בית המדרש

  • מדורים
  • אור חדש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעל בת רבקה

גליון מס' 11

ציונות של מקדש

undefined

אב תש"ע
31 דק' קריאה
רקע
בשנת תרע"ח פרסם הרב קוק לראשונה את קריאתו לייסוד תנועת "דגל ירושלים". המניעים להקמת תנועה זו היו שניים שהם אחד: חסרונותיה של התנועה הציונית, וההכרח לתחיית הקודש. תנועה זו החלה לקרום עור וגידים, ואף הספיקה לייסד סניפים בשווייץ, באנגליה ובארה"ב, אבל פעילותה הארגונית והציבורית נפסקה כמעט לגמרי לאחר שהרב חזר ארצה והתמנה לרב הראשי של ירושלים. הקמתה לוּותה בביקורת חריפה מצד תנועת המזרחי, שראתה בה מתחרה מסוכנת. בפרק זה נעמוד על שורשיה הרוחניים של תנועת דגל ירושלים ועל ייחודיותה, תוך הבחנה בשוני שבינה לבין התנועות האחרות. נעמוד גם על המכנה המשותף להן.
הרב ראה שלמרות שעברו כעשרים שנות ציונות – מהקונגרס הציוני הראשון (אוגוסט 1897( ועד סוף מלחמת העולם הראשונה (נובמבר 1918) – "העולם הכשר" לא הצטרף ברובו לתנועה הציונית מפני החילוניות שבה, וגם לא למזרחי, שנתפס כפשרן ונגרר אחר החילונים. הוא זיהה גם שני תהליכים שלא הכול השכילו לראות בעת ההיא: האחד, שהמומנטום ההיסטורי שואף לתחיית האומה בארץ ישראל. השני, שאין עתיד לתנועה הציונית-חילונית, אם לא תקום תנועת תחייה שורשית ועמוקה שתיתן לה את הבסיס הרוחני הנדרש. מן המפורסמות היא שהרב ראה את החיוב שבתנועה הציונית על שלל הופעותיה, ולהלן אביא כמה נקודות עיקריות מדבריו עליה. בהמשך הפרק אביא את התייחסותו לחסרונותיו של התהליך הציוני ואת מה שצפה שיהיה באחריתו. הדברים הללו ידועים הרבה פחות, אף שהם חשובים היום יותר מאי פעם, כיוון שעתה אנו מצויים בשלב שאותו חזה כבר בראשית המאה העשרים, ושעליו דיבר, כתב ואף הציע לו פתרון 1 .

א. החיוב בתנועה הציונית
הרב ראה בציונות את תחילתה של דרך התחייה והגאולה, והוא הביע בהרחבה את הערכתו ליסוד החיובי שבה. אף שהעוסקים בשיבת ציון התרכזו בצִדה החומרי, הרב העמיק לראות את שורשי התופעה, ואל מול הסבורים שהבניין החומרי סותר את ההופעה הרוחנית, טען שדווקא הבניין החומרי יצמיח את ההתעוררות הרוחנית וייצור תהליך תשובה שאינו נוטש את המפעל המעשי אלא מרומם אותו: "יתפתח הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחייה... יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים והחיים הישראליים... יעשו באותו הצביון הראוי להם, והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה" (אורות התחייה לא).
אשר על כן, לדעתו אין להצטער מזרם הלאומיות החילונית ההולך וכובש לו מקום גדול בציבוריות היהודית, כיוון ש"גם הקלקולים, שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבא לכלל בנין ותקון" (שם).
אחד הקטעים המפורסמים בזוהר, הדן בגאולה העתידה, נראה כשולל עשייה מצדנו, שכן לפי הנאמר שם, פירוש הפסוק הקשה "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" הוא שהקב"ה בעצמו יקים אותנו מעפרנו (ע"פ זוהר פקודי, רמ עמ' ב). כלומר, האומה לא תקום מעצמה, אלא בידי ה'. הרב, לעומת זאת, מפרש את דברי הזוהר באופן שונה לחלוטין, המחייב דווקא עשייה גדולה מצדנו בכל הנוגע לצדדים החומריים. לדעתו, גם אם יש מי שמתעלמים ומתכחשים למקורם הרוחני – הרי שיתעוררו לבסוף בעזרת הארה שתבוא מלמעלה: "אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל" (אורות התחייה, לב). יש פרדוקס בתופעה זו - תנועה ששורשיה העמוקים בקודש, אך בפועל היא מתכחשת להם: "אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט". למרות זאת, אין להכחיש את המציאות הפנימית, ועדיין: "הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה" (שם). סופו של תהליך הוא בגילוי השורשים העמוקים של המערכת החילונית והמתכחשת, כשייראה לעין כול שתהליך שהיה נראה מנותק מן הקודש, אינו אלא פעולת הקודש בעצמו: "יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא" (שם). אלא שגילוי זה יבוא מתוך הארה עליונה, ולא מתוך מאמץ אנושי: "מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה" (שם).
את היחס בין שתי תופעות אלה – הגשמית המתנכרת והרוחנית המגלה את עומק הקשר האלוהי – מגדיר הרב כחבלי משיח: "והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים ייתי ולא אחמיניה: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה" (שם) 2 .
לא רק בניינה של הארץ והפרחת שממותיה הוגדרו תהליך שמקורו קדוש, אלא אפילו מה שהיה נראה כחיקוי גמור של גויים וכסגנון מודרני של התייוונות, המשקיעה מאמץ מיוחד בפיתוח הגוף ושריריו, קיבל אצל הרב פרשנות אחרת לגמרי. לכן כתב שתי פסקאות רדיקליות, שעוררו את חמתם של קנאי-ירושלים ואת תמיהתם של גדולי ישראל בתקופתו, ביניהם האדמו"ר מגור, שניסה לשכנעו למתן את סגנונו זה.
הדרישה לגוף בריא היא חלק מהותי מתהליך התשובה ומן העלייה מחשכת הגלות לאורה של הגאולה: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים. התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית. שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" (שם לג, ומשם גם שאר הציטוטים הבאים בפיסקא זו). הריחוק מהגוף ומפיתוחו, שהיה לאחת מאבני-היסוד של כל שיטת מוסר לאורך שנות גלותנו, מוגדר "יראה נפולה" ו"חוסר אמונה בקדושת הארץ". ממילא מובן שכל אפשרות לתשובה המתאימה לתחיית האומה בארצה חייבת לכלול "תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים". לא רק רוח השולטת בחומר ומקדשת אותו יש כאן - גם לגוף ולגבורתו תפקיד חשוב ביחס לנשמה: "בגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית" (שם).
הרב לא הסתפק באמירה כללית, אלא תמך במפורש בצעירים העוסקים בפיתוח הגוף, ואף הצביע על נקודת הקודש הגנוזה בסוג זה של עשייה גופנית למען האומה: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של [ה]שמות הקדושים" (שם, לד). אך לא רק חיזוק הכוח הרוחני של הצדיקים יש כאן, אלא הרבה יותר מזה: "עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים; אלא שע"י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם" (שם). אלא שעם דברי השבח המופלגים, אין להתעלם מהבעיות הקיימות: "ואל יפלא אם יש חסרונות ...כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומיטהרת, מתקדשת ומתבררת" (שם).
הווי אומר: אפילו מה שנראה רחוק במיוחד מן הקודש, מקבל אצל הרב מימד של קדושה עמוקה במיוחד, עד שלא זו בלבד שאפשר למצוא "משהו טוב" בתופעה הבעייתית, אלא שזו הופכת למקור השראה ודרך להשלמת הופעת הקדושה בעולם – כמו אמירת תהלים! יתרה מזו, סגנון הרוחניות הנוהג בזמננו אינו אלא שלב מעבר לקראת התגלות רוחנית גבוהה יותר, שתבוא בעקבות התחזקות הצד החומרי של האומה: "הדור הראשון של עקבתא דמשיחא...מכשיר את החומר של כנסת ישראל, והרוחניות צריכה לשמש בו שמוש של שמירת החיים הפנימיים, וכשיתחזק הכח החמרי של האומה, אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות שבה, ותשוב התורה וכל מאורותיה לאיתנה" (שם מ).
ניתוח עומק של סגנון האישיות המאפיין את החלוצים החילונים והשוואתו לזה של אנשי היישוב הישן, שומרי המצוות, מוביל למסקנה שלכל אחד מן הצדדים יש יתרון וחיסרון: "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל...היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהן אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים אור הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם" (שם, מג). התיקון יהיה כשישלימו אלה את אלה, ולא כפי שרבים חשבו שרק על החילונים מוטלת העבודה הרוחנית של תיקון ושינוי הדרך: "התיקון שיבוא ע"י אורו של משיח...הוא שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים, ביחש לענייני הכלל ותקות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים האלה תתוקן ע"י השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול" (שם). זו התשובה שתביא לגאולה, ועל הצדיקים העליונים מוטל תפקיד התיקון: "והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל...וזה יהיה בכוח אורו של משיח" (שם).
לעומת התפיסה הרווחת, הרואה את עולם החומר כהכרח בלבד וכצדדי לחיי האומה המבוססים על תורה ומצוותיה, סבור הרב שהחומריות בכלל, ובחיי האומה בפרט, היא בסיס החיים הרוחניים: "כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם...הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החומרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהוויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח" (שם, מה).
כיוון שמצב האומה הפך למסוכן בהעדר הצדדים החומריים , חייב לבוא תהליך שיבה אל החומר, כדי להצילה. על-כן, הצד החומרי המודגש כל כך במעשיהם ואף בהגותם של העולים ארצה, מקבל אצל הרב ערך של הצלת-נפשות לאומית 3 . אמנם בעיות רבות מלוות תהליך זה, אך עלינו לצפות לסיומו הטוב: "ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהווה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכוחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע" (שם). שלב הביניים בעייתי במיוחד, כיוון שהשמרים תופסים את המקום המרכזי ומעיבים על היין: "אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד" (שם).
תחיית עולם החולין מקבלת אצל הרב ביטוי עומק מיוחד של תחיית הקודש שבַּחוֹל, החורגת מגבולותיה של האומה וחובקת עולמות. אמנם בתחילת התהליך אי-אפשר לראות עדיין את הקודש בגלוי, אך יש לזהות בעומק התהליך את הקודש הבא בעקבותיו, שהוא נעלה יותר מהקודש שבקודש, כלומר מהקודש הגלוי בתורה ובקיום מצוותיה: "כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודווקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום...כן הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה. ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבואו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה...(שם, מו).
אפילו הכפירה מקבלת אצל הרב הסבר עומק החושף את הקדושה הנעוצה בבסיסה – רצון לקבלת אור גדול יותר מהמורגל עד כה. הרצון הזה אינו מגיע לכדי סיפוק, ולכן בועט בקיים 4 . הדרך הנכונה לטיפול בבעיה זו היא, לדברי הרב, להרבות כלים: "מפני שהציור של גדולת האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבתא דמשיחא, במידה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך להנהיג את החיים הממשיים, ע"פ גודל עליון כזה, מתוך כך באה הכפירה ואתה הדלדול הרוחני...אבל דרך הרפואה הוא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית ע"פ האורות היותר עליונות" (שם, מז). כדי לתת להארה הגדולה הזו בסיס מוצק – יש צורך בחומריות איתנה ורוח חזקה. זו אם כן סיבה נוספת לתופעה של הדרישה לחומריות, אומץ וגבורה: "כי רק רוח חזק ואמיץ וגוף בריא ואיתן יוכלו להכיל בתוכם בלי זעזוע את ההארות היותר עליונות ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עז של יצירה...שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלמה, העומדת אחר כתלנו" (שם).
יש לראות אפילו את הצד החיובי שבהריסת החיים הדתיים המורגלים - הסיבה להריסה זו נובעת מתוך דרישה לרוחניות גבוהה יותר: "השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקודש המתדמה לרוח גיבורים אזורי כח אלוהים שהיה לנו בימים מקדם...דרך הזרמתה היא פורצת גדרים, היא מוחקת צורות של תמימות רגילה ומאבדת ע"י זה אוצרות חיים נשגבים" (שם, ז). מובן שאי אפשר להימנע מפעילות רוחנית כדי להגיע לתכלית המבוקשת, ולכן "תיכף אנו צריכים לגשת אל ההזרחה העליונה, של אור החיים...שיטביע בכוחו צורה איתנה, ממולאה בגבורת קודש יותר מכל מה שהתמימות הבינונית...יכולה ליתן" (שם). פרקים מפורסמים אלה הם חלק משיטתו של הרב, אך אינם מבטאים אלא צד מסוים ממנה. כדי להבין נכונה את מורכבות היחס שלו לציונות, יש לעיין בהגותו הכוללת. להלן נביא דברים מאיגרותיו וכן מפרקים רבים באורות התחייה , המהווים השלמה חשובה לנושא, ואשר משום מה לא זכו ליחס שווה לפרקים שלצידם 5 .

ב. הגדרת מצבה וחזון-אחריתה של התנועה הציונית-חילונית
הרב קוק עלה ארצה בג' באלול תרס"ד (כפי שמצוין על מצבתו), שהיא למעשה שנת עלייתם של בני העלייה השנייה. בשנת תרס"ח, כארבע שנים בלבד אחר עלייתו ארצה והיכרותו מקרוב את הנפשות הפועלות בעלייה השנייה, כתב לעורך העיתון 'איזראעליט' בפרנקפורט-דמיין (פפד"מ): "שכל תקות ישוב א"י...היא תלויה בנקודה אדירה זאת שיתאספו אלינו כחות טובים לעסוק בבנין הרוחני והחומרי של א"י" (אגרות ראי"ה א', קמד). באותה עת רוב מניינו ובניינו של הציבור היהודי בארץ-ישראל היה שומר תורה ומצוות, אבל הרב ראה את המגמה ההולכת וגוברת של עליית חילונים אידיאליסטים ארצה והבין אל נכון את המשמעות ההרסנית שלה מבחינה רוחנית ואת הדחיפות שיש לפעול בה: "אל נא נאחר את המועד...אם נעזוב את שעת הכשר של התחלת התפתחות הישוב...והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים הוא כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת , ולבסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון –היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון 6 . אבל בד' בטחתי שלא יתן למוט רגלנו..." (אגרות ראי"ה א', קמד).
כלומר, הרב ראה את פוטנציאל ההרס העצמי הקיים בתהליך הציוני-חילוני, וצפה שיבוא יום שההולכים לפיו יקומו נגד כל הערכים שהם עצמם טיפחו! כנראה שחוץ מהבנת התהליך הפנימי-רוחני, הרב ראה גם את דבריהם ומעשיהם של מאוכזבי העלייה השנייה, שחזרו לארצות מוצאם תוך השמעת דברי ביקורת ושנאה לארץ ישראל ולעם היהודי 7 .
אך בבסיס הביקורת עמדה הבעיה הרוחנית - האידיאולוגיה שמכוחה פועלת התנועה הציונית: " לבושים צואים אנו מלבישים את בן המלך...מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחייתנו הלאומית עד כה, מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית עם חי, וק"ו שאינן יכולות להחיות עם מת " (שבט תרע"ד, מאמרי ראי"ה ב' עמ' 298 ואילך).
כלומר, התשתית האידיאולוגית שביסוד התנועה הציונית, הרואה בארץ ישראל רק מקלט בטוח, אינה נושאת כל בשורה רוחנית, ומתכחשת לתפקידו ההיסטורי של העם. עם אינו יכול להתקיים בלי תפקיד היסטורי ותרבות ייחודית, וכיוון שהקיום הפיזי לבדו (מקלט בטוח) איננו מטרה - ילך גם רצון החיים ויתנוון. הנה כי כן, תפיסת עולם זו יכולה להמית אפילו עם חי, על אחת כמה וכמה שאינה יכולה להחיות עם מת כישראל, שבגלותו אינו קיים מבחינה לאומית.
לציונות החילונית יש תפקיד מוגבל - היא מייצגת את היסוד הלאומי של עם-ישראל; לא את צדדיו הערכיים והמהותיים: "הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית, ומ"מ כמה רשעות יש בה!...המעוז העולמי לעם ישראל הוא חיי רוחו שהתבצר בו במבטח יותר חזק מכל החומות הגבוהות אשר לכל ממלכות הגויים, והחומה הזו אי אפשר שתהיה נתונה הפקר לכל הרוצה להשליך עליה אבני קלע לפרוץ בה פרצות בצורה מוחלטת וקבועה...הציונות בתור תנועה מרקלמת (= מציגה) את היסוד הלאומי של ישראל, היא טובה נכונה, ויש לה אחרית ותקוה , אבל בתור משגב של האומה כולה - לעולם לא תקום ולא תהיה, מפני שביסודה אינה משגת את אור הקדש של חיי העולם אשר לנשמת האומה" (אגרות ראי"ה ג' עמ' קנז, שבט תרע"ח).
לא רק באיגרותיו, אלא גם בפרקי אורות התחייה, המאוחרים בפרסומם לאותן אגרות ונחשבים לחיבורו היסודי ביותר ביחס לערכי הציונות החילונית ופעולותיה, מבטא הרב ביקורת חריפה נגד התפיסה הציונית המנותקת מהשורשים ההיסטוריים: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון ¬– כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל " (פרק ה').
היחס בין המעשים להחייאת העם בארצו לבין הרוחניות המקורית שלו, מקביל ליחס שבין הגוף לנשמה. אשר על כן, קיומו ופיתוחו של הצד הרוחני הינו קריטי לעצם קיום המעשים. לכן יש להיזהר מפני התפיסה הרואה את חזות הכול במעשה הציוני, תפיסה העלולה לגרום בסופו של תהליך לביטולם של המעשים עצמם: "מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם יישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים " (אורות התחיה ו).
ביסוד ההופעה הגשמית מאוד של בניית החומר, גנוזה תחילתו של תהליך אדיר ומהפכני, המעביר את העם מגלות לגאולה: "האידיאלים שבמקור ישראל... המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם... גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות... הננו נקראים להיכון לקראת האור הגדול הזה. אלא שאותה הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות... מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת הרוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל" (שם).
אך הרב אינו מסתפק בביקורת, ומוסיף אזהרה על העתיד הצפוי לציונות: אם לא ייבנה הקודש החדש והנשגב מעל הריסות העבר – יאבד הכול: "באין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט והיא תתנוון ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד" (שם ז).
אחד מיסודות הביקורת החריפה של צדיקים רבים נגד התנועה החילונית נבע מניתוח פשוט של יכולת הבחירה האנושית, המסוגלת להשחית גם את העניין הקדוש ביותר ולהפכו לטמא, כפי שהיה בבתי-המקדש הראשון והשני, שחרבו בטומאת העבירות שעשו בני אותם דורות. לכן, טענו מבקריה של הציונות, השימוש של הציונות החילונית בלאומיות יהודית, שהיא קדושה מעצם טיבה, אינו עניין חיובי העומד כשלעצמו. אדרבא, תנועה זו מטמאת את אחד הערכים הקדושים של האומה. לפיכך היה על הרב להסביר את דרכו הייחודית, הרואה את הצד החיובי שבה. כדרכו, הוא מכיר תחילה בחלק הצודק של טענת המבקרים: "הרוח הלאומי יוכל לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי וכשהמעשים נפחתים והמידות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות" (שם ט).
אילו היו החילונים מצליחים לבסס לאומיות חילונית לגמרי, "היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכיליון" (שם), אלא שכאן מגיעה ההבחנה העמוקה בין ישראל לעמים: "ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים" (שם).
אשר על כן, אפילו "מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיוון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו" (שם) 8 .
נמצא שגם כאן מכיר הרב בחולשתה המהותית של הציונות החילונית, העלולה לדרדר אותה עד לפגמים חמורים. אלא שכל זה מהצד הגלוי, לא מצד התוכן הפנימי, ולכן יש תקווה. נושאי דגל התקווה ומחולליה הם צדיקי הדור, שעליהם מוטל התפקיד להרים את האומה משפלותה. לכן, הרב אינו מסתפק בהגנה על עמדתו אלא מכריז עליה כ"דרכם של צדיקים", וקורא לצדיקי דורו להצטרף אליו לפעילות רוחנית, כדי להחזיר בתשובה את הפועלים לטובת האומה. אלא שהתגובה הטבעית של צדיקים רבים בדורו היא התנגדות לחילוניות ולערכיה, וכאן תוקף אותם הרב וטוען שהתנגדות כזו מכוונת בסופו של דבר לא רק נגד ישראל אלא נגד אלוהי ישראל: "ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקניינים הללו... מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאוס את קנייניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא! אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש ...עד שכל המחזיקים באותן המחשבות שברוח הכללי ובכל קנייניו ימצאו את עצמם ממילא, שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים (שם) 9 . נמצא שהרב אינו מסתפק בשום אופן בלימוד סנגוריה ובחיפוש אחר הטוב שבתופעות השליליות, אלא דורש פעילות רוחנית רצינית להשיבם לקדושה.
גם כשהרב מסנגר על החלוצים, הוא אינו חוסך במלים קשות כדי לתאר את מצבם הרוחני הגלוי, ואף העמוק והנסתר יותר, שאינו מחמיא במיוחד. הוא מגדיר אותם נשמות המופקדות על יצירת החיים החומריים של האומה. אפילו בשירה ובספרות החילונית, שהן החלקים הרוחניים שלה, הוא רואה תוצר של אותה מהות חומרית נמוכה. כך מוסברת נבואת ירמיהו (פרק לא), החוזה את תקומת האומה בשני שלבים: הראשון יתבצע בעזרת מי שקרויים "זרע בהמה" והשני ע"י מי שקרויים "זרע אדם". הצורך בחלוקת העבודה הקיצונית הזו נובע מחמת ההשקפה כי "דוקא טיפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כח זורח עליה" (שם יט).
תחיית האומה היא הסיבה להופעת נשמות כה מנוגדות זו לזו, דבר שלא היה קיים כלל בגלות: "הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טפוסים שלמים, לא המון גבור, כי הלא מקול עלה נדף מוכרח הוא להיות נרעד, ולא חכמים קדושים ברום עזם, כיוון שנסתלקה הנבואה וסר רוח הקודש" (שם). עתה אנו רואים את הטיפוס של "זרע בהמה" ההולך ונוצר בארץ-ישראל. אבל טיפוס זה "לא יוכל לבא לשלמות גבורתו וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית... כי-אם על ידי זרע אדם" (שם).
טענה חשובה אחרת הייתה בפי מבקריה של הציונות, שהיא איננה אלא חיקוי של עמי אירופה שהשתחררו באותה עת מעולן של מעצמות ששלטו בהן (כגון בולגריה, שקיבלה עצמאות בשנת 1878), ושגם האידיאלים שאימצה לעצמה, בהם מוסר ויושר, חריצות ויצירתיות, אינם אלא חיקוי של רוחות אופנתיות המנשבות בעולם. גם על טענה זו משיב הרב. הוא מסכים שאכן יש כאן השפעה זרה, אלא שכדרכו של ריה"ל (כוזרי מהדורת אבן-שמואל, מאמר ב', סו), הוא טוען שיסודות הלאומיות במובנה החיובי נבנו דווקא אצלנו, בהיותנו על אדמתנו, והשפיעו על העולם כולו בהתפזרנו בגלויות. כעת, הם חוזרים אלינו מהמקומות שנתפזרו בהם: "אש הקודש, של כל טוהר האמונה...פזורי האמונה האלהית...למוסר וליושר, לגבורה ולתקוה, לשלום ולנחמת עולמים, שכבר נתפשטו בין גוים רבים ועצומים ע"י פזורנו בין הגוים, ע"י התפשטות האמונות הנובעות ממקור כתבי הקודש...מתלקטים עוד הפעם בכנסת ישראל" (שם, כב). יש להבחין היטב בין האורות והצללים של אותה תופעה בדיוק, ולהיזהר מפני התגברות הצללים: "אש האהבה הטבעית לאומה ולתחייתה, ההולכת ומתגדלת בארץ ישראל וע"י ארץ ישראל, תתלקח בגאון עוזה יחד עם אש ד'...לא נבהל אם הזרמים נראים שונים בחיצוניותם ...רוח ד' נוססה בהם. הלאומיות החילונית יכולה להזדהם בזוהמה רבה שתחתיה הרבה רוחות רעים גנוזים, אבל לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כ"א בהשתדלות נמרצה להביאה אל מקורה העליון" (שם).
הרב חוזה מרידה רוחנית בהמשך דרכה של הציונות החילונית, ושיבוא יום שהיא תמאיס כל נשגב ונעלה (תופעה שאנו עדים לה כבר כמה עשרות שנים). בעצם, לדבריו, מנגנון של הריסה עצמית טמון בהגדרתה של הציונות החילונית, ששאפה רק לביסוס החומריות: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה...השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע" (שם,מד). תופעה כזו מביאה בעקבותיה בהכרח תהליך נגדי "יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים" (שם).
אך לא רק חיסרון רוחני ודאגה לטווח רחוק יש כאן. הרב חשש גם מפני כישלונה של הציונות החילונית במגעיה המדיניים מחמת חסרונו של הבסיס הרוחני: "יש לחוש שאם ירגישו המעמיקים באמונה שבין העמים שהכח היותר חשוב בהתנועה הוא חולוני ועולמי, רחוק מהכרת הקדש וגעגועי האומן...תוכל חלילה הפוליטיקה בעצמה לצעוד אחורנית" (אגרות חלק ג' עמ' קע"ג).
לדעת הרב, חלק ניכר מהיחס הבינלאומי החיובי לשיבת ציון נובע מהזיקה של הבריטים ועמי אירופה הנוצרית (כמו גם של חלק מעמי האסלאם) לתנ"ך, ומתוך כך לעם ישראל. לכן חשש מפני התרחקותם מהתנועה הציונית, כאשר יראו שאינה מתכוונת ליישם את עקרונות התנ"ך, שבשמו היא מתיימרת לפעול, ושאינה אלא תרבות מערבית חילונית נטולת ערכי נצח, שהקשר שלה לתנ"ך הוא היסטורי ולא אידיאולוגי: "תאות ההתדמות אל אותם העמים המכוסים בחושך אשר אכלנו בכל פה, התקום ותחיה עוד להכנס כמו ארס בתוכיותה של תנועת תחיתנו? ...נחלץ מאותו הלחץ של הזחלנות , שהעסקנות הלאומית המודרנית עצור בו, זו הדו-פנימיות ( =דו-פרצופיות), להגיד בקול ובכתב מעבר מזה שאנו רק לאומיים אנחנו ואין לנו בכלל ענין קדוש ואלקי, ומעבר מזה, כשנצרכים לדבר עם הגויים שעוז ממלכה בידם, ורגש של כבוד לקדוש ה' והאורה האלקית שבתנ"ך היא חוטר גאותם - שם מתהפכים למקדישי הביבל, וכמה תוכל צביעות כזאת להיות קיימת ולא תתגלה בכל מערומיה... נתאזר חיל... לרומם את התנועה הקדושה משפלותה לבל יבאו בה טמאי נפש לחלל את קדשה" (אגרות ראי"ה, ג', עמ' רטז-ריז).
השומע את התעמולה המוסלמית כיום על היות הישות הציונית חלק מהאימפריאליזם המערבי החילוני והמופקר – רואה את החשש ההוא מתגשם לעינינו.

ג. דגל ירושלים - סיבות ומטרות
שאלת יסוד שצריך לשאול על הקמתה של דגל ירושלים היא – האם היא נבעה מאכזבת הרב מהתנועה הציונית חילונית? האם היא מעידה על חזרתו מדברי השבח שלו אודותיה?
עיון בתאריכים שבהם פורסמו דברי הרב מראה שלא כך הם פני הדברים. את דאגתו מעתידה של התנועה הציונית הוא החל לפרסם כבר בשנת תרס"ח, כארבע שנים בלבד אחר עלייתו ארצה, כפי שהובא לעיל במכתבו לעורך העיתון 'איזראעליט', וכפי שהופיע בפרסומים רבים נוספים בפומבי (ולא רק באיגרות).
דגל ירושלים הוקמה עוד בהיות הרב בלונדון, דווקא בעת שהתנועה הציונית-מדינית נחלה ניצחון בדרכה ופרצה למרחב בקול תרועה רמה ובהצלחה גדולה. את פרקי אורות התחיה שהובאו לעיל, שבהם דברי השבח ללאומיות ואף להתעמלות, פרסם הרב בשנת תר"פ, תוך כדי המשך פעילותו הנמרצת למען דגל ירושלים. בזמן ההוא כבר היה רבה של ירושלים, וראה מקרוב את הקלקולים הגדולים שהתנועה הציונית מחוללת בקצב גובר והולך בארץ-ישראל. פרסומם של פרקים אלה לא היה עניין של מה בכך - הוא הוזהר מראש מפני תגובות קשות, והן אכן הגיעו. פרסום זה עלה לו ביוקר רב. הוא למעשה "שרף" אותו בעולם החרדי-קנאי 10 , ואף קלקל את מעמדו בעולם הרבני באירופה.
נמצא שלאותה מציאות רוחנית-חברתית-מעשית, מתייחס הרב בכמה גישות בו-זמנית. בתפיסתו הכוללת, הוא מדגיש את החיוב ואת האור שבתוך הנעשה, אך אינו מתעלם בשום אופן מן האופל שבתוכו גנוז אור זה. והלא זה היה שמו המקורי של הספר "אורות התחיה" – "אורות מאופל"!
הרב מבחין בין "ציון" שעל שמה קרויה הציונות, המבטאת את הכוח הלאומי והממלכתי, לבין "ירושלים", שהיא "מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה...בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה . המקום של בית המקדש, בית תפילה העתיד של כל העמים , המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה" (שם). אך לא רק הבדל בין הצד הממלכתי לצד הקדושתי יש כאן, אלא הבדל מהותי חשוב נוסף. התנועה הלאומית החילונית – ככל תנועה כמותה בעולם – מעוניינת רק בטובת העם שהיא מייצגת. לעומתה, דגל ירושלים דואגת - כפי המסורת היהודית התנכי"ת - לעולם כולו! לדברי הרב, הדרך ליישום תחיית הקודש, לנו ולעולם כולו, מתחילה בייסוד בתי מדרש שירוכזו בהם מיטב הכוחות ואשר יעמיקו בהם בלימוד אמונות ודעות. שם יטהרו את מושגי האמונה מהטעויות שעדיין קיימות בעולם הדתי שלנו, והרבה יותר מזה בעולמם הדתי של הגויים: "לייסד בתי מדרש גדולים לחקרה של תורה ...לייסד בית דין גדול כללי...לכלכלת כל עניני הדת והחיים המעשיים בהתחברותם...על ההשפעה המיוחדת של הזיקוק של הדעה האמונית הכללית בעולם שתיולד לידה חדשה ע"י הופעת אורן של ישראל...לטהר את הרוח הדתי שבכל מלא העולם" (שם עמ' קסד).
מגמה זו נובעת מתפיסה של מקדש . בית-המקדש כבית תפילה לכל העמים מגדיר את השאיפות הלאומיות שלנו - לא דאגה לקבוצת אנשים בעלי גורמים משותפים, אלא דאגה לעולם כולו. בכמה מקומות הרב מדגיש את מרכזיותו של המקדש והתכנים שהוא מייצג באידיאולוגיה של דגל ירושלים: "ציון תפדה בעת אשר אור ירושלים יופיע, שאיפת הממלכה בהדר ואון תגלה בעולם בעת אשר עריגת בית קדשנו ותפארתנו תצא ממחבואי הלב" (שם רי"ז). הרב אינו עוסק בבית-המקדש כמשאת-נפש לעתיד בלבד, אלא כמקור השפעה רוחנית המרוממת גם את העשייה בהווה: "רבה עלי תכונת העבודה ביסוד הסתדרותנו הקדושה, הקשורה בקשר אמיץ ביסוד אור ישראל, המתנוצץ ממקום מה נורא, מרום מראשון מקום מקדשנו " (שם רכ"א). מדברים אלה עולה שהרב ראה בתנועה שהקים את תחילת ההתגשמות של חזון ישעיהו בדבר תפקידו הקוסמופוליטי של עם ישראל בתקופתו של משיח.
הרב רצה שהסגנון הלאומי המיוחד שייבנה ע"י תנועת דגל ירושלים יהיה סגנון של שלום, הנובע מהתוכן האלוקי של הנשמה והתפקיד המיוחדים שלנו: "אנחנו חייבים להכניס את התוכן הקדוש האלקי בתוך הבטחון של מעמדנו בארץ ישראל שהוא יעורר את כל העולם האנושי להתרומם לאחיזה קדושה בכל העניינים הפוליטיים שלהם" (שם עמ' קצה). תנועה זו תביא בשורה לכל העולם: "והתנועה ירושלים נפלאות תחולל בספרות ובפועל להביע לכל העולם כולו – הנה דבר ה' קם ונהיה ולא עזב ה' את עמו ולא יעזבנו עדי עד" (שם רכא). הרב לא הסתיר את שאיפתו לבניין המקדש, לא רק כמשאת-נפש רוחנית, אלא כנקודת שיא ברת יישום שאליה שואף התהליך שהוא מתכוון לחולל. באיגרת גלויה לכל היהודים כתב, שלעומת הציונות החילונית ומטרותיה – מטרת דגל ירושלים היא כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו! (אגרות ד' עמ' פ"ג).

ד. תכנים של מקדש - הבסיס לאורות התחיה
פרקי אורות התחיה א-ו, שהם הבסיס לפרקים הבאים אחריהם, ואשר בהם מופיעות נקודות ראיית החיוב שבציונות (הובאו לעיל, פרק א), מבטאים אף הם שערכי המקדש הם גורם ראשי בתפיסת העולם.
בתחילתם של פרקים אלו אומר הרב שהיחס הנשמתי החי בין ישראל לקב"ה דורש את תקומת העם בארצו, כדי שהעם יוכל לממשו בפועל. אלא שלא מדובר בעניין המצטמצם לעם ישראל בלבד, אלא הוא קשור לעולם כולו. זאת, מתוך התפיסה שישראל באומות הם כמו לב באברים: "מורשת פלטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל...הצמאון החי...קורא לאומה בבא עתה להתעודד...לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית האלהית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם" (אורות התחיה א').
אלא שכוח זה, המניע את שיבת ישראל לארצו, אינו ניכר לעין המתבונן, ושרוי בסתרי המציאות. הצדיקים שנשמתם מעולם האצילות הם המופקדים על גילויו של האידיאל העליון העומד בבסיס התנועה החילונית: "והתביעה הסמפתית האלהית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה...הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה אלהים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות...ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית...זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים" (שם).
כל עם זקוק לאנשי רוח, אלא שאי-אפשר שהעם כולו יעמוד ברמה אחת גבוהה. לכן יש צורך בארגון החברה באופן המאפשר קשר אמיתי בין אנשי הרוח לחברה כולה, וכך יוכלו להשפיע ולרומם את העם כולו. הרב רואה במקדש ובכהונה הקשורה אליו מודל אידיאלי למערכת היחסים שבין כוחות המעשה לכוחות הרוח – כיחס שבין הכהונה להמון. אין זו דוגמא בלבד, אלא ציפייה לשיבת הכהונה שבמקדש על שלל הופעותיה הרוחניות והשפעתה החשובה על ההמון: "דוקא ע"י מה שימצאו בקרב האומה חסידי עליון, חסידים עליונים מאד...בטוחה היא אז האומה בכחה הרוחני האצור ביחידיה אלה, ועל סמך זה יכולה היא לשים עין פקוחה ולב נכון לכל צרכיה המעשיים, בלי כל חרדה פנימית, שמא יתייבש לשדה ויחרב מעין רוחניותה" (אורות התחיה, ד'). בעם ישראל, שהוא ממלכת כוהנים וגוי קדוש, הדבר נחוץ במיוחד: "ביחוד באומתנו, אשר הרוחניות העליונה...בסיס נשמתה, יש אשר מכל תנועה של חופש חמרי ושל התמכרות לעבודה בעניינים חומריים מעשיים וחברתיים, נכנס בה מיד רטט פנימי שמא הטרדה המעשית תמעט את מעינה, שמא 'כל מה שיוסיף הישוב תקון, יוסיף השכל חורבן'" (שם). לכן נקבע מעמד הכהונה כבר בראשית דרכנו - "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ועל-כן, כשמדברים על הכהונה, לא מדובר במשל בלבד: "על-כן, היא צריכה להעמיד חסידים גדולים, המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה...הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו. הוא נסמך אז בחילם...ומתמלא חיל לעבודתו החמרית, החברתית והמדינית" (שם). לכן גם בגלותנו – זמן ומקום שבהם כמעט אין ביטוי לכהונה – אנו ממשיכים לשמר את מעמדה ואת היחס המיוחד אליה: "אין אנו עוזבים את זכר הכהונה, אין אנו חדלים מלצפות לשלמותה, אע"פ שסבלנו הרבה ממנה קודם שבאה לידי ברורה הגמור, אבל ידענו שגם את הטוב קבלנו ממנה ועוד נקבל" (שם, ד).
במסה קצרה שכתב על אודות ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל, מתמצת הרב את הדרך הארוכה שלנו מימי-הזוהר של בית המקדש, עד לעומק הגלות, ולקראת עתיד הגאולה: "ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו" (שם, ה). הרב פונה בביקורת גלויה כלפי הציונות החילונית המבקשת לבנות את הלאומיות שלנו על בסיס "עם נורמלי", תוך שהיא מפנה עורף לייחודיות של עם ישראל: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'...הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחייה אותנו ואת כל אשר לנו , צרור לא יפול ארץ" (שם).
כיוון שההיסטוריה שלנו ארוכת-שנים, יש מי שהתייאשו מהמשך הנשיאה בעול התורה והמצוות, שהן מקור חיינו הלאומיים, וצמצמו את שאיפותיהם לצדדים הלאומיים בלבד, בלי קשר לקודש. הרב גוער בהם על פזיזות נטישתם את מימוש חזון האומה: "יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה... לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל באהבה, נגלם בפעל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית...כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול, הלא זה כבר יצאנו מהחוג של עמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן" (שם, ו).
דוגמא לתפיסה זו רואה הרב בהפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה – צורת קיום המצווה בימינו התרחקה מאוד מסגנונה המקורי, עד שהגיעה לכדי שריד עלוב, שלכאורה אינו מסוגל לעורר אפילו מקצת מרגשי הקודש המקוריים של מצוות אלה למרות זאת, נשארה טמונה בה העצמה שתוביל את העם לקראת העתיד ההולך ומתחדש: "אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל...אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם...פועלים בחשאי על הנשמה המקיימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ" (שם).
המצוות שאנו מקיימים בזמן הגלות רק בתור זכר למצווה דאורייתא, אינן פונות אל העבר, אלא הן בעיקר פנייה לקראת העתיד: "העתיד איננו פוסק מלתבוע את תפקידו מן ההווה, וההווה מתמלא עניין כפי ידיעתו שהעתיד נזקק אליו, איננו נעשה בזה רק בטל אל העתיד, כ"א הוא מתמלא עי"ז בכל צביונו ועצמו" (שם). לכן, אין לתפוס את המצוות כפי שהן נעשות בגלות, בתור תכלית לעצמה בלבד: "צללי העניינים שלנו העתקות הם מהעבר הגדול, ופונות הן תמיד אל העתיד הנשגב, שהוא כ"כ נשגב עד שהוא מאיר את ההווה ועושה אותו להווה מעשי מצד גודל כוחו" (שם ה).
הסדר החברתי 11 הראוי לעם ישראל בא לידי ביטוי ביחס שבין העם לכוהניו - הם מקבלים ממנו את פרנסתם, בעודם מקרינים עליו מרוחניותם ומרוממים אותו לרמתו הרוחנית הראויה לו: "הצורה התמציתית של כל סדרי חיי החברה ע"פ המטבע האלוהית...גנוזה היא במערכה של המצות התלויות בארץ, במקדש ובממלכה השלמה הישראלית...בסגולת הנבואה המיוחדת לאומה...כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר...הנה החיזיון מתייצב לפנינו...הנה המקדש על מכונו...מופיעים כהנים אנשי קדש משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל...ועתה הנה גרננו המלא ברכת ד'... מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה" (שם).
בסיומה ושיאה של מסה זו, מציין הרב את המקדש, כולל את הערכים שהוא מבטא ואת עבודת הקורבנות שבו, בתור פסגת השאיפות שמכוחן פועלת האומה לחזרתה ארצה, גם אם כרגע אין מטרה זו עומדת לנגד עיני הכוחות הפועלים: "לקדמוניות ולשלמות הננו מתגעגעים... ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים... המקדש... העתיק אשר יהיה חדש לעד, אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים" (שם). בתגובה לדברי זלזול וביקורת מצד גורמים האמונים על התרבות המערבית, על אודות עבודת הקרבנות הפרימיטיבית לכאורה, עונה הרב בתוקף: "האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמויותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה" (שם).
מהמקדש תצא השפעה רוחנית אל כל העולם, וזו באמת תכליתה של שיבת ציון - היא אינה עומדת כעניין לעם-ישראל בלבד, אלא היא מיועדת להיטיב לעולם כולו (כפי שכבר הובא לעיל): "במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה, בחוסן גבורת הנער...אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה האלהית אשר בישראל במרום עזו" (שם).

ה. דרכי פעולה ומבנה התנועה
כחודשיים לאחר הצהרת בלפור פרסם הרב מכתב גלוי ושלח אותו לקהילות רבות בעולם (איגרות-ראי"ה, חלק ג' עמ' קמ"ח). למרות הרצון הבסיסי לאחדות הכוחות – הרב בחן את המציאות וראה שכניסת "העולם הכשר" 12 בהמוניו לתוך ההסתדרות הציונית תיתכן רק באופן תיאורטי, "אבל בדרך מעשי יודעים אנחנו שזהו אי-אפשר. ההשתנות של המושגים בין ההמון הגדול של העולם הכשר שלנו נגד הרבה דעות השוררות בתוך החוגים הציוניים, הביאו ועוד הם מביאים לצערנו רגשי אי-אמון כאלה" (אגרות ג' עמ' קצב). לכן הוא קורא לעולם היהודי הכשר להתאחד בהסתדרות "ירושלים", שנועדה לפעול למען בניין העם בארצו. גם במישור המעשי, אי אפשר שתנועת תחייה דתית תהיה משועבדת לסולם הערכים וסדר העדיפויות של תנועה אחרת. לכן יש צורך "לייסד קרן קיים רליגיוזי שיעמוד בקרבנו בעבודתו הירושלמית כמו הקרן הלאומי העומד לסייע את העבודה הציונית" ("רשמים לפרוגרמה של ההסתדרות ירושלים", אגרות ג' עמ' קעח).
אנשי המעשה של תנועה זו יסורו למרותם של גדולי ישראל בלבד, ולא יוותרו על ייחודיותם: "ההסתדרות ירושלים תאמץ ותחזק את כל המקודש על אדמת הקדש בשלטון עצמי מבלי שום התרפסות כל-דהו לאיזה כח של חול ...דגל ירושלים ינשא בידי תמימי דעים...הכופים אזניהם לקול מורים, ולבם וידם אמונה בטהרת קדושת ישראל" (שם רכא).
תנועה זו תהיה עצמאית גם בהופעתה מול השלטון המנדטורי, וייצוגה לא יהיה תלוי כלל בגורמים חילוניים: "יואל ה' וחפצו בידינו יצלח שתסודר ג"כ משלחת קדושה ברשיון הממלכה הבריטית, בשם הקומיסיה ירושלים, שחבריה יהיו נושאים דגל הדת וקדושת התורה ...ולגשם בפועל את השאיפה של תחיית הקדש, כרצון יראי ה' וחושבי שמו, במעמד חפשי בלתי תלוי בכח חילוני כלל וכלל " (שם רכד).
כיוון שכך, חתר הרב להגיע לעצמאות כלכלית: "כל המפעלים שכבר ישנם בחוגו של עולמנו הכשר - הלא אנו שואפים לחזקם ולאמצם, להעמידם ברשות עצמם שלא יצטרכו לקבל תמיכה מכחות כאלה שהם באמת מבזים אותם בפיהם ובעטם " (שם רכו) 13 . לאחר תיאור כזה, לא ייפלא אפוא ששחרור הקודש מגורמים זרים הוגדר אחת המטרות הראשיות של דגל ירושלים (אגרות ד' עמ' כ"ט).
עצמאותה של דגל ירושלים תקיף את כל התחומים, לכן התכנית היא " לכונן מושבות לייסד חוות ערים כפרים בתי חרושת וקבלניות מסחריות . השדרה של הפועל הכשר תתכונן ע"י מושבות של פועלים בכל המכשירים הטובים הדרושים לזה" (שם קצו, איגרות ד' עמ' ריב). גם תרבות כלולה במטרות הארגון: "המחלקה התרבותית היא מתענפת על הקיום של כל קודש וכל מה שהוא כשר... להחזיק את כל המוסדות הכשרים, לתת להם עצמה, להשתדל בכל האפשרויות,... לחזק את כל תלמידי חכמים שיש לנו בירושלים,... לפאר ולהדר את כל הבתים המקודשים לתורה ועבודה,... משרדי הבתי-דינים, בתי הת"ת שיהיה להם חזות נאה והגון" (שם).

על מנת להכניס תחת כנפי התנועה מגוון חברתי רחב, חולקה התנועה לשלשה חלקים:
1. האידיאה ירושלים - בירור רעיון הערך המקודש של התנועה הלאומית ושל יחש האומה לארץ ישראל. בתפקיד זה יישאו סופרים, משוררים ואנשי רוח לסוגיהם, וגם פוליטיקאים שיעסקו בבירור היסודות הרוחניים ובביטויים במערכת הציבורית. כלומר, הפוליטיקה תבטא את העומק הרוחני של עם ישראל ולא תתבסס על הסגנון החילוני.
2. הסתדרות ירושלים - הרב רצה לפתוח את השורות גם למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל מזדהים עם רעיונות התנועה. לכן היה מוכן לקבל להסתדרות "כל אדם מישראל המכיר ושואף שצורת החיים המקודשים בישראל תהיה מוכרת יפה לחיינו בארץ ישראל,... רבים מאוד נמצאים שאינם יכולים לחושבם בכלל 'שלמי אמוני ישראל' לגמרי, ובכל זאת חפצים הם בכל לבם לראות את ארץ ישראל בנויה בהדרת קדש. מן היותר קרוב עד היותר רחוק שבסוג זה תיבנה ההסתדרות, שע"י ריבוי חבריה תיעשה גם לכח חמרי הגון וגם לכח מוסרי חשוב של גלוי רצון לאומי".
3. דגל ירושלים – "יכניס לתוכו את כל אלה אשר היהדות השלמה היא מתקיימת בחייהם הפרטיים, הם כל המחנה הגדול 'העולם הכשר' שלנו" (אגרות ג' עמ' רכה-ו).
המטרות, לפי סדר קדימויות, הן:
א. חיזוק הקיים ושכלולו – הישיבות ומוסדות התורה בארץ, שהיו מוזנחים, יזכו להקצבה רחבה ולרווחה, וזו תגרום ממילא גם לחיים שמחים יותר וליצירה רוחנית. התנועה תדאג בראש ובראשונה למוסדות הדת הקיימים, משום שאין לבטל את הישן מפני החדש, אלא לרוממו ולהתאימו לתקופה המתחדשת, תוך שמירת ערכיו החיוביים. את החדש יש לבנות בנוסף על הישן, לא במקומו 14 .
ב. בניית מוסדות חדשים , ובראשם הישיבה המרכזית העולמית, אשר לה מיועד תפקיד מכריע ביצירת הרוח החדשה של תורת ארץ ישראל, רוח שתענה לצרכי הדור ותעצור את זרם הכפירה המתגבר. תפקיד הישיבה הוא גם להיות מוקד משיכה נגדי לאוניברסיטה העברית, המושכת צעירים חילונים לירושלים.
ג. הקמת מוסדות תרבות יהודית מקורית בכל התחומים האמנותיים והתרבותיים.
ד. הקמת בית-דין מרכזי, מעין סנהדרין, בהסכמת הקהילות בכל העולם (אגרות ג' עמ' רכו).

ו. גישת המזרחי ותגובת הרב
המזרחי, שהיה חלק מההסתדרות הציונית, לא הצליח למשוך לשורותיו את רוב "העולם היהודי הכשר" לשורותיו. הרב הגיע למסקנה שהסיבה לכך היא, שהמזרחי אינו מתווה דרך עקרונית חדשה, אלא נספח לדרך הציונית-חילונית. הוא מנסה במידת יכולתו (המצומצמת) להשפיע מבפנים, אך מצליח לעשות זאת רק בדברים קטנים שהמנהיגים החילונים מוכנים לוותר לו בהם. ניתוח תולדות הציונות והמזרחי מראשית דרכם המשותפת ועד כשנתיים לאחר הצהרת בלפור, מוביל את הרב למסקנה שהמצב השתנה מהותית: "המזרחי התחיל בעת שתנועת ציון הייתה קטנה. בתקופה של חיבת ציון לא הייתה לו תכונה מיוחדת, אע"פ ששתי השאיפות, הטבעית והקדושה , היו כלולות בה... עכשיו אנו עומדים לעלות לתקופה הרבה יותר גדולה וגבוהה. אם המזרחי רוצה להישאר רק בתור סעיף הרי הוא עושה עוול לעצמו. אם הוא רוצה לבלוע לתוכו את כל התנועה כולה - הרי הוא עושה עוול לכל התנועה מלבד מה שאין זה לפי כוחותיו. הדרך היחידה היא שהוא יעלה למדרגה יותר גבוהה של מזרחי, למדרגה של ירושלים, שהיא שווה בזכותה לציון... אינני אומר שהמזרחי צריך להבטל, לא, יש לו עוד הרבה לעשות, אבל טובי כחותיו צריכים מיד להכנס לתוך ההסתדרות ירושלים... כדי לרומם את רוח המזרחי הפנימי" (שם רנג).
עניין חשוב מאוד שהבליט את מוגבלות המזרחי, הייתה הקביעה הידועה שאימץ לעצמו הקונגרס הציוני, ש"הציונות דבר אין לה עם הדת". הרב קוק קרא למזרחי פעמים רבות לפעול לביטולו של משפט זה, המורה על "התבוללות לאומית", כהגדרתו (שם קע"ב) – ללא הועיל. הוא גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות למזרחי: "חיבה וכבוד אני רוחש להמזרחי, בכל לב הנני שואף לפיתוחו והתרחבותו, אבל אל יאמרו שיכורי הנכריות: הנה המוהיקנים האחרונים. נגררים הם אחרינו , ירעו עד שיסתאבו, ודור חי יקום ויאמר בגאון 'השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי'. והאמרה הזו מלאתי צחנת ריקבון היא עולה מכל התכונה העכשווית בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו!" (שם רטז).
כשראה שכך הם פני הדברים, הבין שאין ביכולתו של המזרחי לחולל את המפנה הדרוש לעצם התחייה ולגיוס כל העם לתהליך זה. המטרה והיעד שכל ארגון מציב לעצמו משפיע השפעה גדולה על דרכי התנהלותו ועל סדר העדיפויות שלו: "על כן בהיות המטרה האחרונה להציונות הכללית החוסן הלאומי הגשמי, שאפילו אם נכניס בתוכה זרמים דתיים יהיו נראים כטפלים... ובכל פעם בהיפגשם יחד העניינים העולמיים והדתיים – יהיו האחרונים נדחים מפני הראשונים..." (אגרות ראיה ח"ג עמ' קעג). על כן יש להקים את דגל ירושלים: "שהמטרה הראשית היא יסוד הקדש... ולהגדה ציבורית זו אנו צריכים כעת להסתדרות שלמה שתביע אותה, ורוח זה לא ניתן למזרחי ביסודו ... ודבר זה לא יצא אל הפועל ע"י הדרך האטי המזרחי כי אם ע"י ההופעה החדשה של הסתדרות תחייתית לשם כך ביחוד" (שם).
ראשי המזרחי חששו מפני הקמת תנועה מתחרה, וחלקם שיגרו אל הרב מכתבים נזעמים 15 . לכולם השיב בסבלנות, כדרכו, והציג ראייה רחבה, שבה יש מקום גם לדגל ירושלים וגם למזרחי. כשתהיה דגל ירושלים תנועה חזקה, אמר, יתחזק יותר כוחו של המזרחי, ויוכל לעמוד על עקרונותיו ולקבל את דרישותיו מהתנועה הציונית: "נרומם את דגל ציון ע"י הוד ירושלים...המזרחי בתוך ההסתדרות הציונית פנימה ישמיע קולו קול עז, לא קול רפה ומתנודד, יאמר בגאון שהוא ורק הוא הנהו התוכן הקיים של הציוניות, אפילו בערכיה החילוניים... נחלץ מאותו הלחץ של הזחלנות שהעסקנות הלאומית המודרנית עצור בו... חביבי, ממעמקי לבי אני מתחנן - הנני עמכם! ידי מוכנה היא לעזור ולתמוך את המזרחי... אבל נתאזר נא חיל כל אציל רוח לרומם את התנועה הקדושה משפלותה..." (שם, עמ' רטז-ריז).
הרב פנה לחוגים רחבים, ורצה לצרף אליו גם את החברים בתנועה הציונית או המזרחי. לדעתו, אין סתירה ביניהם. אדרבא, "מי שהוא ציוני, אם רק יש בו צד של כשרות יהדותית צריך הוא לדעת שמצד ציוניותו איננו יוצא כי אם ידי חובת עבודת החול של האומה, אבל חלקת עבודת הקדש לא נעבדה עדיין...וצריכה היא לתנועתנו הירושלמית. וגם המזרחי צריך לדעת שעד כמה שיהיה מצליח בהשפעתו בחוגה של הציוניות, יהיה צריך לוותר על הרבה דברים מפני השלום והנימוס...והמקום שעל ידו יוכל להרחיב את צעדי הקדש הוא בתוך הסתדרותנו" (שם רלד).

אחרית דבר
תנועת דגל ירושלים החלה לקבץ סביבה רבנים וציבור תומך. כשנבחר הרב קוק לרבה הראשי של ירושלים, עדיין חשב שיוכל להמשיך את מפעלו הגדול, אף על פי שכבר אז ראה כמה זמן הוא צריך להקדיש לעבודת הרבנות. במכתב שכתב לרב קליערס מטבריה כתב: אבקש מטו (=סליחה) מהדר"ג חביבי על מניעת תשובתי על איזה מכתבים שקבלתי ממנו, מפני העומס והטרדה, ואת מדת טובו הסליחה. אקוה בעה"י כשירחיב ד' לנו ויסודרו עניינינו פעה"ק ת"ו ברחמיו המרובים - נתכנס יחד לעבוד עבודת כנוסנו הקדוש לרומם דגל ירושלים" (שם רפב). ככל שעבר הזמן, התרכז הרב יותר ויותר בייסוד הישיבה המרכזית העולמית, שבה ראה את השורש לצמיחת דגל ירושלים בכל מרחבי פעילותה.
שאר ענייני דגל ירושלים הלכו לאִטם. לא נוסד אפילו עיתון קבוע אחד, והאגודות שנוסדו בכמה מקומות (שווייץ, אנגליה וארה"ב) לא היו פעילות. הפעילים היו מועטים, וכשהרב צבי יהודה לא היה לצִדו – לא היה הרב מסוגל לעשות דבר (באיגרות ד' עמ' פ"ה, פ"ז הוא מודה בחוסר יכולתו המעשית). יש המשערים שהרב ראה ברבנות הראשית את המכשיר למימוש רעיונותיה של דגל ירושלים. אפשר למצוא לכך תימוכין בדרך התנהלותו בפרעות תרפ"ט – הוא תפקד אז כמנהיג היישוב ועמד בקשר עם מדינות רבות בניסיון לעורר את דעת הקהל להגן על היהודים בארץ ישראל. גם בהופעתו לפני ועדת החקירה הבריטית ובעמידתו האיתנה על זכויות היהודים בכותל, שהייתה מנוגדת לעמדת רוב מנהיגי היישוב באותו זמן 16 , הראה הרב שלטעמו הרבנות היא הכוח המוביל בהנהגת הציבור, אף בעניינים מדיניים ומהותיים 17 . אמנם הסתדרות דגל ירושלים לא הצליחה לעשות יותר מאשר הקמת הישיבה הידועה כיום בשם "מרכז-הרב", אבל הרב כתב במפורש שחשיבותה של ההסתדרות אינה ביכולתה המעשית אלא בהצבת הרעיון במלוא הדרו. כפי שהובא לעיל, הרב צפה את משבריה העתידיים של הציונות החילונית והכין מבעוד מועד תשתית רעיונית אלטרנטיבית. בנו וממשיך דרכו הרב צבי יהודה הכהן קוק הצליח להמשיך את מפעלו של אביו ולהרחיב את חוג השפעתה של הישיבה. ממנה יצאה תנועת ההתיישבות הציונית-דתית-אמונית שעליה חלם אביו הרב.

לצערנו, טרם זכינו לשינוי עמוק במחשבה הציונית-אמונית, שינוי שיתבסס על העקרונות של הרב זצ"ל, שעיקרם הובא במאמר זה. ואם בזמנו היו דברי הרב קוק נכונים - הרי שהיום הם הפכו לאזעקה דחופה.



^ 1.. בשנת 1998 פרסם ספי רכלבסקי את הספר 'חמורו של משיח' (הוצ' ידיעות אחרונות), ובו דברי בלע על הרב קוק, תוך סילוף מכוון ומרושע של דברי הרב על אודות אחרית הציונות החילונית. סגנון כזה מתאים לפרוטוקולים של זקני ציון, וחבל שיהודי הגיע לשנאה עמוקה כל כך לאחיו, עד כדי פרסום ספר שכזה. האמת היא, שלעומת רבנים אחרים, שלא ראו בציונות אלא כפירה ורוע בלבד, הרב זיהה (כפי שאביא בפרק זה) את החיובי שבאנשים אלה, שמסרו נפשם על יישוב הארץ והעלאת גלויות. עם זאת, לא עשה שקר בנפשו ולא הכשיר את החלקים הבעייתיים שבתנועה זו, שאת תוצאותיהם אנו רואים בפרספקטיבה היסטורית של למעלה ממאה שנה. ודאי שלא היו לו כוונות השתלטות זדוניות על החברה החילונית. מה שהרב קוק דיבר וכתב עליו, היה הצורך הדחוף במערכת ערכית רוחנית מקורית וטהורה, שרק היא תוכל לתת חיים למפעל הציוני, ואשר בהעדרה הוא לא יוכל להתקיים.
^ 2.הרצי"ה היה נוהג לומר שלא לחינם ממוספר קטע זה במספר ל"ב, כיוון שהוא לִבָּם של פרקי אורות התחייה.
^ 3.שורשיו של עניין זה נעוצים ברעיון עמוק שמובא בחז"ל על ארבעת המינים : כך הם ישראל - יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (מדרש רבה, אמור, ל).ההגזמה בהצדקת קיומם של הרשעים עלולה להיות מסוכנת ולהפוך לשבתאות המקדשת לכתחילה את החטא ואת הרשעים.
^ 4.עיקרון זה מופיע אצל הרב במקומות רבים. אחד הבולטים בהם הוא מאמר הדור, המגדיר בדרך דומה את הסיבה לכפירה.
^ 5.שנים רבות הדגישו בישיבות הציונות הדתית כמעט רק פרקים אלה שהבאתי, ודומיהם באורות התחייה, הדוברים בשבח התנועה הציונית. מעטים יחסית קראו את איגרות הרב שיובאו להלן (ועוד רבות שלא יובאו), ובודאי עוד פחות קראו את האיגרות בחלק ד', שיצא לאור רק בשנת תשד"מ. לכן התקבלה תמונה לא מאוזנת על היחס של הרב, ובעקבותיו היחס שלנו, לתנועה זו.
^ 6.לאחר החרבת הישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון, בפקודת ממשלת ישראל ובידי צה"ל, החלו רבים לצטט איגרת זו, ראה למשל האתר הפופולארי "כיפה", 16/10/07.
^ 7.ראה למשל, "לא ארץ מקלט" גור אלרואי. הוצאת יד יצחק בן צבי, 2004.

^ 8.פיסקה זו והדומות לה עוררו את חמתם של הוגים חילונים. הם טענו שהרב אונס אותם להיות מאמינים, בניגוד לרצונם.
^ 9.יש לשים לב לדרכו של הרב בסגנון התשובה, האופייני לשיטתו. אין בדבריו התנגחות וגם לא ויתור והשלמה, אלא חשיפת הטוב והקודש המונח בבסיס המעשים הטובים, ותשובה שתבוא מתוך העמקה ברוחניות הקיימת הרצויה מצד מקורה העליון.
^ 10.על הסערה העצומה שעוררו דברי הרב והפרשיות שבעקבותיה, ראה בספר 'חברה ודת' של מ' פרידמן, עמ' 106-107,336-337.

^ 11.רבים תמהו על התעלמותו של הרב מהמהפכות החברתיות הגדולות של תקופתו, שכמעט לא זכו לאזכור או ליחס בדבריו, אף שהתייחס וכתב על תנועות רוחניות רבות שבלטו באותה תקופה. ראה מאמרו של הרב עזריאל אריאל ביטאון צהר יט עמ' 93 ואילך. דומה שבפסקה זו, כמו בכמה פסקות אחרות, הרב כן נותן מענה לתנועות אלה, תוך שהוא מציין כיוון שונה לחלוטין, שאינו משתלב ולו עם אחת מהרוחות שנשבו באותו זמן.
^ 12.מכתבי דגל ירושלים פונים לכל היהודים שומרי-המצוות, באידיש ובעברית. חשוב לשים לב לסגנון הכתיבה באידיש, הנוקט לשון מקובלת ושמרנית, ורצוף תכנים קונצנזואליים ודברי הרגעה על אודות המשכיותם של יראת השמים, לימוד התורה וחיי המצוות. הייתה בעיה בתרגום האגרות לעברית, כמו למשל לגבי תרגום הביטוי "פרומע". אכן בעברית נוסח האגרות חדשני יותר ומרומם, ומתאים להלוך רוחו של הרב מאז עלותו ארצה.

^ 13.חריפות הביטויים שהרב משתמש בהם בדברו על הצורך בעצמאות מוחלטת נובעת מתפיסה אידיאולוגית, אך גם מניסיון החיים הקשה שצבר.ראה פרידמן, חברה ודת, פרק ראשון.

^ 14.ראה אגרות-ראי"ה ב, תק"ע, שבה הוא מסביר באריכות את עמדתו, לאחר שזה סבר שיש להלחם בסגנון ה"חדר" הישן.
^ 15.ראה אגרות ראיה חלק ג עמ' קעא-קעד, רטז-ריח (תשובה לרב מימון שהביע התנגדות עזה להקמת דגל ירושלים, אגרות הרב מימון קפד), צבי ירון עמ' 265-266

^ 16.ראה ספר "כתלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל", חיים לנגזם ירושלים תשס"ט, פרידמן 296-326, רוזנק 259-266.
^ 17.ראה מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן במגזין ארץ-אחרת מס' 46, תמוז-אב תשס"ח, עמ' 80.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il