ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
"וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה: וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה: וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱ-לֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ: ס וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ:"
הדברים מצריכים ברור. חז"ל לימדונו 1 שאם אדם רודף אחר חברו להורגו; מותר לנרדף להציל את עצמו בהריגת הרודף. אך אם הנרדף היה יכול להציל את עצמו באמצעות פציעת הרודף, והוא הרג את הרודף; הרי שגם הנרדף נחשב לשופך דמים. אם אליהו חש סכנה לחייו הוא יכול לנסות ולהסתפק בפציעת המפקד של החיילים בכוויה של אש, או לכל היותר בהריגתו; ולנסות ולהרתיע בכך את שאר החיילים. מדוע אליהו לא חשש לשרוף פעמיים את כל החיילים? חז"ל לימדונו 2 שמי שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. מדוע אליהו אינו חושש לשרוף את שתי פלוגות החיילים?
אלישע הנביא קילל נערים שהתקלסו בו - ויצאו דובים מהיער ופגעו בהם. חז"ל התקשו במה שארע שם, והם אומרים (מסכת סוטה דפים מו-מז) שאלישע בדק לפני כן שהם ראויים לעונש הזה; ויש דיעה שאלישע נפגע עקב מעשיו, והוא נענש וחלה. מדוע לא מצאנו התייחסויות דומות של חז"ל לגבי אליהו שהיכה באש את פלוגות החיילים?
במסכת עבודה זרה (דף יא, א) מובא מעשה דומה, באונקלוס ובחיילים רומאים שנשלחו להביאו. גם שם נשלחו שלוש פעמים קבוצות חיילים להביאו. אך שם אונקלוס שוחח בכל פעם עם החיילים ושכנע אותם להתגייר. מדוע אליהו לא ניסה להחזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם חיילים מבני ישראל אינם זכאים לקבל יחס חיובי דומה כמו שקיבלו חיילים רומאים?!
האם יתכן שזה בעצם מה שקרה? האם יתכן שגם אליהו החזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם יתכן שזו ה"אש" ש"אכלה" אותם? לשם כך צריך לחזור ולעיין בפרשיית "תבערה" שבתורה.
"האש האוכלת" בעיני משה
בתורה מסופר על "אש" ש"בערה" בבני ישראל.
בספר שמות (טז) מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. כעבור למעלה משנה, לאחר שישראל קבלו את התורה ובנו את המשכן, בספר במדבר (יא); מסופר שבני ישראל התאוננו על מצבם, והם נענשו ובערה בהם "אש" ש"אכלה" אותם. מייד בסמוך מסופר שהם התאוו לבשר, והקב"ה המטיר להם את הַשְּׂלָו ומי שאכל ממנו מת באכילתו.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע... וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר... עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:"
לכאורה, ה"אש" בערה ב"מתאוננים", והשְּׂלָו המית את אוכליו רק בפעם השניה שבני ישראל התאוננו והתלוננו וביקשו אוכל. אך לפי פשטות מזמור ע"ח בתהילים הדבר ארע כבר בפעם הראשונה:
"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף... וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם..."
מפשטות המזמור משמע, שה"אש" בערה ("נִשְּׂקָה") בישראל - כבר כשהומטרו להם הַמָּן והשְּׂלָו.
ההבנה הזו, עולה גם מן התלמוד. המהרש"א אומר שמסוגיות התלמוד משמע 3 , שהמאורעות שמתוארים בירידת השְּׂלָו בפעם השניה - ארעו כבר בפעם הראשונה; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות 4 :
"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"
אך הדבר קשה ותמוה. אם האש בערה בבני ישראל והם מתו כבר בפעם הראשונה שהַשְּׂלָו ירד, מדוע הם לא חששו לאכול מהַשְּׂלָו בפעם השניה? כדי לענות על הקושי שעולה מתוך ספר תהילים ומתוך מסורת חז"ל, יש לעיין במסורת חז"ל נוספת שמובאת בילקוט שמעוני.
ה"אש" לפי מסורת ילקוט שמעוני
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר:
"ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום: 'ויהי העם כ מתאוננים'. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה..."
ילקוט שמעוני אומר שהחטא של "המתאוננים שהתאוו" לא היה חטא גמור; ולפיכך הם גם לא נענשו ב"מכה גמורה" - הם לא בערו ממש והם לא מתו ממש. ילקוט שמעוני מרמז, שה'מתים' וה'חיים' היו דומים זה לזה מבחינה חיצונית (ולא היה בין ה'מתים' ובין ה'חיים' כלום).
לפי ילקוט שמעוני, גם בפעם הראשונה שהשְּׂלָו ירד לעם ישראל, בני ישראל "בערו" ו"מתו" כשהם אכלו אותו. אלא שאז הם לא זכו לראות זאת; והם זכו לכך רק בפעם השניה.
כאשר ישראל יצאו ממצרים ליוו אותם סלעים שנבקעו, ויצאו מהם מים וגם חומרים מזינים נוספים וכך הם התקיימו במשך חודש ימים (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". אולם בני ישראל לא חפצו להמשיך בהנהגה הזו של הנוזלים המזינים; הם רצו אוכל מוצק מהסוג שהם הורגלו בו. הקב"ה נעתר להם והמטיר להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. משה ראה בעיניו הרוחניות, שכשהם אוכלים מהַמָּן ומהשְּׂלָו הם "בוערים" ב"אש" של "תאוות", ושהם נחשבים לאנשים "מתים". אך משה הבין שהם עדין לא מסוגלים להגיע למעלתו; ולכן הוא לא ביקש אז - שישראל "יראו" את מצבם.
ברם, לאחר שישראל שהו זמן ממושך בהר סיני וקבלו את התורה ובנו שם את המשכן; משה רצה שהם יסתפקו באכילת הַמָּן, והוא רצה לגמול אותם מאכילת בשר. משה התפלל לה' שיחדל מלשלוח להם את הַשְּׂלָו. אולם העם רצה להמשיך בתאוות אכילת הבשר. הם רצו להישאר 'בני אדם' לפי ההגדרה שהם הורגלו אליה עד אותה העת. משה לא רצה לוותר להם; ולכן בערה בהם "אש".
נתן עיניו בו
כדי להבין ביתר ביאור את מהות ה"אש" שבערה בם לפי מסורת ילקוט שמעוני – צריך לעיין בלקוטי מוהר"ן (קמא, צח):
"...הצדיק רואה עד היכן הפגם מגיע. וזהו פרוש הגמרא (ברכות דף נח, א) 'נתן עיניו בו', כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים... דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקודם. ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם."
ר' נחמן מברסלב מבאר, שיש סוג של עונש, שאינו אלא מתן אפשרות לראיית המצב דרך העיניים הגבוהות של הצדיק. ואין עונש גדול מזה, שהאדם רואה עד כמה הוא פגום ובוער בתאוות.
משה התפלל אז לקב"ה ש"יפקח את עיני ישראל", ושהם יזכו להתבונן בעצמם באמצעות ה"משקפים הגבוהות" של משה. ואכן, משה נענה, וישראל החלו לראות את עצמם בתור אנשים שהקב"ה העניש אותם, והרחיק אותם מהרוחניות. כלומר, שהם "בוערים" ב"אש" של "תאווה" לבשר; ושהם נחשבים ל"מתים". ישראל לא יכלו לעמוד במדרגה הגבוהה הזו; והם ביקשו ממשה שיתפלל לה', שייטול מהם את הראייה הגבוהה הזו. משה התפלל ונענה – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".
מדוע "אש" על תנאי?
אם נחזור ונתבונן בדברי אליהו נוכל לענות על קושי, שלא שמנו ליבנו אליו. אם אליהו רצה להעניש את החיילים מדוע הוא לא עשה זאת באופן מיידי? מדוע הוא הקדים ואמר: "וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם"? מדוע ה"אש" מותנית בהכרה שאליהו הוא "אִישׁ אֱ-לֹהִים"?
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא העניש את החיילים. הוא רק "סידר להם את המחשבות". החיילים הכירו במציאותו של בורא העולם ובעובדה שאליהו מייצג אותו; ומצד שני הם הכירו במציאותו ובשלטונו של אחזיה מלך ישראל. הם היו משובשים בדעתם והיו סבורים, שהוראה של מלך ישראל היא הקובעת. הדבר התבטא בקריאתם לאליהו: "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה".
מה ששיבש את דעתם היה העדפתם להישאר במוסכמות שהם הורגלו אליהן. מעמדם כחיילים של המלך סיפק עבורם את הנטיות האנושיות של אהבת הכבוד והכסף (מעמד מכובד ומשכורת מסודרת ומובטחת). לפיכך, הם העדיפו שלא לחשוב לעומק; ולהסתתר מאחורי הטיעון שאסור למרוד במלך.
אליהו התפלל לקב"ה שיפקח את עיניהם ויראו כיצד הם "בוערים באש" של תאוות לענייני העולם הזה, וכיצד ה"אש" הזו משבשת את שיקול דעתם. הקב"ה נענה לו, ולאחר שהמפקד והחיילים ראו את האמת על עצמם; הם בושו בעצמם והסתלקו משם.
מי פחד ממי?
ההבנה שלא מדובר ב"אש" רגילה מסבירה, מדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד מהמפקד השלישי. לכאורה, המפקד השלישי היה מבועת ונפחד כולו, והוא חשש לחייו ולחיי חייליו. לכאורה, פשוט שהמפקד השלישי לא יעיז לפגוע באליהו מחשש שהוא וחייליו ימותו באש.
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא הכה אותם ב"אש" רגילה; אלא ב"השגה רוחנית גבוהה". המפקד התחנן לאליהו - שישאיר אותו ואת חייליו בהשגה רוחנית נמוכה; כך שהם לא יראו כיצד הם בוערים ב"אש" של תאוות. מדובר באותה בקשה של בני ישראל ממשה, שירחם עליהם ב"תבערה". כשם שמשה נענה לבני ישראל – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ"; כך אליהו ריחם על המפקד וחייליו – והשאיר אותם בהשגתם הרוחנית הנמוכה.
מעתה מובן, מדוע אליהו חשש שהמפקד השלישי עלול לפגוע בו; ומדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד ממנו.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שמקריאה חיצונית של פרשיית "אליהו והחיילים" נראה כאילו אליהו המית את החיילים ב"אש". אולם קיימים בפרשיה קשיים שמרמזים; שהחיילים לא מתו ממש, ושה"אש" היא אותה ה"אש" שבערה בבני ישראל במקום שנקרא "תבערה". מדובר בהשגה רוחנית גבוהה; שמתוכה האדם מתבייש וחש כ"מת", כאשר הוא רואה עד כמה הוא "בוער באש" של תאוות.
^ 1.סנהדרין דף עד, א
^ 2.שבת דף קמט, ב
^ 3.המהרש"א (חידושי אגדות) על הסוגיה ביומא דף עה, ב: "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש ".
^ 4.מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
איך מותר להכין קפה בשבת?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
ראיית המבט השלם
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אי אפשר לבד!
הלכלוך הקדוש
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד אמונה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
