מצוה מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום. וכך אומרת המשנה בברכות פ"א, המובאת בהגדה של פסח: אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים, ימי חייך - העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח. ההלכה נפסקה שיש מצוה מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה.
יש עוד מצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר בליל היום בו יצאנו ממצרים, שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. והגדת לבנך - יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, או ביום ההוא - יכול מבעוד יום, תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
נשאלת השאלה מדוע התורה מצוה אותנו מצוה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע המצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה עיקרה ביום, כנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ולחכמים הדרשה לא נאמרה ללמד על הלילות אלא ללמד לימות המשיח, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות והגדת לבנך ביום ההוא המיוחדת ליום היציאה היא דוקא בלילה, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" על ההגדה עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא אומר: צריך להבין את משמעות המצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום, הרי לכאורה יש בזכירה זו צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לרבש"ע, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע הננו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה. אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי? כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
אלא התשובה לכך כי עיקר מעלת יציאת מצרים, היא בזה שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלהיהם.
גם המעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם היא עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים היתה ביום. על כן עיקר המצוה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה.
לעומת זה מצות והגדתך לבנך ביום ההוא, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שהיא דוקא בלילה, מצוה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצוה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא.
לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר. ויהי רצון שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
יש עוד מצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר בליל היום בו יצאנו ממצרים, שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. והגדת לבנך - יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, או ביום ההוא - יכול מבעוד יום, תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
נשאלת השאלה מדוע התורה מצוה אותנו מצוה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע המצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה עיקרה ביום, כנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ולחכמים הדרשה לא נאמרה ללמד על הלילות אלא ללמד לימות המשיח, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות והגדת לבנך ביום ההוא המיוחדת ליום היציאה היא דוקא בלילה, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" על ההגדה עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא אומר: צריך להבין את משמעות המצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום, הרי לכאורה יש בזכירה זו צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לרבש"ע, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע הננו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה. אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי? כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
אלא התשובה לכך כי עיקר מעלת יציאת מצרים, היא בזה שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלהיהם.
גם המעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם היא עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים היתה ביום. על כן עיקר המצוה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה.
לעומת זה מצות והגדתך לבנך ביום ההוא, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שהיא דוקא בלילה, מצוה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצוה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא.
לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר. ויהי רצון שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
