ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת וישב תשע"א

זהירות בכבוד הזולת

המלבין פני חברו ברבים ◆ אמונתו של יוסף הצדיק ◆ תפילה על גשם לאור חידושי הטכנולוגיה ◆ אפשר להפוך הכל לטובה ◆ חנוכה בישיבה.
1889
מוקדש לרפואת
יפעת רחל בת תקוה ואליאב בן רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
המלבין פני חברו ברבים
קראנו השבת את פרשת וישב. אומרים חז"ל:
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן? מתמר שנאמר: "הוִא מוצאת" וגו' (בראשית לח, כה) (ברכות מג ע"ב)
תמר לא סיפרה ממי היא הרתה, אם יהודה יודה היא תינצל, ואם לא היא מוסרת את עצמה לשרפה. חכמים אמרו: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (ילקוט שמעוני, וישב קמה). נשאלת השאלה: האם האמירה של חכמים מחייבת למסור את הנפש בפועל בשביל לא לבייש פני חברו ברבים. בשאלה זו עוסק בתשובות בנין ציון (תשובה קעב), בעל הערוך לנר בתשובה שנכתבה בשנת תרי"ג לפני קצת יותר ממאה חמישים שנה. הערוך לנר מברר האם ממש צריך למסור את הנפש כדי לא להלבין פני חברו וכך כותב:
כבר הערתי לפי מה דאמרינן בבבא מציעא (נח ע"ב): "כל המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים", אם כן שווה הלבנת פני חברו לרציחה, וכמו שברציחה יהרג ואל יעבור, הוא הדין בהלבנת פנים. אלא ששם כתבתי שמזה אין ראיה דאם כן גם ביזוי המועדות דאמרינן במכות דהוי כעובד עבודה זרה, לא יעמוד בפני פיקוח נפש אלא ודאי דלשון כאילו שדברו בו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה פעמים אינו שווה בכל אלא במקצת, ולכן אין ללמוד מזה גם להלבנת פנים במקום פיקוח נפש.
יש עוד כמה מקומות שחכמים דימו שהאדם כאילו עובד עבודה זרה ובוודאי שאין הכוונה שהאדם ימסור את הנפש על כך, ונאמר המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, לא ממש שופך דמים, אלא יש בזה דמיון מה לשפיכות דמים. ממשיך הבניין ציון:
אכן מטעם אחר יש לדון דהלבנת פני חברו ברבים אינה מותרת במקום פקוח נפש, שהרי אמרינן בברכות (מג ע"ב) ובשאר דוכתין: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר דכתיב: "הוִא מוצת" (בראשית לח, כה) עיין שם. והנה בכתובות (סז ע"ב) ד"ה 'דכתיב היא מוצת' כתבו התוספות: "רבינו חננאל גריס: 'מוצת' בלא אלף, לשון "ויצת אש בציון" (איכה ד, יא)" עד כאן לשונו. ובפני יהושע וספר כתובה שם נדחקו מה בעי התוספות בזה. [מה הוסיף תוספות בזה שאמר שמוצת זה בלי אלף והכוונה שהיא ממש נשרפת] ומה דחק לר"ח לפרש כן? ולעניות דעתי הפירוש על פי מה שהרחיבו התוספות דיבור זה בבבא מציעא (נט ע"א, ד"ה דכתיב) שכתבו שם: "מוצת בלא אלף, כמו: "ויצת אש בציון" (איכה ד, יא) שהייתה קרובה לאש ולא שלחה לו אלא ברמז, אם לא היה מודה לא הייתה מפרסמתו" עד כאן לשונו. ונראה כוונתם דלפי מה שפירוש רש"י (ד"ה היא) שם: "היא מוצאת אף על פי שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם: ליהודה נבעלתי וכו' ואם יודה, הוא מעצמו יודה" עכ"ל. לכאורה אין ראיה שנוח לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו, שהרי גם ברודף אחר חברו להורגו אמרינן בסנהדרין (עד ע"א) שאם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו, ואם כן הכי נמי ודאי בתחילה הייתה צריכה לרמז לו שמא יודה. ואולי אם לא היה מודה באמת הייתה מצלת עצמה על ידי שפרסמה שממנו הרה. אכן זה לא שייך רק לפירוש רש"י שבעת שהיו מוציאין אותה שלחה שאז עדיין היה פנאי לשלוח אם לא הייתה מודה.
בלי פירוש רבינו חננאל היינו אומרים שתמר לא גילתה רק בגלל שהייתה לה עדיין אפשרות להציל את עצמה בלי להלבין את פני יהודה, אבל אם באמת כבר היו מגיעים לשרוף אותה, היא הייתה אומרת. ממשיך הבניין ציון:
ולכן פירש רבינו חננאל ד'מוצת' גרסינן, שהייתה קרובה לאש כבר שאם לא היה מודה מיד הייתה נשרפת ולא היה פנאי עוד לפרסם.
יש ללמוד מכאן שצריך למסור את הנפש ממש ולא להלבין פני חברו ברבים, כמו שאם אומרים לאדם שיהרוג אחר ואם לא יהרגו אותו, הוא חייב לההרג. "מאי חזית דדמך דידך סומק טפי מדמך דחברך" [מה ראית שדמך אדום יותר מדם חברך?] (יומא פב ע"ב), כך גם המלבין פני חברו שהוא כמו שופך דמים. הבנין ציון מביא ראיה נוספת שצריך ממש למסור את הנפש:
שוב ראיתי שהדבר מפורש בתוספות סוטה (דף י ע"ב, ד"ה נוח) שכתבו אהא דואל ילבין פני חברו ברבים: "ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פיקוח נפש עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות" עד כאן לשונו.
לדעת התוספות באמת היה צריך לכתוב את הלבנת פנים עם העבירות שצריך למסור עליהן את הנפש וזה לא נכתב מפני שהאיסור על הלבנת פנים לא כתוב במפורש בתורה, אבל באמת זה אחד מהדברים שכן צריך למסור עליהם את הנפש. זה משמעות פשט התוספות. אומנם הבניין ציון שואל:
והנה מה שכתבו התוספות דהלבנת פנים אינה מפורשת בתורה קצת קשה שהרי הוא בכלל הלאו "דלא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז)... וצריך לומר דכוונתם דהלשון "דלא תשא" אינו מורה על כך מפורש אהלבנת [על הלבנת] פנים כמו ג' עבירות.
ומוסיף עוד בעל הערוך לנר שגם ב'שערי תשובה' כתב רבינו יונה שצריך למסור את הנפש והוא מביא את לשונו שם אחרי שרבינו יונה מונה בשער השלישי את העבירות שצריך לשוב בתשובה עליהם ואת חומרתן:
והנה אבק הרציחה הלבנת פנים כי פניו יחוורו ונס מראה האודם ודומה אל הרציחה וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "והשנית כי צער ההלבנה מר ממות". על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (ברכות מג ע"ב). ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה וכמו שאמרו (יומא פב ע"ב) כי יהרג ולא ירצח ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ולמדו זה מעניין תמר שנאמר: "היא מוצאת" וגו' (בראשית לח, כה) הנה כי אף שהוציאוה לישרף לא גלתה כי הייתה הרה מיהודה שלא להלבין פניו עד כאן לשונו.
הרי שכתב גם כן כמו התוספות דעל הלבנת פני חברו יהרג ואל יעבור, רק שהוסיף שהוא בכלל רציחה דמקרי אבק רציחה.
לפי דברי רבינו יונה אין קושיא למה לא החשיבו את הלבנת פנים עם שלושת העבירות שצריך למסור את הנפש עליהם, כי באמת כן החשיבו. כתוב: "לא תרצח" (שמות כ, יב), ועל שפיכות דמים צריך למסור את הנפש, והלבנת פנים היא בכלל "לא תרצח", זהו אבק רציחה. וכמו שעל אבק עבודה זרה צריך למסור את הנפש, למשל להתרפא בעצי אשירה, או אבק גילוי עריות, למשל אם אדם היה במצב כזה שהוא נכנס למחלה כזו שהוא כל כך רצה לראות אישה ערומה ואם היא תעמוד לפניו כך זה יציל אותו ממוות, למרות זאת הדבר אסור, כי גם על אבק גילוי עריות צריך למסור את הנפש ולא לעבור, אז יש גם אבק רציחה שעליו צריך למסור את הנפש. לכן אומר בעל הערוך לנר:
ולכן קשיא לי על הפוסקים... שלא הזכירו רק אבק עבודה זרה להתרפאות בעצי אשרה, וכן אבק גילוי עריות לספר עמה, ולא גם כן אבק דשפיכות דמים. ואולי נרמז זה במה שכתב הרמ"א (יורה דעה קנז, א): "וכל איסור עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור" עד כאן לשונו. ולא נתבאר היאך משכחת לאו בעלמא אצל שפיכות דמים.
בגילוי עריות מובן שיש לפעמים כרת ויש לפעמים לאוים. גם בעבודה זרה, יש עבודה זרה ממש ויש עבודות שהן לא ממש עבודה זרה אלא רק לאו. אבל בשפיכות דמים, לא מצינו הריגה קלה שיש בה רק לאו!
אבל לפי הנראה לעיל אתי שפיר דמלבין פני חברו הוא לאו ד"לא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז).
זה לאו של רציחה וגם על זה צריך למסור את הנפש, זו מסקנתו. לולא דברי הבניין ציון היה אפשר לחשוב בפשטות כשאנחנו קוראים את המאמר הזה שחז"ל רצו להבליט את החומרא של מי שמלבין פני חברו ברבים, ולהראות לנו עד כמה מעשה זה חמור, הם הביאו את תמר כדוגמה שהנה היא מסרה את הנפש על זה. אבל לא שצריך לעשות את זה למעשה.
הרב כותב בביאורו למסכת ברכות על המאמר הזה (עין איה, ברכות מז) שבפשטות צריך להרגיש שמי שמלבין פני חברו ברבים זה כמו רציחה. לקחת את הכבוד מאדם ולבייש אותו, ולגרום לאדם שיאבד את מקומו ומעמדו זה כמו להרוג, וזו הריגה נמשכת, כי האדם ממשיך לחיות בלי כבוד, והוא פגוע. אז צריך להתייחס להלבנת פנים בחומרא רבה, שלאדם אין זכות להציל את עצמו על ידי פגיעה באחרים, ואומר הרב שזה כיוון כללי אבל לא למעשה. אומנם, הוא מביא את בעל ספר חרדים שאומר שזה כן למעשה. והרב אומר שיכול להיות שיש מדרגות בהלבנת פנים, לא נתנו לנו חכמים שיעור איזו סוג של הלבנה, יש הלבנת פנים שחולפת, ויש הלבנה שהורסת לאדם את מעמדו לכל החיים ואין אפשרות לתקן את הנזק, ואולי על דרגה כזו יש מקום למסור את הנפש.
רציתי להביא את הדברים כדי לחדד את ההתבוננות עד כמה אדם צריך להיזהר כשהוא מדבר עם חברו ולפעמים הוא 'עוקץ' אותו, או לפעמים משתמש במילה לא נעימה, ולפעמים זה נעשה ברבים. 'רבים' זה שלושה, הוא ועוד שני אנשים, לא מדובר על עשרה, כך הבניין ציון מסיים את התשובה.
צריך להתבונן בדבר. מה עושה מי שמלבין פני חברו ברבים - הוא פוגע בכבוד של חברו. אבל האם כבוד זה דבר חשוב, הרי אדם צריך לברוח מהכבוד! מי שהוא שפל רוח לא אכפת לו מכבוד! אבל צריך להתבונן בסוגי הכבוד. יש כבוד חיצוני שממנו צריך ממש לברוח, ויש כבוד שעליו נאמר: אין כבוד אלא תורה (אבות ו, ג), זהו המקום הנכון שהאדם תופס בחברה, המקום הרוחני, העמדה התורנית והמוסרית שלו, ואם יש פגיעה בזה זה כאילו ביטול האישיות, זה מבטל את המעמד שלו. על זה אמרו חכמים: 'המלבין פני חברו'.

אמונתו של יוסף הצדיק
נעבור לעניין נוסף בפרשה. מיוסף אנחנו יכולים ללמוד דברים גדולים מאוד. לא רק מהגבורה, שזה הלימוד היותר חשוב ומרכזי, מהכוחות העצומים של יוסף שלא נכשל למרות הפיתויים החוזרים ונשנים, ולמרות שהיה יכול לתרץ תירוצים שונים שמותר לו להתפתות, ואולי אפילו תהיה סכנה אם הוא לא יתפתה, אף על פי כן הוא עומד בניסיון ומקדש שם שמים בסתר, אלא אני רוצה להתבונן בהנהגה הכללית של יוסף.
יוסף נזרק לבור על ידי אחיו שרוצים להרוג אותו, איזה תחושות הוא צריך להרגיש, הרי הוא איבד את כל עולמו! אמנם לא הרגו אותו אבל היה לו פחד מוות שהולכים להרוג אותו. ואחר כך מכרו אותו לישמעאלים. לבית הוא לא יכול לחזור כי כולם שונאים אותו, אמנם לא רוצים להרוג אותו בידיים, אבל לא רוצים שהוא ימשיך לחיות והוא נמכר לעבד. מצב כזה היה צריך לגרום ליוסף ייאוש, שלא יהיה לו כוח ומרץ לעשות דבר, הרי הוא איבד את כל עולמו. לאחר המכירה יוסף היה צריך לחיות איך שהוא, אך מתוסכל, מיואש וחסר כוחות חיים. מה עוד שיוסף הוא בנו של יעקב, הוא גדל בבית שיש בו מטרות אידאולוגיות ושאיפות רוחניות, ואיך הוא יקיים את כל המגמות האלה עכשיו, הכול בטל. לא רק מבחינה פיזית וגשמית, אלא כל השאיפות הגדולות שלו התבטלו.
אבל יוסף מאמין. הוא מאמין בריבונו של עולם. זורקים אותו לבור והוא מתפלל, הוא מתפלל בדבקות כזו שאפילו הנחשים והעקרבים לא מתקרבים אליו. יש איזה סוד שאולי יוסף ידע אותו, שכתוב בנפש החיים שאם אדם הולך במקום סכנה והוא אומר: "אין עוד מלבדו" והוא דבק בזה שאין עוד מלבדו, שרק הקב"ה קובע את מה שקורה בעולם ושום דבר אחר לא משפיע וקובע, אז אף אחד לא יפגע בו. אולי יוסף אמר את זה, אני לא יודע מה הוא עשה שם בבור. על כל פנים היה שם מין נס שאף חיה לא נגעה בו לרעה. הוא נמכר לישמעאלים והוא אומר: 'מאת ה' הייתה זאת', יש לי תפקיד, אני לא יודע מהו, אבל עוד נראה'. הוא מגיע לביתו של פוטיפר עם הרבה מרץ ואמונה, הוא מאמין שהקב"ה שלח אותו לכאן, הוא לא יודע עדיין למה, אבל בינתיים הוא חושב: 'אני צריך להיות איש מלא חיות, אולי על ידי שאני אצליח אני אשתחרר מעבדות ואוכל לקיים את כל המגמות שלי' ויוסף מצליח שם כי הוא מאמין בה', וה' איתו.
ואז יוסף מקבל ניסיון נוסף. הוא יודע שהקב"ה מנסה אותו, אולי בגלל זה הקב"ה הביא אותו לכאן והוא עומד בניסיון כי הוא עומד כל הזמן נוכח פני ה'. יוסף יודע שהקב"ה איתו ואם הקב"ה הביא אותו לניסיון הזה, כמו ניסיון לא נעים של אינטרנט פתוח בבית... הוא צריך להתגבר, ויוסף מתגבר. הוא מגרש את כל המחשבות הרעות ויודע שהקב"ה בוחן אותו ורוצה שהוא יצליח. יוסף יודע שכל הקשיים שהוא מתמודד איתם אלו מבחנים שהוא צריך לעמוד בהם ולנצח אותם.
ואז קרה דבר ממש טראגי. יוסף שהתגבר על יצרו ועמד בניסיון במקום לקבל על זה שכר, הוא נזרק לבור, לבית האסורים, מקום שאסירי המלך אסורים שם - מקום שממנו לא יוצאים לעולם. עכשיו מה יהיה עם כל השאיפות והמגמות, הוא אבוד. יוסף לעולם לא יצא משם... אבל יוסף מאמין, על אף מה שקורה איתו הוא מאמין, הוא יודע שהקב"ה איתו, 'אם הגעתי לפה כנראה יש כאן ניסיונות יותר גדולים, כנראה שהקב"ה רוצה ממני יותר ממה שאני חושב שאני מסוגל, אז אני צריך להתאמץ'. וגם בבית האסורים הוא משתדל להתנהג הכי טוב שאפשר, והוא מאמין שאולי בסופו של דבר ימצא פיתרון, וצריך לעשות השתדלות. אומנם הסיכוי לצאת הוא כמעט אפסי, אבל יוסף הוא מאמין גדול שאם הוא ישתדל ריבונו של עולם יפתח פתחים ובסוף הכול יהיה לטובה. ובאמת בסוף היה הכול לטובה.
אפשר ללמוד מכאן דוגמא אישית. אדם צריך לראות תמיד בכל מצב שהוא עומד מול ה', וכל קושי הוא אתגר, כל מכה היא ניסיון, הכול זה מבחנים כדי שהוא ינצח, לא כדי להכשיל אותו חס וחלילה. ריבונו של עולם רוצה שהאדם יצליח תמיד. וכל קושי שהאדם נתקל בו בא כדי להוציא ממנו כוחות חיים חדשים שלא היו בו לפני כן. וכך היה עם יוסף שהגיע מעלה מעלה.

תפילה על גשם לאור חידושי הטכנולוגיה
בשבוע שעבר עסקנו בעניין התפילה על הגשמים. אחרי שסיימנו את השיחה נשארו מספר תלמידים שהיו להם שאלות: האם באמת לא צריך להתפלל על הגשמים - ודאי שלא התכוונתי שלא צריך להתפלל על הגשמים, אלא התכוונתי לומר שצריך לדעת להסתכל על המציאות ולראות כל הזמן את מעשה ה' ואת הנהגת ריבונו של עולם. כמובן שגשמים מטיבים לנו ובהחלט יש מקום להתפלל על הגשמים. מה שאמרתי היה שאינה דומה תפילה על הגשמים בדורנו לתפילה על הגשמים בזמן המשנה והגמרא ובכל הדורות. בכל יום שישי, כשאנחנו הולכים להתפלל בכותל, אנחנו רואים שם חפירות. היו שם הרבה בורות מים. כשלא היו יורדים גשמים באותה תקופה הבורות היו ריקים ולא היה מים לשתות, וזעקו אל ה', שלוש תעניות ועוד שלוש תעניות ושבע תעניות נוספות שהן חמורות כמו תשעה באב, מערב עד ערב, וצריך להתענות חמישה עינויים, כי המצב היה נורא, סכנת מוות מרחפת, מרגישים צמא גדול ואין מים לשתות והתפילה באה מעומקא דליבא. אבל כשהקב"ה נותן מים לשתות אי אפשר לצעוק שאין לנו מים, זה חוסר בהכרת הטוב.
צריך לבקש שה' ייתן גשמים כי אין מספיק, ואנו דואגים מה יהיה בשנה הבאה אם יתמעטו הגשמים ויתמעטו מי התהום והכנרת. אבל צריך שיהיה היחס לפי הצרכים ולפי תחושות הלב, וצריך להודות מאוד לקב"ה על כך שהוא נותן לנו אלטרנטיבות. מה שאני מתכוון לומר רמוז בדברי הרב באורות ישראל (א, יג). הרב אומר שם שבדורות הראשונים הדבקות בריבונו של עולם הייתה טבעית, ובלשונו:
אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.
מוכרחים להיות מחוברים לריבונו של עולם. הכרח הוא לא כמו בחירה חופשית כי הדעת לא יכולה לבדוק את הדברים. הדורות הראשונים היו דבקים בקב"ה כי ראו אותו ומציאותו נוכחת, לכאורה זה נפלא. אבל זה הכרח, אי אפשר אחרת. על כך אומר הרב:
על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה.
הרב מביא כאן את בריאת האדם וחווה. בתחילה חווה הייתה מחוברת לאדם, היו כגוף אחד כמעט, וחווה נבראה מהצלע. יש דעה בגמרא שהיו מחוברים גב אל גב (ברכות סא ע"א). זה יוצא מן הכלל! ממש דבקות מוחלטת, אי אפשר להיפרד! אבל זה מצב בלי בחירה, ויש בזה חיסרון. זה לא בא מהאדם עצמו אלא ממציאות מוכרחת. מה גם שמחיבור כזה אי אפשר שתהיה ממנו הפריה ושיהיו דורות המשך. בא הקב"ה ועשה נסירה. הנסירה הייתה צריכה להיות על ידי הרדמה כללית, והקב"ה הפריד את הצלע בין האישה והאיש, וההפרדה מאפשרת לכל אחד להיות עצמאי ולהחליט. זו הפרדה מסוכנת כי הם יכולים להחליט שהם לא רוצים אחד את השני. אבל אם הם מחליטים שכן רוצים, זה חיבור עצמי, ששני הצדדים מחליטים שהם רוצים בחיבור. אומר הרב, שהרעיון שטמון בבריאת אדם וחווה, הוא הרעיון שטמון בחיבור בין כנסת ישראל לריבונו של עולם. החיבור ביניהם הוא גם כן כזה שבתחילה לא היה אפשר להפריד אותו, ולאט לאט הקב"ה מביא תרדמה, מסתלק, מסתתר, וצריך לחפש ולגלות אותו. ומתפתחים כוחות פנימיים של בחירה חופשית של ישראל. ממשיך הרב:
שהבחירה השכלית מכרת לומר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג), והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה
במשך הדורות כאילו ההשגחה פחות גלויה, ויש לזה תולדות לא פשוטות, זה מאפשר לדבר על שמד, על כפירה. אבל האפשרות הזו היא
המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך" (ישעיהו סב, ה). החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (שם נד, יג)
יש כאן הפרדה בטבע, החיבור לא יהיה טבעי אלא בחירי. החיבור הזה מאפשר ומגלה כל מיני תופעות של כפירה. אבל ככל שההפרדה מסתיימת והאפשרות של הכפירה מתגברת, גם האפשרות של הבחירה הטובה והאמיתית יכולה להתגלות.
זה עניינם של הדורות האחרונים, שריבונו של עולם הולך ומסתתר יותר ויותר. כאן אני חוזר למה שדיברנו, ההסתתרות של הקב"ה היא על ידי שהקב"ה נותן בידי אדם חכמה מדעית והאדם מגלה יותר ויותר את הכוחות הטמונים בטבע. נדמה לאדם שהוא משתלט על הטבע ושהוא בעל הבית וכאילו הוא יכול להסתדר בלי ריבונו של עולם, ואז באה הבחירה בהכרה שכל מה שאנחנו עושים זה הוא עושה ולא אנחנו, מאיפה לנו כל הכוחות והחכמה האלה - יש מקור עליון אלוקי.
ככל שהמדע מתפתח, מתפתחת כפירה. לא רק בישראל, אלא גם אצל שאר העמים. כל העמים היו מאמינים בהבלים או בכל מיני מדרגות של הבל, ועם זה האמינו שיש משהו עוד יותר גבוה, כוח עליון רוחני ורובם היו מאמינים שאלוקי ישראל הוא אלוקי האלוקים. ההתפתחות המדעית הביאה לעולם כפירה. רוסיה הקומוניסטית היא זו שהביאה את ההשקפה האידאולוגית של הכפירה, ולכאורה היה לה תפקיד מאוד חשוב, לבטל את האמונות הקודמות, המשובשות, והיא הצליחה לפעול בכך הרבה, אבל היא גם פגעה בהשקפת העולם שלנו באיזו מידה, ביהודים שהיו שם.
אומר הרב שכל זה הוא תהליך אלוקי. ריבונו של עולם גורם להתפתחות המדעית שיש לה מגמה, שנגיע לבחירה עמוקה, פנימית, שבאה מהאדם עצמו. משל למה הדבר דומה, לאבא שמלמד את הילד הקטן שלו ללכת. הוא מעמיד אותו ועומד שני צעדים במרחק ממנו ואומר לו: 'בוא אלי, תתקרב'. הילד מתחיל ללכת והאבא מתרחק. למה האבא מתרחק הרי הוא קרא לילד שיבוא, אלא שהאבא רוצה לחנך את הילד שידע ללכת בעצמו אליו. ואם הילד כבר יודע ללכת אז האבא מתחבא מאחורי הדלת, ואומר: 'תחפש אותי איפה אני'. למה האבא עושה את זה, הוא רוצה שלילד יהיו קשיים?! אלא שהאבא רוצה לפתח בילד את הכוחות שלו. 'תעמיק את הכוחות שתדע למצוא אותי'. ריבונו של עולם הוא 'קל מסתתר', ככל שאנחנו מחפשים הוא יותר מסתתר מאיתנו כדי שנעמיק עוד יותר באמונה, ונמצא את ריבונו של עולם במקומות שלא ידענו שהוא נמצא בהם, ונגלה שבעצם אין מקום שהוא לא נמצא בו, ולית אתר פנוי מניה [אין מקום פנוי ממנו]. זו עניינה של ההתפתחות המדעית. לכן אמרתי שלא מהנמנע שריבונו של עולם מסדר שיהיו לנו הרבה מים ולא נצטרך גשמים.
זו החכמה, להכיר ולראות, לא להיות מקובע, להסתכל מחוץ לקופסה, אבל לא לפנות עורף לישן הטוב. אבל מה נעשה עם הכתוב: "ונתתי גשמיכם בעִתם" (ויקרא כו, ד)? אלא שגשם יכול להיות גם משל, לא חייב להיות כפשוטו בלבד, אלא יכול להיות גם משל לשפע. הרבה דרכים למקום. לתורה יש הרבה עומקים, לא צריך לתפוס את התורה בצורה השטחית בלבד. השל"ה (תולדות אדם, אות קנו) כבר עומד על זה, והוא אומר שעולם הבא רמוז בתורה, השאלה רק אם האדם יודע לקרוא את התורה נכון. כתוב "ונתתי גשמיכם בעִתם" (שם) וגשם זה משל. השל"ה נותן דוגמה אנחנו קוראים לרגל של הכיסא "רגל", זו באמת רגל? היא יכולה ללכת? - אבל משתמשים במילה הזו כמשל כי יש בה דמיון מסוים לרגל של אדם. הרגל של האדם מעמידה אותו וכך גם הרגל של הכיסא. יש כלים שיש להם יד, "ידות הכלים" (כלים כה, ו), זו ממש יד? הרי זה רק משל. הוי אומר שאנחנו לוקחים מהמקור ביטוי משאילים אותו לדברים שרק באופן חלקי דומים למקור, ובאמת הם פחות מהמקור. כך גם לגבי גשם. ריבונו של עולם לא התכוון לגשם, אלא זה משל לשפע שה' משפיע על עולמו, השפע העליון שבא ממרומים. המילה "גשם" זה כמו הרגל של הכיסא, זה דומה למקור שהוא שפע. הוי אומר שאם נסתכל על התורה בעומק נמצא שהרבה מילים הן מושאלות ואין זו המילה המקורית, אז אפשר לראות שבתוך השפע שהקב"ה מבטיח בתוך פרשת בחקותי קיים גם העולם הבא.
מישהו שאל אותי, הרי כתוב: "לא כארץ מצרים... והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י-יא), ודאי שהכוונה שבמצרים יש מים, אלא שצריך להוביל אותם עם דליים או בתעלות, ובארץ ישראל הקב"ה מוריד לך את המים ואתה לא צריך לטרוח עבורם. הקב"ה יכול לסדר לנו המצאות ושכלולים רבים, הוא לא חייב להוריד לנו מים מהשמים, אפשר גם באופן אחר.

אפשר להפוך הכל לטובה
המפרשים על מסכת תענית דנים מה עושים במקום שצריכים בו גשמים בקיץ. איפה להגיד את בקשת הגשמים, האם להגיד אותה 'בברך עלינו' או 'בשומע תפילה' - אומרים המפרשים להגיד בשומע תפילה. ושואלים, הרי אם אדם צריך פרנסה הוא יכול להוסיף אותה בברך עלינו, ולמה את הגשמים לא יבקשו בברך עלינו - התשובה היא שפרנסה זה תמיד טוב, אין בה צד שאיננו טוב, אך בגשם יש צד שהוא טוב ויש בו גם צד של קושי. הגמרא אומרת שיום הגשמים הוא קשה (תענית ח ע"ב) כי יכולים להיות שיטפונות ונפגעים. אמנם יש שפע של טוב, אבל זה מורכב וזה לא רק טוב.
אולי יש מקום להגיד שאם יש פתרונות אלטרנטיביים זה חוסך את כל הקשיים שיכולים להיות כתוצאה מהגשמים. שלא תבינו אותי שאני אומר לא להתפלל על הגשמים, אני אומר להתפלל, אלא שצריך להודות לריבונו של עולם על כל הטוב שה' נותן לנו באופנים הנוספים. לדעת להסתכל על המציאות ולראות איך ריבונו של עולם מקדם ומשכלל את המציאות, לראות את ריבונו של עולם גם בהתפלת המים, ולא להגיד שאת הגשם הקב"ה עושה ואת התפלת המים אנחנו עושים. את הפלא הזה של התפלת המים חכמים כבר ניבאו. לקחת מים מלוחים ולהמתיק אותם, זה משל לכל המציאות כולה. היום גם לוקחים זבל ומשתמשים בו לטובה ועוד יעשו מזה אוכל, והוא יהיה האוכל הכי בריא שיש. אפשר לשכלל את הכול.
יש ביישוב מכון התפלת מים, והאחראי עליו אומר שהמים שיוצאים מהביוב עם כל הלכלוך והטינופת, לאחר שעברו התפלה, הם נקיים ואין מה לדאוג, הוא לוקח מהם כוס מים ושותה. בפועל לא משתמשים בהם אלא רק מזרימים אותם להעשרת מי התהום, אבל לפי טענתו אפשר לשתות מהם. זאת אומרת שריבונו של עולם מגלה לנו דרך כל החידושים הללו שאפשר להפוך הכול לטובה. גם במציאות הרוחנית, אפשר להפוך קשיים ונפילות לעליות גדולות ומתוקות. ואולי אפילו המהפכות הללו יותר גדולות, שהזדונות נהפכות לזכויות. התהליכים שאנחנו רואים שמתפתחים בטבע, רומזים לנו על התהליכים הרוחניים שקורים בפועל. זה הלימוד שאנחנו יכולים ללמוד מהתבוננות הזו עכשיו. כמובן שאנחנו מתפללים לקב"ה שישפיע לנו שפע של טוב, שפע של גשמים, וגם באופנים אחרים, שיהיה לטובה ולברכה. וכמובן שאנחנו מצטרפים לבקשות ולתפילות ביום שקבעה הרבנות להתפלל על הגשמים, כולנו כאחד רוצים שהקב"ה ישפיע על ארץ ישראל ועל עם ישראל גשמי ברכה, שלא נהייה תלויים בעמים אחרים ושייתן לנו את השפע מידו הגדולה והברוכה.

חנוכה בישיבה
אנחנו מתקרבים לימי החנוכה שבהם נעשו ניסים לישראל בימים ההם בזמן הזה ומאוד שמחים לקראתם. ויש גם התמודדות מסוימת כתוצאה משינוי הסדר. השמחה וההתרוממות מוציאים מהמסגרת. יש ישיבות שקבעו שנוסעים לשבת השנייה של חנוכה, כי אם ייסעו לשבת הראשונה יחזרו רק אחרי השבת השנייה... אנחנו ברוך ה' מרגישים יותר בטוחים והישיבה כבר לא מתמודדת עם מצבים כאלה, אבל יש התמודדות מסוימת כי הנפש מתרחבת משמחה בשעת הדלקת הנרות וגם עורכים מסיבות.
צריכים ללמוד איך ליצור הרמוניה, שההתרוממות הזו לא תחליש את לימוד התורה, הרי כל עניינו של חנוכה הוא החזקות בלימוד התורה. בדורות הראשונים חנוכה היה זמן לכל מיני משחקים ושעשועים, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך שלא להפוך את הימים האלה לימים שלא מרגישים בהם התרוממות רוח והכול כסדרו, ומצד שני שהתרוממות הזו לא תגרום ליציאה מהסדר. אני סומך עליכם כי הישיבה ברוך ה' חזקה ואיתנה, ובסך הכול אני רוצה לזרז למזורזים, להסביר איך מתמודדים עם המורכבות הרוחנית שיש כאן, לעבור משלב לשלב, משירה ושמחה ללימוד התורה, ומלימוד התורה שוב לשמחה, אלו מעברים ממצבי נפש שונים, וכך בונים את בריאות הנפש הכי גדולה שלנו.
נעבור את חנוכה בהתרוממות ובשקידה גדולה ונבנה בניין חדש של הנפש. כולנו מתפללים שהימים הללו יאירו עלינו את האורות הגדולים של אותם הימים, וישפיעו עלינו את הכוחות שהתגלו על ידי אותם גיבורים ומוסרי הנפש הקדושים, המכבים החשמונאים, ושיהיה מוסיף והולך ושנצא מימי החנוכה בתנופה חדשה לקראת הימים הבאים עלינו.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא וישב

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il