ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ערכה הרוחני של ירושלים

בית מדרש חגים וזמנים יום ירושלים שיחות ליום ירושלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אייר תש"ע

ערכה הרוחני של ירושלים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

הנבואות על ירושלים
יש חושבים שבנין ירושלים הוא עניין מדיני או אפילו כלכלי ופוליטי. מי שלומד ומעיין בדברי הנביאים רואה שבנינה של העיר הזאת הוא אבן דרך גדולה ומשמעותית בתהליך הגאולה של עם ישראל. ירושלים ובית המקדש שבתוכה עתידים להיות מרכז ההשפעה הרוחנית של עם ישראל על העולם כולו. כך מנבאים הנביאים כולם החל ממשה רבנו. כך הם מנבאים כל פעם במילים שונות. בסך הכל מוזכרת ירושלים בשמה שש מאות חמישים ושלוש פעמים בתנ"ך. עוד מאות פעמים אחרות היא מוזכרת בשבעים שמות שונים "המקום אשר יבחר ה'" "ציון" ועוד.

ברוב המקרים מדברות הנבואות על בנין ירושלים ועל אחרית הימים. על קיבוץ גלויות וכד' שאת תחילתם אנו רואים במו עיננו ממש. גם הצרות שיערימו עלינו חלק מהגויים כתובות מראש בדברי הנביאים, כך שאפשר לומר לאובמה ולשאר חבריו שהמעשים שלהם לא הפתעה בשבילנו. גם סופם לא יהיה הפתעה גדולה.

הנבואות הנזכרות ביותר על ירושלים הם של ישעיהו ומיכה שאומרים:
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" לכן אומר הנביא לעם ישראל: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'".

כבר עכשיו כדי שנוכל לממש את היעוד הגדול שלנו להביא צדק ומשפט לכל העולם.

התפילות על ירושלים
בגלל המשמעות הגדולה של ירושלים אנו מתפללים על בנינה בכל תפילה בפסוקי דזמרה, ובתפילת שמונה עשרה. "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" בנין שהוא יסוד מלכות בית דוד "וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין". כך גם מזכירים אותה בכל ברכת מזון יחד עם מלכות בית דוד. "שכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובה" כך אנחנוו מזכירים את ירושלים בברכת על המחיה ומעין שלוש. בכל שיר השירים, בכל יעלה ויבוא, בתיקון חצות ואיפה לא?

הזכרון של ירושלים - במרכז החיים

הזכרון של ירושלים הוא הכרח. זה לא איזה הנהגה של חסידות זה פסוק מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ח"ו יש עונש למי שלא זוכר את ירושלים. ולא מדובר על זכירה בלב בלבד, אלא בפיו צריך אדם לזכור את ירושלים שנאמר: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".

מלבד הזכירה הזאת יש זכירה מיוחדת ביום שמחתו של אדם שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". והגמרא אומרת שהכוונה על חתונה שהיא ראש השמחה ובה צריך כל חתן לשים "אפר מקלה" בראשו במקום תפילין. (שו"ע).

עוד אמרו חכמים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". ללמדך כי הזכרון הזה הוא כל כך חיוני עד שהוא זה המביא את בנינה. ואם לא יתאבל עליה - ח"ו לא יראה בבנינה. כמו שנאמר "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". רק אלה שזכרו אותה ולא שכחו יזכו לראות ולשמוח בבנינה.

וחכמים נתנו הרבה סימנים לזכור את ירושלים ואחד מהם הוא ה"אמה על אמה" לא מטויח ולא צבוע זכר לחורבן ירושלים. כדי שהאדם יזכור כל יום את חורבן הבית בעת שנכנס לביתו ובעת שיוצא ובכל עת ועת.

שנת תשכ"ז - ניצחון בנין ירושלים
חכמי הרמז אמרו שיש רמז בתורה לבנין ירושלים ולכיבושה בשנת תשכ"ז מידיו של חוסין מלך ירדן. והוא על פי מספר הפסוקים בתורה. אם מונים את הפסוקים מתחילת בראשית רואים שהפסוק של שנת הת"ש שהוא השנה שבה התחילה השואה מתארת בדיוק מה שאירע באותה שנה. (בדברים פרק כט כו) "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה". וזה הפסוק ה-5700, כנגד השנה שבה התחילה השואה.

הקמת המדינה הייתה קיבוץ גלויות גדול. והפלא הגדול הוא התיאור של קיבוץ גלויות זה בתורה שנכתב כאילו ממש בימים אלו. כך אומרת התורה. "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: אחר כך הפסוק של תש"ח, היא השנה ה-5708 מבריאת העולם. בפסוק ה-5708 מתחילת התורה נאמר: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" ללמדך את המשמעות הרוחנית הגדולה של קובוץ הגלויות הזה.

גם כיבוש ירושלים נרמז באותה דרך. בפסוק ה-5727, שהוא כנגד שנת מלחמת ששת הימים שהייתה בהתשכ"ז נאמר: "וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם" (דברים פרק לא ד): מלך ירדן ששלט בירושלים נקרא 'חוסין' - אותיות 'סיחון'.

שישים ריבוא יהודים בישראל - בעת שחרור ירושלים
אחד הדברים היותר פלאיים ועמוקים בשיחרור ירושלים הוא מספרם של בני ישראל בשנת תשכ"ז, שנת שיחרור ירושלים. על פי מפקד האוכלוסין שנערך באותם ימים. היו במדינת ישראל באותם ימים שישים רבוא גברים יהודיים מבין עשרים שנה ומעלה. המספר הזה הוא המספר של ישראל בעת יציאת מצרים. וזה גם מספרם במדבר בעת מתן תורה. זה המספר שהוא המספר הבסיסי של עם ישראל.

מובא בשם הגאון מווילנא בספר קול התור (א, ט) ששאלו את הגר"א כמה פעמים על צורתה הגאולה ואמר: "ענה רבנו, אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל ששים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של ששים ריבוא כוח גדול ושלם להכריע את הס"מ (השטן) בשערי ירושלים". וזה פלא לראות איך גדולי ישראל חזו בחכמתם שהיא גדולה מנבואה. "חכם גדול מנביא" ואולי חזו ברוח קודשם את הכוח שיכול לפרוץ את שערי ירושלים, שלפי דבריהם, לא קשורים רק בקשרים פיזים. אלא בקשרים רוחניים. הכוח הוא שישים ריבוא יהודים בארץ ישראל.

שישים ריבוא יהודים בישראל - רוב יושביה עליה
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן א) הביא משם רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל (על ערכין ד' ל"ב ע"ב) שם הגמרא שואלת האם בזמן עליית עזרא ונחמיה מנו שמיטין ויובלות. הרי מעת שגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות. אם כן בודאי בימי עזרא ונחמיה לא יכולים למנות שמיטה ויובל שהרי כל העולים היו "ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים" 40,360 איש בלבד?

במקום שם מפרש רבינו גרשום וכותב: "דהכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים מששים ריבוא, כל שכן דלא מנו יובלות" עכ"ל. מדבריו אפשר ללמוד שאם היו שישים ריבוא - היו מונים שמיטין ויובלות. כי זה נקרא כיבוש רבים.

כן אפשר ללמוד מדברי רש"י במסכת עבודה זרה (כ' ע"ב) שמסביר למה הכיבוש שכבש דוד את סוריא נקרא "כיבוש יחיד"? - מפני שהיה בלא ששים ריבוא "ארם צובה סמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד". משמע שאם כיבושה היה על פי הדיבור והיו עימו שישים ריבוא מעם ישראל - זה נקרא "כיבוש רבים".

וכיון שכל המלחמות של ישראל וכל הכיבושים שלהם היו בעקבות מלחמת מצווה. מיד צר הבא עליהם. אם כן הכיבושים של ישראל הם עושים את המקומות לכיבוש רבים. כך מפרש הרב ציץ אליעזר בדבריו. ועל פי זה יובן מה שפסק מו"ר הרב שליט"א בשמיטה בנוגע לערבה הדרומית. שכמה וכמה בדצ"ים היו לוקחים ירקות בשמיטה מאלה שגדלו בערבה הדרומית. באומרם זה לא ארץ ישראל. אבל מו"ר הרב שליט"א לא הסכים לפסק המקל הזה כלל. והיה אומר כי הכיבוש של ימינו הוא נחשב כיבוש לכל דבר, והאדמות הללו שנחשבות היום מדינת ישראל נחשבות גם ארץ ישראל וחייבים שם מעשרות ושמיטה כמו הנהוג בארץ ישראל עצמה.

למה שישים ריבוא? כמו מתן תורה!
כדי להבין למה שישים ריבוא קשורים לבנין ירושלים ולשחרורה צריך לראות שזה פסוק מפורש בתהילים. פסוק שקושר את קיבוץ הגלויות לבנין של ירושלים. שנאמר "בונה ירושלים ה' - נדחי ישראל יכנס" מסבירה הגמרא (ברכות מט.) "אימתי בונה ירושלים ה'? בזמן שנדחי ישראל יכנס!!

ולמה יש קשר בין המספר הזה לשיחרור ירושלים? כי המהות של ירושלים היא מתן תורה. שהרי מתן תורה הוא מתחדש כל יום ויום. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום". ובתחילה היו הדברים יוצאים מהר סיני. אמנם בעת שבאנו לירושלים אל המנוחה והנחלה התורה והנבואה יוצאת מירושלים. ודרכה גם עולים כל התפילות והברכות והבקשות. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". וכמו שמתן תורה הראשון היה רק כשהיו שישים רבוא מישראל עומדים תחת ההר. כך לעתיד לבוא יהיו שישים ריבוא בירושלים כי היא המקום המסוגל להביא את התורה לעולם בפעם שניה כמו שראוי.

ובאמת כשבית המקדש היה קיים, הייתה התורה יוצאת מציון ממש. כפליים נביאים כיוצאי מצריים הסתובבו בתוך עם ישראל. הנביאים הללו היו מקבלים את השראתם הרוחנית מבית המקדש ולכן נקרא שמו הר המוריה - הר שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל גם על ידי תורה, וגם על ידי נבואה.

ההבדל בין מתן תורה בסיני למתן תורה בירושלים
חכמינו אמרו (שבת פח)
"דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע", בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד "נַעֲשֶׂה", וְאֶחָד כְּנֶגֶד "נִשְׁמַע". וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) "וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב".


אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ - כִּדְאַמְרִינָן. בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ - דִּכְתִיב, "וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. אָמַר רַב יוֹחָנָן, וְכוּלָּן - זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דִּסְמֵיךְ לֵיהּ, (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל". אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" - שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם - עַל רֹאשָׁם".


במתן תורה אמרו ישראל "נעשה ונשמע", אבל הייתה שם גם כפיית הר כגיגית. כנראה שהיה צורך בכפיה כלשהיא. המפרשים מסבירים למה ולשם מה הוצרכה הכפיה במעמד ההוא. בכל מקרה אנו רואים את ישראל יוצאים מהכפייה ההיא "כתינוק הבורח מבית הספר". שבשעה שהלך המורה. בשעה שמשה רבינו עולה להר. הם עושים את העגל. אין מורה. אין כפיה. אין הר כגיגית - יש עגל. והם מאבדים את הכתרים שלהם.

"מתן תורה" שיהיה בירושלים יהיה בלי שום אונס וכפיה כלל. כשאין כפיה ואין עגל - חוזרים הכתרים. אולי זאת המשמעות של הדברים שנאמרו על מלך המשיח "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" - פסוק שמלמד כי מלך המשיח עתיד למלוך בכיפה. וכל הגויים ינהרו אל ירושלים מעצמם.

זאת המשמעות של הפסוקים שמחברים את השמחה לירושלים - מקור השמחה העולמית "משוש כל הארץ". העיר שחורבותיה נבנים בשמחה. "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים". חורבות שהאבנים הבונות אותם הם שמחה. בית מקדש שהרצפה שלו היא אהבה "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". וכדלקמן.

תיקון ליל שבועות - החזרת הכתרים - ביטול הצורך בכפיית הר כגיגית
זו גם המשמעות הפנימית של לימוד ליל שבועות, קבלת תורה בשמחה. כל ליל שבועות אנחנו מתקנים את העייפות שאחזה בנו ביום קבלת התורה שהיו צריכים להוציא אותנו מהמחנה "וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות פרק יט יז).

כך כותב בעל הבן איש חי בפרשת במדבר (ג) על לימוד ליל שבועות. "ויזהרו ללמוד כלל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב". השמחה בתורה הזאת היא העיקר. היא מתקנת את הצורך שהיה בכפיית הר כגיגית במעמד הר סיני. היא מתקנת את הכפיה שבסופו של דבר הביאה אותנו לעשות את העגל ולהפסיד את הכתרים.

תיקון ליל שבועות הוא תיקון הצפייה. המשך ישיר לספירת העומר שגם היא צפייה. לכן - אומר הזוהר, שהלימוד בלילה הזה הוא רק למי שבאמת ספר את כל הספירה וציפה את כל הצפייה בכל ימי ספירת העומר. הוא צריך להביא לידי ביטוי את צפייתו בהיותו ער בכל הלילה מחכה ומצפה למתן תורה.

האר"י ז"ל אומר כי הלימוד בלילה הזה מחזיר לנו חלק משני הכתרים שהיו לנו לפני שנפלנו בחטא העגל. כתרים שקיבלנו כשאמרנו "נעשה ונשמע" ברצון. וכנראה הסיבה היא שאם נתקן את הרצון - נבטל את שייכותנו לחטא העגל - ממילא יחזרו אלינו הכתרים.



שיר המעלות - על המעלות שהיו בבית המקדש
למה יש חמש עשרה מזמורים עם הכותרת "שיר המעלות"?
יש בתהילים חמש עשרה "שיר המעלות" מפרק קכ עד קלד בתהילים. הסביר רש"י בתהילים שהמזמורים הללו נכתבו על מנת "שיאמרו הלוים אותו על חמש עשרה מעלות (מדרגות) היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים ויש כאן ט"ו מזמורים של שיר המעלות".

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ו הלכה א) כותב: "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר, כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשווה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה: ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה".

הסביר הרבי מחב"ד זצוק"ל כי הלשון של הרמב"ם באה ללמד כי המדרגות והעליות שיש שם הם חלק מעליה רוחניות שיש לכל מי שמתקדם אל הקודש ונכנס מהחול אל הקודש ואל קודש הקדשים. כל מעלה ומדרגה מעשית היא רמז למדרגה רוחנית. כך העולים לארץ ישראל - עולים בעיקר לקדושתה של ארץ ישראל ולמדרגתה הרוחנית שהיא "ארץ חפץ" - ארץ המותאמת לרצון ה'. כשעולים לירושלים - מתקרבים למדרגותיה הרוחניות שהם רבות. מאוד. וכך כל שלב ושלב הוא לא בשווה. הוא מעלה ומדרגה יותר רוחנית שיש לה משמעות לפי מספר המדרגות שיש בבית המקדש.

בית המקדש - הציר המאזן של העולם
עוד פירש רש"י פירוש בשם רבותינו על חמש עשרה שיר המעלות שבהם השתמש דוד להעלות את מי התהום כמו שמפורש במסכת סוכה. כוונתו של רש"י בפירושו השני הוא לדברי הגמרא (סוכה נג)
"בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא, אָמַר דָּוִד, מִי אִיכָּא דְּיָדַע דְּשָׁרֵי לְמִיכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדֵיהּ בִּתְהוֹמָא וּמָנַח? לֵיכָּא דַאָמַר לֵיהּ מִידֵי. אָמַר דָּוִד, הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ! נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל - וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי, שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה - יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! אָמַר לֵיהּ, שָׁרֵי. כָּתַב שֵׁם אַחַסְפָּא, שָׁדֵי בֵיהּ, נָחִית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, כֵּיוָן דְּחַזָא דְּנָחִית טוּבָא, אָמַר, כַּמָה דְּמִידְלֵי - טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְקֵיהּ חֲמִיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוּקְמֵיהּ בְּאַלְפֵי גַּרְמִידֵי. אָמַר עוּלָא, שְׁמַע מִינָה סוּמְכָא דְּאַרְעָא - אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. וְהָא חֲזִינָן דְּאִי כָּרוּ פּוּרְתָּא וְקָא נָבְעֵי מַיָא? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא, הַנְהוּ מִסּוּלְמֵי דִּפְרָת הֲווּ".



תרגום הגמרא: כשדוד המלך הכין את המקום לבית המקדש וכרה את השיתין הוא הגיע למקום כל כך עמוק עד שמי התהום רצו לעלות ולהציף את העולם. שאל דוד ואמר: אם יש מי שיודע איך לעצור את השטפון הזה ולא היה אחד שאמר לו מה לעשות. אמר דוד המלך: כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ואמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה, שמי, שנכתב בקדושה ימחה על המים, להצלת כל העולם כולו לא כל שכן?! ואמר לו: מותר. כתב דוד שֵם קדוש על חרס וזרק על המים והמים נחתו ועמדו במקומם.

אבל הם ירדו כל כך עמוק עד שהעולם התייבש. אמר דוד חמש עשרה שיר המעלות להעלות את המים למקום המאוזן שלהם. וכך העולם לא יוצף מים ולא יתייבש ממים.

דוד המלך קנה את המקום לבית המקדש הכין את התוכניות ביחד עם שמואל הרמתי. אסף את החומרים לבנינו כמבואר באורך בדברי הימים. כתב והלחין את השירים שישירו בו. חילק את הכהנים לעשרים וארבע משמרות. התפלל עליו בכל ליבו כמו שמבואר בתהילים (קלב) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: לכן נקרא המקדש על שמו. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".

בית המקדש נקרא טבור אגן הסהר. לב העולם. הוא גם המחבר בין העולם לגבהי מרומים כמו שראה יעקב עם הסולם וכמו שראה אברהם שמים וארץ נושקים זה בזה. הוא גם קשור ומגיע לעמקי תחתיות המציאות ומעלה אותם מטומאה לטהרה. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".

שירי המעלות - תפילות לבנין ירושלים
הרד"ק מסביר שהמזמורים הללו נאמרו על הצפייה לבנין ולעליה לירושלים. "ויש לפרש עוד כי פירוש המעלות = מעלות הגלות, שעתידים ישראל לעלות מהגלות אל ארץ ישראל". לכן מתוך חמש עשרה מזמורים יש תשעה שמדברים ישירות עם העלייה והצפייה לבנין ירושלים.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: או "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" וכן "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".


חלק משירי המעלות - לעצור את מעכבי בנין ירושלים
מתוך חמשה עשר מזמורים שעוסקים בצפיה לבנין ירושלים יש חמשה שמדברים על הצרות שהגויים עושים כשאנחנו רוצים להתיישב ולבנות את ירושלים. כך היה בימי דוד שהעוורים והפסחים מנעו ממנו ומישראל לעלות לירושלים. ארבע מאות שנה ויותר אחרי כיבוש הארץ וירושלים הייתה בידי היבוסים. רק אז כובש אותה דוד בעזרת יואב. רק אז הוא קונה את גורן ארוונה היבוסי. עד הימים הללו מתקשים בני ישראל לכבוש את ירושלים - היא הקשה מכל.

כך גם היה בתחילת ימי הבית השני כשטוביה העמוני וסנבלט החורני עשו כל שביכולתם על מנת למנוע מאיתנו לבנות את ירושלים. בתחילת ספר נחמיה (פרק ג לג) מובא כי האויבים מלגלגים ומנסים להחליש את רוחנו בבנין ירושלים "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים: וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת". זה לא עוזר היהודים אוספים כוח ולא נבהלים. וסנבלט מנסה למנוע את העבודות בכוח. "וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם". נחמיה מגייס שומרים וממשיך בבנין החומה. וכך לאט לאט נשלמת החומה למרות כל הצרות שעושים סנבלט וטוביה העמוני.

אחת הצרות היותר גדולות שהיו לעזרא ונחמיה בבנין ירושלים באו דווקא מהעשירון העליון של היהודים. חלקם עזרו לסנבלט בעבור בצע כסף. וחלקם סתם עשירים שלא רצו את שינוי המצב מטעמים אישיים לגמרי. "בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל טוֹבִיָּה וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם" הם מסתודדים עם האויב של ירושלים. הם לא כל כך מקפידים על נישואי תערובות "כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה". הם משמשים לו כסנגורים והוא משתמש בהם למטרתו הנפשעת להחליש את רוחם של ישראל.

"חֹרֵי יְהוּדָה" - העשירים של יהודה לא מסתפקים בזה ומלמדים זכות על טוביה לפני נחמיה. "גַּם טוֹבֹתָיו הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי". אחר כך הם היו מוציאים את דיבת ישראל רעה בעיני שונאי ישראל אלו. "וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ, אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי". שיתוף פעולה של יהודים אלה עם טוביה וסנבלט היו המעצורים הקשים ביותר של נחמיה בעת שיבת ציון השניה.

על כן חלק מהמזמורים העוסקים בבנין ירושלים עוסקים מטבעם בצרות שעושים באופן קבוע השכנים והאויבים. גם אלה שמרחוק גם אלה שמתוך עם ישראל. חמש מזמורים מתוך החמש עשרה של "שיר המעלות" עוסקים במניעת האויבים שבאים לעצור את בנין ירושלים.

שירי המעלות - שירי העולים לרגל
במדרש (איכה רבה א ד"ה אלה אזכרה ואשפכה) משמע שהשירים הללו היו השירים שהיו אומרים עולי הרגלים שהיו עולים לבית המקדש בזמן שהוא היה קיים

וכל הפירושים אמת. בתחילה חיבר אותם דוד על הצפיה לבנין ירושלים ובית המקדש. כחלק מההכנות לבנין זה הוא כרה שיתין והשתמש בשירים הללו להעלות את המים לאיזון הנכון. אחר כך הם היו השירים של העולים לרגל. ובבית המקדש היו שרים אותם כשעולים ממדרגה אחת למדרגה השניה (תרתי משמע).

כך אמרו חכמינו במדרש "אמרה כנסת ישראל לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים וסלי בכורים על ראשי, המשכימים היו אומרים: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו" (ירמיה לא ו). בדרכים היו אומרים: "שיר המעלות, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב א), בירושלים היו אומרים: "שיר המעלות, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (תהלים קכ"ב/ ב), בהר הבית היו אומרים: הללו אל בקדשו (שם /תהלים/ קנ א) בעזרה היו אומרים: "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים ק"נ/ ו),

בחינת ירושלים - כגמול עלי אימו - חוני המעגל
שיר המעלות פרק קל"א חריג לכאורה בין כולם. הוא לא מדבר על בנין ירושלים ולא מדבר על הצרות שעושים האויבים בדרך לבנין ירושלים. שם נאמר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" לכאורה אין למזמור הזה קשר דווקא לירושלים ולבית המקדש.

אמנם כשקוראים את הגמרא המפורסמת במסכת תענית (דף יט) אפשר לראות את הקשר המיוחד של פרק זה לירושלים. שם מובא המעשה עם חוני המעגל.
"אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ, נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ, הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים מְנַטְפִין, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת. כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין, אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתֶךָ. אָמַר, לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, יָרְדוּ בְזָעַף, עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, שֶׁאֵין כָּל טִפָּה פְּחוּתָה מִלּוֹג. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת, כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין, אֶלָּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו, לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִיקְנָן, עַד שֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים".

בהמשך הגמרא מסופר כי "שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרֵנִי עָלֶיךָ נִידּוּי". (כי אם היה מישהו כמו אליהו הנביא גוזר שלא יהיו גשמים מה היה עושה הקב"ה אחד גוזר שירדו ואחד גושר שלא ירדו. בסופו של דבר היה שם שמים מתחלל. - "שֶׁאִילּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ?) "אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנֶךָ, כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֹמֵר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְרָחְצֵנִי בְחָמִין - מוֹלִיכוֹ. שָׁטְפֵנִי בְצוֹנֵן - מוֹלִיכוֹ. תֵּן לִי אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים - וְנוֹתֵן לוֹ. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר, (משלי כג) "יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶךָ".

הסיפור הזה היה בהר הבית. אומר חוני בתפילה לפני הקב"ה: "שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". גם שמעון בן שטח הנשיא אומר לו: "שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנֶךָ, כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ". זו הבחינה של ירושלים שבה אנחנו כמו בן לפני אביו: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ". תפילה כמו חוני המעגל. "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

הלל הגדול - המשך של שיר המעלות
לפי הפירוש הזה ניתן להבין משהו מיוחד בסדר של פרקי תהילים. המזמורים של שיר המעלות מסתיימים במזמור קלד. המזמור שבא אחר כך הוא מזמור קלה "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה': שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב ה' זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים" אחרי שעלינו לבית ה' - אנחנו עומדים בבית ה'. מתאים. המזמור הבא אחריו הוא מזמור קלו הנקרא הלל הגדול. שהוא עשרים ושש פעם "כי לעולם חסדו". אנחנו מכירים את המזמור הזה גם מתפילת שבת וגם מהגדה של פסח. אבל יש לו עוד שימוש מיוחד.

המשנה (תענית פרק ג ט) אומרת:
"מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַעֲנִית בְּלוּד, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם חֲצוֹת. אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן, צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב. וְיָצְאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָרְאוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל" וכך הלכה. וזה מתאים לבית המקדש ולירושלים כי זו בדיוק מעלתה של ירושלים וארץ ישראל. כך התורה אומרת: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (דברים פרק יא י). זה הוא שאמר דוד המלך כי הנמצא בירושלים מרגיש "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" - כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ.


לפי זה יובן סדר המזמורים מפרק קיג שהם המזמורים של ההלל שנאמרו לראשונה ביציאת מצרים. עד פרק קיח. אחריהם בא הפרק שמדבר על ערך התורה - פרק קי"ט - וזה מתאים כי אחרי היציאה ממצרים הם מקבלים את התורה. אחרי זה באים חמש עשרה שירי המעלות שהם מדברים על העליה לארץ ישראל ולירושלים מהמדבר - מהר סיני. אחרי זה באים שני הפרקים המתארים את החיים בארץ ישראל ובירושלים - בקרבה כל כך גדולה לאלוקים . "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי".



הלכות מעלת ירושלים
האם מפסיקים בתפילה אם בא נחש ועקרב בירושלים?
המשנה במסכת אבות (פרק ה ה) אומרת:
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם".

יש עדות של בעל "תבואת הארץ" - הגר"י שווארץ ז"ל שאמר כי כך הדברים עד ימינו אלו (הימים שלו) שלא מזיק נחש ועקרב בירושלים.

בהלכה כתוב שאם אדם עומד בתפילה ונחש כרוך על עקיבו - לא יפסיק כי נחש לא מזיק אם לא מתגרים בו או שרואים שהוא תוקפן. אבל אם עקרב כרוך על עקבו - יפסיק כי עקרב מזיק גם אם לא מתגרים בו. בשו"ת שיח יצחק (סימן מט) שאל מה הדין אם אדם מתפלל בירושלים ונחש תוקפן או עקרב כרוך על עקיבו. האם יפסיק בתפילה או שיסמוך על כך שעקרב ונחש לא מזיקים בירושלים. וכן שאל מה הדין בבדיקת חמץ בפסח - האם יבדוק גם במקומות שיש שם חשש נחשים ועקרבים או שיעשה כמו שעושים בכל הארץ במקומות שיש שם חשש נחשים שמבטלים ודי. וכן בשבת האם מותר להורגם או לסמוך על זה שלא יזיקו?

ומביא שם את הירושלמי שאומר (פ"ק דיומא הלכה ד') על המשנה ערב יום הכיפורים עם חשיכה לא היו מניחים לכהן הגדול לאכול הרבה שמא ירא קרי. והלא אחד מהניסים שהיו קבוע בבית המקדש הוא "וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים". אם כן למה לא נותנים לו לישון. ולמה לא נותנים לו לאכול אוכל שיש חשש שיביא קרי. הרי יש לנו נס מובטח. ומתרץ על זה הגמרא ירושלמי שם כי "אין סומכים על הנס" שכתוב "לא תנסון". ופירש שם בקרבן העדה כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. ואם כן גם כאן אין סומכים על הנס בזה ויפסיק בתפילה וכו'

צריך להשתדל להתפלל בירושלים
וכתב על זה בעל הבן איש חי (בשלח) כי צריך להתאמץ ולהשתדל שלא ישכח לכוון בכל תפילה על ירושלים ובית המקדש וקודש הקדשים. ו"טוב לכתוב על דף שיונח בתוך הסידור "ירושלים, בית המקדש ובית קודש הקודשים", כדי לזוכרם ולכוון בהם". "ששם שער השמים" (יתרו). ועל מנת שהמחשבה הזאת תהיה יותר מוחשית כתב גאון עוזנו ותפארתנו בספרו "עוד יוסף חי" (יתרו א'): כי צריך כל אדם להשתדל להתפלל במקום הקדוש ביותר, ובית הכנסת שנמצא - בתוך חומות ירושלים יותר מקודש מכל בית כנסת אחר, והכותל המערבי או מקום שאפשר לראות ממנו את מקום ביהמ"ק, מקודשים יותר ממנו, כי כל ביהכנ"ס שקרוב יותר לבית המקדש קדושתו יותר גדולה, כי שם שער השמים. וזה לשונו: "ולכן בודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית - היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם יכולים לראות מהחלונות שבה קרקע בית המקדש הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם, עכ"ל.

וכתב מו"ר הרב שליט"א כי שמענו ממגידי אמת שהרב בן איש חי זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה מדרש ובית הכנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית. ובעונות, המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד ע"י הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו והקב"ה החזיר עטרה ליושנה ונבנתה הישיבה הזו ועוד ישיבות רבות אחרות בירושלים שבתוך החומות.

וכן כתב מהרי"ק שרש ה' בזמנו "אין לך מצוה גדולה כזו לבנות בהכ"נ בירושלים עה"ק מקום מוכן לעשות תפלה השמימה וכו' ובסוף השרש ההוא כתב וזה לשונו "כדי שיהיה להם בזכות העמידה שם כי רב הוא, כי שם ציוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו" ומובא בחת"ס (ב יו"ד רלג) וכן בתשובות בצלאל אשכנזי בעל שיטה מקובצת (סי' ט"ו) על חשיבות הבתים בירושלים מול חברון. "ואם אין ירושלים - חס וחלילה אין חברון".

מי שגר בירושלים האם מותר לו לעבור לעיר אחרת?
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן כב) דן בשאלה אם מותר לאדם מישראל לעקור דירתו מירושלים ולעבור לגור למקום אחר בארץ ישראל. וכתב שלדעתו אין ההיתר על כך כל כך פשוט, בגמ' כתובות ד' ק"י ע"ב "כשם שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, כך אותו הדין גם בנוגע לירושלים, דהכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין", ואמרינן בגמ' דהכל מעלין לירושלים לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין "אפילו מנוה הרעה לנוה היפה". וכך פוסק הרמב"ם בפי"ג מאישות ה"כ וכך נפסק בפשטות גם באה"ע סי' ע"ה סעי' ד'.

א"כ אם יש דין של כפיה לעלות ממקום בארץ ישראל לגור בירושלים, וכפיה שלא לצאת ממנה לגור במקום אחר בארץ ישראל, הרי נשמע מזה ממילא שאותו הדין ישנו גם על האדם בעצמו שלא לעקור את דירתו מירושלים המקודשת יותר ולעבור לגור למקום אחר בארץ ישראל ואפילו מנוה הרע לנוה היפה.

והרב מביא משם שו"ת שדה הארץ (ח"ג סי' י"א), שנשאל האם מותר לצאת לקברי צדיקים בחברון או במירון. והוא דן בשאלה ומתיר כי כוונת העולה למירון ולחברון לחזור לירושלים. כך נשאל בשו"ת פרי הארץ (ח"ג חיו"ד סי' ז') והתיר גם הוא אם זה על מנת לחזור כמו מי שיוצא מארץ ישראל לסחורה על מנת לחזור. אבל אם אין לו כוונה לחזור - אסור.

ואולי זה המקור על מה שמסופר על כמה וכמה מיחידי הסגולה שבירושלם עיה"ק שדקדקו על עצמם שלא ללון אפילו לילה אחת מחוץ לחומת ירושלם. והיינו שחששו לצאת ממנו אפילו ע"מ לחזור, והיציאה ביום ללא לינה היה נחשב עליהם כעראי ממש שאין קפידא. וצריך לסייג ולומר שאין בזה איסור הלכתי כמו מי שיוצא לחו"ל אלא רק מעלה בלבד. ולואי שנזכה לראות בחוש את מעלותיה של ירושלים שמאירות לעולם כולו. אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il