ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים בימה תורנית

יחס התורה ללבוש

מותגים, החצנת המראה הדתי, בגדים צנועים, הם כמה מהשאלות המטרידות, בסוגיית יחס התורה ללבוש.
--- ---י"ח כסליו תשע"א
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן שמחה
לחץ להקדשת שיעור זה
מותגים, החצנת המראה הדתי, בגדים צנועים, הם כמה מהשאלות המטרידות, בסוגיית יחס התורה ללבוש.

לבוש זה שפה!
הרב אריה הנדלר שליט"א, סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים

לפני מספר שבועות קראנו בפרשת השבוע על שכרו של יעקב הבא מתוך מקנה לבן: "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב" (בראשית ל'). על פסוק זה אמר תלמידו הגדול של הבעש"ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה, כי לבן מתייחס אל העטיפות, עיניו נתונות לחיצוניות. אבל יעקב מתייחס אל מה שקשור.

כיון שכך, היינו צריכים לומר כי למעט גדרי צניעות, אין משמעות לאופי הלבוש. אנו איננו מתייחסים אל החיצוניות. דבקים אנו בדרכו של אלוקים הרואה ללבב ולא לעיניים.

כך היינו צריכים לומר, אלא שמנהגו של עולם מלמד שהלבוש ממקם, ממצב, ומתייג את האדם. הדברים אמורים הן ביחס למה שהלבוש עושה לאדם בעיני הסובבים אותו, והן ביחס למה שהלבוש עושה לאדם בעיני עצמו. האמת צריכה היא להיאמר, כי במרבית המקרים יש קשר בין השניים. הלבוש הוא שדר, הלבוש הוא שפה. כפכפים באמצע היום, במקום ציבורי, אומרים: "אני בחופש, עזוב אותי". לבוש מכופתר ובצבעים מותאמים, אומר: "יש לי אירוע היום". חולצת טי כלבוש יומיומי, אומרת: "עדיין לא סיימתי את התיכונית". ועוד שאר דוגמאות שמחמת קוצר היריעה לא נרחיב בהן. שפת הלבוש נעשתה כל כך מתוחכמת עד שגם למי שרוצה לומר שהוא אינו מתחשב במסר של הלבוש, יש סוג לבוש מוגדר שהוא וכל דומיו נוהגים ללבוש.

אכן, הלבוש הוא שפה. וכיון שכך, עלינו לדעת מה אנו משדרים באמצעות השפה הזו. מן הראוי שלא נמקם, נמצב, ונתייג את עצמנו במקום שלא היינו רוצים להיות מזוהים איתו כלל ועיקר.

נסיים בדברי הרמב"ם שראה צורך לעצמו ליצור קוד לבוש היאה לתלמיד חכם, מה שמלמד שבכל זאת יש בלבוש משהו: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים, ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו" (הלכות דעות ה').


שדה הקרב
הרב מאיר טויבר שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב מאיר'

הולדתו של הבגד בחטא. כך למדנו מראשית ערפילי סוד נפילת האדם בגן-עדן. הבג"ד – תוצאה של בגידה, של נפילת הא' – האמון, האמונה והאוטנטיות של המגע הבלתי אמצעי בין פנימיותו של אדם לחיצוניותו. ביום הולדתו של הבגד נולדה הדילמה בין המוחצן והפנימי. זהו עימות בין היכולת שלי לחיות בעולם מוחצן ולבטא את האור הפנימי שלי, כותנות העור מכסות את כותנות האור.

על-פי חז"ל בגד שתפר רבש"ע לאדם, אותם "כותנות עור", מועברות בירושה אל אלו המסוגלים בעבודת הקודש שלהם לרומם את החוץ אל הפנים. מאדם הראשון הועברו הבגדים הללו לשת, לנח, לשם, לאברהם וליצחק, על ירושתם התנהלה המחלוקת בין יעקב ועשיו והם "בגדי עשיו החמודות". יעקב הזוכה בהם מעבירם ליוסף והיא היא כתונת הפסים שעליה התעוררה קנאת האחים וסופה שנטבלה בדם המחלוקת.

מבחינה סמלית מהווה איפה הבגד סימן להיותנו מסוגלים להתמודד עם הכוחות, הצבעים וההשפעות המנתקות אותנו מהטבעיות הנשימתית הפנימית שלנו, להיותנו מושפעים מידי עשיו שיש בו סימני טהרה חיצוניים אך טומאה פנימית. יוסף איש החוץ "המסלסל בשערו" מוכן להתמודד עד הגבול הדק, על סף התהום, כדי לקדש שם שמים בכל היש, ועל האמון בדרכו התעוררה דאגת האחים. אך גם יוסף עצמו ברגע שנפגש בפריצת תהומות החטא עוזב את הבגד בידה – "וינס ויצא החוצה", ובמקום זה זוכה לשמו "יוסף הצדיק".

בדור של "משיח בן יוסף" העוסק כל כולו במפגש עם עולם העשייה, ובונה עולם מתוך התמודדות תרבותית, שיש בו מכוחות התהום של אשת פוטיפר ומעגלי חייה התרבותיים – הופך מאבק זה של "יוספים צדיקים" – למאבק הישרדות ביכולת "לקדש שם שמים בצנעה", של בניית עולם פנימי של קודש, שבו הפנימיות הטהורה מעצימה את החוץ ולא ח"ו להיפך. בו "תתאה גבר" וההויה הפנימית והתרבות הכללית הופכת ממשפיעה למושפעת.

מלחמת תרבות זו אשר חודרת מכל הערוצים האפשריים ומעצבת את חיי הנוער והמבוגרים כאחד, מקבלת משנה כח בתקופה שבו הנערות ההתבגרותית בונה את האישיות - "והוא נער". הבגד כסמל להופעה מתומצתת של המפגש בין הפנים לחוץ הופך להיות "שדה הקרב", ולפיכך משמעותו מרובה. הלבוש, ההופעה החיצונית, היא שפה שבה מובעת העמדה של הפועל מול שאלה זו, ואך תמימות היא לחשוב שאין בה רלוונטיות.

גם ההלכה וההדרכה המוסרית תורנית ראתה את ההופעה של היהודי כמבטאת וכיוצרת הוויה פנימית: "שלא שינו את לבושם" כביטוי של שייכות. מצוות ציצית כהמשך של אותם "כותנות עור ואור". הלכות של "לא ילבש" ושל "חוקות הגויים" ורבב על בגד התלמיד-חכם, כל אלו מבטאים התייחסות של כובד ראש משמעותי ביחס לבגד. אין כוונת ההלכה לראות בבגד חזות הכול, כטענת צעירים המתמרמרים על העיסוק בנושא זה, אלא ככלי יוצר זהות ומבטא זהות "ר' יוחנן היה קורא למאניה (בגדיו) – מכבדותיה".

אין בדברים אלו כדי לסגור את הדיון ביחס למרחב ההופעה הרצויה מבחינה יהודית שלמה, כי סביר שאין כללים חד ממדיים לדבר – הלימוד של הדברים שאמרנו הוא כדי לברר שהבגד וההופעה בכלל, היא שפה משמעותי ביצירת ובביטוי הזהות, ולכן חובה על ההורה והמחנך להקשיב לשפה זו. להעביר את המסר החינוכי כי ההופעה "מדברת", יונקת ומשפיעה, ורק מתוך הבנה זו להסיק האם יש לעודד, להגביל או להתנגד לחקיינות חיצונית מעולמות זרים, או לעודד דווקא קריאה לביטוי של אותנטיות פנימית הבאה לידי ביטוי ב"שפת הבגד". שפה נסתרת, המכסה ומגלה כאחד.


______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.
עוד בנושא בימה תורנית

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il