות ס, עמ' 30; התמים, חוברת ב דף מז ע"א; היום יום, י"ח שבט; שיחות קודש, תשל"ב כרך ב, עמ' 182; וע"ע בית רבי, עמ' לא בהערה; שערי המועדים, חג השבועות אות פב הערה 30.
^ 2.שיחות קודש, תשל"ב כרך ב, עמ' 182; וע"ע בית רבי, עמ' לא בהערה.
^ 3.תורה אור, יתרו, סט ע"ב.
^ 4.יחזקאל, א פס' י.
^ 5.יחזקאל, א פס' כו.
^ 6.תורה אור, יתרו, סט ע"ב.
^ 7.תורה אור, יתרו, סט ע"ב.
^ 8.דברים, ה' פס ה.
^ 9.תהילים, ח פס' ו.
^ 10.ויק"ר, כו פסקה ב.
^ 11.שמות, לד פס' ו-ז.
^ 12.שמות, כ פס' ה-ו.
^ 13.תורה אור, יתרו סט ע"ב - סט ע"ג.
^ 14.תורה אור, יתרו סט ע"ג.
^ 15.ליקוטי תורה, בחוקותי מו ע"ג.
^ 16.חגיגה, יב ע"ב.
^ 17.תורה אור, סט ע"ג.
^ 18.דברים, ה' פס' ה.
^ 19.הוספות-אמרות קודש שבסוף ספר מגיד דבריו ליעקב, הוצאת קה"ת, אות צב עמ' 72.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il