ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר חבלי משיח

דוד ובת שבע - הספור שלא שמעתם

הרמב"ם סבור שאוריה החתי היה גוי; וממילא ה"נשואים" שלו עם בת שבע היו אסורים וחסרי תוקף. צריך להבין את כל השתלשלות העניינים סביב הפרשיה באופן אחר; ויש לכך סימוכין בכתוב ובמדרש.
33614
לחץ להקדשת שיעור זה
מקריאה פשוטה של סיפור דויד ובת שבע משמע שדויד המלך בא על בת שבע בעת שהיתה אשתו של אוּרִיָּה החתי. אולם כאשר מתעמקים בפרשיה מתגלים בה פרטים רבים המראים הבנה נוספת ולפיה מסופרים בפרשייה שני סיפורים במקביל. הסיפור האחד, הספור שמצידו של דויד, ולפיו אוריה היה גוי חתי (פשוטו של הכתוב!) וממילא הנישואין שלו עם בת שבע היו אסורים וחסרי תוקף. ומתחילה ה' הסכים עם דויד, ולכן לא מחה בו מייד כאשר נשא את בת שבע לאחר מות אוריה. ואילו הסיפור השני מתעורר רק לאחר לידת בנם הראשון של בת שבע ודויד, והוא הספור שמצד משפחת אביה של בת שבע, ולפיו הנישואים לאוריה היו תקפים, ודויד נתבע בדיני שמים משום שמשיקולים מיוחדים היה עליו להפריד בין אוריה לבת שבע באופן שיתחשב בדעת משפחת אביה.
הרמב"ם הכריע כהבנה שאוריה היה גוי חתי, וכמובא בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): "ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב". גר-תושב הוא גוי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נוח, אך אינו מקבל עליו את המצוות שבן ישראל חייב בהם, ונישואיו עם בת ישראל אסורים וחסרי תוקף. במאמר הנוכחי נשתדל לדייק בכתובים ובמסורות שמצויות בחז"ל ולהשלים את הבנת הפרשיה. המאמר יהיה ארוך מהרגיל ויכיל שלושה חלקים.

חלק א: התכנית לנישואי דויד ובת שבע
התכנית להולדת שְׁלֹמֹה
הפרשיה מקצרת בהבאת פרטים חשובים להבנת הצד של דויד, ויש לדלות אותם ממקומות אחרים. כבר בספר שמואל (ב ז) מסופר שדויד רצה לבנות את המקדש, אך הקב"ה שלח את נתן הנביא להודיע לו שהוא לא יבנה אותו בגלל המלחמות הגדולות שהוא עשה. ובספר דברי הימים (א כב, ח-י) מובאים פרטים נוספים בענין אותה הנבואה: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד היו כבר ילדים, אולם הוא הבין מתוך דְּבַר ה' שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. שְׁלֹמֹה הוא שם שקשור לשם שָׁלֵם, שמה הקדום של ירושלים; ודויד העריך שהבן שיתאים למשימה צריך להיות קשור לירושלים. לפיכך, הוא חיפש אישה ירושלמית, שתוליד לו בירושלים את הבן המיועד. דְּבַר ה' על הולדת שלמה הוא המפתח להבנת הפרשיה, דויד לא קיים אותו באופן מכובד, ובכך הוא מואשם בחטא בת שבע: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'". דְּבַר ה' היא נבואה כמבואר בתחילת ספר שמואל "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ", ומעשי דויד גרמו לביזיון הנבואה על הולדת שלמה, וכפי שיתבאר לקמן.

הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...
הכתוב מספר שדויד היה על הגג וראה משם אשה רוחצת. ואמנם כפי שהתבאר עוד לפני שדוד ראה אותה, הוא חיפש אשה ירושלמית שתלד לו את שְׁלֹמֹה שיבנה את המקדש.דויד שלח לברר מי האשה, וכאשר מתעמקים בתשובת השליח מתברר שהשליח כבר העיר לדויד בעבר על הבעייתיות שבנישואי בת שבע לאוריה החתי (שמואל ב יא, ג):
"וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:"

המענה פותח במילה "הֲלוֹא"! ומשמע, שעניינה של בת שבע ידוע וכבר הועלה בעבר בפני דויד. כמו כן התואר הארוך "בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי" הוא תיאור חריג. בתנ"ך מצוי התואר "פלונית בת אלמוני" לגבי אישה פנויה, והתואר "פלונית אשת אלמוני" לגבי אישה נשואה, והתואר שתיאר השליח הוא חריג והוא יצירת 'כלאיים' בין שני תוארים (וכבר העירו על כך בפירוש 'דעת מקרא'). בפירוש כלי יקר (לר"ש לאניאדו), מוזכר מדרש שמתוכו אפשר לדלות ביאור לכתוב :
"כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד. וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

לפי פשטות המדרש, לאחר שדויד הפיל את גלית הוא רצה לכרות את ראשו, והוא נזקק לעזרת אוריה החתי שהיה גוי, ובתמורה התיר לו דויד לשאת בת ישראל. אך קשה להבין את המדרש כפשוטו, שהרי לא מסתבר שנושא הכלים של גלית יציע מיוזמתו להראות כיצד מסירים את הכובע, וגם לא מסתבר שידרוש כתמורה שיתירו לו לשאת בת ישראל. הקושי שבמדרש הוא קושי מכוון, והוא מצריך אותנו להבין שהמדרש משתמש בשפה סמלית. מדרש זה שייך לסוג מדרשים שנוטלים מאורע מזמן מסוים ומעבירים אותו לזמן אחר, ובכך הם משלימים פרטים שנצרכים להבנת הכתוב.

המדרש מרמז שמשרתי דויד כבר פנו אליו בעבר שיפעיל את סמכותו ויפריד בין אוריה ובת שבע. ודויד נמנע משום שהיה זקוק לאוריה החתי כדי להשיג ניצחון מוחץ במלחמה. דויד היה מצוי אז בשלב השני במלחמה מול בני עמון, ואוריה החתי ואליעם בן אחיתופל היו ביחידת הגיבורים של דויד (שמואל ב כג). אילו דויד היה כופה הפרדה בין אוריה החתי לבת שבע, הוא היה עלול לגרום לתסיסה בצבא ולהפסד הניצחון. דויד העדיף לשתוק על אף ש'שתיקתו' מתפרשת כמתן 'אישור לנישואים' לאוריה החתי, וזאת כדי להשיג את הכתר שבראש מלך בני עמון. והמדרש מרמז לכך ומתאר באופן סמלי מצוקה דומה, שדויד היה שרוי בה כביכול בעבר בעת שרצה להסיר את כובע גלית.
האיסור להתחתן עם חתי הוא ידוע ומפורש בתורה 1 , אלא שאוריה סמך על אחיתופל הסבא שלה שהשיאו לו אותה. אחיתופל היה נחשב אז בעיני העם גם כמבין בעניינים תורניים - "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים" (שמואל ב טז, כג). אחיתופל אמר, שלנישואים של בת שבע לאוריה החתי אין תוקף עצמי לפי תורת ישראל; אך הם תקפים על פי חוקי בני נוח שנהוגים בין הגויים (החוק האזרחי), וגם התורה מכירה בחוקי בני נוח. אלא ששיטת אחיתופל אינה נכונה במקרה זה משום שהתורה אינה מכירה בנישואים של גוי עם בת ישראל.
ובכל אופן, לאחר שדויד ראה את בת שבע ושלח לברר אודותיה, עוזריו העירו לו שכעת מתברר שהסכמתו שבשתיקה מביאה לכך שאשתו הפוטנציאלית נתונה בידי גוי. העוזרים ניצלו את ההזדמנות, והציעו לו שישלח אותם לשוחח עם בת שבע ולהבהיר לה את גודל האיסור שהיא מקיימת, ואת המעלה שתזכה לה אם תסכים להינשא לדויד וללדת לו את שלמה שיבנה את המקדש.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו...
דויד הסכים, ושלח אותם להביא אותה. במקומות אחרים בתנ"ך כאשר השליט לקח אשה בכפייה מופיע רק הפועל של לקיחה: ("וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה"; "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"; "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ"; "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר"). בכתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו..." יש סתירה פנימית. הוא מתחיל ב"וַיִּקָּחֶהָ" שמשמעותו לקיחה בכפיה, ומסתיים ב"וַתָּבוֹא אֵלָיו" שמשמעותו ביאה מרצון. הכתוב מגלה, שהעוזרים של דויד כפו את בת שבע ללכת עימם. ולאחר מכן הם שוחחו שיחות נפש ושכנעו אותה לבטל את הנישואים האסורים לאוריה החתי. ולבסוף, היא השתכנעה ובאה מרצונה אל דויד.
אך כדי לוודא שכוונת דויד היא אמיתית ביקשה בת שבע מדויד שישבע שהנבואה תתייחס אל הבן שייוולד לו ממנה. השבועה הזו מוזכרת במקום אחר (מלכים א א, יז): "וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱ-לֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי". אין זה מובן מדוע דויד הוצרך להישבע לבת שבע. אולם כאמור, השבועה נעשתה לפי דרישתה, ומשום שרצתה לברר שכוונת דויד היא אמיתית! דויד ובת שבע היו סבורים מתחילה שהשבועה תתייחס לבן הראשון שייוולד להם, אולם לאחר שהוא נפטר הם הבינו שהיא מתייחסת לבן השני.

התכנית להשגת הסכמה ציבורית לנישואין
ניתן לומר שה'נישואין' של בת שבע לאוריה נבעו מאהבה. אך מסתבר, שהם נבעו בעיקר מיוזמה של אליעם ואחיתופל. אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו חברים ביחידת הגיבורים של דויד. אשתו הראשונה של אוריה מתה עליו והוא נותר עם ילדיו הקטנים (רד"ק שמואל ב יב, א). מסתבר, שאוריה תכנן לחזור מן המלחמה כדי לטפל בילדיו הקטנים. אליעם סיפר על כך לאביו אחיתופל; וזה הציע לו שיאמר לבת שבע לגמול חסד עם האומה הישראלית. היא תינשא לאוריה החתי ותטפל בילדיו; וכך יוכל אוריה להתפנות לצבא. אחיתופל טען שהתורה התנגדה לנישואים עם חתי רגיל, אך חתי שמשרת בצבא ישראל נחשב ל'ישראלי', והתורה אינה מתנגדת לנישואים שכאלו; והם אמנם חסרי תוקף על פי תורת ישראל אך הם תקפים לפי חוקי בני נוח. אחיתופל ואליעם שכנעו את בת שבע, והיא 'נישאה' לאוריה החתי וטיפלה בילדיו; ואוריה חזר למלחמה. אמנם לדעת הסנהדרין, התורה שוללת נישואים עם גוי ואפילו הוא בצבא ישראל, ובת שבע אינה נחשבת לנשואה לו גם לפי חוקי בני נוח.
ובכל אופן, כעת בת שבע רצתה לפרוש מאוריה החתי, ואילו היא היתה מודיעה שהיא פורשת ממנו, הדבר היה נחשב לגירושין בדיני בני נוח 2 . אולם אם סמוך לכך דויד היה נושא אותה, אחיתופל ואליעם היו טוענים שאוריה היה בצבא הרחק מביתו; ודויד ניצל זאת לרעה ושידל את בת שבע 'להתגרש' ממנו. הם היו מתסיסים את הצבא כנגד דויד ודויד חשש מכך. העוזרים הציעו לבצע 'גירושין לפי חוקי בני נוח', ולהאשים את אוריה בגרימתם. לשם כך צריך היה להזמין את אוריה החתי לשוב לביתו, ולגרום למריבה שאוריה יואשם בגרימתה, ושבעקבותיה בת שבע תודיעה שהיא פורשת ממנו. ואז יוכל דויד יוכל לשאת את בת שבע בלא שהצבור יקטרג עליו.
ראוי היה להמתין עד לביצוע 'הגירושין האזרחיים'. אך העוזרים חששו שאם ייוודע בעתיד שהם עיכבו את הנישואים עד לביצוע הגירושין האזרחיים יתפרש הדבר כהכרה של חכמי ישראל בשיטת אחיתופל שהנישואים האזרחיים האלו תקפים גם לפי דיני התורה. לפיכך הם הורו שעדיף שדויד יישא אותה לפני 'הגירושין האזרחיים', ורק אם היא תהרה ויהיה צורך בהשגת הסכמה ציבורית לנישואי דויד ובת שבע, יקראו לאוריה מן הצבא ויבצעו את הגירושים האזרחיים. ולאחריהם דויד יישא את בת שבע באופן גלוי, והצבור יחשוב שבת שבע הרתה לדויד לאחר הנישואים הרשמיים. המריבה תוכננה להיגרם בענין רחיצת רגליו של אוריה, וכפי שיתבאר לקמן.
בת שבע הזהירה את דויד, שיתכן שאחיתופל יגלה את התרמית ויתסיס את הצבור ויגרום למרידה, ועדיף לקרוא תחילה לאוריה וליזום את המריבה ורק לאחריה יישא אותה דויד 3 . וכאן נכשל דויד, הוא הסכים עם עוזריו שלא להמתין ונטל על עצמו סיכון. לכאורה, דויד רצה להזדרז בקיום דְּבַר ה' בענין הולדת שלמה, אך נטילת הסיכון יוצרת רושם שהוא עירב בכך גם מניע אישי.

אביגיל הנביאה - והתקנה שהיא הנהיגה
בעבר, כאשר אנשי דויד פנו לנבל הכרמלי וביקשו תמורה להגנה שסיפקו לו; נבל ביזה אותם ואת דויד ואמר "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". לאחר מכן ה' המית את נבל; ודויד הציע לאביגיל הכרמלית להינשא לו לאשה. היא הסכימה וענתה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי". רחיצת רגלים של מישהו אחר יש בה השפלה, והיא מתאימה לשפחה. אך אביגיל רצתה לרומם את קרנם של דויד ושל אנשיו; ולהראות שכל אחד מהם הוא כמו שר חשוב; לפיכך, צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו. אביגיל הכרמלית היתה נביאה ואישה חשובה ועשירה, וכוונתה אמתית. דויד קיבל את דבריה, ונשא אותה לאשה. וכמו כן החליט לרומם את מעמדם של חייליו, וקבע שכל אחד מאנשיו צריך לנהוג כך בביתו. וצריך שאשתו של כל אחד מהם תרחץ את רגלי בעלה. חכמי ישראל ראו את מכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל הכרמלית כהדרכות לכל ישראל; אך פשוט שהיו נשים שסירבו לעשות זאת, ובעליהן ויתרו ולא דרשו זאת (כמבואר בהערת השולים 4 ). ומסתבר שכך היה גם בימי דויד.
העוזרים הציעו שדויד יקרא לאוריה מן הצבא, ויורה לו לחזור לביתו ולרחוץ את רגליו; ויחד עימו תגיע משלחת של כבוד. המשלחת תטעה את אוריה ותאמר שכוונת דויד היתה ל'רחיצת רגלים' בפניהם כהערכה לפועלו במלחמה. אוריה ידרוש מבת שבע שתכבד אותו בפני המשלחת; ושהיא תרחץ את רגליו בפניהם. אולם בת שבע תאמר לו שהדרישה הזו משפילה אותה; ולכן היא מחליטה להתגרש ממנו ולעזוב את הבית. והצבור יתמוך בצעדיה, שכן גם אם ראוי שבת שבע תרחץ את רגליו, מדובר בפעולה בעלת אופי אישי שנעשית בצניעות ולא בפרהסיא. הציבור יהיה סבור שהגירושין נעשו באשמת אוריה החתי. ודויד יוכל לשאת את בת שבע ללא חשש מתסיסה בצבא.


חלק ב: ההסתבכות בתכנית
התקלה בתכנית
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי". בת שבע לא הוצרכה להצפין את המידע על הריונה; מפני שמדובר היה בתכנית ידועה מראש, שהשליחים היו היוזמים שלה. דויד הורה ליואב לשלוח אליו את אוריה. כשאוריה הגיע, דויד שאל אותו אודות אירועי המלחמה; ולאחר מכן אמר לו: "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ!", ומשלחת של כבוד ליוותה אותו - "וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ". אולם אוריה לא נהג כצפוי, ונותר לישון יחד עם חיילי דויד בפתח ארמונו. דויד שאל אותו מדוע, ואוריה ענה:
"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!"

אוריה הסביר, שהוא נוהג במידת חסידות; וכל עוד ישראל מצויים במחנה מלחמה, הוא מחמיר על עצמו ואינו רוצה לשכב עם 'אשתו', ואף נשבע בחיי המלך שלא יעשה זאת. ואמנם דויד לא רצה שאוריה ישכב עם בת שבע, אלא שיבקש מבת שבע לרחוץ את רגליו כדי שזו תריב איתו; אלא שדויד לא יכול היה לגלות זאת. דויד השאיר את אוריה יום נוסף, אולם אוריה לא ירד לביתו. התכנית ל'גירושין האזרחיים' נכשלה! בעקבות זאת דויד שלח בידי אוריה עצמו מכתב סודי אל יואב שר הצבא: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת".

הצידוק הפנימי של דויד
אוריה החתי 'חִדֵּש דבר' בתורת ישראל; הוא נהג מנהג חסידות ונמנע מלשכב עם 'אשתו' בזמן שצבא ישראל מצוי במלחמה. הוא היה יכול להצניע את החידוש שלו, ולרדת לביתו ולראות את שלום אשתו ושלום ילדיו, ולשהות שם בלילה ולנהוג בחסידותו ולא לשכב עם 'אשתו'. אך הוא רצה שהחידוש שלו יתפרסם כדי להורות אותו לרבים, ולכן נשאר ללון עם חיילי דויד בפתח ארמון המלך. אלא שחידוש תורה זה חייב אותו מיתה - מפני שהוא היה גוי!וכן מבואר ברמב"ם (מלכים י, ט):
"גוי שעסק בתורה חייב מיתה , לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד... או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שָׁבַת, או חִדֵּש דבר , מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג."

'חִדּוּש דבר בתורת ישראל' נחשב אצל יהודי למעלה יתירה; אך הוא נחשב אצל גוי לעבירה המחייבת 'מיתה בידי שמים'. ודויד החליט 'לעזור לשמים' להמית את אוריה.
גם סגנון דבורו של אוריה החתי סייע להחלטה הזו. אוריה ציפה שכולם ינהגו לפי מנהג החסידות שלו, והיה סבור שדויד זלזל במנהגו ושלח אותו לשכב עם בת שבע; ואילו יואב שר הצבא שהיה בשדה הקרב נהג בפועל כמנהג הזה. אוריה החליט שיואב ראוי להיות למלך על ישראל; ושצריך לפגוע בסמכותו של דויד. מן הראוי היה שאוריה יענה לדויד - "*וְעַבְדְּךָ יוֹאָב *וַעֲבָדֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים...". אולם אוריה ביטל את סמכותו המלכותית של דויד, והתריס בפניו: " וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?!...".

דויד החשיב את ההתרסה של אוריה ל'מרידה במלכות', שהמלך רשאי להרוג עליה בחרב; והדבר הצטרף ל'חיוב המיתה בידי שמים'. לפיכך, דויד החליט 'לעזור לשמים' להמית את אוריה החתי. והוא הורה ליואב להציב את אוריה במקום מסוכן וליטוש אותו בסערת הקרב. בכל אופן, היה אסור לדויד לעשות כך, ואם רצה דויד לדון את אוריה כ'מורד במלכות' היה עליו לדון אותו בפני הסנהדרין.

יואב מונע מדויד מלבוא בדמים
מצב דומה ארע כבר בעבר אצל נבל הכרמלי שהתריס כלפי דויד. דויד החליט שנבל נחשב ל'מורד במלכות' ורצה להורגו. אולם אביגיל הודיע לו שהדין הזה הוא דין מפוקפק 5 , ומנעה מדויד "מִבּוֹא בְדָמִים"; ובסופו של דבר נבל מצא את מותו באופן אחר.
אף כאן, יואב קיבל את פקודת דויד, אך חשש לקיימה כלשונה. אם הוא היה פוקד על החיילים לנטוש את אוריה בסערת הקרב - יואב ודויד היו עלולים להיחשב 'באים בדמים'. לבד מכך, יואב היה מעורר עליו את זעם החיילים, והם היו מאבדים את אמונם בו. לפיכך, יואב הסתפק בהצבת אוריה במקום מסוכן ביותר. החלטה שיש בה צדק ללא קשר למכתב, משום שאוריה היה ביחידת גיבורי דויד וראוי שיוצב במקום מסוכן. בסופו של דבר ארע שאוריה החתי היה אשם במיתתו משום שטעה בשיקול דעתו ורדף אחר חיילי האויב עד החומה, וזו טעות שאפילו חייל פשוט לא היה אמור לטעות בה 6 . יתכן שה' סיבב שאוריה יטעה בשיקול דעתו משום שכפי שהתבאר הוא היה חייב מיתה בידי שמים. ובכל אופן, אוריה והחיילים שעימו שנפגעו מהאויב שעל החומה נחשבים כולם למי שמתו על קידוש ה'.

חלק ג: משמעות התוכחה של נתן הנביא
ההשהיה בשליחת נתן הנביא
"וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ..."

הכתוב מעורר תמיהה! מדוע הקב"ה לא שלח מייד את נתן הנביא? מדוע חלפה תקופה ארוכה ודווקא לידת הבן היא שהביאה לכך? ההסבר פשוט. מן הצד ההלכתי לא היה פגם במעשי דויד. בת שבע לא היתה נחשבת לנשואה לאוריה החתי; ויואב מנע מדויד מלבוא בדמים, ובסופו של דבר אוריה החתי טעה בשיקול דעתו בקרב ולכן נהרג. ולפיכך לא היתה עדין סיבה למחות בדויד.
אלא שכאשר נולד הבן קיים דויד את שבועתו לבת שבע, ופרסם שנאמרה לו נבואה שייולד לו בן שיקרא בשם שלמה ושיבנה את המקדש, והוא רואה את הבן שנולד בתור הבן שאליו התייחסה הנבואה. אך דבר זה היה רע בעיני ה' בגלל התסיסה הציבורית שהחל אחיתופל לעורר.
פשוט שחלף זמן עד שנודע לבת שבע שהיא הרה. כמו כן חלף זמן עד שהחזירו את אוריה לירושלים, ועד שהוא נשלח בחזרה לעמון, ועד שמת בקרב; ועד שהודיעו לבת שבע והיא התאבלה עליו, ועד שחלף האבל והיא נישאה לדויד. הזמן הכולל היה רב! והבן שנולד לבת שבע נולד לאחר כשבעה חודשים מאז שדויד אסף אותה לביתו. אולם הוא היה גדול בגופו כמו תינוק שנולד לתשעה חודשים!
אליעם ואחיתופל באו לראות את הצאצא שלהם שנולד לבת שבע ושאמור לבנות את המקדש. אחיתופל לא היה תמים, וכשהוא ראה את התינוק הגדול שנולד בזמן קצר הוא חשד. הוא ידע שדויד קרא באופן פתאומי לאוריה החתי והורה לו לרדת אל ביתו. הוא ידע שאוריה סירב לרדת, ולאחר מכן מת בהסתבכות בקרב. והוא ראה שבת שבע נכדתו נישאה בזריזות לדויד. הוא צרף את כל העובדות החשודות, והסיק שבת שבע הרתה לדויד בזמן שהיא היתה נשואה לאוריה ב'נישואים אזרחיים'; ושדויד קרא לאוריה לחזור לביתו כדי שיחשבו שהיא הרתה מאוריה, ולאחר כך פעל להרוג את אוריה כדי להסתיר זאת.

אחיתופל חש גם פגיעה אישית. הוא חינך את נכדתו להשקפותיו שדגלו בכך שגוי שמשרת בצבא נחשב כ'ישראלי' ורשאי לשאת בת ישראל ב'נישואים אזרחיים'. ודויד 'החזיר בתשובה' את נכדתו. אחיתופל לא שמר את מחשבותיו לעצמו ואנשים רבים הצטרפו אליו; ואמרו שדויד בא על 'אשת איש' ו'הרג' את אוריה כדי להסתיר זאת. דויד מצידו טען שאוריה מת בקרב מפני שהוא טעה בשיקול דעתו ושדויד לא 'חיסל' אותו, וכמו כן שיש מקרים חריגים שבהם תינוק גדול נולד בזמן קצר.
צבור גדול נטה אחר הסבר אחיתופל שגם דויד הכיר בתוקפם של ה'נישואים האזרחיים' שהרי לא העיר על כך דבר לאוריה החתי. והם הסכימו עם אחיתופל שדויד בא בזנות על בת שבע, וקרא לאוריה לחזור לביתו כדי שזה ישכב עם בת שבע ויטעו לחשוב שהוולד נוצר ממנו. ולאחר מכן פקד לגרום למותו בקרב (כפי שאכן תכנן דויד, אלא שיואב לא מילא אחר התכנית). ומאגדת התלמוד הירושלמי משמע שצבור גדול נטה אחר אחיתופל ועמד למרוד בדויד (כמבואר בהערת השולים 7 ).
דויד מצידו דחה את טענות הציבור, ואמר שבא על בת שבע רק כשנישאה לו לאחר מות אוריה, והתינוק שנראה גדול בגופו הוא מאותם מקרים חריגים שבהם תינוק גדול נולד לאחר היריון קצר. וכמו כן הוא הודיע שאינו חוזר מתכניתו שהבן הזה יבנה את המקדש. אמנם הקב"ה ראה בהתעקשות הזו ביזוי של הנבואה.

משל כבשת הרש
הקב"ה שלח את נתן הנביא אל דויד; ונתן בא וספר לדויד על מה שארע לכבשת הרש:
"וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:"

אשתו של הרש מתה וילדיו נותרו ללא אם. הרש קנה כבשה שהעסיקה את הילדים והפיגה את העצבות. אולם הרש טעה והתנהג אל הכבשה כאלו היא גם אשתו - "וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב". המפרשים התקשו בביאור הקטע הזה במשל; אולם לפי מה שהתבאר - זהו קטע הכרחי ובסיסי להבנת המשל.
לעשיר היתה השפעה על הרש. הוא היה צריך להודיעו, שההלכה אוסרת לשכב בקרוב בשר עם בהמה, ולפעול להפרדה בינם. אך מסיבה שאינה ידועה העשיר 'הסכים בשתיקה' למעשי הרש. רק כאשר הגיע ההלך שינה העשיר את דעתו.
"וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"

העשיר רצה לקיים מצוות הכנסת אורחים וגם לחסוך מכספו. לפיכך הוא החליט שהגיעה העת להפריד בין הרש לבין הכבשה. הוא גנב את הכבשה מהרש, והכין ממנה מאכל לאורח. שתי מצוות בכבשה אחת! אך אם כוונת העשיר היתה טהורה הוא היה מפריד בינם עוד לפני בוא האורח. העובדה שהוא השתהה עד בוא האורח, ושגנב ונתן אותה לאורח, הראתה שמעשיו נעשו מתוך תאוות ממון ולא לשם שמים. כאשר דויד שמע את מעשי העשיר הוא כעס. העשיר היה צריך למנוע מהרש לשכב בקירוב בשר עם הכבשה אך הוא לא היה צריך ליטול אותה מהיתומים הקטנים. הם עברו צער גדול במות אימם, והם היו קשורים כעת לכבשה, והעשיר עינה את נפשם. הקב"ה אומר (שמות כב): "וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". העשיר "לֹא חָמָל" על היתומים הקטנים; ודויד קבע שהוא "בן מוות".

הספור דומה למה שארע. ילדיו של אוריה התייתמו, ובת שבע באה וטיפלה בהם והפיגה את העצבות שהיתה בבית. אם מניעיו של דויד היו טהורים, הוא היה צריך לאסור על אוריה החתי לנהוג בבת שבע כאילו היא אשתו, ולהותיר אותה בביתו להמשיך ולטפל בילדיו עד שתימצא אשה גויה שאוריה רשאי לשאת אותה. ונתן הנביא מציג כאן טענה נוספת שטען הציבור כלפי דויד. והיינו, שאם דויד לקח את בת שבע מאוריה מפני שלשיטתו אוריה היה גוי חתי שהיא אסורה לו, הרי שלא עשה זאת כראוי ו"לֹא חָמָל" על היתומים הקטנים. כמו כן הצבור ראה את דויד כמי ש'גנב' מן את הרש את ה'כבשה', שהרי מתחילה הוא לא מחה ברש והסכים עם מעשיו. כך טען הצבור, ודויד ששפט את 'העשיר', הסכים עימם בעקיפין.

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'
דויד שפט את עצמו והודה בעקיפין. ואז טען כלפיו נתן הנביא: "אַתָּה הָאִישׁ... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו) בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". הטענה הראשונית שנטענה כלפי דויד היא שביזה את דְּבַר ה', את הנבואה שנאמרה לו בענין הולדת שלמה. ולאחר מכן המשיך נתן וביאר שדויד השתמש בנבואה כדי להתיר לעצמו להרוג את אוריה ולקחת את בת שבע לאשה כדי להוליד ממנה את שלמה.
ואכן כאמור לעיל הטענות אינן צודקות מבחינה עובדתית, ולכן ה' לא שלח את נתן למחות בדויד מיד לאחר הנישואין. אולם נתן משמיע כאן את הטענות שהתעוררו כעת בצבור לאחר לידת הבן. דויד התרשל בתכנון ביצוע ההפרדה בין אוריה לבת שבע, ולכן הוא 'אשם' בטענות שהצבור משמיע כעת כלפיו למרות שבחלקן אינן נכונות ובחלקן אינן מדוייקות.
לפי טענות הצבור, דויד רצח את אוריה וירש את אשתו. לכאורה, כעונש על כך ראוי היה שלא יזכה שבת שבע תהיה אשתו, ובדומה לדברי ה' לאחאב "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". אך אילו היה נענש בכך, היה מתקבל רושם מוטעה בצבור כאילו אחיתופל צודק, ובת שבע אכן נחשבה נשואה לאוריה החתי, דבר שמנוגד לדעת התורה. ולכן ה' רצה שבת שבע תישאר נשואה לדויד כדי להוציא מדעת אחיתופל והתומכים בו. וכמו כן כדי להוציא מדעתם, הבן השני שיוולד לבת שבע מדויד ראוי לבנות את המקדש. והעונשים שהושתו על דויד היו עונשים אחרים.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן - חָטָאתִי לַה'
דויד התוודה על חטאו, ואמר לנתן שהוא חטא לה', וכן בתפילתו לה' לכפרה על חטאו הוא אומר: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (תהלים נא,ו). בווידוי שלו דויד אומר שחטא רק לה',ומתעלם מחטאו גם כלפי אוריה החתי. ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי נתן הנביא האשים אותו בשני חטאים חמורים כלפי אוריה, בהריגתו ובלקיחת אשתו. מדוע דויד מתעלם מהטענות האלו. אמנם כפי שהתבאר, דויד היה נקי מן הטענות הללו, ולכן ה' לא שלח אליו מיד את נתן הנביא. ודויד ידע שנתן טוען כלפיו את הטענות שהתעוררו על ידי צבור תומכי אחיתופל לאחר לידת הבן, ודויד נטל אחריות על חילול השם שנגרם בעקבות התכנית הרשלנית שלו להפרדה בינם.

שלמה השני
לאחר מכן אמר נתן לדויד (שמואל ב יב, יד): "אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה'בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". אויבי ה'שמוזכרים כאן הם אחיתופל ומנהיגי ציבור נוספים שהיו סבורים כמוהו, שהחטיאו את בנות ישראל והתירו להן להינשא לגויים המשרתים בצבא ישראל. התכנית הרשלנית להפרדה בין אוריה החתי לבת שבע גרמה לפתיחת פיהם בדברי נאצה והתסיסה את הצבור כנגד התורה וכנגד התכנית שהבן הזה יבנה את המקדש. ודויד היה צריך לחשוש מכך ולא לתכנן תכנית רשלנית. ולאחר שהתסיסו את הצבור, הוא לא היה צריך להתעקש שהבן שעמד במרכז המחלוקת יבנה את המקדש.
ואמנם את הבן השני שנולד לדויד מבת שבע, היא הרתה בעת שהיא לא נחשבה גם בעיני הצבור ההוא כנשואה לאוריה, והבן השני לא נחשב בעיניהם למי שהריונו גרם להריגת אוריה, ולכן הוא היה רצוי בעיני ה': "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':" (שמואל ב יב, כד-כה).
הרעיון הזה התברר כבר ביחס לבניית המקדש. דויד רצה לבנותו, אך הקב"ה הודיעו: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". המלחמות של דויד היו צודקות; אך הגויים לא חשבו כך. הגויים טועים ! אך דויד לא מתאים לבניית המקדש מכיוון שהמקדש מופנה גם אל הגויים הטועים. בדומה לכך, אחיתופל וחלק מהצבור טועים וסבורים שבת שבע נחשבה ל'נשואה' לאוריה החתי. הם טועים! אך המקדש מופנה גם אליהם; וצריך היה להתחשב בדעתם, ולהמתין שבת שבע תיפרד באופן רשמי מאוריה, ורק אחר כך יכול היה דויד לשאת אותה וללדת את הבן שיבנה את המקדש.
יש להוסיף שלאחר שדויד הבין ממשל ב'כבשת הרש' שחטא גם בכך שלא ריחם על יתומי אוריה באופן שנטל מהם את בת שבע, הוא מצא דרך נאותה לתקון חטאו זה (כמבואר בהערת השולים 8 ).

לא היה דויד ראוי לאותו חטא
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שמהדיוק בכתובים (ומהסתייעות באגדות חז"ל) עולה שבספור דויד ובת שבע מסופרים במקביל שני ספורים, הספור האחד מצדו של דויד ולפיו הנישואין של בת שבע לאוריה החתי היו אסורים וחסרי תוקף, וכמו כן דויד ציווה אמנם לנטוש את אוריה החתי באמצע הקרב, אך יואב לא מילא את פקודתו ואוריה מת בסופו של דבר משום שטעה בשיקול דעתו בקרב. והספור השני מצד אחיתופל וקבוצה גדולה בעם ולפי דויד חטא באיסור אשת איש והוא גם רצח את אוריה החתי. והתנ"ך מקצר ומסתפק ברמזים לספור מצד דויד, וכך נוצר רושם כאילו הספור השני הוא הספור היחיד. ואמנם דבר זה הוא מכוון, וכבר אמרו בתלמוד (עבודה זרה ד,ב) שלא היה דויד ראוי שייכתב עליו המעשה הזה, אלא שאם חטא יחיד בחטא שכזה וכדומה לו, יאמרו לו שילמד מדויד שאף הוא חטא בחטאים שכאלו וחזר תשובה ותשובתו התקבלה. ולפיכך הכתוב מדגיש את הספור השני ומטשטש את הספור של דויד.

בסיום המאמר יש להוסיף שמהעיון בתלמוד (קידושין עו,ב) עולה שלדעת התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס כל מי ששירת בצבא דויד היה ישראלי מיוחס, ולשיטתו גם אוריה היה ישראלי מיוחס. אך לדעת החולקים עליו והם הדעה הסתמית של חז"ל אפשר להבין את התנ"ך כפשוטו ולהבין שאוריה היה גוי חתי 9 , וכך אכן הבין הרמב"ם. במאמרים הבאים 10 נבאר מדוע כמה מסוגיות התלמוד נקטו בשיטה שאוריה לא היה גוי חתי ושבת שבע היתה נחשבת לאשתו מדין התורה, ודויד לא חטא באיסור אשת-איש מסיבה אחרת והיא שכל היוצא למלחמות בית דויד היה נותן גט לאשתו.




^ 1."כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי... וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז, א-ג).
^ 2.אופן הגירושים של בני נוח מבואר ברמב"ם (מלכים ט הלכה ח): "... שאין להם גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין".
^ 3.כך מרומז באגדת הירושלמי שתובא בהערות לקמן, וראו שם.
^ 4.בפירוש רלב"ג משמע שנשים היו רוחצות את רגלי בעליהן; אך בפירוש "מצודות דוד" משמע שרק שפחות עשו זאת. ה"בית שמואל" (אבן העזר סימן פ ס"ק ז) מתייחס למכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל, ומביא שיש שסבורים שזו חובה ויש שסבורים שזו רק עצה טובה לאשה.
^ 5.ירושלמי סנהדרין דף יא, ב
^ 6."וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:" (שמואל ב יא, כ-כא).
^ 7.בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) מסופר שבעת שדויד חפר את ה'יסודות' למקדש, הוא מצא 'עציץ' שהזהיר אותו לו שלא ייטול אותו כדי שלא תהיה הצפה של התהום, ודויד לא הקשיב לאזהרה ונטל את העציץ ואז התהום עלה ורצה להציף את העולם, ואחיתופל עמד שם ואמר שכעת דויד יחנק והוא אחיתופל ימלוך. ודויד איים עליו במיתה בחנק ואז אחיתופל אמר מה שאמר ועצר את התהום. אי אפשר להסביר את האגדה הזו כפשוטה, משום שאם מדובר בהצפה של מים רגילים גם אחיתופל היה אמור לטבוע יחד עם דויד. כמו כן דויד גילה את מקום המקדש בגורן ארוונה זמן רב לאחר מיתת אחיתופל, ולא יתכן שהוא חפר את 'יסודות' המקדש בחיי אחיתופל. אלא שהמדרש משתמש בסמלים וה'עציץ' הוא כלי המשמש לזריעה והוא סמל ל'בת שבע'. ודויד זרע בה את 'שלמה' שהוא זה ש'ייסד' את המקדש. ודויד הוזהר שהוא פועל באופן שמנוגד להשקפת עולמו של אחיתופל, ובנטילת ה'עציץ' (בת שבע) הוא מסתכן ב'הצפה' (מרידה). ואכן כשאחיתופל גילה זאת הוא התסיס את הצבור למרוד בדויד. אלא שאז כפה דויד על אחיתופל להשקיט את המרידה. אלא שזה היה שקט כפוי ולאחר זמן כשאבשלום מרד בדויד אחיתופל היה ממנהיגי המרד, ורצה לפקד באופן אישי אחר הכוח שירדוף אחר דויד. והכתוב מרמז שלפי השקפת המורדים גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב כישראלי ואינו צריך גיור. השקפת אחיתופל הוצבה בראש המרד; ונקבע שצריך לקרוא לאביו של עֲמָשָׂא שר צבא המורדים "יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי" ("עֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ" (שמואל ב יז, כה). כולם היו ישראלים, ולא מובן מדוע לקרוא לאדם מישראל בכינוי "יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי"; ולא מובן מדוע כתוב עליו "אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל" ומשמע שנישואיו עם אֲבִיגַל אינם מוכרים (עיינו רד"ק). אך לפי פשוטו של הכתוב אביו היה גוי ישמעאלי כמבואר בדברי הימים (א ב, יז): "וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי" (ואמנם במדרש-תהלים בובר,ט,יא אמרו שהתגייר, אך אין זה פשוטו של הכתוב). ואותו יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי שרת בצבא ישראל, ומבחינת אחיתופל הדבר הפך אותו ל'ישראלי', ואחיתופל 'הכיר' בנישואים שלו עם בת ישראל, אך התנ"ך אינו מכיר ב'נישואים' האלו (ומגדיר זאת "אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל"). בכל אופן, זו היתה השקפת אחיתופל תמיד, והוא לא הבדיל בין אליעם בנו לבין אוריה החתי; שניהם נלחמו עבור עם ישראל; ומבחינתו שניהם 'ישראלים' גם לענין היתר נישואין, ועל כך הוא ניסה למרוד כבר בעבר בדויד. ובמאמר""דויד והעציץ"". הארכנו עוד בביאור הענין.
^ 8.בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם נקראה גם בַּת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל, והכתוב מספר על הבנים שנולדו ממנה לדויד (דברי הימים א ג, ה): "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל". לפי פשטות הכתוב יש לשלמה 'אחים גדולים' מבת שבע; והדבר תמוה, שהרי שלמה היה הבן הראשון (החי) של דויד ובת שבע. הכתוב מרמז לפתרון באמצעות הניקוד המוזר "נוּלְּדוּ", שמופיע בתנ"ך במקום נוסף (דברי הימים א כ, ח): "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִיד וּבְיַד עֲבָדָיו". חז"ל מסרו לנו ש"הָרָפָא/הָרָפָה" היתה אמו של גלית, ומסיבות מסוימות לא היה ברור מי אבי ילדיה (כמבואר ברד"ק שמואל א יז, כג), ונראה שהניקוד המוזר 'נוּלְּדוּ ' רומז שם לכך. ונראה שאף כאן, הניקוד המוזר הזה נועד לרמז לנו ששלושת האחים הגדולים האלו - לא היו בנים ממש של דויד ובת שבע. אלו היו היתומים הקטנים של אוריה החתי. דויד חזר בתשובה על התנהגותו כלפיהם, והוא ובת שבע נטלו אותם וגידלו אותם בתור 'האחים הגדולים' של שלמה.
^ 9.ועיינו בפני יהושע שם.
^ 10.במאמר ""הניגון של אברהם אבינו"". יובא הרקע להבנת הרמב"ם בשיטת התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס. ובמאמר"הרמב"ם וחיילי בית דויד". יבואר כיצד הבנת הרמב"ם מיושמת גם בפסיקתו ב"יד החזקה".
עוד בנושא חבלי משיח

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il