ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חודש תמוז - שני אופנים לבֶּכִי

דף הבית בית מדרש מדורים מגד ירחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תש"ע

חודש תמוז - שני אופנים לבֶּכִי

גליון מס' 129



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

"אַשְׁרֵי הַמַּקְשִׁיב הַטָּהוֹר אֲשֶׁר יַקְשִׁיב אֶת בַּת-הַקּוֹל שֶׁל כָּל הַיְצוּר הַקּוֹרֵא מִתּוֹךְ מַעֲמַקָּיו לְהִתְגַּלּוּת בְּהִירָה עֶלְיוֹנָה, טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה. אוֹרוֹ-שֶׁל- מָשִׁיחַ נָתוּן בְּכִלְאֵי הַיִּסּוּרִים שֶׁל עָמְקֵי הָעֳמָקִים, וּבְעֵת קֵץ גְּאֻלָּה... יֻקְשַׁב אוֹתוֹ הַקּוֹל הָאַדִּיר וְהֶחָזָק, 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ'. וְהַקּוֹל עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה בִּתְכוּנוֹת חַיִּים וּמַעֲשֶׂה, בִּתְכוּנוֹת רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה, בִּתְכוּנוֹת הֲמוֹן גּוֹיִים וְרוּחַ עָרִיצִים, בִּתְכוּנוֹת נְפָשׁוֹת כְּמֵהוֹת, עוֹרְגוֹת וּמְקַוּוֹת, בִּתְכוּנוֹת חוֹלְמֵי-חֲלוֹמוֹת כּוֹעֲסִים וּמִתְקַצְּפִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי יִשּׁוּב וּמְתִינוּת, בּוֹנִים וּמְשַׁכְלְלִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי קדֶשׁ מַשְׁקִיפִים וּמְקַוִּים, פּוֹעֲלִים וְצוֹפִים יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה, וּמִכֻּלָּם יַעֲלוּ וְיִגָּלוּ זִרְמֵי אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים שֶׁל הַמַּעֲמַקִּים, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים אוֹתָהּ הַתְּשׁוּעָה הַמְנַחֶמֶת: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'". (אורות / ישראל ותחיתו / לב)


חודש תמוז - שני אופנים לבֶּכִי
במבט ראשון נדמה כי חודש תמוז, החודש הפותח את ימי החורבן, מכיל בתוכו את כל המרכיבים שבכוחם להביא אותנו לידי בכי: תחילתם של ימי 'בין המיצרים', ולהבדיל - מזג אוויר לוהט, תחושת ליאות הנלווית לסוף שנה. אף שמו של החודש, 'תמוז', - כשמו של אליל בבלי קדום - אינו תורם להרגשה הטובה. עם זאת, במדרשי חז"ל רבים (מדרש תנחומא תצוה, ח; מדרש תהילים, יט ועוד) מצוין קשר מהותי בין חודש תמוז לבין התעצמות האור בעולם (המגיע לידי מיצוי מקסימלי בתקופה זוּ בה מגיעה השמש לשיא זריחתה והימים מתארכים) - דבר המרמז על המורכבות הקיימת בחודש תמוז, בו חושך החורבן ואור השמש מתערבים זה בזה.
בספר יחזקאל (פרק ח), מסופר על הנביא המתהלך בירושלים ורואה את "התועבות... אשר בית ישראל עושים". בין השאר הוא נפגש עם "נשים יושבות מבכות את התמוז" - אליל בעל עיני עופרת, אשר דרך עבודתו הייתה על ידי הבערת אש בסמוך לו, מה שגרם לאשליית דמעות-בכי הזולגות מעיניו. מחזה זה עורר פולחן בכייה קולקטיבית אצל הנוכחים כזכר ל'אל השמש' אשר בכיו היה, על פי המיתולוגיה האלילית, בחודש תמוז (מורה נבוכים ג, כט). היינו, בחודש תמוז אנו נפגשים עם תפיסת עולם פאגאנית המשעבדת את חיי האדם לתופעת הבֶּכִי, בֶּכִי הקשור באופן כֹלשהוא אל אור השמש.
מהו אם כן הבֶּכִי? כאשר מתקיים מפגש עם מציאות 'גדולה' כאורה הבוהק של השמש - מסך יורד, העיניים מתלחלחות ומתכסות בערפל, נוצרת אפשרות להתכנסות פנימית המסייעת לקלוט את האור העצום. כאשר נפגש האדם עם מציאות רגשית הגדולה ממידותיו - שמחה אדירה או להבדיל צער גדול - מגירות העיניים דמעות. הקב"ה טבע באדם מנגנון ביולוגי העוזר לעכל תחושות נפשיות קיצוניות, המסייע לקלוט, דוקא עקב הצמצום, את האור הגלוי בבשורה הטובה או החבוי בבשורה הרעה.
שתי צורות להתמודדות עם ה'תמוּזִיוּת'. שתי תפיסות עולם המתעמתות עם הארתה הכבירה של השמש, קרי, עם גודלה האינסופי של המציאות הנחשפת לעיני האדם, ולעיתים אף בצורתה השלילית. האחת, היא הדרך האלילית המשתקפת בפולחן התמוז: חוסר אונים, עין רעה, ייאוש, פסימיות, בכי כמטרה , בכי לשם בכי - "ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו (של הזמן) - רבות ומתמידות" (מלבי"ם איוב ב, יא). אך הדרך השנייה היא הדרך הישראלית: הבכי כאמצעי , ההבנה כי "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד) - המציאות בכללה הינה מלאת אור ואילו רגעי החושך, רגעי החורבן והבכי, הם רק אמצעי לחשיפת הטוב הפנימי המסתתר, חומות חיצוניות הקורסות כדי להצמיח מתוכם עולם טוב יותר, ירושלים עליונה יותר, - ו"לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" (זוהר תצוה, עמ' קפד).
דוקא בחודש תמוז, בו יוצאת חמה מנרתיקה ובו מצאו עובדי האלילים פורקן לתחושת ייאושם ותסכולם - בחודש זה משכיל עמנו להתמודד עם מציאות החורבן. התמודדות מתוך הבנה, כי לעיתים כדי להגיע אל האור הגנוז יש לעבור דרך תקופת אפילה, ודווקא מזרעה של לאה בעלת 'העינים הרכות' מרוב בכי (על פי מדרש תנחומא ויצא, ד) ובליווי בכייה של רחל הממאנת להינחם על בניה (על פי ירמיה לא, יד) - צומח משיח מזרע בית דוד,
"וּמִכֻּלָּם יַעֲלוּ וְיִגָּלוּ זִרְמֵי אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים שֶׁל הַמַּעֲמַקִּים, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים אוֹתָהּ הַתְּשׁוּעָה הַמְנַחֶמֶת: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'" (ישראל ותחיתו, לב).~
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il