אהבה, אחריות ועוד כללים בחינוך ילדים

שאלה:
אשתי ואנוכי מתלבטים מאוד, כיצד ליישם דרכי חינוך שאנו לומדים ושומעים. "לקחת אחריות", "להעביר אחריות". "אהבה" או "חיבוק דב". כשילד מספר לנו על אירוע מפחיד שעבר עליו, האם להעביר אחריות אליו, שיסתדר, או לקחת אחריות על האירוע. האם לשוחח עימו, מתוך אהבה, או אולי זה סתם חיבוק דב, וצריך לתת לו להתמודד. לא הצלחנו להגיע לכללים ברורים.


תשובה:
שאלת ההגדרות והגבולות, אימתי להשתמש בכלל אחד ואימתי במשנהו, זו שאלה המקיפה את כל חיינו. סיפור ילדים מספר על חושם, שהיה בחתונה ולא ידע מה לעשות. שאל את אימו, והיא לימדה אותו, שאם הוא רואה קהל גדול יאמר בקול: "מזל טוב, מזל טוב!" יצא חושם וראה הלוויה ל"ע. הרי זה קהל גדול, חשב בליבו, והחל לומר בקול "מזל טוב". סיפור זה ממחיש עד כמה חשוב הבירור אימתי להשתמש בכל כלל.

בירור ראשון: אהבה אינה כלי. אהבה היא מצב תמידי, נתון. אהבת הורים לילדיהם, אינה משתנית לעולם. כמו אהבתו של הקב"ה לישראל, שגם בשעה שהם עוברי עבירה, אין האהבה בטילה, "כי את אשר יאהב ה', יוכיח". גם כאשר ילד סרח, ואנו מייסרים או מענישים אותו. הכל נובע מתוך אהבתנו אליו.

בירור שני: אחריות ההורים על ילדיהם, היא אחריות כוללת ומקיפה את כל תחומי החיים, בכל מה שילד אינו יכול לעשות לבדו. אמא נוטלת אחריות על הכנת האוכל לילדים, מפני שלא יעלה על הדעת שכל ילד יבשל לעצמו. כך על הכביסה בבית וכד'. לעומת זאת, נקיון וסדר בחדרו, יש אפשרות להעביר אחריות אל הילד, בגיל בו הוא מסוגל לדאוג לכך. כלל חשוב הוא, לזכור שבמקרים מסוימים אחריות ההורים היא, להעביר אחריות. דוקא האחריות מחייבת העברת אחריות.

בירור שלישי: אימתי להעביר אחריות? כאשר ילד יכול ליטול אחריות, ובתנאי שהוא גם צריך ליטול אותה, כלומר, האמא נותנת שהוא יישא באחריות. למשל, ילד שאיננו שש להכין שיעורי בית, ודוחק בהורים לסייע לו. כאן הרי הוא יכול וגם צריך להכין בעצמו את שיעורי הבית. לכן, יש להעביר אליו אחריות. אין זה סותר את מדת האהבה. יש להעביר אליו אחריות, עם הרבה אהבה. ואם יינזף כאשר יגיע לכתה ללא ההכנה הנדרשת, ראוי שישא בתוצאות. כיצד לעשות זאת למעשה: אם ילד "מתפנק" וטוען שאינו יכול וכד', לא להזעיף פנים ולנזוף בו, ולומר לו, אתה יכול, תסתדר. אותה אמירה אפשר לומר בחיוך ובחיבוק, עם נחישות ובטחון שאכן הוא יכול. העברת אחריות תלויה כמובן באמון ביכולתו של הילד, שזה הבסיס להעביר אליו את האחריות.

אם נשאל מדוע לא נעביר אליו אחריות על הכנת הסעודה, או על הכביסה שלו? התשובה לכך היא, כי גם אם הוא יכול לכבס בעצמו אבל אינו צריך לכבס בעצמו, כלומר: זה לא ענין חינוכי שהוא צריך ללמוד אותו. רצוי מאד שידע את המלאכה, אך אין ענין לחנכו לכך.

עד כאן שלשה כללים. ומכאן לשאלתכם : ילד המספר על אירוע מפחיד, לפעמים אכן היה אירוע כזה, ולפעמים זהו פרי דמיונו, על מנת להעסיק את ההורים. נשאל את עצמנו, מה אנו היינו רוצים לאחר שעברנו אירוע כזה. כל אחד זקוק לחיזוק, למילה טובה ולהשתתפות. על כן, נשאל את הילד פרטים ועוד פרטים, שיחזור ויספר את האירוע. כל זאת מתוך אהבה והשתתפות. אם במהלך הסיפור נבחין שזה אמיתי, נוסיף ונחזק אותו, ע"י עידוד ותמיכה. אם נגלה שזה פרי דמיונו, והוא רוצה רק בתשומת לב, נעביר אליו את האחריות לטיפול באירוע. לדוגמא: אם הוא מספר-מדמיין שכלב רדף אחריו, אפשר לומר לו, שהוא גיבור גדול ובודאי יוכל להתמודד עם כלב כזה, ולהוסיף תשומת לב חיובית, כמו חיבוק חם.

ע"י כך אנו שומרים על אהבה, גם בסיפור הדמיוני, נותנים תשומת לב חיובית באמירה ובחיבוק, ונמנעים מלתת תשומת לב שלילית.


______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.