פעם אחת כאשר בעקבות דברי הרב צבי יהודה נתעורר פולמוס בציבור, ורבים טענו כי רבנים אינם צריכים לעסוק בפוליטיקה, השיב הרב: "איני מבקש את רשותו של אף אחד. מה שהוא צדק ואמת אני מחויב להודיע ולפרסם על-פי התורה. הפוליטיקה של כלל ישראל היא תורה. היא קדושה".

והדברים כפשוטם, כי התורה מתפשטת ומאירה את כל המציאות ומדריכה אותנו בכל תחומי החיים. אין דבר במציאות שהוא מחוץ להדרכת התורה. התורה מדריכה את האדם בלבושו: ציצית, שעטנז; בבנין ביתו: במזוזה ובמעקה; באכילתו ובהליכתו, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" - לכל המצבים ולכל הזמנים ישנה הדרכה בתורה כיצד לנהוג, כיצד לחיות. ואם בדברים האישיים הפרטיים יש הדרכה מלאה, קל-וחומר שיש הדרכה של תורה בעניינים הנוגעים לכלל ישראל, לכללות האומה. משום מה יש כאלה שחושבים בטעות שהתורה עוסקת רק בהדרכת האדם הפרטי, ובענייני הציבור, אין התורה עוסקת, אך זו כמובן טעות.

יתכן כי טעות זו היא כתוצאה מהגלות הארוכה, שבה עם ישראל חי במדינות הגויים, והגויים הם שעסקו בניהול המדינות ובענייני הכלל, ואילו ישראל חיו חיים פרטיים, ולכן לא היה ביטוי לדעתה של תורה בעניינים כלליים, ואפשר היה להתרשם כאילו ענייני הכלל אינם שייכים להדרכת התורה. ואולי מקור הטעות הוא מהשוואת התורה לדתות זרות חס-ושלום.

בין כך ובין כך, תהא סיבת הטעות אשר תהא, צריך לדעת שיש בתורה הדרכה בכל התחומים, הכלליים והפרטיים. ועל כן חובת כל תלמיד חכם וכל רב בישראל, להשמיע את דעת התורה ולהדריך את הציבור על פי התורה, ואסור לו להירתע מלהשמיע את דבריו, גם אם הם יעוררו התנגדות. ועל זה אמרה התורה: "לא תגורו מפני איש!". ענייני ההתיישבות בארץ-ישראל, והשלטון של עם ישראל בארץ ישראל כולה, הם ענייני תורה מובהקים, וכל רב צריך לפעול בכל דרך להשפיע על קיום מצוות התורה של "וירשתם אֹתה וישבתם בה" (דברים י"א), ולהזהיר מפני הלאו של תורה של "לא תחֹנם" - לא תתן להם חניה בארץ-ישראל (רש"י דברים ז'), ודברים אלו נוגעים גם להלכות פיקוח-נפש.