ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!

שיחה לפרשת וישלח תשע"א

כי מידך הכול

הצדיק עומד תמיד לפני ה' ◆ מה אתם מלאכים – אף שלוחכם מלאכים ◆ יעקב 'לבדו' נותן משמעות לעולם ◆ שלימות רוחנית ומעשית ◆ אצל מו"ר הרצי"ה ◆ גשמים – חסד אלוקי או תוצאה של זכויותינו ◆ הכרת הטוב על ההתפתחות הטכנולוגית
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
לחץ להקדשת שיעור זה
הצדיק עומד תמיד לפני ה'
נאמר בפרשה:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
שואל ה'נעם אלימלך': למה יעקב קורא לעשיו 'אדון', וגם אם יעקב רוצה שעבדיו יקראו לעשיו 'אדוני', הוא יכול היה לומר להם: 'כה תאמרו לעשיו כה אמר עבדך יעקב', שהרי המילים 'לאדוני לעשיו' הן לא מילים שהשליחים צריכים לומר, ועוד דקדוק, למה יעקב אומר לאדוני לעשיו, ולא לאדוני עשיו, זו עוד שאלה. רש"י מפרש, שהמלאכים הם מלאכים ממש. למה הוא לא מסביר את הדברים כפשוטם, שיעקב שלח שליחים, ועוד שאלה: על המילים 'עִם לָבָן גַּרְתִּי' מפרש רש"י שני פירושים: פירוש אחד, הייתי גֵר אצל לבן. לפי הפירוש הזה, יעקב אומר לעשיו, 'הברכות לא התקיימו, אל תקנא בי ואל תכעס עלי'. זה פירוש מובן. אבל הפירוש השני: 'עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי', לא מובן. המשפט הזה לא יעורר אצל עשיו סלחנות, אלא ירגיז אותו: 'אני שמרתי מצוות, אל תתגרה בי, אני חזק!' למה רש"י פירש כך?
אומר ה'נעם אלימלך', שצדיק צריך לדעת שהוא כל הזמן עומד לפני ריבונו של עולם. ואם עשיו בא אליו - ריבונו של עולם שלח אותו. אין דברים שנעשים בלי השגחה אלוקית. על כן, הצדיק המאמין בה', רואה את ריבונו של עולם תמיד לנוכח פניו, בבחינת 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד', והוא תמיד מדבר אל ה'. יעקב לא מדבר אל השליח, אלא אל המשָלֵחַ. יש בלשונו את המשמעות הפשוטה, אבל המשמעות העיקרית היא המשמעות הנסתרת, שהיא פנייה אל ריבונו של עולם שיעקב תמיד עומד מולו.
לכן כשיעקב אומר: 'כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי' – הוא מתכוון לריבונו של עולם, ו'לְעֵשָׂו' – זו המציאות הממשית. וכך גם מתורצות שאר השאלות שהזכרנו. שאלנו למה רש"י מסביר שהיו אלה מלאכים ממש, כי כל אדם שעושה מצווה בורא מלאך, יעקב צריך להתמודד עם עשיו, והוא אומר לפני ריבונו של עולם, 'ראה כמה השתדלות אני עושה במצוות', אלו המלאכים. אז שוב, יש כאן המלאכים כפשוטו, שליחי יעקב אל עשיו, ויש גם מלאכים ממש, שליחי יעקב אל ריבונו של עולם.
כך גם בפירוש הפסוק 'עִם לָבָן גַּרְתִּי'. בפשוטו – זו פניה לעשיו, שהברכות לא התקיימו והוא לא צריך לכעוס. וכמדרשו - כלפי שמיא: ותרי"ג מצוות שמרתי. 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' - חז"ל דורשים ש'שור' רומז ליוסף, ו'חמור' רומז למשיח בן דוד, שיבוא רכוב על חמור. זהו התוכן העמוק של הדברים, לא כלפי עשיו אלא כלפי שמיא. יעקב אומר לקב"ה, גידלתי דורות גדולים וראויים, שעתיד גדול עוד יימשך מהם. יעקב אבינו היה צדיק גדול, וכמוהו כל אדם צריך לדעת שכל מה שקורה בעולם זו הופעה של ה' בעולם, ומכל דבר צריך ללמוד מה ריבונו של עולם מדבר אלינו בהופעה הזו. על פי זה אנו צריכים לכוון את דרכינו, בידיעה שהכל מושגח והכל מכוון על ידי ריבונו של עולם.

מה אתם מלאכים - אף שלוחכם מלאכים
ה'נעם אלימלך' מביא פירוש נוסף. 'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו', מלאכים ממש, כראוי למי שנמצא במדרגה של יעקב אבינו. הרי יעקב אבינו נפגש עם מלאכים בחלומו בפרשה הקודמת, וייפגש עם מלאך במאבק בלילה. אז הוא שולח מלאכי אלוקים, שכפי שהסברנו הם נולדים כתוצאה מהמצוות והמעשים הטובים שלו. 'אל עשיו - אחיו'. כלומר, הוא שולח מלאכים כדי להפוך את עשיו לאחיו. עשיו כרגע הוא שונא שלו, והוא מתנגד שלו, אבל המלאכים האלה נועדו להשפיע עליו, לגרום לו שהוא יהיה אח, ולא מתנגד. המלאכים שומרים עליו.
הזוהר מרבה לפרש את העניין הזה. 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ'. כל מצווה שאדם עושה - הוא בורא מלאך, והמלאך הזה שומר עליו. המצוות משמרות את האדם לשעה, והתורה משמרת את האדם לתמיד. כשהאדם עוסק בתורה ובמצוות הוא מלווה במלאכים מימינו ומשמאלו. אדם צריך לדעת את הדבר הזה, שכשהוא עושה מצווה הוא כביכול מתעטף באור ה', הוא מוגן על ידי אור ה'. מי שעושה הרבה מצוות ולומד הרבה תורה, מלאכים, כוחות רוחניים, שומרים עליו. שואל הזהר, אם כך, יעקב לא היה צריך לחשוש כל כך מפני עשיו! כי באמת יש מלאכים שמשמרים את האדם, ואת הצדיקים משמרים אלפים ורבבות מימינם ומשמאלם!
הרב זצ"ל (שמועות ראיה, וישלח תר"ץ) שואל: איך יעקב שולח מלאכים, הרי הגמרא לומדת ממה שנאמר בתרומה, 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'' – 'גם' בא לרבות שליח, שיכול לתרום עבור האדם. אבל, אומרת הגמרא: 'מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית'. כלומר, השליח צריך להיות כמותכם. לכן בנכרי שאיננו בן ברית אין דין שליחות. וכן בכל מצוה ומצוה, מי שלא שייך בה אינו יכול להיות שליח לעשותה. עבד שאינו בר קידושין וגירושין, לא יכול להיות שליח לקבלת קידושין של אישה. ואם כן, מלאכים אינם מחויבים במצוות, ואין להם דיני שליחות, אז כיצד יעקב שולח מלאכים - הם לא דומים לו, והשליח צריך להיות דומה למשלח.
מסביר הרב, שבשליחות שהשליח מחויב כמו המשלח, המעשה של השליח נחשב כאילו המשלח עושה אותו דרך השליח. לשליח יש עכשיו את הכוחות של המשלח. לכן, אם השליח הוא לא בן ברית, הוא לא יכול לעשות את שליחותו, כי אין לו את הכלים לקבל את הכוחות שיש למשלח.
אבל האבות, מסביר הרב, הם במדרגה מיוחדת. חז"ל לימדו אותנו שהעולם נברא על ידי התורה. הקב"ה 'אסתכל באורייתא וברא עלמא'. לפני החטא של אדם הראשון, העולם היה בטבעו מתאים לתורה והמצוות. הרי לכל הנבראים יש טבע מיוחד במינו. העכביש, לדוגמה, טווה את הקורים שלו במלאכת אומן מיוחדת במינה, שעד היום עם כל הפיתוחים הטכנולוגיים לא ניתן לחקות אותו ולארוג עם חוטים דקיקים כמו חוטי העכביש. מאיפה העכביש יודע לעשות את זה - זה בטבע שלו.
כך לפני החטא היה טבע לאדם לגלות ולקיים את התורה והמצוות. אך חטאו של אדם הראשון גרם נתק. פגם כביכול בקשר של העולם עם המקור שלו, עם התורה. העולם נפל, וכעת צריך עבודה מיוחדת במינה כדי לקיים את התורה. כבר לא מרגיש טבעי לאדם לעבוד את ה' מעצמו... האבות באו לתקן את חטאו של אדם הראשון. אברהם נקרא 'הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים', 'אדם' - כנגד אדם הראשון. וכן יעקב, נאמר עליו 'שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון'. אברהם מתקן חלק, יצחק מתקן חלק, ויעקב מגיע למדרגה המיוחדת של תיקון חטאו של אדם הראשון, עד כדי כך ש'שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון'. יש לו את היופי, את השלמות הרוחנית, כמו של האדם הראשון לפני החטא. ומה היה מיוחד באדם הראשון - שבאופן טבעי הוא עושה את המצוות.
כשישראל עמדו על הר סיני, הם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. שאל הקב"ה: 'מי גילה רז זה לבָנַי?' אמירה כזו מתאימה למלאכים, להם יש את הטבע הזה, כי אין להם בחירה, והם עושים באופן טבעי את רצונו של ריבונו של עולם. אבל איך ישראל אומרים גם כן 'נעשה ונשמע' - ישראל הגיעו במעמד הר סיני, מבחינה מסויימת למדרגה של מלאכים.
זו הייתה מדרגת האבות, וממילא הם יכלו למנות מלאכים כשליחים, כי יש צד של שוויון ביניהם למלאכים. האבות קיימו את כל התורה כולה, כליותיהם נעשו כשני רבנים שמלמדים אותם תורה. כלומר, הם הגיעו למדרגה כזו של טהרה ושל זיכוך, שמתוך עצמם ידעו לקיים את התורה והמצוות. יש כאן איזו בחינה של מלאכים, וכך אפשרית המציאות של 'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו'.

יעקב נותן משמעות לכל העולם
נמשיך בפרשה: 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ'. חז"ל מפרשים את המילה 'לבדו'. נאמר: 'אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן'. המדרש מפרש, מצד אחד 'אין כאל', ומצד שני 'מי כאל ישורון'. כלומר, אין כאל, אבל מי כאל - ישורון. 'הנאים והמשובחים שבכם', יש להם כביכול משהו דומה לקב"ה.
אתה מוצא, כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחייה מתים - ואליהו מחייה את המתים. הקב"ה עוצר גשמים - ואליהו עוצר גשמים. הקב"ה מברך את המועט - ואליהו מברך את המועט. הקב"ה מחיה את המתים - ואלישע מחייה את המתים (בראשית רבה עז, א).
ובהמשך המדרש:
ר' ברכיה בשם ר' סימון אומר: 'אין כאל', ו'מי כאל, ישורון' - ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא', אף יעקב - 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ'.
חז"ל מוצאים דמיון בין ריבונו של עולם שהוא לבדו, ויעקב שהוא לבדו. זו מילה גדולה, מיוחדת במינה. המדרש הזכיר כמה מעשים שה' נותן ביד הצדיקים, נותן להם כוח לעשות דברים על טבעיים בדומה לו, בסייעתא דשמיא של ריבונו של עולם.
אבל כלפי יעקב יש כאן הגדרה מיוחדת, שכלפי שמיא נאמר 'ונשגב ה' לבדו' וגם על יעקב נאמר 'ויוותר יעקב לבדו'. מהי המשמעות של ה'לבדו' הזה. הפירוש של 'ונשגב ה' לבדו' הוא שאין דבר חוץ מריבונו של עולם במציאות. כל הבריאה כולה היא כאין וכאפס, בטלה ולא קיימת, כי הכול בא מכוחו של הקב"ה. אם רגע אחד הקב"ה לא ימלא את המציאות בכוחות חיים – לא יהיה שום דבר. לעתיד לבוא – 'ונשגב ה' לבדו'. כלומר יתגלה שריבונו של עולם הוא לבדו. לא רק שאין אלוהים אחרים מלבדו, אלא שאין עוד מלבדו 'בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת - אין עוד'. כאשר מתגלה שריבונו של עולם לבדו, זו המדרגה השלמה והמיוחדת של ריבונו של עולם.
ואיך זה דומה ליעקב - יש כאן בחינה שיעקב מגיע למדרגה כל כך עליונה עד שכביכול לכל העולם כולו אין משמעות בלעדיו. יעקב נותן את כל המשמעות לעולם, הוא לבדו. ולכן כל העולם כולו בטל כלפי יעקב. מדרגת יעקב היא מדרגת עם ישראל כולו, מדרגה מיוחדת במינה: בחינת 'לבדו'.

שלמות רוחנית ומעשית
הגמרא (חולין צא, א) מבארת, שהמצב הזה של 'ויוותר יעקב לבדו' נוצר בשביל פכים קטנים. כלומר, נשארו ליעקב מהעבר השני של הנהר כמה כלי חרס, כלים שאינם חשובים, אבל יעקב לא ויתר גם עליהם אלא התאמץ לחזור ולקחת אותם. אומר הרב זצ"ל (עין איה ברכות ד, לח), שזה מבטא את המדרגה השלמה והמיוחדת של יעקב, שמצד אחד יש לו בחינה של דמיון ל 'ונשגב ה' לבדו', ומצד שני רגליו על הארץ. יש לפעמים אנשים רוחניים, שהם מופשטים ומרוממים עד שהם מזלזלים במציאות. העולם המגושם והמעשי - בטל ומזולזל בעיניהם. אבל השלמות היא לעסוק בתיקון העולם מהרמות הגבוהות ביותר ועד הדברים הפרטיים והקטנטנים ביותר.
כשר' יוחנן בן זכאי חלה במחלה לפני פטירתו הוא אמר: 'הוציאו הכלים מפני הטומאה'. הוא הבין שעוד מעט הוא נפטר, וכל מה שיהיה בבית יטמא ויגרם הפסד. מה מכל הכלים ייפסד - הרי כלי מתכת ועץ אפשר להטביל, ורק כלי חרס, שהם הכלים הפשוטים ביותר, אי אפשר לטהר. וגם עליהם על הכלים הפשוטים חושב ר' יוחנן בן זכאי רגעים לפני פטירתו. חז"ל מספרים לנו שלפני כן הוא בכה ואמר: 'שתי דרכים בפני, ואינני יודע לאיזה דרך מובילים אותי'. זאת אומרת שהוא עוסק במחשבתו שעוד מעט הוא יעמוד לפני כיסא הכבוד, והוא מלא דאגה מפני זה, למרות הזכויות הרבות שיש לו, ובתוך המעמד הגדול הזה אומר רבן יוחנן בן זכאי: 'פנו הכלים מפני הטומאה'. שוב, שלמות כזו, שלא מוותרים גם על הפרט הקטן ביותר.
עוד אמר רבן יוחנן בן זכאי במעמד הזה: 'הכינו מקום לחזקיהו מלך יהודה שיבוא'. מבאר הרב, שיש דמיון בין חזקיהו ובין ר' יוחנן בן זכאי. חזקיהו לקח חרב, ואמר שמי שלא יבוא ללמוד בבית המדרש - יידקר בה. הוא עשה את כל בני ישראל לתלמידי חכמים, עד שלא היו תינוק ותינוקת בכל ישראל שלא ידעו הלכות טומאה וטהרה. את כולם הוא הכניס לישיבות ללמוד תורה. ונראה שהייתה במעשיו איזו בחינה שהוא זלזל בצד החומרי - תעזבו את השדות, את ההתעסקות החומרית, כי עכשיו צריך לתקן את המצב הרוחני. אביו של חזקיהו, אחז, הוריד את עם ישראל למדרגות נמוכות מאוד, כך שבימי חזקיהו היה צריך לעשות תיקון רוחני גדול.
רבן יוחנן בן זכאי נהג בדרך דומה. הוא חי בדור של חורבן, דור קשה מאוד, שמצבו הרוחני היה קשה. בא רבן יוחנן בן זכאי ומבקש מהקיסר: 'תן לי יבנה וחכמיה'. הוא וויתר על מלכות ישראל, ויתר על הצד החומרי, וביקש את הרוממות הרוחנית, את ההתרכזות בקודש. הייתה יכולה להיות על זה ביקורת, ואכן ר' עקיבא מבקר את זה, ותמה מדוע רבן יוחנן לא ביקש מהקיסר שלא יחריב את ירושלים.
הרב מסביר, שרבן יוחנן בן זכאי כאילו רומז בדבריו האחרונים, 'הכינו כיסא לחזקיהו', שהוא ממשיך את דרכו של חזקיהו. יש מצבים שבהם חייבים לוותר על החומריות, אבל הוא לא מזלזל בפרטים, בחומריות, ולכן מבקש שתוציאו את הכלים מפני הטומאה. רבן יוחנן בן זכאי חושב שאסור לבזבז שום דבר, וצריך לתקן כל תיקון - קטן כגדול. הוא לא אדם שעוסק רק בעניינים רוחניים ומתעלם מדברים חומריים. לא וויתרתי על ארץ ישראל כי לא החשבתי את המדיניות, והחשבתי רק את עולמה של תורה. חס וחלילה, לא כן הדבר! קטן כגדול חשוב לי מאוד, גם הכלים הכי פשוטים. אבל לא היתה ברירה, אם לא הייתי מבקש את יבנה וחכמיה - לא היה לנו לא זה ולא זה. היה מצב כזה שהייתי מוכרח לבקש רק את יבנה וחכמיה, וזה מה שיכולנו להציל. אבל השלמות היא שאדם יעסוק בראשו בשמיים, אבל רגליו תהיינה על הארץ. לתקן את הדבר הגדול ואת הקטן. את הדברים החומריים ואת הדברים הרוחניים. זה היה גם ענינו של יעקב. מחד גיסא 'ויוותר יעקב לבדו' - בבחינת 'ונשגב ה' לבדו', ומאידך גיסא - בשביל פכים קטנים. כך גם כשיעקב מגיע לשכם הוא טובע מטבע, הוא מתעסק בתיקון הדברים המעשיים, יחד עם העיסוק במגמות הגדולות, העליונות והשלמות שלו. זה עניינו של האדם.

השלמות מעשית ורוחנית אצל מו"ר הרצי"ה
השווינו בין עניינים חומריים ובין עניינים רוחניים, אבל גם בתוך ענייני הרוח ישנם דברים פרטיים יותר - דקדוקי מצוות מעשיות, ויש התרוממות רוחנית מופשטת ועליונה. גם בזה, אדם צריך להקיף את הכול. מצד אחד לשאוף לדבקות ורוממות רוחנית עליונה, ומצד שני - דקדוק בקלה כבחמורה, בלי לוותר על פרט הלכתי, הלכה או דקדוק, כי המסגרת המעשית הזו היא הכלי שמחזיק את התוכן הרוחני העליון.
כזה היה מורנו ורבינו הרב צבי יהודה. ראינו שמצד אחד ראשו בשמיים, בעמקות של אמונה, של השקפת עולם ועומק רוחני. ראינו בו שקידה פנימית רוחנית. ויחד עם זה - זהירות ודקדוק מופלגים בפרטים הקטנים. כל מילה שיוצאת מהפה - נשלטת. על הכל הוא חושב, והכל מתוכנן, כל מילה נאמרת מפני שהוא תכנן להגיד אותה. אין אצלו דבר כזה 'פליטת פה'. אפילו הצעדים שלו, ההליכה - היה חושב איך הולכים, בצעדים כאלה או כאלה. אני זוכר שרקדנו יחד בליל יום העצמאות, והוא הסביר לי שהדרך שבה מרימים את הרגל ומורידים את הרגל, צריכה להיות עם כוונות, עם שיקול דעת, ולא סתם.
אני זוכר שבימי מחלתו הוא סבל מאוד מכאבים קשים. היה בא חובש מדי פעם לחבוש את הפצעים שהיו לו, והוא היה נאנח. אנחנו ישבנו פעם בחוץ, והרב היה בחדר הפנימי, ושמענו שהחובש אמר לרב בדיחי, העוזר של הרב, 'כשהרב אומר 'איי' זו כוונה אחת, וכשהוא אומר 'אוי' זו כוונה אחרת'. אינני יודע, אולי הוא אמר את זה בתור בדיחה, אבל זו לא בדיחה בכלל, כי אצל הרב צבי יהודה זצ"ל היה הכול מאוד מאוד שקול, כל מילה וכל עניין. ראשו בשמיים, אבל מדקדק בקלה כבחמורה בכל הפרטים.

הגשמים – חסד אלוקי או תוצאה של זכויות?
אנחנו כבר נמצאים כמה שבועות בתוך החורף, וגשמים אין. הרבנות תיקנה תפילה מיוחדת על הגשמים. הגמרא אומרת במסכת תענית (ט, ב):
ר' אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי האוקיינוס שותה, שנאמר: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה'. אמר לו ר' יהושע: והלא מי האוקיינוס מלוחים? אמר לו ר' אליעזר: מתמתקים הם בעבים. ור' יהושע אומר: כל העולם שותה ממים עליונים, שנאמר: 'למטר השמיים תשתה מים', אלא מה אני מקיים 'ואד יעלה מן הארץ'? מלמד שהעננים עולים לרקיע ופותחים פיהם כנאד, ומקבלים מי מטר.
ר' אליעזר אומר שכל העולם כולו שותה ממימי האוקיינוס, ור' יהושע אומר - מהשמיים. הם לא חולקים באופן קיצוני: ר' אליעזר מודה שלשמים יש תפקיד - הם ממתיקים את המים. ור' יהושע גם כן מודה שהעננים עולים מהארץ, אבל הם מקבלים את מימיהם מן השמיים. אלא שהמחלוקת היא מהו העיקר, מהו המקור של המים שמהם העולם שותה - השמיים או הארץ?
נראה לי שהמחלוקת שלהם היא מחלוקת פנימית רוחנית, מהו עניינו של עולם ומהו עיקר קיומו. הרי ר' אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי, ור' יהושע אומר שהעולם נברא בניסן. תשרי זהו יום הדין. כלומר לדעת ר' אליעזר העולם נברא במידת הדין. ניסן זה יום הגאולה. כלומר, ר' יהושע אומר שהעולם נברא במידת הרחמים, במידת החסד, עולם חסד יבנה. ר' אליעזר אומר שעיקר קיומו ועניינו של העולם, הוא שיהיו לו זכויות והוא יוכל להתקיים בזכות עצמו, אך ר' יהושע אומר שעניינו של העולם הוא מידת החסד. הקב"ה משפיע שפע גדול בלי קשר למעשי האדם. ההסתכלות הזו היא מאוד עקרונית לשאלה מהו עניינו של האדם. האם להרבות זכויות כדי שהעולם יתקיים, או לעסוק בדברים שיעוררו חסד אלוקי ושפע אלוקי לעולם.
ר' אליעזר ור' יהושע חולקים במקומות נוספים. במקום אחר הם חולקים האם הגאולה תלויה בתשובה או לא. ר' אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה, באתערותא דלתתא – האם ישראל יעשו תשובה. ור' יהושע אומר שהגאולה איננה תלויה בתשובה, כי יכול להיות שפע של גאולה, של טוב אלוקי, גם בלי אתערותא דלתתא. ולכן ר' אליעזר אומר שהעולם שותה מלמטה, מהאוקיינוס, מאתערותא דלתתא, מהזכויות שנעשות כאן בעולם, ואילו ר' יהושע אומר שמן השמיים העולם שותה, מחסד ה' שיורד לעולם.
ישנה גם מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש בעניין זה:
ר' יוחנן אומר: אין עננים אלא מלמעלה, שנאמר: 'וארו עם ענני שמיא'. ר' שמעון בן לקיש אומר: אין עננים אלא מלמטה, שנאמר: 'מעלה נשיאים מקצה הארץ'. לר' יוחנן - משל לאדם שכיבד את חברו בחבית של יין וקנקנה.
אדם שמכבד את חברו, מכבר אותו בדבר שלם, ואם הוא מביא יין, ייתן אותו בתוך קנקן.
ולר' שמעון בן לקיש: משל לאחד שאמר לחברו: הלוויני סאה של חיטים, אומר לו: הבא קופתך, ובוא מדוד.
אם אתה רוצה הלוואה סאה של חטים - הַבֵא כלי, בוא וקח (בראשית רבה יג, יא).
נחלקו האם העננים הם מלמעלה או מלמטה, והמשלים שלהם שונים. ר' יוחנן מדמה את הגשם לאדם שנותן מתנה לחברו. העננים הם חסד אלוקי שיורד מהשמיים. ור' שמעון בן לקיש, משווה את העננים לאדם שמבקש הלוואה, שאומרים לו לעשות השתדלות והכנות כדי לקבל את ההלוואה. 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'. כמו בכל מחלוקת - אלו ואלו דברי אלוקים חיים. המחלוקת היא בדגש, מה העיקר, כולם מסכימים שאתערותא דלתתא מועיל לאתערותא דלעילא, ומצד שני כולם מסכימים שההשגחה האלוקית לפעמים פועלת מלמעלה.

הכרת הטוב על התפתחות טכנולוגית
הרבנות אמרה שמי שיכול לצום שיצום ביום חמישי, והיו כאלה שהתפלאו למה לא עודדתי את כולם לצום ולמה לא עוררתי על הדבר הזה. ובנוסף, כבר לפני כמה ימים שאלו אותי למה לא התחלנו להגיד 'עננו', ועד שלא קבעה הרבנות אנחנו לא הזדרזנו להגיד. אז אני רוצה להגיד לכם את השיקול שלי. זו התבוננות חשובה.
בזמן המשנה, כשהייתה עצירת גשמים באמצע כסלו זה היה כבר מצב שלאנשים לא היה מה לאכול. היה מתחיל להיות צמצום גדול באוכל, והייתה ממש זעקה מעומקא דליבא. על זה תוקנו התעניות כמו שחז"ל קבעו לנו, שבאמצע כסלו כבר התחילו שבע התעניות החמורות ביותר, תעניות דומות לתשעה באב, למשך שני וחמישי שבע פעמים. תעניות שבהם כל ישראל מתענים, יוצאים לרחובה של עיר, שמים אפר על ראשם, וזועקים אל ה' שירדו גשמים. אבל הזעקה הייתה מפני שלא היה גשם, לא היה מים, לא היו ברזים עם מים.... אולי אלו שהיו בסביבת הכינרת היו להם מים, אבל בארץ כולה לא היו מים. כשהזעקה באה מעומקא דליבא היא זעקה אמיתית. ותפילה צריכה לצאת מעומק הלב.
אבל היום, ברוך ה', יש לנו מים להתרחץ, לשתות, ויש גם פירות וירקות. מאיפה לנו כל זה, הרי הגשמים לא יורדים! לריבונו של עולם יש דרכים אלטרנטיביות. הקב"ה משכלל את העולם. הקב"ה לא הפסיק בימינו לטפל בעולם, ועכשיו בני אדם מסתדרים בעצמם.... לא, אלא הקב"ה משכלל את העולם, וברוך ה' יש מוביל ארצי, יש התפלת מים, ויש דרכים שונות למחזר את המים ולהשתמש בהם פעמיים, ועל ידי זה יש לנו הכול, והצרה היא לא כמו שהייתה בעבר. אז לא צריכים לצעוק על צרה שאיננה. אם אין צרה - צריכים להודות לריבונו של עולם, שהוא נותן לנו מים אף על פי שאין גשמים, ומסדר לנו דרכים אלטרנטיביות שגם הן ממנו.
העולם הולך ומשתכלל: לא קר בחורף כל כך, כי יש לנו מזגנים, ולא חם יותר מדי בקיץ, מאותה סיבה. פעם, כשהקב"ה השיב את הרוח אחרי יום חם - כולם הרגישו 'הודו לה' כי טוב', וכשיש מזגנים נדרשת מאיתנו העמקה חדשה בהכרת טוב ה'. העולם הולך ומסתיר את טוב ה' הגלוי. כשאנחנו רואים גשם יורד, אנחנו מרגישים שזה מה', כי זה דבר שבני אדם לא יכולים לעשות, כשרוח נעימה נושבת – זה ה', כי אנחנו לא יכולים לעשות רוח נעימה בכל העיר. אפשר לעשות רוח בחדר, אבל רוח בכל העולם - זה יד ה'. גם מה שהמזגן עושה זה יד ה', שום דבר לא נעשה מעצמו. בני אדם לא יכולים לעשות שום פטנט והמצאה, בלי ריבונו של עולם.
העולם הולך ומשתכלל, והיום ר' אליעזר צודק כפשוטו, שמן האוקיינוס העולם שותה מים. יש לנו התפלה, וזה ממש סדר מיוחד. לא רק התפלה על ידי עננים שלוקחים את מי הים המלוחים והופכים אותם למים מתוקים, אלא על ידי אמצעים נוספים, שהולכים ומשתכללים כל הזמן. היום גם לוקחים זבל, והופכים אותו לדברים שראויים לשימוש מחדש. לא מן הנמנע שעוד אפשר יהיה לעשות מזה אוכל. זהו עניינו של הדור - להפוך מר למתוק. זהו עניינם של הצדיקים הגמורים, שעושים תשובה מאהבה, הופכים את החטאים והופכים אותם למצוות. הופכים מר למתוק.
בזוהר (הקדמה ד, א) כתוב שיש מקום מיוחד בעולם העליון שרק מי שיודע להפוך מר למתוק יכול להיכנס למדור הזה. רק בעל תשובה גמור כזה. ומה שצריך להתרחש באופן רוחני, וגם מתחיל להתרחש באופן רוחני, זה גם מה שקורה בתחום המדעי, המעשי. העולם נהיה משוכלל, והשכלול הזה מתחיל מהקודש, מעבודת ה' המיוחדת שהדור הולך ומפתח, ושהיא מופיעה ומתגלה בכל התחומים הטכנולוגים המדעיים שאנו רואים לפנינו.
מצד שני, בוודאי צריך להתפלל על הגשמים, ועדיין אין אפשרות בלעדיהם. אבל מה יהיה אם באמת יתפתח העולם עד כדי כך שיהיו אמצעים כל כך מפותחים שבאמת לא יצטרכו מי גשמים - האוקיינוס גדול, ואפשר להמתיק אותו את כולו... האם נמשיך להתפלל רק בגלל שפעם היו צריכים גשמים?!
אומר אמימר, הייתי מתפלל שלא ירדו גשמים, כי קשה יום של גשמים, יש בזה סכנות וצרות, אבל כיוון שהעולם צריך גשמים, רבנן לא מתפללים שלא ירדו (תענית ח, ב). ואם העולם לא יצטרך יותר גשמים - אנחנו צריכים להתבונן כל הזמן בהנהגתו של ריבונו של עולם, ולזכור שכל מה שאנחנו עושים - הכול זה סייעתא דשמיא. הוא נותן לנו את החכמה והתבונה, הוא נותן לנו את כל הכוחות וכל השכלולים, הכל זה יד ה'.
אז אנחנו צריכים היום להודות לריבונו של עולם על טובו הגדול, שהמציא לנו מיני שכלולים, ולמרות שהוא לא מוריד לנו גשמים בכל זאת יש לנו מים. ויחד עם זה להתפלל ולבקש כי עדיין אין לנו מספיק מים, וגם צריך את המזג האוויר החורפי שהוא חשוב, ועונות השנה והצמחים והנוף וכולי. אבל זה צריך לבוא יחד עם ההודאה על טוב ה'. ולא להמשיך לנהוג באופן מלאכותי, ולחשוב שצריך לזעוק כי ככה כתוב שהיה פעם. פעם היה צריך את הזעקה הזו, והיום צריך את הזעקה באופן נכון, משולב, בהסתכלות נכונה.
נלמד מהמציאות, ונשתדל להיות אנשים שראויים להפוך מר למתוק וחושך לאור, לתקן את העולם ולשכלל אותו. שנזכה לגאולה שלימה.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא וישלח
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il