ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דוד ובת שבע - הספור שלא שמעתם ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה חבלי משיח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תש"ע

דוד ובת שבע - הספור שלא שמעתם


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רבקה בת יעל

לפי ההסבר הידוע, דויד לא חטא באיסור אשת-איש; מפני שכל היוצא למלחמות בית דויד היה כותב גט-כריתות לאשתו. אולם הרמב"ם הכריע כשיטה אחרת של חז"ל, ולפיה בת שבע לא היתה מלכתחילה אשת-איש. רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב". לשיטת הרמב"ם, אוריה החתי היה גוי - וה"נישואים" שלו לבת-שבע היו אסורים וחסרי תוקף. לשיטתו, דויד היה צריך להפריד בין אוריה לבין בת שבע, ונתן הנביא הוכיח אותו על הדרך שהדבר נעשה. ההסבר המפורט של הרמב"ם לא הגיע לידינו. במאמר הנוכחי נשתדל לדייק בכתובים ובמסורות שמצויות בחז"ל ולהשלים את השתלשלות האירועים לפי הבנת הרמב"ם. המאמר יהיה ארוך מהרגיל מפאת הפרטים הרבים שהוא מתייחס אליהם - והוא יכיל שלושה חלקים. אולם משום מורכבות וחשיבות העניין - יובאו כל החלקים יחדיו.

חלק א: מדוע דויד חשש למחות בנישואים האסורים

התכנית להולדת שְׁלֹמֹה
דויד רצה לבנות את המקדש בירושלים. אך הקב"ה הודיע לו, שהוא לא יבנה אותו בגלל המלחמות הגדולות שהוא עשה. לאחר מכן דויד קיבל נבואה אישית מהקב"ה (דברי הימים א כב, ח-י): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד נולדו כבר ילדים, אולם הוא הבין מדברי הקב"ה שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. דויד העריך שהבן שיתאים למשימה - צריך להיות קשור באופן מיוחד לירושלים. לפיכך, הוא חיפש אישה ירושלמית, כדי שהיא תוליד לו בירושלים את הבן המיועד. הכתוב מרמז לכך ואומר (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם ...". המיוחד בנשים היה - שהן היו מירושלים. דויד תכנן לקיים את נבואת הקב"ה; ולקרוא לאחד מהבנים הירושלמים האלו – שְׁלֹמֹה (שם שקשור לעיר שָׁלֵם, שמה הקדום של ירושלים); ושהבן הזה ימלוך תחתיו ויבנה את המקדש.

הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...
כאשר אנו קוראים בספר במדבר (יג) על שילוח המרגלים לארץ ישראל, נוצר רושם שהקב"ה יזם זאת. אולם בספר דברים (א) מסופר שהעם לחץ על משה לשלוח מרגלים, ומשה היה סבור שכדאי להיענות להם. לאור המידע הזה, המשמעות של המסופר לראשונה היא אחרת: הקב"ה אישר את ההיענות של משה לדרישת העם - אך הקב"ה לא יזם את שליחת המרגלים. מעשה דויד ובת שבע דומה לכך. בקריאה ראשונית נראה, שדויד שלח מיוזמתו שליחים שיביאו אליו את בת שבע; אולם כאשר מעיינים היטב מתברר, שהשליחים יזמו את הקריאה לבת שבע - ודויד נעתר לתכניתם.
דויד הלך על גג ביתו, וראה משם אשה רוחצת, ושלח לברר אודותיה (שמואל ב יא, ג):
"וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:"

הבירור פותח במילה "הֲלוֹא"! ומשמע, שעניינה של בת שבע הועלה כבר בעבר בפני דויד. פירוש "כלי יקר" (לר"ש לאניאדו), מביא מדרש שלפיו הקב"ה אמר את הדברים:
"כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד. וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

"פירוש על דברי הימים מיוחס לתלמיד סעדיה גאון" 1 יצא כנגד המדרש; וכתב שאביה של בת שבע, אליעם (בן אחיתופל הגילוני), היה שר בישראל ; ולא יתכן שאליעם הסכים לתת את בתו לאדם שהתורה אסרה להתחתן עמו. מאידך, הרמב"ם מסכים עם המדרש הקדום - שאוריה היה גוי; אלא שהרמב"ם סבור שאדרבא, אליעם היה מיוזמי הנישואים של בתו לאוריה החתי.
הרמב"ם פירש את המדרש שלא כפשוטו. כאשר דויד היכה את גלית, דויד לא מלך עדין; ואף גוי לא הוצרך לקבל ממנו אישור לנישואים עם בת ישראל. נוסף על כך, לפני שדויד מאשר נישואים כאלו; ראוי שקודם לכן יצליח לאשר את נישואיו שלו. דויד עצמו התקשה לאשר את נישואיו לבת ישראל, מפני שהיה צאצא של רות המואביה - שנחשבה אצל רבים לפסולת חיתון 2 .

הרמב"ם סבור, שהמדרש שייך לסוג מדרשים שנוטלים מאורע מזמן מסוים ומעבירים אותו אל העתיד או אל העבר, ובכך הם משלימים פרטים שנצרכים להבנת הכתוב 3 . המדרש מתייחס למצב שדויד נקלע אליו בזמן המלחמה מול עמון - אך המדרש מתאר באופן סמלי מצב דומה, שדויד היה שרוי בו בעבר במלחמה מול גלית; וכפי שיתבאר לקמן.

השקפת עולמו של אחיתופל

אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו בקבוצת הגבורים של דויד (שמואל ב כג). מהשוואת הכתובים מתברר שבת שבע - בתו של אליעם - היתה נכדתו של אחיתופל הַגִּלֹנִי שהיה יועצו החשוב של דויד. לפי פשוטו של הכתוב אוּרִיָּה היה גוי חִתִּי ש"נשא" את בת שבע. דויד לא הכיר אותה עד שהוא ראה אותה מעל הגג; וה"נשואין לאוריה" לא נעשה על דעתו. מאידך, ברור שאחיתופל ואליעם ידעו על הנישואין האלו. הכתוב מרמז בהמשך, שהנישואין האלו נעשו כחלק מהשקפת עולמם.

לאחר שנים, אבשלום מרד בדויד אביו, ואחיתופל היה התומך והיועץ של המרד. הכתובים שמתארים את המרד מרמזים, שדויד דגל בפן התורני של ישראל; ואילו אחיתופל דגל בפן הגשמי. כאשר דויד שמע על המרד, הוא ידע שאחיתופל הוא הדמות הנגדית שלו; והוא הודיע לכולם שידו של אחיתופל בארגון המרד. רמזי הכתוב התבארו באריכות במאמרים הקודמים, במאמר "החמור של אחיתופל" ובמאמר "החיילים הארוכים של דויד"; ואין כאן המקום להאריך בהם בשנית. אחיתופל היה קיצוני בהשקפתו הגשמית. הוא אף התיר נישואים של ישראלית לגוי שחש את זהותו כישראלי; וההשקפה הזו הוצבה בראש המרד. הכתוב מספר על שר הצבא של המרד (שמואל ב יז, כה):
"וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:"

הביטוי "בָּא אֶל אֲבִיגַל" הוא ביטוי תמוה. משמעותו היא שעמשא נולד מחוץ לנישואין. רד"ק משער, שעמשא נולד לפני הנישואין: "אפשר שבא אליה קודם שישאנה, וילדה לעמשא". אולם תיתכן אפשרות אחרת שמרומזת במקום אחר. בספר דברי הימים (א ב, יז) נאמר: " וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי ". אין זה מובן מדוע אבי עֲמָשָׂא נקרא פעם יִשְׁמְעֵאלִי ופעם יִשְׂרְאֵלִי; ובכלל, שם אביו של יואב שר צבא דויד אינו ידוע; ומדוע חשוב לפרסם מי אביו של שר הצבא של אבשלום?!

לפי פשוטו של הכתוב, אביו של עמשא היה גוי יִשְׁמְעֵאלִי שהצטרף לעם ישראל ללא גיור 4 ; ואֲבִיגַל היתה "נשואה" לו 5 . הכתוב בדברי הימים מגלה שההצטרפות שלו למלחמה נגד אויבי ישראל - לא גיירה אותו; והוא נותר "יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי". גם ספר שמואל מרמז לנו, שה"נישואין" אינם תקפים מבחינת התורה ("אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל"); ולפיכך, עמשא נחשב כמי שנולד "מחוץ לנישואין".

אולם לשיטת אחיתופל, גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי. השקפת אחיתופל הוצבה בראש המרד בדויד; ולפיכך, פורסם שצריך לקרוא לאביו של שר הצבא החדש - "יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי". זו היתה השקפת אחיתופל מאז ומקדם. אחיתופל, לא הבדיל בין אליעם בנו לבין אוריה החתי; שניהם נלחמו במסירות נפש עבור עם ישראל; ומבחינתו שניהם "ישראלים" לכל דבר. לפיכך, הוא יזם את נישואי נכדתו (בתו של אליעם) לאוריה החתי; שמבחינתו, הוא אוריה הישראלי.

הדמיון שבין הקרב מול גלית - לבין הקרב מול עמון
אין אנו יודעים מי היה העוזר של דויד, אך אנו יכולים לדעת את אופיו. דויד מעיד על עצמו (תהלים קיט, סג): "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ". בין עוזריו האישיים של המלך לבין המלך מתפתחים יחסי חברות; ונראה פשוט שדויד בחר לעוזריו הקרובים - אנשים שומרי מצוות ויראי ה'.

מהכתוב משמע, שהעוזר כבר פנה אל דויד, שיפעיל את סמכותו ויבטל את הנישואים האסורים, אולם דויד סירב מתחילה להיענות לבקשתו. המדרש מספר מציאות דמיונית, ולפיה - דויד "הסכים" ל"נישואי אוריה החתי" - כדי להשלים את הנצחון על גלית. אולם כוונתו לרמז למציאות האמיתית, ולפיה - דויד נאלץ להסכים לכך - כדי להשלים את הנצחון על עמון.

הנצחון על גלית והפלישתים נעשה בשני שלבים. בשלב הראשון דויד היכה את גלית באמצעות אבן. בשלב השני דויד כרת את ראשו. לאחר שהפלישתים ראו את הראש הכרות הם נסו מפני ישראל, וישראל רדפו אחריהם וניצחו אותם. לאחר שנים, במלחמה מול עמון, דויד נקלע למצב דומה. בשלב הראשון, ישראל ניצחו את בני ארם שבאו לעזרת עמון. כעבור שנה ישראל יצאו לשלב השני, לנצח את עמון באופן סופי - כאשר דויד ייקח "אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ".

דויד הסביר לעוזרו, שהוא לא יכול לנהל מלחמה כפולה; הן מלחמה גשמית מול אויבים חיצוניים, והן מלחמה דתית בבית כנגד אנשים שהוא זקוק להם למלחמותיו החיצוניות. 6 אחיתופל הַגִּלֹנִי היה יועץ חיוני לדויד והיתה לו השפעה עצומה על הצבור; ואליעם בן אחיתופל הַגִּלֹנִי ואוריה החתי היו מגדולי הגבורים של דויד. דויד הסביר שאם הוא יתערב ויבטל את ה"נישואין האסורים" - הוא יעורר נגדו את בעלי ההשפעה האלו. הדבר עלול להביא לתסיסה בצבא - ולאובדן ההצלחה בשלב השני של המלחמה. המצב המסובך שדויד נקלע אליו מרומז בכתוב (שמואל ב יא, א): "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים". זהו הזמן שהמלכים יוצאים בו לשלב נוסף במלחמה.

לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים - או - לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים
בספר דברי הימים (א כ, א) מופיע הכתיב הנכון -"לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים"; והכוונה לתקופה שהמלכים מפעילים את סמכותם ומוציאים את הצבא למלחמה. אך בפרשיית דויד ובת שבע מופיע כתיב מוזר "לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים". הכתיב "מלאכים" מופיע בפרשיה כאשר הוא מתייחס לשליחים כמו "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ". מדוע הכתיב "מלאכים" מופיע גם כאן כאשר הוא מתייחס ל"מְּלָכִים"?
הכתיב המוזר מרמז לנו, שפעמים סבורים אנו שהַמְּלָכִים מנהלים את העניינים, אך למעשה מי שמנהל את הַמְּלָכִים - הם ה"מַלְאָכִים", כלומר העוזרים והשליחים של המלך! בכתוב מבואר, שהמלחמה של ישראל בעמון התפתחה בגלל שעוזרי מלך עמון גררו את מלכם לתכנית כושלת. והכתוב מרמז שמה שקרה למלך עמון במישור הבינלאומי קרה לדויד מלך ישראל במישור הפנימי.
מתחילה, עוזרו של דויד לא הצליח לשכנע אותו לפעול באופן מיידי לביטול הנישואים האסורים. אולם כעת כאשר דויד גילה עניין בבת שבע. העוזר העלה את שמה בשנית , ואמר לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי". העוזר החדיר בתוך המשפט האנושי הזה את קולו של הקב"ה; והמדרש מפרש זאת עבורנו - "אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו!... 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."
העוזר רמז לדויד - שבת שבע צריכה להיות אשתו; ודברי העוזר חדרו ללבו של דויד!

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו...
העוזרים הציעו שהם ישכנעו את בת שבע להיפרד מאוריה; ולבוא לדויד וללדת ממנו את הבן שְׁלֹמֹה שיבנה את המקדש. דויד הסכים, ושלח אותם להביא אותה. במקומות אחרים כאשר השליט לקח אשה בכפייה מופיע רק הפועל של לקיחה: ("וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה"; "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"; "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ"; "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר"). הכתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו..." מכיל סתירה פנימית. הוא מתחיל ב"וַיִּקָּחֶהָ" שמשמעותו לקיחה בכפיה, והוא מסתיים ב"וַתָּבוֹא אֵלָיו" שמשמעותו ביאה מרצון. הכתוב מגלה, שהעוזרים של דויד כפו את בת שבע ללכת עימם. אך לאחר מכן, הם ניהלו עימה שיחות נפש - ששכנעו אותה בצורך לבטל את הנישואים האסורים לאוריה החתי. לבסוף, הם שכנעו אותה לבוא מרצונה אל דויד.

חלק ב: התכנית להפרדת בת שבע מאוריה - והסתבכותה

מה שכנע את בת שבע לפרוש מאוריה
ניתן לומר שה"נישואין" של בת שבע לאוריה נבעו מאהבה. אך מסתבר, שהם נבעו בעיקר מיוזמה של אחיתופל ואליעם. אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו חברים ביחידת הגיבורים של דויד. אשתו הראשונה של אוּרִיָּה מתה עליו והוא נותר עם ילדיו הקטנים (רד"ק שמואל ב יב, א). מסתבר, שאוּרִיָּה תכנן לפרוש מן הצבא כדי לטפל בילדיו הקטנים. אליעם סיפר על כך לאביו אחיתופל; וזה הציע לו שיאמר לבת שבע - לגמול חסד עם האומה הישראלית. היא תינשא לאוריה החתי ותטפל בילדיו; וכך יוכל אוּרִיָּה להתפנות לצבא ולהילחם את מִלְחֲמוֹת ה'.
אחיתופל, היה איש דמים ומרמה; אך הוא היה נחשב בעיני העם כמבין בעניינים תורניים - "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים" (שמואל ב טז, כג). אחיתופל אמר, שהנישואים של בת שבע לאוריה החתי - הם אמנם חסרי תוקף על פי תורת ישראל; אך הם תקפים על פי חוקי בני נוח. אחיתופל ואליעם שכנעו את בת שבע, והיא "נישאה" ב"נישואים אזרחיים" לאוריה החתי וטיפלה בילדיו; ואוריה חזר לצבא דויד.

עוזריו של דויד ניהלו כעת שיחות נפש עם בת שבע; והסבירו לה שאחיתופל הטעה אותם והחטיא אותם. אוריה החתי הוא בן לשבעת העממים שאסור להתחתן בם, והיא ואוריה החתי עוברים על איסור תורה שאין לו היתר. אדרבא, כדאי שהיא תגמול חסד עם האומה הישראלית; ותוליד לדויד את הבן שְׁלֹמֹה - שיבנה את המקדש. בת שבע נטתה להאמין לדבריהם, והיא באה מרצונה לדויד. אך מאחר שהספור נשמע חשוד; היא ביקשה שדויד יאשר שהוא קיבל נבואה כזו, ושהוא ישבע שהנבואה תתייחס אל הבן שייוולד להם.
השבועה הזו מוזכרת במקום אחר (מלכים א א, יז): "וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱ-לֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי". אין זה מובן מדוע דויד הוכרח להישבע לבת שבע. אולם לפי מה שהתבאר, השבועה נעשתה לפי דרישת בת שבע - שרצתה לברר שדברי דויד הם אמיתיים! דויד ובת שבע היו סבורים מתחילה שהשבועה תתייחס לבן הראשון שייוולד להם, אולם לאחר שהוא נפטר - הם הבינו שהיא מתייחסת לבן השני.

התכנית ל"גרושים האזרחיים" של בת שבע
אילו בת שבע היתה מודיעה שהיא פורשת מרצונה מבית אוריה, הדבר היה נחשב גם לגירושין בדיני בני נוח 7 . אולם אם סמוך לכך דויד היה נושא אותה - אחיתופל ואליעם היו טוענים שאוריה היה בצבא הרחק מביתו; ודויד ניצל זאת לרעה ושידל את בת שבע "להתגרש" ממנו. הם היו מתסיסים את הצבא כנגד דויד - ודויד חשש מכך. אפשר היה, שבת שבע תוסיף ותמתין פרק זמן ממושך, ורק לאחר מכן דויד יישא אותה. אולם הדבר היה מעכב את התכנית להולדת הבן שלמה.
דויד היה מצוי בהתלבטות. מצד אחד הוא השתכנע מדברי העוזרים שבת שבע היא אשתו, ואף הוא רצה לזרז את נישואי בת שבע ואת הולדת הבן שלמה; ומצד שני הוא לא רצה להתעמת עם אחיתופל ואליעם. העוזרים הציעו לבצע "גירושין לפי חוקי בני נוח" - ולהאשים את אוריה בגרימתם. באופן כזה, דויד יוכל לשאת את בת שבע באופן מיידי – בלא שהצבור יקטרג עליו.

אביגיל הנביאה - והתקנה שהיא הנהיגה
בעבר, כאשר אנשי דויד פנו לנבל הכרמלי וביקשו תמורה להגנה שהם סיפקו לו; נבל ביזה אותם ואת דויד ואמר "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". לאחר מכן ה' המית את נבל; ודויד הציע לאביגיל הכרמלית להינשא לו לאשה. היא הסכימה וענתה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי". רחיצת רגלים של מישהו אחר יש בה השפלה, והיא מלאכה שנראית מתאימה לשפחה. אך אביגיל רצתה לנהוג בדרך הפוכה מנבל הכרמלי! היא רצתה לרומם את קרנם של דויד ושל אנשיו; ולהראות שכל אחד מהם הוא כמו שר חשוב; לפיכך, צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו.
אביגיל הכרמלית לא נהגה שקר בעצמה. היא היתה נביאה ואישה חשובה ועשירה; ויחד עם זאת היא נהגה את המנהג הזה בעצמה ורחצה את רגליו של דויד. דויד קיבל את דבריה, והחליט לרומם את מעמדם של חייליו. דויד קבע שכל אחד מאנשיו צריך לנהוג כך בביתו. צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו - ואין מתאים לכך יותר מאשתו של כל אחד מהם.

חכמי ישראל ראו את מכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל הכרמלית - כהדרכות לכל ישראל 8 , ולא רק לחייליו של דויד. אך התקנה לא פשטה באופן גורף - והיו נשים שסירבו לקיים אותה; ובעליהן ויתרו ולא דרשו זאת (כמבואר בהערת השולים 9 ). מסתבר שכך היה גם בימי דויד.
העוזרים הציעו שדויד יקרא לאוריה מן הצבא, ויורה לו לחזור לביתו ולרחוץ את רגליו; ויחד עימו תגיע משלחת של כבוד. המשלחת תשכנע את אוריה שכוונת דויד היתה ל"רחיצת רגלים" - כהערכה לפועלו האמיץ. אוריה ידרוש מבת שבע שתכבד אותו בפני המשלחת; ושהיא - תרחץ את רגליו. אולם בת שבע תאמר לו שהדרישה הזו משפילה אותה; ולכן היא מחליטה להתגרש ממנו ולעזוב את הבית. הפרישה מבית אוריה תיחשב לגירושין בדיני בני נוח. הציבור יהיה סבור שהגירושין נעשו באשמת אוריה החתי - שהציב לבת שבע "דרישה משפילה" בפני אנשים זרים; ודויד יוכל לשאת את בת שבע ללא חשש מתסיסה בצבא.

התקלה בתכנית
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי". בת שבע לא הוצרכה להצפין את המידע על הריונה; מפני שמדובר היה בתכנית ידועה מראש, שהשליחים (מַלְאָכִים=מְלָאכִים) היו היוזמים שלה. דויד הורה ליואב לשלוח אליו את אוריה. כשאוריה הגיע, דויד שאל אותו אודות אירועי המלחמה; ולאחר מכן אמר לו: "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ!". משלחת של כבוד ליוותה אותו - "וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ"; אולם אוריה לא נהג כצפוי - ושיבש את התכנית. אוריה לא הלך לביתו; וישן יחד עם חיילי דויד בפתח ארמונו. דויד שאל אותו מדוע, ואוריה ענה:
"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!"

אוריה הסביר, שהוא נוהג במידת חסידות; וכל עוד ישראל מצויים במחנה מלחמה, הוא מחמיר על עצמו, ואינו רוצה לשכב עם "אשתו". אוריה הוסיף ונשבע ב"חיי המלך" שהוא לא יעשה זאת. אם דויד היה גורם לו לשכב עם בת שבע - דויד היה גורם זלזול ל"שבועה בחיי המלך"; וממילא גם למעמדו כמלך. ברם, דויד כלל לא רצה שאוריה ישכב עם בת שבע! דויד רצה שאוריה ירד לביתו כדי ליזום מריבה באשמת אוריה; אלא שהוא לא יכול היה לגלות זאת.
דויד השאיר את אוריה יום נוסף והשקה אותו ביין, אולם אוריה לא ירד לביתו. התכנית ל"גירושין האזרחיים" נכשלה! בעקבות זאת דויד שלח בידי אוריה עצמו - מכתב סודי אל יואב שר הצבא: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת".

הצידוק הפנימי של דויד
לשיטת הרמב"ם, מידת החסידות של אוריה חייבה אותו מיתה - מפני שהוא היה גוי! (מלכים י, ט):
"גוי שעסק בתורה חייב מיתה , לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד... או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שָׁבַת, או חִדֵּש דבר , מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג."

אוריה החתי "חִדֵּש דבר" על דעת עצמו; הוא נהג מנהג חסידות - ונמנע מלשכב עם אשתו בזמן שעם ישראל מצוי בצרה. "חִדּוּש דבר בתורת ישראל" נחשב אצל יהודי למעלה יתירה; אך הוא נחשב אצל גוי לעבירה המחייבת "מיתה בידי שמים".
דויד החליט "לעזור לשמים" להמית את אוריה. סגנון דבורו של אוריה החתי - סייע להחלטה הזו. אוריה ציפה שכולם ינהגו לפי מנהגו. אוריה היה סבור שדויד זלזל במנהג החסידות שלו, ושלח אותו לשכב עם בת שבע; ואילו יואב שר הצבא שהיה באותה שעה בשדה הקרב נהג בפועל כמנהג הזה. אוריה החליט שיואב ראוי להיות למלך על ישראל; ושצריך לפגוע בסמכותו של דויד. מן הראוי היה שאוריה יענה לדויד - "*וְעַבְדְּךָ יוֹאָב *וַעֲבָדֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים...". אולם אוריה ביטל את סמכותו המלכותית של דויד, והתריס בפניו: " וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?!...".

דויד החשיב את ההתרסה של אוריה ל"מרידה במלכות", שהמלך רשאי להרוג עליה בחרב; והדבר הצטרף ל"חיוב המיתה בידי שמים". לפיכך, דויד החליט "לעזור לשמים" להמית את אוריה החתי. דויד הורה ליואב להציב את אוריה במקום מסוכן - וליטוש אותו בסערת הקרב.

יואב מונע מדויד מלבוא בדמים
מצב דומה ארע כבר בעבר אצל נבל הכרמלי שהתריס כלפי דויד. דויד החליט שנבל נחשב ל"מורד במלכות" ורצה להורגו. אולם אביגיל הודיע לו שהדין הזה הוא דין מפוקפק 10 , ומנעה מדויד "מִבּוֹא בְדָמִים"; ובסופו של דבר נבל מצא את מותו באופן אחר.
אף כאן, יואב קיבל את המכתב של דויד, אך הוא חשש לקיים אותו כלשונו. אם הוא היה פוקד על החיילים לנטוש את אוריה בסערת הקרב - יואב ודויד היו עלולים להיחשב "באים בדמים". לבד מכך, יואב היה מעורר עליו את זעמם של החיילים, והם היו מאבדים את אמונם בו. לפיכך, יואב הסתפק בהצבת אוריה במקום מסוכן ביותר. בסופו של דבר, אוריה החתי מת יחד עם חיילים ישראלים תוך כדי הסתבכות בקרב. אוריה טעה בשיקול דעתו ורדף יחד עימם אחר האויב עד החומה. הם נפגעו מהאויב שהיה על החומה; והם נחשבים כולם למי שמתו על קידוש ה'.

כאשר אביגיל מנעה מדויד "מלבוא בדמים" – דויד הסכים עימה עוד לפני מות נבל הכרמלי; ולכן מחשבתו הראשונית של דויד לא נזקפת לחובתו. מאידך, כאשר יואב מנע מדויד "מלבוא בדמים" - דויד ידע על כך רק לאחר מות אוריה. לפיכך, דויד נידון על אותה המחשבה הראשונית - ש"ביקש לעשות ולא עשה" (שבת דף נו, א).

חלק ג: משמעות התוכחה של נתן הנביא

האיחור בשליחת נתן הנביא
"וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ..."

הכתוב מעורר תמיהה גדולה! מדוע הדבר שדויד עשה נהיה רע - בעקבות לידת הבן? מדוע הקב"ה התיר לדויד לחיות עם בת שבע עד אז – בלא למחות בו?
ברם, לפי מה שהתבאר הדבר מובן. עד אז לא היה פגם בנישואי בת שבע לדויד! שליחת השליחים לבת שבע - דומה לשליחת השליחים (=המרגלים) לארץ ישראל. בשני המקרים המנהיג נעתר ליוזמת השליחים, ורק לאחר סיום התכנית - התברר עד כמה התכנית היתה כושלת מלכתחילה.

חלף זמן עד שנודע לבת שבע שהיא הרה. כמו כן חלף זמן עד שהחזירו את אוריה לירושלים, ועד שהוא נשלח בחזרה לעמון, ועד שהוא מת בקרב; ועד שהודיעו לבת שבע והיא התאבלה עליו, ועד שחלף האבל והיא נישאה לדויד. הזמן הכולל שהצטרף - היה זמן רב! הבן שנולד לדויד מבת שבע - נולד "לשבעה חודשים" מאז שהיא נישאה לו. אולם מי שראה אותו - הופתע לראות שהתינוק הוא גדול כמו "נולד לתשעה"!
מסתבר שאחיתופל בא לראות בעצמו את ה"נין", שנכדתו בת שבע ילדה לו מדויד המלך. אחיתופל לא היה תמים, וכשהוא ראה את התינוק הגדול שנולד בזמן קצר – הוא שיער מה קרה. הוא ידע שדויד קרא באופן פתאומי לאוריה החתי והורה לו לרדת אל ביתו. הוא ידע שאוריה מת בהסתבכות בקרב, ודויד "לא ראה צורך" בחקירת האירוע; והוא ראה שבת שבע נכדתו נישאה בזריזות לדויד. הוא צרף כעת את כל העובדות החשודות, והסיק שדויד בא על בת שבע בזמן שהיא היתה נשואה ב"נישואים אזרחיים"; ושדויד פעל להרוג את אוריה כדי להסתיר זאת.

מסתבר, שאחיתופל חש גם פגיעה אישית. הוא חינך את נכדתו להשקפותיו שדגלו ב"נישואים אזרחיים", ודויד "החזיר בתשובה" את נכדתו. אחיתופל לא שמר את מחשבותיו לעצמו, והחל להפיץ אותם בצבור. אנשים רבים הצטרפו אליו; ואמרו שדויד בא על "אשת איש" וגם "הרג" את אוריה. דויד הוצרך להגיב על הדברים, והוא פרסם שכל מעשיו נעשו מתוך התייעצות תורנית עם עוזריו. הוא קיבל נבואה על הצורך בהולדת הבן שיבנה את המקדש; ועוזריו הורו לו שה"נישואים האזרחיים" של אוריה ובת שבע הם אסורים וחסרי תוקף. הם ייעצו לו שישא את בת שבע באופן מיידי - ויקיים שתי מצוות; הן את ההפרדה בין אוריה לבת שבע והן את קיום הנבואה. בנוסף לכך דויד פרסם, שבדיקה עניינית של העובדות תוכיח שאוריה מת בקרב מפני שהוא טעה בשיקול דעתו - ושדויד לא "חיסל" אותו.
הצבור היה נבוך לשמע הגרסות השונות, ודויד התעקש להמשיך בתכניתו שהבן הזה יבנה את המקדש. אך הקב"ה ראה בהתעקשות הזו - ביזוי של הנבואה החשובה.

משל כבשת הרש
הקב"ה שלח את נתן הנביא אל דויד; ונתן בא וספר לדויד על מה שארע לכבשת הרש:
"וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:"

אשתו של הרש מתה וילדיו נותרו ללא אם. הפתרון של הרש היה קניית כבשה. הכבשה העסיקה את הילדים והפיגה את העצבות שהיתה בבית. אולם הרש טעה והתנהג אל הכבשה כאלו היא גם אשתו - "וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב". המפרשים התקשו בביאור הקטע הזה במשל; אולם לפי מה שהתבאר - זהו קטע הכרחי ובסיסי להבנת המשל.
הרש היה חייב ייעוץ נפשי וגם ייעוץ הלכתי. לעשיר היתה השפעה על הרש. הוא היה צריך להודיעו, שהוא צריך להתחתן עם אשה ולא "לחיות" עם כבשה; ולהודיעו שההלכה אוסרת לשכב בקרוב בשר עם בהמה. אך מסיבה שאינה ידועה - העשיר "הסכים בשתיקה" למעשי הרש. רק כאשר הגיע ההלך - העשיר שינה את החלטתו הקודמת.
"וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: "

העשיר רצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, אלא שהוא רצה גם לחסוך מכספו. לפיכך הוא החליט שהגיעה העת להפריד בין הרש לבין הכבשה. הוא נטל את הכבשה מהרש, והכין ממנה מאכל לאורח. שתי מצוות בכבשה אחת! אך אם העשיר היה צדיק ונקי הוא היה מפריד בין הרש לבין הכבשה עוד לפני בוא האורח. העובדה שהוא השתהה עד בוא האורח, ושהוא האכיל אותה לאורח, הראתה שמעשיו נעשו מתוך תאוות ממון ולא לשם שמים.

כאשר דויד שמע את מעשי העשיר הוא לא יוכל היה להתאפק. העשיר היה צריך למנוע מהרש לשכב בקירוב בשר עם הכבשה - אך הוא לא היה צריך לגזול אותה מהיתומים הקטנים. הם עברו צער גדול במות אימם, והם היו קשורים כעת לכבשה - והעשיר עינה את נפשם. הקב"ה אומר (שמות כב): "וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". העשיר "לֹא חָמָל" על היתומים הקטנים; ודויד החליט "לעזור לשמים" להרוג אותו.

הספור דומה למה שארע. ילדיו של אוריה התייתמו. בת שבע באה וטיפלה בילדיו והפיגה את העצבות שהיתה בבית. אולם היא היתה בת ישראל ואוריה היה גוי - ואסור היה לו לנהוג בה כאלו היא גם אשתו. ההחלטה של דויד להפריד את בת שבע באופן פתאומי גם מן היתומים - נבעה מסיבות שאינן טהורות לגמרי - מפני שהוא רצה לשאת את בת שבע באופן מיידי.
דויד היה צריך לחמול על היתומים, ולמצוא דמות שתיכנס במקביל לבת שבע. לאחר שהם היו נקשרים אל הדמות החדשה, בת שבע היתה יוצאת בהדרגה מביתם. לבסוף היא היתה יכולה לעבור אל דויד ולהינשא לו. ברם, דויד "לֹא חָמָל" על היתומים הקטנים, והוא גזל מהם את בת שבע.

לאחר מכן, נתן הנביא הוסיף והסביר לדויד שמעשיו נתנו פתחון פה לאויבי ה' (שמואל ב יב, יד ותרגום יונתן שם). רבים בצבור קיבלו את גרסת אחיתופל ותומכיו, שדויד "הסכים" שבת שבע נחשבת ל"אשתו" של אוריה; אלא שהוא חמד אותה - והשתמש בנבואה על הולדת שלמה להצדקת הגזלה. כמו כן, רבים בצבור קיבלו את גרסת אחיתופל, שדויד הרג בסופו של דבר את אוריה. גם אם הצבור טועה - כאשר מדובר בבניית המקדש - אי אפשר להתעלם מדברי האנשים הטועים.

בְּבֵית אֱ-לֹהִים - נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ
חז"ל מוסרים לנו שדויד חיבר מזמור כנגד הצרות שהיו לו מאחיתופל. במזמור נאמר (תהלים נה, טו): "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ"; וחז"ל מוסרים לנו שאלו הלכות שדויד למד מאחיתופל (כלה רבתי, ה, ד):
"שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד,... אמר ליה, דוד, למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים – ב'סוֹד', ... מצאו אחיתופל לדוד שהיה הולך לבית המדרש לבדו, אמר ליה ... 'בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ' - ברגישת בני אדם נלך אני ואתה."

אחיתופל רצה שדויד יסתודד עמו ולא יעסוק בתורה לבדו; והוא רצה שדויד ילך לבית המדרש יחד איתו, ומתוך המולה גדולה שכולם ירגישו שדויד הולך עם אחיתופל לבית המדרש. קשה להבין את המדרש כפשוטו. בסיום המזמור דויד אומר על אחיתופל - "אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ". דויד היה זקוק לעצותיו הערמומיות של אחיתופל כדי לנהל את ענייני הממלכה. אך וודאי מן הראוי שדויד לא יסתודד בדברי תורה עם אדם מושחת כאחיתופל; ובוודאי שמן הראוי שדויד לא ילך יחד עם מושחת כזה לבית המדרש תוך כדי פרסום.

חז"ל מרמזים לנו שבמחלוקת שבין דויד לבין אחיתופל, האם הבן הראשון מתאים לבנית המקדש, דויד למד בדרך קשה - שאחיתופל צדק. דויד הסתודד עם עוזריו הקרובים בדברי תורה, והם החליטו שהדרך שלהם להולדת הבן שיבנה את "בֵית אֱ-לֹהִים" היא הנכונה. אך בענין צבורי כזה דויד היה צריך להסתודד גם עם אחיתופל. "בֵית אֱ-לֹהִים" זה אמור להיות "בית המדרש" שממנו תצא תורה לכל העולם. כאשר הולכים להקים "בית מדרש שכזה", צריך ללכת יחד "עם אחיתופל" ו"ברגישת בני אדם" ומתוך המולה כדי לקבל הסכמה ציבורית. גם אם הצבור טועה - כאשר מדובר בבניית המקדש - אי אפשר להתעלם מדברי האנשים הטועים.

הרעיון הזה התברר כבר ביחס לבניית המקדש. דויד רצה לבנותו, אך הקב"ה הודיעו: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". המלחמות של דויד היו צודקות; אך הגויים לא חשבו כך. הגויים טועים ! אך דויד לא מתאים לבניית המקדש - מכיוון שהמקדש מופנה גם אל הגויים הטועים.
בדומה לכך, אחיתופל וחלק מהצבור טועים וסבורים שדויד בא על אשת איש ושהוא הרג את אוריה כדי להוליד את הבן שיבנה את המקדש. הם טועים! אך המקדש מופנה גם אליהם; וצריך להתחשב בגרסתם.

אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב
אכן, אחיתופל ושומעי דבריו טעו. בת שבע לא היתה באמת "אשתו" של אוריה; ובסופו של דבר אוריה טעה בשיקול דעתו ומת בקרב. ולכן כאשר דויד נשא את בת שבע - הקב"ה לא שלח אליו את נתן הנביא. אולם כאשר נולד הבן הראשון ודויד התעקש שהוא יבנה את המקדש – דויד חטא. אז נידון דויד על הסכמתו לתכנית הכושלת של עוזריו; ודויד עשה על כך תשובה כאילו הוא באמת גזל את אשת-אוריה (תהלים סט, ה): "...עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב".

במסכת סנהדרין (דף קז, א) נאמר: "ראויה היתה לדוד בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אלא שאכלה פגה (קודם זמנה)". בת שבע היתה ראויה לדויד - ואסורה על אוריה החתי. אך דויד היה צריך להתעכב בנישואיה - כדי להסיר מעצמו לזות שפתים. דויד היה צריך לאסור את ה"נישואים" של אוריה החתי לבת ישראל; והוא היה צריך להפריד את בת שבע באופן הדרגתי מהיתומים הקטנים; ורק לאחר שהיתומים היו מוצאים דמות חילופית ל"אם" - דויד היה יכול לשאת אותה. יתכן שדויד מצא דרך נאותה לתקן את מה שהוא פגם ביחסו ליתומים האלו (כמבואר בהערת השולים 11 ).

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שלשיטת הרמב"ם אוריה החתי היה גוי וממילא "נישואיו" עם בת שבע היו אסורים וחסרי תוקף. הרמב"ם הגיע לכך מדיוקים בכתוב, ויש לכך סימוכין בדברי חז"ל. במאמרים הבאים 12 נבאר כיצד מתמודד הרמב"ם עם חלק מסוגיות התלמוד שמשמע מהן שאוריה היה ישראלי מיוחס ושבת שבע היתה נחשבת ל"אשת איש".



^ 1.הדברים מובאים גם ב"אוצר הגאונים" על קידושין דף עו, ב
^ 2.כמרומז בכתוב (שמואל א יז, נו) - "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם"; וכמבואר ביבמות (דף עו, ב).
^ 3.כעין כך במסכת מכות (דף יא, א) מובא מעשה בדויד ואחיתופל בזמן שדויד כרה את השיתין למזבח. רש"י הקשה שם, שלפי סדר הזמנים אחיתופל כבר מת מזמן בשעה שדויד כרה את השיתין; ורש"י נדחק כיצד ליישב את המדרש (כמבואר ב"ערוך לנר" לסוכה דף נג, א). אולם לשיטת הרמב"ם - זו דרכו של המדרש; המדרש נוטל "מעשה סמלי" מזמן מסוים ומשליך אותו לזמן אחר. יש להעיר, שרש"י עצמו בפרושו לתורה (במדבר טז, טו), הביא מדרש שמשתמש בסגנון הזה. משה אמר - "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". לפי המדרש משה אמר לישראל, שהוא היה צריך ליטול מהם את החמור - שהוא השתמש בו בבואו למצרים לגאול אותם. מבחינה מציאותית הדבר לא הגיוני. משה שהה באותה העת במדין שהיתה מרוחקת ממצרים. אין זה הגיוני שמשה ילך למצרים כדי ליטול מישראל חמור, ויחזור עם החמור למדין כדי להרכיב עליו את אשתו ובניו בחזרה למצרים. זהו בזבוז זמן משווע של אומה הנאנקת תחת השעבוד! כוונת המדרש היא אחרת. המדרש נוטל חמור ששימש לשליחות צבורית ומייחס אליו את דברי משה רבנו, למרות שדברי משה לא התייחסו לחמור המסוים הזה.
^ 4.במדרש-תהלים (בובר,ט, יא) מובאת רשימה של גויים שהיו תומכי ישראל. מדרשי חז"ל במקומות אחרים אומרים שכל הגויים האלו התגיירו בשלב מוקדם או מאוחר. אך לפי פשוטו של מדרש-תהילים ולפי פשוטם של הכתובים - רק חלקם התגיירו. בהמשך מובאת שיטת ר' יהושע בן לוי שמרמז שיֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי היה גוי שתמך בעם ישראל, ולכן הוא נקרא יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי. אולם אחר כך מובאים אמוראים שחולקים עליו, וסבורים שהוא התגייר או שהיה ישראלי מלכתחילה.
^ 5.באותה תקופה רבים היו סבורים שצאצאי רות המואביה הם פסולי חיתון. לדעת כמה מדרשי חז"ל (הובאו ב"מראית העין" לחיד"א על פסחים דף קיט, א) יִשַׁי שמוצאו מרות המואביה, חשש לדעה שהוא פסול-חיתון ורצה לשאת שפחה; איסור שהותר רק לפסולי חיתון לעבור עליו (כמבואר בקידושין דף סט, א). באותה תקופה, לא הוכרעה גם ההלכה האם איסור חיתון עם ישמעאלי - שאינו משבעת האומות - הוא מן התורה או מדברי סופרים (כמבואר במסכת עבודה זרה דף לו, ב). אֲבִיגַל בתו של יִשַׁי(=נָחָשׁ), היתה נחשבת אצל רבים כפסולת-חיתון, והיא סמכה עצמה על הדעה שישמעאלי אסור רק מדברי סופרים; וכשם שיִשַׁי רצה "לשאת" שפחה כך היא "נישאה" לישמעאלי. בכל אופן, נישואי תערובת היו נחשבים לדבר שאינו ראוי; וכן מבואר מדברי הורי שמשון, וכן מבואר בספר עזרא ונחמיה.
^ 6.דויד עצמו הודה במקרה אחר, שאין בכוחו לעשות דין באנשים שהוא חייב אותם למלחמותיו (שמואל ב ג, לט): "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ".
^ 7.אופן הגירושים של בני נוח מבואר ברמב"ם (מלכים ט הלכה ח): "... שאין להם גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרושזה מזה פורשין."
^ 8."צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי... ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". (רמב"ם אישות טו, כ).
^ 9.בפירוש רלב"ג משמע שנשים היו עושות זאת לבעליהן; אך בפירוש "מצודות דוד" משמע שרק שפחות עשו זאת. ה"בית שמואל" (אבן העזר סימן פ ס"ק ז) מתייחס למכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל.
^ 10.ירושלמי סנהדרין דף יא, ב
^ 11.בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם נקראה גם בַּת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל, והכתוב מספר על הבנים שנולדו ממנה לדויד (דברי הימים א ג, ה): "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל". הכתוב מעורר קשיים. הניקוד "נוּלְּדוּ" הוא ניקוד מוזר, והוא מופיע בתנ"ך רק במקום אחד נוסף (דברי הימים א כ, ח): "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִיד וּבְיַד עֲבָדָיו". חז"ל מסרו לנו ש"הָרָפָא/הָרָפָה" היתה אמו של גלית, ומסיבות מסוימות לא היה ברור מי הוא אבי ילדיה (כמבואר ברד"ק שמואל א יז, כב). מדוע הניקוד נוּלְּדוּ שמופיע ביחס ל"הָרָפָה" ולילדיה - מופיע להבדיל גם ביחס לבת שבע וילדיה? נוסף על כך, לפי פשוטו של הכתוב הזה - יש לשלמה "אחים גדולים" מבת שבע; והדבר תמוה, שהרי שלמה היה הבן הראשון (החי) של דויד ובת שבע. יתכן והניקוד המוזר מלמדנו ששלושת האחים הגדולים האלו - לא היו בנים ממש של דויד ובת שבע. אלו היו היתומים הקטנים של אוריה החתי. דויד שב בתשובה על התנהגותו כלפיהם. דויד ובת שבע נטלו אותם אליהם, וגידלו אותם בתור "האחים הגדולים" של שלמה.
^ 12.במאמר "הניגון של אברהם אבינו" יובא הרקע להבנת הרמב"ם בשיטת התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס. ובמאמר "הרמב"ם וחיילי בית דויד" יבואר כיצד הבנת הרמב"ם מיושמת גם בפסיקתו ב"יד החזקה".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב