ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה דרכי הגאולה

"זה היום עשה ד'"

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
כמידי שנה זוכים אנו לעמוד בלילה הזה, לשמוח בשמחת תקומת מדינתנו, להודות להלל ולשבח - "זה היום עשה ד'".
השנה היא שנת הס"ב למדינת ישראל. ס"ב - סֹב - "סֹב, דמה לך דודי". ננסה לבאר מעט בחינה אחת בתהליך קוממיותנו, שהוא תהליך ה"סֹב, דמה לך דודי".
שירת קדשֿ הקדשים שעולה מיחסי הרעיה והדוד, כנס"י וקוב"ה בשה"ש, איננה שומרת על מתח יחסים קבוע או עולה, ויש בה אף ירידות, נסיגות ומעקשים; הירידה הבולטת שבהם מצויה בסוף פרק ב', שם פונה הדוד אל הרעיה ואומר: (שם יד) "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאווה". הדוד מגלה כלפי הרעיה את היחס האוהב ביותר עד רגע זה, הכינויים בהם הוא משתמש כלפיה הם הנעלים ביותר מאז תחילת הספר - והנה, דווקא הרעיה, זו שעד עתה ציפתה לדוד וחפצה בהידוק הקשר - משיבה תשובה, שחלקה סתום וחלקה תמוה (שם טו): "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" (לדעת רוב המפרשים אלו דברי הרעיה ולא דברי הדוד, שלא כדעת רש"י) - כשלא ברור מה עניינה של חבלת השועלים כאן. ובהמשך (שם יז) "עד שיפוח היום ונסו הצללים - סֹב, דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר". למרבה הפלא - הרעיה היא זו שמסרבת לפניית הדוד, ושולחת אותו חזרה למקום ממנו בא (בפס' ח) - עד שיפוח היום ונסו הצללים.
ננסה לבאר את פשר השיח ביניהם, ואת תרגומו ליחסי עמ"י היום בשנת הס"ב - אך קודם לכך, נתייחס ליחוד נוסף שקיים השנה.
מדי שנה, נושק לו יוםֿ הזכרון ליוםֿ העצמאות. רגעי העצב וההתייחדות מפנים את מקומם לשעות השמחה והריקודים; מנגינת הקדיש הבוכיה, לובשת בגדי חג ובוקעת בשירי הלל.
אולם, אף כי שני ימים אלו חוברים בכל שנה איש אל אחיו, מ"מ - גבה טורא בינייהו, שונים הם זה מזה כשוני החורף מהאביב שלאחריו, כהבדל הלילה מהשחר שבעקבותיו.
השנה - לעומת זאת - פולשים הם הימים זה לתוך ממשלתו של זה, כאילו לא קבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה; יום ה' באייר שהסתיים - זהו האי יומא דקא גרים, יוםֿהעצמאות שבכח, לא היה השנה יוםֿה עצמאות שבפועל - אלא יום הזכרון שבפועל. התאחדו להם ממש כאחד, הזכרון שבפועל עם העצמאות שבכח, ונחשפה לפנינו משמעותו האמיתית של יוםֿהזכרון.

יוםֿ הזכרון ויוםֿ העצמאות, שני ימים שנקבעו על ידי האומה כימים שכאלו. כשם שתוכנו של יוםֿ העצמאות מתבאר ומתפרש באמיתתו רק בביתֿהמדרש ולא בשום מקום אחר - הקורא את חוק יוםֿ העצמאות שחוקקה הכנסת בשנת תש"ט לא ימצא בתוכו שום סממן רוחני - ברור הוא שהמושג הזה עצמאות יונק כולו מהתורה הגואלת, ורק בה מוצא הוא את משמעותו השלימה. עניינו של יום, ענינה של עצמאות ישראל, זה מצפים אנו ללמוד ולהבין רק בבית ֿמדרשנו; ואנו עוסקים לא רק ביום הזה - אלא במהלך השנה כולה, בלימוד והבנת מהלך גאולתנו ופדות נפשנו שמגיע לביטויו המוחשי ביסוד מדינתֿ ישראל.
אולם דווקא תוכנו של יוםֿהזכרון מעט מעומעם אצלנו, שהרי ביוםֿהזכרון - שלא כביוםֿ העצמאות - חשים אנו צורך, ואף יכולים אנו להשתתף יחד עם כל ביתֿ ישראל באופי הכללי שניתן לו, באזכרות, בהעלאת זכר הנופלים, עניינים שאינם זרים לבית המדרש; לא מדובר בבמות ולא בפטישים - אלא בצורת ציון מסורתית. אולם, דווקא בגלל זה יש צורך להעמיק יותר במשמעות היום הזה וקשרו ליום שבא אחריו, כי אולי התרגלנו להתייחס ליום הזה עפ"י המשמעות שהעולם נותן לו - כיום אבל, כיום של בכי ומספד על חורבן, חורבנן של משפחות. ומתוך כך נגזר הקשר המאד ראשוני ליוםֿ העצמאות - כמין ניגודיות שיש בה את ההמשכיות שיש בין חורבן לגאולה - גאולה מתוך גלות, תקומה מתוך חורבן. מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
דווקא השנה, שהתטשטשו התחומים - כאמור - כביכול נזדמנו ליום אחד, יוםֿ העצמאות הסגולי - עיצומו של יום, עם יוםֿהזכרון שבפועל, ושניהם - לפני יוםֿהעצמאות שבפועל.
דווקא השנה, מתאים יותר להעמיק בחיבור הזה שבין הימים, ולהבין שיוםֿ הזכרון איננו יום אבל. יוםֿ הזכרון הוא נשמת יוםֿ העצמאות, יוםֿהזכרון ויוםֿ העצמאות הם סיבה ותוצאה.
יוםֿהזכרון הוא קודם כל מפגש עם רוח ישראל, עם הגבורה הפנימית בישראל, עם מסירותֿ הנפש בישראל; ואותה מסירותֿנפש - היא זו שמסגלת את הופעת הנס הגדול של תקומת ישראל.
הגמרא (ברכות כ.) אומרת "קמאי, דמסרי נפשייהו אקדושת השם - איתרחיש להו ניסא". סדר הופעת הניסים בישראל - ויש סדר לניסים - הוא מתוך גלויֿ הרוח, מתוך מסירותֿ הנפש.
מסירות ֿנפש פירושה מסירת הנפש - שהיא תמצית כח החיים, וממילא בכלל זה מסירת כל ענפי החיים - למטרה, לתוכן ולמגמה; זוהי גאולת החיים משממונם, מהצד ההכרחי שבהם, מהיות החיים כולם הכרחים, דחפים, צרכים כחיי בע"ח - אלא יצירת חופש ומגמה, הפיכת החיים לדבר מגובש אחד. המושג של "מסירותֿ נפש", איננו מסתכם אך ורק ברגע אחד, בהתמסרות למיתה בפועל - אלא זו דרךֿחיים, התמסרות לאידאל של קידוש שם שמיים. וכמו שאומר הרב זצ"ל בעין אי"ה (שבת פט): "תכונת מסירות נפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו, כי אם אור ד' לבדו".
וכך הסביר ה"מעבר יבֹּק", שאף שהמגיד הבטיח למרן הבית ֿיוסף שיזכה למות על קידוש השם ואילו הוא מת על מיטתו - אעפ"כ, מת מתוך יחוד קוב"ה. כך התנהלו כל חייו של הב"י.
מסירותֿנפש על מה? על "קידוש השם". יש בעולם "שם", שעניינו הוא תוכן ומגמה, והשם הזה הוא קדוש ונבדל; זהו תוכן, שאיננו עוד תוכן פרטי בחיים - שאז, אם אתה נרתם אליו, ככל שהינך רותם את כוחותיך להוציא אותו אל הפועל, בה במידה הינך חונק ועוצר תכנים אחרים במציאות - אלא, זה השם התוכן שכולל את הכל, שעומד ביסוד הכל, שכל כוחות החיים הפרטיים מוצאים את חיזוקם ואימוצם דווקא מתוך ההירתמות לעול הזה - "עול מלכות שמיים". וא"כ - מתוך זה מופיע הנס, שהוא הסדר העליון של החיים, גילוי המגמה הא-להית בחיים הממשיים.
אמנם ביום הזה אנו נזכרים בקדושים, אולם לא כבכי ואבל גרידא - אלא מנסים אנו, במחיצתם, לשאוף אויר פסגות כזה של מסירות ֿנפש, עוצמה של חיים, מצד הכשרון הישראלי שלהם - ירושה מאברהם אבינו - וכל מה שיש בחיים ההוֹוִים שלנו במדינתנו בקוממיותֿ ישראל, אינו אלא ביטוי והתנוצצות של אותה מסירותֿ נפש של הרוח הישראלית.
ה' באייר הינו יום ההכרזה, היום בו אותה מסירותֿ נפש, אותה רוח, התגלתה בפועל - באומץ הלב - כנגד כל הסיכויים הריאליים; קמאי שמסרו נפשייהו אקדושת השם, ומתוך כך אכן אתרחיש להם-לנו - ניסא.
בסוף אורות ארץֿ ישראל, אומר הרב: "בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים, אל מצוות ד' כולם. הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. זו היא האש הזו, וזו היא תשוקת ארץֿ ישראל..."
תשוקת ארץֿ ישראל, היא תשוקה לחיות את המצוות כולם. "אש תמיד תוקד על המזבח". כל האש שאנו מביאים מצדנו, אותה שלהבת שבוערת בלב כל אחד, אותם רשפים שמתגברים בלב הצדיקים ובלב כל אלה שרוצים להיות צדיקים - אותה אש לא מתחילה מאיתנו. זו אש המצוות, זו אש הציווי, אש הצוותא; כשאנו איננו בארץֿ ישראל, אנו איננו בבחינת מצוּוים. אנו לא בבחינת אנחנו. הרצון להיות בארץ, לחיות אותה, זה הרצון להיות מה שאנו. כי כל מהותנו היא להיות מצווים, ומתוך כך - להיות עושים. בחו"ל - "הציבי לך ציונים". מצווים להיות מצווים. גם יהודי בחו"ל מצווה לעלות לארץ, מצווה להשתוקק לארץ. אנו איננו מבודדים אידיאל מסוים, ומוציאים חלילה אותו מפרופורציה; תשוקת ארץ ישראל אינה תשוקה לדבר אחד. כשאדם משתוקק לדבר אחד, הרצון שלו בד"כ מאפיל על כל שאר העניינים. תחביב מסוים שמגביר את היחס לפרוסה מסויימת במציאות, מחשיך את שאר המציאות. לא כך התשוקה לארץֿ ישראל - שהיא התשוקה להכל. והביטוי שהרב משתמש בו כאן כמה פעמים, הוא "אש" ו"רשפים".
תכונת האש - שלוקחת חומר, שהוא מצד עצמו נוטה כלפי מטה, בעקבות כח הכבידה שבו, והיא משחררת אנרגיה מהחומר, מורה את הכיוון למעלה; מוציאה מההשתפלות כלפי מטה - מהכניעה, מה"ארץֿ כנען". האש הזו איננה שורפת, איננה מכלה - אלא מאירה, ורצונה לטוטאליות מוחלטת של הארה א-להית על פני כל שטח החיים. זוהי אש מסירותֿ הנפש, והיא היא אותה האש שבעירתה מהווה את מוקד שיר השירים כולו: "רשפיה רשפי אש שלהבתֿיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - את אש האהבה.
לאש הזו - "אש תמיד תוקד על המזבח" - שבאה מלמעלה, ואנו מצדנו מנסים להגביר אותה - יש מידות שונות של גילוי. המגילה התחילה בכמיהה אדירה. כנס"י עורגת לדודהּ עריגה בלתי פוסקת, אולם יודעים אנו כי בגילוי החיצוני - לא כל העיתים שווים.
לצערנו, כלפי חוץ - מבחינים אנו באש שהתעמעמה, התלהבות השמחה שהיתה בעם בשנים הראשונות פחתה, נעשו בשנים האחרונות פעולות נוראיות על ידנו ביחסנו אל הארץ.
ריבונו של עולם יודע את כנסת ישראל. וכשריבונו של עולם פונה אלינו, הוא אומר לנו להיראות מחגווי הסלע, מסתר המדרגה. ישנם במציאות שני מישורים של התקדמות ועילוי, ישנם סלעים וישנן מדרגות. סלעים - הינם הדומם, הטבע. אין בו התקדמות נראית לעין, עומד על עמדו. "וזרח השמש ובא השמש" - חוקיות קבועה וחוזרת על עצמה. אבל יש בתוך הסלע - "חגווי סלע", פנימיות ונשמת הטבע. ושם הטבע הולך ומזדכך, הולך ומתעלה.
מדרגה - כבר משמשת את האדם להליכה, להתרוממות. בד"כ נבנית ע"י בני אדם לצורך עליה. האדם לא עומד על מקום אחד. האדם עולה על המדרגה. מדרגה אינה כבש - אפשר לעלות בכבש, כמו במזבח. על הכבש האדם עולה עלייה רציפה, הכבש חלק ואתה עולה. במדרגה - יש קטיעה בעלייה. האדם עולה מדרגה, ולאחר מכן עומד. עולה - ועומד. נבנית מדרגה - והיא צריכה להתבסס. שוב נבנית מדרגה - ושוב מתבססת. כל מעבר בין מדרגה למדרגה, משאירה את העולה תלוי באוויר. מאבד את המדרגה הקודמת, אבל עדיין לא ביסס את המדרגה החדשה. תהלוכות עמ"י, הן תהלוכות במדרגות. ריבונו של עולם רואה את הזמן שאנו עומדים תלויים ובאוויר, והוא קורא אלינו ואומר לנו "מסתר המדרגה", מאותה נקודה פנימית. על המדרגה כלפי חוץ, על העצירות, כל אחד - לצערנו - יכול להצביע. את הנפילות לא קשה לראות. אבל המדרגה הזו, יש לה סתר. יש פנימיות. יש הבנה פנימית, שיודעת לפרש את פשר העמידה באויר, את פשר הנסיגות לכאורה - ולראות בכל ההיסתוריה מהלך אחד, שחורז את הכל. והוא קורא לנו. אבל אנו לא תמיד שומעים את אותה קריאה, או לא תמיד יודעים לענות לאותה הקריאה. ולפעמים אנו אומרים "סֹב... לך דודי", הכרם שלנו סמדר. ישנם מפרשים, המסבירים כי הכרם הינה דימוי לאהבתם, ולא תמיד יש לנו אמון בקריאה הא-להית הקוראת בראש הרים, פחדים וחששות מלווים אותנו, הכרם עדיין בוסרי - סמדר, אינו ראוי, מוקדם מדי, לא העת, שועלים מחבלים - בעיות ותירוצים שונים ומשונים. ואז, יוצאת התשובה המזעזעת לקריאה הא-להית: "סֹב... לך דודי" - שולחת הרעיה כביכול את דודה למקום ממנו הגיע - ההרים, משם הגיע בדילוג - ומוסיפה ומכנה אותם - "הרי בתר". יש כביכול בתרון - תהום, שמפרידה וחוצצת; אך גם היא - בחולשתה - יודעת, כי אך זמני הוא חוסר ההענות "עד שיפוח היום ונסו הצללים".
רבש"ע קורא לנו, עם כל הבעיות, עם כל הנסיגות - מחגוי הסלע, מסתר המדרגה - ותפקידנו להניס את הצללים, להמשיך את אש התמיד שבאה מלמעלה, את רשפי אש האהבה.
אנו, בני הישיבה, צריכים לדעת שמסירות ֿנפש איננה רק התמסרות למיתה בפועל, בהתעלות והקרבה של רגע אחד; אלא - זו דרך חיים, בנין נפשי שלם של רוח, התמסרות לאידאל הגדול של קידוש שם שמיים.
יחשב כל אחד מאיתנו חשבונו, עד כמה מגיעה מידת שייכותו לתורה, לרוח - לא כשייכות של תחביב, לא כשייכות לעניינים המנעימים את החיים - אלא הידבקות מוחלטת, מסירות נפש, שייכות פנימית עמוקה לתקומת התורה, רצון אדיר להוציא אל הפועל אידאל זה, שהוא מרכז החיים.
מס"נ זו תתן לכל חיינו ערך אחר - לא חיים של הכרח, של דיעבד - אלא חיים חופשיים, בחיריים, חיים שבאמת נשמח בהם ונתענג עליהם, כי נמצא בתוכם את הפנים, את העיקר. מלאי גבורה שכזו, נשמח במדינתנו לא רק ביום הזה - אלא בכל יום, שאלות ותהיות על מאורעות כאלה ואחרים שלצערנו מתרחשים בה, יתבטלו ויתמוססו אל מול הטיהרא הגדולה שאנו זכינו להיות בה; ספיקות ופחדים ייעלמו למול הוודאות הגדולה של שם ד' הנקרא עלינו, ונזכה יותר ויותר להיות בעלי עיניים הרואות אור חדש על ציון.
עוד בנושא דרכי הגאולה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il