כבר משחר בריאתו ניצב המין האנושי בפני אתגר ה'לעובדה ולשומרה'. מחד דורש מאיתנו הקב"ה לעבד, לפתח ולשכלל ומאידך לשמר להיזהר ולרסן את כוחנו . כבר קין והבל ניסו לאמץ את פתרון 'שתי תרבויות לשני בנים', האחד רועה צאן - משמר ואינו יוצר, ואלו אחיו איש הפיתוח, הבירוא, החריש והיצירה. וכידוע לכולנו חלוקה זו לא הצליחה להאריך ימים, ובורא העולם הודיע לכולנו כי כל אחד ואחד מאיתנו הוא המעבד והוא המשמר גם יחד.
את האחריות על הבריאה כולה אין הקב"ה מסיר מכתפינו מאז נבראנו. אדם הראשון מגדיר את בעלי החיים, תפקידם ועניינם בעולם והוא הקורא להם בשמות על פי הבחנתו ועומק התבוננותו. אף את הצלת עולם החי ואבטחת המגוון הביולוגי והאיזון האקולוגי מטיל הקב"ה על נח ואינו דואג לכך בעצמו בבחינת "זה העניין שלך", "אתה שומר העולם", "אתה נזר הבריאה ולפיכך אתה הנך האחראי לנתיניך".
חכמי הסוד מגדילים בהטלת אחריות הבריאה ויצוריה כולם על האדם, ודורשים הם מאיתנו לעסוק בפרק שירה בכל יום. מצווים אנו להאזין ולפצח את שירתו של כל נברא ונברא ולתת לכל אחד את מקומו הראוי לו בתזמורת העולם.
אל פסגת האחריות ועיצוב סדר היום חובק הבריאה כולה, מצעידנו קוממיות הרב זצ"ל בבואו לשרטט את דמות דיוקנו של האדם השלם: "...ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן העולם הבא" (אורות הקודש ב', עמ' תמ"ד).
על שני נדבכים משתיתים אנו את עולמנו הסביבתי: על נדבך האחריות מחד, ועל נדבך אהבת ה' מאידך. נדבך האחריות תובע מכולנו ענווה אל מול אוצרות הטבע אשר הפקיד הבורא למשמורת וניצול חכם בידינו, אותם נצרוך בתבונה ובחסכנות, ונפתחם רק בפיתוח בר-קיימא ענוותני וחכם, בבחינת "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז').
נדבך אהבת הבורא מציג בפנינו את ההתבוננות בבריאה וחקר עוצמותיה כאחת הדרכים המרשימות והמבטיחות לידיעתו ואהבתו של הבורא, וממילא למפגש עמו, עם עוצמותיו ומידותיו: "...והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ב').