בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
6 דק' קריאה
חיבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא באה לידי ביטוי במנין. כדרך אדם שיש לו סגולה שחביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה אותה כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל חשבון וחשבון, כך יחסו של הקדוש ברוך הוא אל ישראל. שאף על פי שהוא יודע מניינם ציוה למנותם להודיע חיבתן. ולכך נמנו בתקופת שלשה עשר חודש שלש פעמים. הראשונה, ביציאתן ממצרים, והשניה, לאחר מעשה העגל לידע מנין הנותרים. והשלישית, כאשר הוקם המשכן ושרתה שכינה עליהם. וזהו שנאמר, בחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. בחודש הראשון באותה השנה הוקם המשכן ובשני מנאם לידע מניינם.

אולם יש להתבונן, מדוע במנין מודגש הצד השבטי שוב ושוב, שאף בסדר החניה התורה נותנת את מספר אנשי השבטים החונים לכל צד. ועוד. חומש זה מסתיים במצוה לבנות שבט אחד לא להנשא לבני שבט אחר כדי למנוע העברת נחלה משבט לשבט. יש כאן הדגשת חשיבות החטיבתיות בישראל. ולכאורה, הרי העיקר הוא העם בשלמותו? אלא, נראה, כי בני ישראל היוצאים ממצרים בהיותם עבדים כמה דורות, לא חשו את החשיבות העצמית שלהם. כדרכם של עבדים אשר אינם מיחסים חשיבות לדעתם, הם שפלי רוח ונעדרים כוח לחימה על דעותיהם ועקרונותיהם. האדישות המקננת בלב העבד אינה מאפשרת לו לשאוף להישגים רוחניים. תורת ה' שהיא כולה דבקות באלוקים חיים ומלך עולם אינה יכולה להנתן ולהיות מקויימת בעם במצב זה. שכשם שבעל הגאוה פסול אף המחשיב עצמו לאזוב הקיר לא יצלח לגדולות. לפיכך ציותה התורה למנות את ישראל, להדגיש את החשיבות הפרטית של כל יחיד ויחיד וכל שבט ושבט מישראל. ולכך רק דור באי הארץ נצטוו להנשא לבני שבטם, כי זקוקים היו להרגשת החשיבות במיוחד. ולבסוף התורה נותנת את הסיכום הכללי של העם כולו, אף שאנו יכולים לחשב ולדעת מניינם בעצמנו, כדי להדגיש כי על אף החשיבות הפרטית יש מרכיב אחר העם, כל אותם פרטים בונים עם שבו החשיבות האישית מתעממת (אם כי אינה בטלה לגמרי).

וזוהי כוונת הנביא הושע שבישר לעם שלעתיד לא יהיה מספר לבני ישראל, שכך נאמר שם (ב, א־יח):
"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי... והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"


מהו ההבדל שבין אישי לבעלי? אמר רבי יוחנן "ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה". פרש רש"י, "אישי לשון אישות ונשואין, ככלה בבית חמיה שכבר נישאת וגס לבה בבעלה ואינה בושה הימנו. במסכת כתובות (עא, ב)". כלומר, אישי, פירושו, התבטלות כלפי הבעל. למצב זה מגיעה האשה כאשר היא נמצאת בבית בעלה ואינה מרגישה שיש דבר החוצץ ביניהם. לא כן כאשר האשה ארוסה ועדיין היא בבית אביה שאם כי היא יודעת שהינה אשת איש היא חשה כאילו שמחיצה מפסקת ביניהם. ובאמת ישנו הבדל דיני בין ארוסה לנשואה, שהארוסה אינה נקראת שארו ולכן אין הבעל הכהן מטמא לה, אינו יורשה ואינו חייב בכל חיובים כלפיה. מה שאין כן הנשואה שנקראת שארו שפירושו בשרו כאילו הוא עצמו - אשתו כגופו. בעלה הכהן מטמא לה ויורשה, וחייב בכמה חיובים כלפיה. והכוונה לגבי ישראל, שכאשר הם מתייחסים לקדוש ברוך הוא כבעל, הוה אומר שהם מאמינים בו מתוך חשיבות עצמית זהו חטא המביא בסופו לעזיבת ה' והליכה אחרי הבעלים והדומים להם. הנביא מכנה מצב זה בשם לא עמי (פרק א) ולכך לעת כזאת יש לישראל מספר כי הם מחשיבים את עצמם וכל אחד כאילו נמנה בנפרד. אולם לעתיד, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כאשר ישראל יחשיבו את עצמם כחול הים, אשר אין חשיבות לכל גרגיר חול, אלא, כולם כאחד מהוים חומה כנגד הים, הם יהיו במצב אשר לא ימד ולא יספר. מספרם לא יהיה חשוב, כי כל יחיד יבטל את רצונותיו כלפי האומה. זוהי כנסת ישראל אשר אין גוף ומאוויים חומריים תופס אצלם מקום. כולם מהווים חטיבה אחת עובדת ה' בשלמות. באותה השעה הקדוש ברוך הוא נקרא אישי מפני שבטלו המחיצות בהתבטלותם לפני רצון הבורא. במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי.

לעתיד, ישראל יראו את עצמם בנים לה' ומתוך כך תבוא ההתבטלות. אין זו מחשבת העבד הרואה את עצמו כחסר חשיבות מפני רצון האדון, אלא, הכרת בן היודע את חשיבותו בהיותו כביכול בן לבורא עולם ומתוך כך ממלא את רצון אביו שבשמים.

נראה שעל רקע זה יש להבין את ענין הדגלים, שנצטוו כל שבט ושבט שיהיה לו דגל מיוחד שונה מחבירו. ואמרו במדרש רבה (ב, יט):
"חביבין הן הדגלים לפני המקום שהרי כתוב בהן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כשם שנכתכ במלאכת המשכן. כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו מגיד הכתוב שמיד היו ישראל זריזים לקיים דברי המקום בדגלים ולא עכבו לעשות".


יש לשאול מהי החשיבות המיוחדת שבדגלים? ואם הם כה חשובים מדוע שבט לוי לא זכה לדגל? אלא, דגל הינו הבלטת מציאות מניפו מחד, וזהויו על ידי אחרים מאידך. השבטים שהיו משועבדים במצרים התנערו משפלותם בהדגשת חשיבותם על ידי הדגלים בין לעצמם ובין לאומות העולם. וכשם שהמשכן הביא להשראת השכינה בישראל כך ההתנערות מעפר והזקיפות שבאה עם הנפת הדגלים הביאו את ישראל לעבודת ה' השלמה והשלימו את תפקיד המשכן בעם. שבט לוי שלא היה משועבד במצרים לא היה זקוק לדגל מצד עצמו, ולא כלפי אומות העולם, לפי ששבט זה אינו שייך כלל לארציות כפי שאומות העולם שייכים ולכן אינו יכול לשמש כמכוון להם.

אכן יש בדגלים פן נוסף, שנעמוד עליו, כאשר נתבונן בדברי מדרש רבה (ב, ב):
"דבר אחר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים, ב, ד), בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים, סח, יח), רֶכֶב אלוקים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים, ה, י), דָּגוּל מֵרְבָבָה. כיון שראו אותן ישראל שם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו, הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. לכך נאמר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זה סיני, שנתנה בו תורה שנמשלת ביין. הוי, אל בית היין זה סיני, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אמרו, אילולא הוא מדגיל עלי אהבה, וכו', מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".


שהנה המדרש מציין את מספר המלאכים, כב רבבות, (נראה שהדבר רמוז בנאמר בפסוק רכב אלוקים, שהרי אין המלאכים נעזרים ברכב כדי למלא יעודם, ואם כן מהו רכב זה, אלא ר רומז לרבבות כב רומז לעשרים ושתים, דהיינו כב רבבות). ומדוע כב דוקא, אלא כב הינן האותיות המרכיבות את אלף בית העברי וכשם שכל אות יש לה משמעות בפני עצמה, וכאשר היא מצורפת עם אותיות אחרות הן נעשות תיבה שלמה, שיש לה משמעות אחרת ממשמעות כל אות בנפרד. כך כל מלאך ומלאך יש לו תפקיד בפני עצמו, וכאשר מצטרפים כל הכב רבבות של מלאכים אלו, הם ממלאים תפקיד אחר. וזו הכוונה, שהמלאכים עשויים דגלים דגלים, שכאמור הדגל מורה על חשיבות נושאו, וביחד עם זה יש התבטלות של כל דגל בנפרד בהיותו נטמע בין דגלים רבים אחרים.

כאשר הקדוש ברוך הוא הביא את ישראל לבית היין, שהוא הר סיני, לפני קבלת התורה, היה צורך ראשוני לויחן שם ישראל נגד ההר (שמות, יט, ב). ויחן ולא ויחנו ופירש רש"י, כאיש אחד בלב אחד, אבל בשאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, ע"כ. (כי כבר נאמר באותו פסוק, ויחנו במדבר ואם כן מדוע חזר וסיים ויחן שם ישראל נגד ההר. אלא להודיענו שהיו שם שתי חניות, האחת, שנאמרה בפסוק בלשון רבים, זו שישבו במדבר, שהיא החניה המעשית, שכל אהל חנה בנפרד וכל אחד מיושביו לא הציץ לאהל חברו, שנמצאו שם חניות הרבה. ונוסף לכך, היתה שם חניה רוחנית, שמצויינת בפסוק בלשון יחיד, שכל ישראל היו מאוחדים בה, כנגד ההר, מעותדים לקבל תורת ה', על המשמעות הנפשית פנימית, הנצרכת לאדם כדי להיות מוכשר לקבל תורה, התעלות זו הביאה להפלת המחיצות בלב כל אחד כלפי האחרים, וממילא בטלה התרעומת והמחלוקת ביניהם). מפני שאין התורה יכולה להנתן ליחידים אפילו הם גדולי העולם, חסידי עליון כאברהם יצחק ויעקב והשבטים, רק כאשר העם התפתח לשש מאות אלף הגיע הזמן לאפשרות ניתנת התורה לארץ. אך מאידך, ישראל ביקשו, שלא תאבד הפרטיות של כל יחיד וההשגים העליונים אליהם יגיע כל יגע בתורה יתקיימו גם בפרטים של העם, לומר, שאם כי עיקר מעלת התורה ברבים העוסקים בה בכל זאת לא תאבד מעלת הפרטים גם אם הם יהיו יחידים היגיעים בתורה.

ובזה, ענין התורה, לימודה וקיום מצותיה. דומה בישראל כאותן אותיות נפרדות שכאשר הן מצטרפות למילים שלמות משמעותן משתנה, ויתרה מזאת, הצירופים השונים של האותיות הוא שנותן את משמעות המלים השונות אחת מאחת. נמצא שהדגלים להם זכו ישראל במדבר באים להבהיר כי למרות מעלת העם בכללו, יש לכל שבט בישראל ולכל פרט בו, מעלות אישיות מלבד המעלות המיוחדות שיש לעם בכללו. (כדוגמת מה שכתב רש"י, ויקרא, כו, ח, שאין דומה מועטים העוסקים בתורה למרובים העוסקים בה, שאילו חמשה העוסקים בתורה רודפים מאה, ולעומתם, מאה עוסקי תורה, רודפים רבבה, הרבה יותר באופן יחסי, למועטים).

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל [email protected]


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il