בית המדרש

  • דרשו ה' בהמצאו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעל בת רבקה

תשיעי ועשירי

undefined

הרב יאיר גזבר

אלול תש"ע
7 דק' קריאה
חיבור מימד הגוף לנשמה
האמת היא שמצד ענינו של יום היה ראוי לעסוק עכשיו באכילה, אפשר גם לאכול בשעת הלימוד צימוקים וכדו' כפי שהגאון היה עושה. כתוב בספרים שהאכילה של עיו"כ מתקנת ומרוממת את האכילות של כל השנה.

המושג של אכילה הוא היחס ויצירת הקשר בין המימד הפנימי והאלוקי שבאדם לבין המציאות המעשית – הם כוחות הגוף ("קרבא דמיכלא" – אוה"ק ח"ג עמ' רצ). ההזנה (מלשון מזון) הוא חיבור של רוחני וגשמי. (דברים ו, ג) "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד' יִחְיֶה הָאָדָם" חיבור זה נוצר מתוך ההקפדה על קדושת האכילה הבאה מתוך אכילה בהיתר ולא באיסור. ממילא, האכילה מהווה סימן לכל הקשר והדינאמיקה הקיימת בין מים עליונים למים תחתונים, בין עוה"ב לעוה"ז. (במדבר כח, ב) "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי" – זהו חיבור שמים וארץ, הקרבן שהוא לחם.

חטא האכילה מעץ הדעת אף הוא כחטא האכילה מבטא את פגימת הקשר בין עולם שבין רגע היה יכול להגיע ליום שכולו שבת, אך בפועל נתאחר הדבר (אורות המלחמה ד). האיחור הוא בעצם הדרך הארוכה העתידה להביא את העולם לאותו יום שכולו שבת.

ביום התשיעי אנו עסוקים באכילה לא בגלל שהוא בא אחר יום השמיני אלא כי הוא לפני היום העשירי. עניין האכילה עצמו נלמד מן העשירי – (ברכות ח:) "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי". ה'כאילו מתענה' בא לחבר את מימד הגוף למימד הנשמה. זה קורה כשהאכילה יונקת מהמימד הנשמתי של יוה"כ עצמו, מהעניינים המלאכיים של יום הכיפורים. זהו יום של דימוי למלאכים עד כדי אמירת ה"בשכמל"ו" בקול רם, המרומם ומתקן את האכילה. זה מתקן את הקשר בין העולם האידיאי לעולם המתגלה, בין העוה"ב לעוה"ז.

בעצם, זה ענינו של יום. כיוון שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" בשעה שהם עומדים למרגלות הר סיני באחדות גמורה – מיתקן בהם ה"נַעֲשֶׂה". בחינת העשייה, היחס אל עולם העשייה והחומר. ברגע שהכול מתבטל אל ה"וְנִשְׁמָע" ואל דבר ד' הרי בזה פסקה זוהמתו של נחש. כיוון שחטאו בעגל – חזרה הזוהמה. בחינת תיקון מסוימת לחטא העגל ובעצם לחטא אדם הראשון עצמו מתגלית ביוה"כ מתוך הסליחה, הכפרה, הטהרה וה"לִפְנֵי ד'". יצירת קשר מחודש בהופעת הלוחות השניים שאמנם מבטאים דרך של תשובה לרבים – "פְּסָל לְךָ" – זו העשייה המתמשכת והולכת של כלל ישראל בכל הדורות. ועם כל זה, זה עניינו של תיקון חטא העגל. ירידת תורה בלוחות שניים מלמדת את הדרך שבסופה יכופר חטא העגל לגמרי. (סנהדרין קב.) "אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון" ובגלל החטא התאחר הדבר אלפי שנים כפי שאומר הרב זצ"ל. תיקון חטא העגל וחטא אדה"ר מלמד אותנו על הגובה של המציאות הרוחנית של יו"כ. (ויקרא כג, כח) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

***
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית
חז"ל אומרים (כריתות ו:) שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. בתענית הדאורייתאית ("תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם") אנו עוסקים בעצם בראיה לאמירה זו של חז"ל, מצד צירופה של החלבנה שריחה רע למעשה הקטורת. הלא כל ההפרש בין עולם של מלאכים ועולם שמימי לעולם הזה והמימד הגשמי הוא שאנו פוגשים ומוצאים אותו בתור מעלים, מסתיר ומכסה, בעל כח משיכה ארצית – מה שאנו מכנים "וּבוֹרֵא רָע". אותה מציאות, שלכשיקוים (יואל ב, כ) "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" כפי שקראנו, יתגלה שענייני הגוף עצמם יזוככו ושום דבר לא יחצוץ בינם לבין הכוח האלוקי המחיה. הכוח של גוף ונשמה ביחד הוא יותר גדול מכוחה של נשמה גרידא. עצם הופעת הגוף והרע כפי שאנו פוגשים אותם, היא המובילה, הדוחפת והיוצרת את התחושה של חיסרון הצריך להתמלא. בכך היא בעצם דוחפת את הכוח הפנימי של ישראל ושל העולם הצריכים להתגלות. שטן לשם שמים נתכוון.

עניינה של עבודת כה"ג ביוה"כ היא המלמדת את "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל... ". היא העבודה העוסקת בצירוף החלבנה כחלק מסממני הקטורת. היא הנכנסת לפני ולפנים. בעבודה הקודמת של שני השעירים מתקיים השלב של הבדלה בין טוב לרע, כפי שהרמב"ן מביא שבשעיר לעזאזל יש בחינה של נתינת חיות לאותה מציאות שלילית שיש בעולם אך נצרכת. כביכול, לשטן (שבגימטריא שס"ד) חסר יום שבו הוא לא יכול לקטרג (יו"כ). היכולת לקטרג מלמדת על זה שבשאר ימות השנה אנו לא זקוקים להחיות את אותה בחינה של רע עולמי מתוך 'עבודה' לצערנו משום שהיא עומדת בפני עצמה. אך ביוה"כ שעיצומו של יום מכפר, מאיפה תהיה לו חיות? לכן אנו נותנים לו חיות בתור 'עבודה'.

אנו מגלים שהשורש של הרע והשורש של הטוב הוא זהה במראה, בלקיחה ובדמים. הגורל הוא זה שמפריד בין זה שלה' או מתוך כך – זה שלעזאזל. [עבודה שכזכור אנו עושים ג"כ בעוד יום בשנה כשהאווירה היא קצת אחרת, מחויכת משהו (פורים). מפילים פור הוא הגורל ואחד הוא לד' ואחד הוא לעזאזל, כפי שנאמר כבר ש"המן" בגימטריא חלבנה. רק שעדיין לא הגענו ל"עד דלא ידע". יש גדר אחד של תיקון והוא הבדלה וגדר תיקון אחר של עילוי יותר גדול, של בישום ריח הקטורת]. מלאך המוות מגלה רז זה למשה רבנו שהקטורת עוצרת את מלאך המוות ועוצרת את המגפה. שהרע מכלה את עצמו או משייך את עצמו לתורת משה רבנו.

וכפי שהרב כותב בביאור הקטורת ב'עולת ראיה' (קל"ו – קל"ז):
"למעלת ענין הקטרת וקדושתה הפנימית וכו' וסגולת הקטרת היא הקשר של הקדושה העליונה האלקית הכללית, שמצדה אי אפשר לפרט שמות נפרדים כ"א סמים בכללות, מצד עוצם כח הקדושה הפנימית הרוחנית, בתכונתה העומדת למעלה מכל חלוקים וכו'. 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה'. תכלית ההתגלות של הקדש הנעלם הזה, אור הנשמה שהקטרת מרמזת עליו, היא מודיעה שאין שום דבר רע ומכוער במציאות מצד הארת הכלל, וכל מה שנראה מכוער ורע ישוב להתהפך לטוב גמור ולקדש עליון. ע"כ צריכים שני הסמים, שאחר כך הם מתגלים בשמותיהם הפרטיים, להיות מיוחדים לפעולה הכללית של השללת מציאות הרע. וכאשר אנחנו רואים, שיש במציאות איזה ענין של רשע ושל כעור מצד גילויו החצון, יודעים אנחנו, שיש ביסודות הקדושה שתי מציאיות, מציאות אחת שמסירה את הרע , מתוך מה שהוא נראה דומה לדבר רע, והשנית היא מה שמעלה את הענין הרע ומהפכו לטובה גמורה וכו'.
'וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ' . המגמה העליונה של הקטרת היא להופיע בעולם, באדם, באומה, באנושיות, בחיים, ובהויה בכלל, את האור העליון של הרוחניות הקדושה האצילית, אשר לא יגורה רע, וכל מה שמתפשט ונראה כמו דבר רע וכעור, בחיים ובפעל, איננו כ"א לבוש חצוני של הדבר הטוב. כי אי אפשר להיות כלל שום הויה עצמית כ"א טהור וקדוש, טוב בתכלית הזהר, כי הלא הכל ממקור העליון, ממקור הטוב והמיטיב ב"ה, יצאו ויוצאים. אבל מאחר שלבושים רעים ישנם, צריכה העבודה הקדושה הזאת, מלאה חכמת אלקים, אומנות קדושה. ועשית אותה קטרת רקח, לא במקרה, ולא בדמיון, ולא בשכל אנושי מוגבל, אפשר לבא עד הגבול הקדוש הזה של החזרת כל הרע לטובה גמורה כ"א באמונה גדולה ובאומנות קדושה רבה באים לעבוד את העבודה הקדושה הנוראה והטהורה הזאת, שאינה נעשית כ"א ע"פ יחידי הבחירים שבגדולי הדורות וקדושיהם. קטרת רקח, מעשה רוקח, אנשים אשר כח בהם לעמוד בהיכל מלכו של עולם, ויודעים את עומק מלאכת שמים זאת, למהפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא."


אלא שזה לא פשוט. היכולת, כדברי הרמב"ן – 'לפרנס' את הרע מצרכת (שמות ל, לה) "מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". וכך ממשיך שם הרב:
"' מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ '. שלש הנה ההכנות, המכשירות לתעופה עליונה זו של השבת כל הנדח, של החזרת כל הכעור לרום התפארת, את כל הרע לטוב הגמור והעליון. האחת היא המיזוג והעירוב העמוק. כשהנטיות יורדות ומתחלקות, ע"פ תכונת הגבורה המפרדת ומפזרת, אז נקודות הרע שבנטיות, אע"פ שמקורן הוא עליון וקדוש מאד, אבל בירידתן הלא נתאחזו בתכונה של זיהום, ואי אפשר להן להתעלות בטהרת מקורן כ"א ע"י העירוב והמיזוג הגמור עד לכדי ההתבוללות הגמורה והמוחלטת בעומק הטוב, בכחות המסירים את הזוהם מיסודו, והמהפכים אותו לפארה של הקדושה העליונה ברום גבהה, ממולח . השניה , הנטיה לעבוד את העבודה הקדושה הזאת מוכרחת להיות בתכלית הטהרה, שלא יתערב בה אפילו משהו מנטיה לצד הרע מהכעור מצד עצמו, טהור . השלישית , המטרה מוכרחת להיות היותר קדושה, מפני ההכרה של הכבוד האלקי העליון ברום קדושתו, שמשתלם ומאיר ע"י ההשבה הגמורה והעליונה של כל מה שנתפשט בכל קצוי תבל, וכל מה שנתרחק, לרום קדשו, ובידיעה, שעם כל מה שהוא יותר מוטבע במעמקי רע הוא יותר נעלה ויותר נשגב במקורו העליון, ועל כן העבודה בקדושתה משתלהבת להשיב דבר על מכונו, מכון קדשו, קדש . בקבוץ התנאים הללו יחד מתמלאת היא תכונתה של עבודת קדש עליונה בהירה זו באור הנשמה, 'דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח' ממולח , טהור , קדש ".


אולי ההגבלה, דווקא מתוך המפגש עם מה שמכונה "רע" בעולם, היא המביאה לקריאת פרשת העריות במנחה. לאחר כל ההתעלות בעבודה לפני ולפנים, עכשיו צריך שידע האדם את הגבולות של החסד (ויקרא כ, יז: "חֶסֶד הוּא"). יש דברים שהאיסור מוגדר כחסד. כל העיסוק עם מה שאנו מכנים רע, אף הוא בא מתוך מה שהקב"ה התיר, הורה וציווה עלינו לעסוק בעבודת יוה"כ ובכלל, ומה שאסר עלינו. אסר אע"פ שגם שם היה אפשר למצוא חסד גדול והשפעה על העולם – כל פרשת העריות. האיסור להשפיע במקום שהתורה אמרה לא.

יו"כ – מציאות של יחוד ד'
וממילא מאותו עניין שהוא עניינו של יוה"כ כולו – (ישעיהו ב, יא) "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" מגיעים למציאות של יחוד ד' וכילוי ועילוי הרע. מציאות של תיקון חטא אדה"ר, עד כדי כך שהוידוי של הכה"ג הוא כנגד כל קהל ישראל. ההופעה הנשמתית של (תהילים פב, ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם", כדרך שהכתוב אומר (ויקרא טז, יז) "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" 'וְכָל אָדָם' – אפילו הכהן הגדול עצמו, אינו נכנס לפני ולפנים בבחינת האדם שבו. כפי שכל הנשמות כלולות בנשמת אדה"ר, כך הם כלולות בנשמת הכה"ג, וכניסת הכה"ג אל הקודש היא בעצם הכניסה של עמ"י לפני ולפנים. מחברת את ההופעה השמימית לשבע ההופעות הארציות – "אחת למעלה", ומכוחה – "שבע למטה". זהו ה"וְנִשְׂגַּב". ואולי מבחינת העבודה בשעה שאין עדיין המקדש על מכונו, יש התייחסות של כל אדם לעצמו בסדרי התפילה כאילו הוא הש"צ והוא הכהן הגדול. הוא נכנס פנימה. (שמות יט, ו) "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". ה'כאילו' מתוך ביטול כזה שכולם משאילים כלי לבן אחד לשני. 'כאילו נכנס לפני ולפנים' מתוך תחושת עירוב, מתוך תחושת בלילה עם כלל ישראל כולו ובעולם כולו. "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא".



^ 1.השיחה ניתנה בשנת תש"ע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il