ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
1.00x

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

סימן העשוי להידרס

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
הקושי שבפסיקת רש"י
בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב מובאת מחלוקת בין רבה לרבא בענין סימן העשוי להידרס. רבה סבור שאדם מתייאש בקלות מכיוון שזה סימן שלא יישאר לאורך זמן; ואילו רבא חולק עליו. זו לשון הסוגיה:
"כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן. אלמא קסבר רבה: סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן (שאין בעליו סומך לתת בו סימן, מימר אמר: נשחת הסימן בדריסת הרגלים; רש"י). רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן , אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז. אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס - הוי סימן. ...

וזו לשון מסקנת הסוגיה בדף כ"ג ע"א:
"... ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא , כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה - הרי אלו שלו, אי דרך הנחה - נוטל ומכריז. וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז."

וזו לשון רש"י בדף כ"ג ע"א:
" אבל בדבר שיש בו סימן כו' - רבא לטעמיה, דאמר: סימן העשוי לידרס הוי סימן.

נראה שרש"י סבור שאין הלכה כרבא; ולפיכך רש"י הוסיף וביאר "רבא לטעמיה". וכן מתבקש גם לעיל מיניה בדברי רש"י במשנה (דף כ"א ע"א):
"ברשות הרבים - שהכל דשין עלייהו, ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת."

רש"י העמיד במשנה את האוקימתא של רבה; שהרי לרבא בכריכות ברה"ר האוקימתא היא - שלא היה בהן סימן והן מתגלגלות ואינן נמצאות במקומן הקודם.
מקובל לפסוק בדרך כלל כהלכתא שבגמרא; ויש לברר, מדוע לא פסק רש"י כ"הלכתא" של רב זביד?

מחלוקת הסוגיות בענין יאוש
לעיל בפרק"יאוש שלא מדעת הלכה כרבא" התבאר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם קיימת מחלוקת סוגיות - מהי מידת האופטימיות של המאבד. המחלוקת היא בין סוגיית "יאוש שלא מדעת" (דפים כא, ב - כב, ב) לבין סוגיית "הלוקח מן התגר" (דפים כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א).
בסוגיית "יאוש שלא מדעת" - אביי סבור שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן יש להניח שתי הנחות. 1. מן הסתם הוא כבר שם לב שהמטבע חסר בכיסו. 2. הוא החליט אפשרות שרעה מבחינתו. כלומר, הוא החליט בוודאות שהמטבע נפל והוא התייאש מהמטבע.
אולם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מבואר שאין זה משנה כמה זמן חלף מאז שנפלו המעות - המוצא אינו רשאי להניח שהבעלים התייאשו ממעותיהם. בסוגיה ההיא משמע, שגם אם יתכן שהבעלים כבר מודע לחסרון המעות, - יש לחשוש שהבעלים מניח אפשרות שהיא טובה עבורו. כמו האפשרויות המוזכרות ברמב"ם (פרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה'): "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו - אין זה יאוש".

קשיא הילכתא אהילכתא
לכאורה, מחלקת דומה יש בין רבה לרבא בענין סימן העשוי להידרס. רבה סבור שהאדם מתייאש מפני שחושב לרעת עצמו - שמן הסתם הסימן כבר נשחת; ואלו רבא סבור שהאדם חושב לטובת עצמו - שמן הסתם הסימן טרם נשחת.

נראה שרש"י סבור שהמחלוקות הן זהות. אך לשיטת רש"י הכלל ש"הילכתא כוותיה דאביי ב"יעל קג"ם" - עדיף 1 על פני ההילכתא של רב זביד שהובאה לאחר מכן. מאחר שהוכרע לעיל בסוגיית "יאוש שלא מדעת" - שהלכה כאביי; ממילא נדחית שיטת רבא אף כאן. ולכן רש"י הסביר בפרושו במשנה כדעת רבה, וכן הסביר בפרושו בסוגיה - שרב זביד אמר דבריו רק בשיטת רבא. 2

הרי"ף והרמב"ם הבינו כרש"י. אך לשיטתם מכיוון שההילכתא של רב זביד הובאה בש"ס אחר ההילכתא כאביי, ומאחר שדרכם לפסוק כסוגיה שמובאת באחרונה; הרי שהלכה כרב זביד אליבא דרבא.

לעיל בפרק "יאוש שלא מדעת הלכה כרבא"התבאר שהרי"ף והרמב"ם לא שללו לגמרי את סוגיית "יאוש שלא מדעת" - שנפסקה בה הלכה כאביי. לשיטתם, רבא היה סבור בסוגית ההיא - שגם כשהמוצא ראה שהמטבע נפל מאדם אחד, מותר לו ליטול; ולשיטת הרי"ף והרמב"ם - רק לענין זה "הילכתא כאביי". לפי הבנת הרי"ף והרמב"ם, מהסוגיות בהמשך הפרק משמע שרבא עצמו חזר בו אח"כ; ודברי רב זביד נאמרו לפי דברי רבא האחרונים; ולכן התלמוד קבע שהלכה כרב זביד אליבא דרבא.



^ 1.אמנם כבר מצאנו שהיו שסברו שכלל זה אינו מחייב, ומכללם רבנו חננאל עצמו; ועיין בתוספות בב"מ דף ל"ו ע"ב ד"ה "את מהימנת לי בשבועה", ועיין בתוס' שבת דף קנ"ה ע"א ד"ה "והלכתא צדדין אסורין", ועיין בתוס' קידושין דף נ"ב ע"א ד"ה "ביע"ל קג"ם".
^ 2.ואלו התוס' הבינו באופן שאין סתירה בין הדברים.
עוד בנושא בבא מציעא - פרק שני

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il