ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בבא מציעא - פרק שני

הרמב"ם - והתורם שלא ברשות

הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.
הרב מרדכי הוכמןב' כסליו תשע"א
1903
מוקדש לעלוי נשמת
רוברט חי בן מרים
לחץ להקדשת שיעור זה
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א:
"תא שמע: 'כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה. ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה.' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע? - תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח. ... הכי נמי מסתברא..."

לשיטת רבא הברייתא מועמדת כפשטותה. למרות שלא היה ידוע שבעה"ב מסכים שיקטפו מהפירות; מכיוון שבסופו של דבר התברר שהוא מסכים עם המעשה, הרי שגם התרומה שהוא הפריש נחשבת תרומה. אולם אביי סבור, שאי אפשר לפעול על סמך מה שיתברר בעתיד; ולשיטתו, הברייתא קשה וטעונה הסבר. רבא תרץ את שיטת אביי באוקימתא - כגון שהבעלים מינהו שליח לתרום.

הסוגיה הוסיפה, שהאוקימתא הזו מתבקשת מאליה. אולם מדברי הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ד הלכה ג) לא משמע כך, וזו לשונו:
"התורם שלא ברשות , או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם - ותרם; אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד; ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה. שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה".

הרמב"ם השמיט את האוקימתא שמינהו שליח; והביא שני אופנים אחרים. האופן הראשון הוא, שזה שתרם לא רצה לקחת את הפירות לעצמו, אלא רק לקיים את מצוות הפרשת תרומה עבור חברו 1 . האופן השני הוא שזה שתרם, לקח את הפירות עבור עצמו.

דברי הבית יוסף ושיטת הט"ז
ה'בית יוסף' (יו"ד סימן של"א) כתב, שהאופן השני מבואר בהמשך הסוגיה בבבא מציעא (דף כ"ב ע"א):
"אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא? אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר? והתניא: 'אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה!' - אמר להו, הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה. אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי."

מר זוטרא חשש משום גזל ולא רצה לאכול מהפירות שהוגשו להם. כאשר בא מרי בר איסק ואמר לאריסו - "מדוע לא הבאת מן היפות?!" אמרו רב אשי ואמימר למר זוטרא, שמעתה גם לפי שיטתו מותר לו לאכול - ומפני שמקרה זה דומה לדין הברייתא. נמצא, שלהבנתם הברייתא מדברת באופן שהנוטל את הפירות - נטלם לעצמו ובלא שמינו אותו לשליח.
אולם מר זוטרא דחה את דבריהם. ה'בית יוסף' ביאר שם (יו"ד סימן של"א) את כוונתו, וזו לשונו:
"... וטעמא, דכיון דמידי דמצוה הוא, כיון דגלי דעתיה השתא, דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא; והוי כאלו שוייה שליח. ואע"ג דבפרק שני דמציעא אמרינן, הכי נמי מסתברא דבדשוייה שליח עסקינן, דאי סלקא דעתך דלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה. התם לא הוה מפלגינן בין מידי דמצוה ולאו דמצוה וכדהוה סלקא דעתיה דאמימר ורב אשי. אבל למאי דאסיקנא לפלוגי בינייהו אזל ליה ההוא הכי נמי מסתברא, דכיון דמידי דמצוה הוא אף ע"ג דלא שוייה שליח נמי מהני, אי גלי דעתיה בתר הכי. והרמב"ם כתב לשון הברייתא ולגלות על פירושה כתב או שירד לתוך שדה חבירו וכו':"

ה'בית יוסף' תירץ, שכאשר מדובר בפעולה של מצווה, מועיל גילוי דעת למפרע. אך לא למטרה אחרת.
הט"ז (יו"ד בסימן של"א) הקשה, מה איכפת לבעה"ב - שאח"כ עשה הנוטל מצווה, והפריש חלק ממה שנטל לצורך תרומה; ותירץ הט"ז שדברי הרמב"ם נאמרו, כשעשה מכל מה שליקט תרומה 2 .

קושיות ותרוצי 'קצות החושן'
'קצות החושן' (סימן רס"ב ס"ק א') הקשה על הט"ז:
"... ולא נהירא לענ"ד דאפילו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתיה בזה משום ניחותא דמצוה כיון דלאו עליה רמיא, ואע"ג דאמרו ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה היינו היכא דלא עבדיה חסרון ממון אבל היכא דאיכא חסרון ממון לא. ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בספרים היכא דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים."

'קצות החושן' תרץ שם שני תרוצים.
א. תרוץ ראשון: לפי שיטת הש"ך (בסימן שנ"ח סק"א) למסקנת התלמוד אין להשוות בין נטילת רכוש מחברו כאשר הוא סבור שחברו יסכים לכך – לבין יאוש שלא מדעת. ולכן 'יאוש שלא מדעת' אסור, ואילו כאשר ידוע שחברו יבוא ויגלה את הסכמתו למה שהוא נטל ממנו, הנטילה מותרת וחלה למפרע. הרמב"ם סבור כשיטת הש"ך, ולכן אין להקשות עליו.
ב. תרוץ שני: לשיטת הרמב"ן, ה'תרומה' שמפרישים גנב וגזלן חלה מפני שהם קנו אותה ב'שינוי השם'. לפני כן הפירות היו סתם פירות וכעת הם נקראים בשם 'תרומה'. הצורך ב'יאוש' או ב'הסכמה לנטילה' הוא רק כדי ששינוי השם יהיה קבוע וחזק, ולא יהיה 'שינוי השם החוזר לברייתו'.

אולם נראה לענ"ד שתירוציו קשים. תרוצו הראשון, שדברי הרמב"ם נאמרו כשידוע שבעה"ב יסכים - קשה לכאורה, שהרי עיקר חסר מן הרמב"ם. ולכאורה, משמע להיפך – שהדבר לא היה ידוע מתחילה.
גם תרוצו השני, - שלא ידוע שבעה"ב יסכים, ואע"פ חלה התרומה, מטעם שנוי השם שנקבע בגלל היאוש; - קשה להולמו ברמב"ם. יסוד זה ששנוי שם קל שנקבע בגלל היאוש, - קונה; נתון במחלקת בין רבה ואביי לבין רב יוסף בסוגיה בב"ק דף ס"ו ע"ב. אמנם הטור פסק כרב יוסף שם; אולם הרמב"ם פסק כרבה ששינוי השם מסוג שכזה אינו קונה. (כך מבואר ברמב"ם בהלכות גניבה פרק א' הלכה י"א ובהלכות גזלה פרק ב' הלכה ב'; וכן הבין הראב"ד בשיטת הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק ב' הלכה ד'. כך עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה ז'; וכן עולה גם מפשטות דברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק ה' הלכה ז').

הסבר אחר בשיטת הבית יוסף
מפאת הדוחק שבקושיות על שיטת הרמב"ם, נראה לענ"ד שאמנם אין מדובר כט"ז כשעשה את כולם תרומה, ואעפ"כ הקשיים מיושבים לפי דברי הבית יוסף, שהובאו לעיל:
"... וטעמא דכיון דמידי דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא, דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא."

אין כוונתו, שקיימת מראש דעת-נוחה לגבי עניני מצווה; אלא שזהו דין מיוחד בחלות שם הנובעת ממצווה, שניתן להחילה למפרע. יש להבנה הזו סיוע מפרוש רבנו חננאל בסוגיה שם, וזו לשונו:
"... ואסיקנא לא אמרינן כלך אצל יפות רצון בעלים הן במה שנעשה אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצווה היא, וניחא ליה ביפה . אבל בזולתי תרומה לא. ואע"פ שאמר לו כלך אצל יפות משום כסיפותא הוא דאמר ליה הכי, ואסורין משום גזל."

רבנו חננאל אינו כותב שניחא לו במצווה, אלא שניחא ליה ביפה. רבנו חננאל מבאר, שהחלות למפרע שמצאנו בתרומה נבעה מכך ש"תרומה" היא חלות שם הנובעת מ"מצווה"; וחלות הנובעות ממצווה יכולה לחול למפרע. לפיכך, כאשר הבעלים מגלים הסכמה עם מעשיו - "וניחא ליה ביפה", נחשבת הסכמה זו כחלה למפרע לצרכי החלת שם - "תרומה".

שיטת הרמב"ם ב'חלות' הנובעת ממצווה
יסוד זה - בענין חלות הנובעת ממצווה - מופיע באופן מיוחד בפסיקת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות גירושין הלכה א', וז"ל שם:
"המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, וכבר בארנו בפרק ששי מהלכות אישות משפטי התנאין כולם, ושם נתבאר שהמגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה, לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע הגט לידה , ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת, ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי , ואם נשאת לא תצא אלא אם כן לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי ..."

דהיינו, אע"פ שבפועל טרם התקיים התנאי, מכיוון שהיא עומדת לקיימו, ומכיוון שגרושין הן חלות הנובעת ממצווה , הרי שהמצב נידון כבר עתה על שם סופו. אמנם אם המצב הסתיים באופן שונה מהצפוי, אין להחשיבה למגורשת.

לפי מה שהתבאר, שיטת הרמב"ם לגבי חלות שם 'תרומה' למפרע, היא חלק משיטה כוללת שלו בענין 'חלות שם שנובעת ממצווה'; ושיטה זו מיוסדת על דברי רבנו חננאל. הסוגיה אמרה בתחילה שחייבים להעמיד את דין הברייתא כאשר מינו מראש את מפריש התרומה לשליח; אך בהמשך, הסוגיה חזרה בה; ולשיטת מר זוטרא תרומה היא 'חלות שם' שנובעת ממצווה; ולכן אין צורך בידיעה קודמת, והיא חלה למפרע.

משום כסיפותא
במקרה של הפירות שהובאו לפני מר זוטרא, מדובר היה בבעלות קניינית רגילה, ובחשש גזל. אך גם הסכמתו של מרי בר איסק תועיל לדיני קנין הרגילים רק מכאן ולהבא, הרי שמר זוטרא יכול היה לאכול מכאן ולהבא; ונמצא שעדיין קשה קושייתם - "השתא אמאי לא אכיל מר?" (כמבואר בט"ז ביו"ד סימן של"א)
ולכן הוסיף רבנו חננאל לבאר, שאצל מרי בר איסק - "משום כסיפותא הוא דאמר ליה הכי, ואסורין משום גזל."
לשיטתו, במקרה של מרי בר איסק ואריסו, נכחו שם אנשים נוספים; ומרי בר איסק לא רצה לביישו בפניהם. לכן, אין להסיק מאמירתו - "אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא" - את הסכמתו למה שנעשה. יתכן גם, שמרי בר איסק לא רצה להראות צייקן בפניהם, ולהתבייש בקמצנותו; וכעין האמור במשלי (כג, ו-ז): "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן... אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ". 3

במקרה של הברייתא, במלקט פירות משדה חבירו ללא רשותו, מכיוון שאין שם אדם נוסף מלבדם, ניתן להסיק מאמירתו - "כלך אצל יפות" - שהוא מסכים למה שנעשה. אמנם הסכמה זו מועילה לענייני ממון רק מכאן ולהבא; אולם מכיוון שחלות שם "תרומה" היא חלות הנובעת ממצווה, ניתן להחילה למפרע.




^ 1.אופן זה מתאים לביאור רש"י בסוגיה בקידושין דף נ"ב ע"ב.
^ 2.הכל תרומה - על פירות אחרים. ועיין רמב"ם בהלכות תרומות פרק ד' הלכה ב'.
^ 3.וכן במקרה שבסוגיה הדומה במסכת קידושין (דף נ"ב ע"ב) שקידש ב'פרומא דשיכרא' של אדם אחר, מכיוון שהמקדש קידשה לפחות בפני שני אנשים, אין להסיק מאמירת הבעלים - "אמאי לא תיתיב מהאי חריפא?" - את הסכמתו למה שנעשה. יתכן שאמר זאת, מפני שאינו רוצה לביישו בפניהם; ולא להתבייש עמו בקמצנותו.

עוד בנושא בבא מציעא - פרק שני
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il