בית המדרש

  • עצרת ליחיאל
לחץ להקדשת שיעור זה

תורה של חסד במגילת רות

ענינה של מידת החסד במגילת רות - שעור לחג השבועות.

undefined

תשנ"ז
19 דק' קריאה
א. מעגל ראשון
ב. זהותה של משפחת אלימלך
ג. מעגל שני
ד. מגילה של חסד
ה. יחסם של אנשי בית לחם אל נעמי ואל רות
ו. המבט המיוחד אשר לבועז
ז. מעשה הגורן
ח. תגובתו של בועז
ט. גאולת השדה
י. ייחודה של מידת החסד במגילה
יא. שורשי המלכות המתחדשת


א. מעגל ראשון
חמשת הפסוקים הראשונים של המגילה, מפגישים אותנו עם טרגדיה אנושית קורעת לב. התיאור הוא של משפחה מבית לחם יהודה, אשר בימים של רעב ביקשה למצוא מפלט בשדי מואב, אלא שבמעשה זה גילגלה על עצמה את שרשרת האירועים הקשים אשר פקדו את ביתם. באופן פשוט נאמר, כי הירידה מן הארץ בעת ההיא פירושה התנתקות רוחנית ותרבותית ממורשת העם היהודי. משפחה עם שני בנים אשר יורדת לשדי מואב אף גוזרת על עצמה כמעט בהכרח את עוון ההתבוללות. ואכן אין הוא מאחר מלהופיע - "וישאו להם נשים מואביות, שם האחת ערפה ושם השנית רות, וישבו שם כעשר שנים" (רות א, ד). קשה שבעתיים היא הירידה דווקא אל תוככי אומה, אשר עליה הזהירה התורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבואו להם" (דברים כג, ד). קודם לכן מת האב "ותשאר היא ושני בניה", ולאחר שנשאו להם הבנים נשים גם הם אינם נמלטים מן הרעה "וימותו גם שניהם מחלון וכליון" (רות א, ה). ונשארת לה נעמי, אשה בודדה בארץ נכר, היא ושתי כלותיה עמה. לכאורה יש כאן תאור של טרגדיה פרטית - החלטה שגויה לרדת מן הארץ, החלטה אשר דירדרה את המשפחה, ובעקבותיה באו הצרות אשר פקדו את ביתם.

ב. זהותה של משפחת אלימלך
"וילך איש מבית לחם יהודה... ושם האיש אלימלך" (רות א, א). מי הוא אותו האיש, מהי זהותה של אותה משפחה? "ויהי כבואנה בית לחם, ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי?" (רות א, יט). כל העיר הומה בראותה את נעמי, ופירושו של דבר כי המדובר הוא במשפחה המוכרת לכולם, ואשר לעזיבתם היתה משמעות רבה מבחינת יושבי העיר. ניתן להבחין ברמזים נוספים המצביעים על מרכזיותה של המשפחה, ואף אנו נדלג לתיאור ענף היוחסין אשר חותם את המגילה "ואלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון... ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה ושלמה הוליד את בועז" (רות ד, יח-כא). בועז הוא בן למשפחה חשובה, נכדו של נחשון בן עמינדב - נשיא שבט יהודה (במדבר א, ז). ייחוסו של אלימלך אמנם לא נזכר במפורש בפסוקים, אך ניתן בכל אופן לעמוד על טיבו. "ולנעמי מודע 1 לאשה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז" (רות ב, א).
בועז, אם כן, הוא ממשפחת אלימלך. אמנם לא מפורש בפסוקים באיזו קרבה מדובר, אך מצינו שיפה כוחה בכדי שיגאל בועז את הקרקע אשר היתה לאלימלך ויקים שם המת על נחלתו ע"י לקחת רות לאשה - בדומה ליבם המקים את שם אחיו המת 2 . לסוגיא זו נתבעים חז"ל בגמרא (בבא בתרא צא, א). "אמר רב חנן בר רבא אמר רב - אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב 3 .

אחר כל זאת שבים אנו אל הפסוקים ומבינים אותם באור חדש. אם בתחילת דברנו התייחסנו לטרגדיה של משפחה אשר בעת קשה בוחרת לעזוב את הארץ, הרי עכשיו מבינים אנו שלא נוכל להתחמק מן המעגלים הלאומיים ומן ההקשרים הרחבים יותר של מעשה זה, מכיון שהמדובר הוא בצאצאיו של נשיא שבט יהודה - שבט המלכות בישראל!

ג. מעגל שני
הגמרא (בבא בתרא צא, א-ב) מביאה מחלוקת ביחס לאיסור לרדת לחו"ל, ובהקשר לכך דנה בענשם של אלימלך מחלון וכליון.
"תנו רבנן - אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר ר' שמעון - אימתי - בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר' שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ ...אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה - חס ושלום, שאפילו מצאו סובין לא יצאו. ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו".

לדעת ר' יהושע בן קרחה לא עברו הם על האיסור ההלכתי לירד מן הארץ, אלא שתביעה מוסרית היתה מונחת על כתפיהם לבקש על בני דורם.
וכך מביא הרמב"ם בהל' מלכים (ה', ט):
"אף על פי שמותר לצאת (לג' דברים), אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום".

כשגדולי הדור יורדים לחו"ל פירוש הדבר שהדור שרוי במצב קשה. וכשהמדובר הוא במשפחה הקשורה להנהגה, ועל אף ברכת יעקב אל השבט "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה" (בראשית מט, י), נוטשת את המערכה, פירושו של דבר שנתיאשו הם מן התקוה להקים מלכות בישראל.

הימים הם ימי שפוט השופטים, ונחלקו חז"ל מתי בדיוק אירע המעשה. ר' יהושע בן לוי מקדים את תקופתו לדורם של שמגר ואהוד (מדרש רבה רות א', וכן בסדר עולם רבה פרק יב), רבה בר יצחק מאחרו לדורם של ברק ודבורה, ורב בגמ' בבא בתרא צא, א סובר שאבצן הוא בועז. אבצן הוא השופט מבית לחם אשר שפט את ישראל שבע שנים (שופטים יב, ח). בסוף המגילה נזכרת שושלת היוחסין ובה מיוחס דוד כדור רביעי לבועז, ופירוש הדבר הוא, שנולד כמאה שנה אחרי בועז. ואם כן, נוח לנו לבאר שבועז הוא אבצן אשר שפט את ישראל כמאה שנה לפני הנהגתו של שמואל, המקבילה פחות או יותר למועד לידתו של דוד 4 .

מה המשמעות למיקום היסטורי זה של אירועי המגילה? אבצן שופט אחרי יפתח, וכמה פסוקים קודם לכן נזכרת מלחמת האחים העקובה מדם אשר במהלכה שוחטים אנשי גלעד ארבעים ושתים אלף איש משבט אפרים (שופטים יב, ו)! המדרש בגמ' (בבא בתרא צא, א) מוסיף נופך לקשיי התקופה:
"מאה ועשרים משתאות עשה בועז לעשרים בניו ולשלשים בנותיו (אירוסין ונישואין) ובכולן לא זימן את מנוח (לימים - אביו של שמשון). אמר - כודנא עקרה (פרידה עקרה), במאי פרעה לי 5 (במה יפרע לי, שהרי אין לו בנים, ולא יוכל לגומלני ולהזמינני לסעודות אירוסין ונישואין). וכולן מתו בחייו" 6 .

מנוח - היה נשוי לבת שבט יהודה (בבא בתרא צא, א) והוא איננו מצליח להעמיד אחריו בן.
בועז - קובר את בניו ובנותיו בחייו.
אלימלך - שמו מעיד על קישורו למלכות. וכן נדרש ברות רבה (ב, ה):
"ר' מאיר וכן ר' יהושע בן קרחה, שהיו דורשים שמות אומרים - "ושם האיש אלימלך" שאמר - "אלי תבוא מלכות" - והוא אלימלך אשר יורד לשדה מואב".

מחלון וכליון - הגמ' בבבא בתרא צא, מבארת פסוק מדברי-הימים (א, ד כב) המזכיר את יואש ושרף ודורשת:
"דתניא... ויואש ושרף אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש - שנתיאשו מן הגאולה, שרף - שנתחייבו שריפה למקום...".

גם את לשון הפתיחה למגילה דורשים חז"ל (בראשית רבה מב):
"ויהי בימי שפוט השופטים" - ר' תנחומא בשם ר' חייא... בשם ר' אלעזר - מדרש זה עלה בידנו מן הגולה - כל מקום שנאמר "ויהי בימי" - צרה..."

ובילקוט שמעוני רות תקצ"ח מובאת דרשה על פסוק זה המתייחסת לחומרת משבר ההנהגה בעת ההיא:
"ויהי בימי שפוט השופטים - ויהי רעב בארץ, הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך, והוא אומר - טול קורה מבין עיניך".

נוסיף גם את החשבון במעגל המשפחתי של משפחת נחשון בן עמינדב - ונראה כי סימן שאלה גדול מרחף על המשכיותה של משפחה זו. ארבעה בנים היו לנחשון על פי הגמ' (בבא בתרא צא, א). אלימלך - מת הוא ובניו. שלמון - הוליד את בועז ולדעת הגמ' נפטרו כל צאצאיו. אבי נעמי - בכתובים לא נזכר שהיו לו בנים. אם אכן היו - קשה היה מדוע נשמטו הם מפרשת גאולת הקרקע 7 . פלוני אלמוני - איננו יודעים דבר על משפחתו, אך בהמשך נרחיב ונתייחס לעולמו הרוחני ונראה שכנראה היו צפויים הדברים כי לא ממנו תבוא הישועה 8 .

על פי הגמרא כך יראה אילן היוחסין של המשפחה:



הימים כפי שכבר הזכרנו הם ימי שפוט השופטים - ימים אשר בהם שלטון ישראל ארעי בארץ, ומיד לאחר מיתתו של השופט חוזרת יד האויבים להיות תקיפה על ישראל (שופטים ג, ח; ג, יד; ד, ב; ו, א ועוד) ומקום השראת השכינה גם הוא עדיין אינו "במקום אשר יבחר ה'" (דברים יב, יד). הספר גם חותם בפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה).

ד. מגילה של חסד
ברות רבה ב, טו נאמר:
"אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה, לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".

ניתן להבחין במידת החסד בלבושה ההלכתי, ביחס למתנות העניים הנזכרות במגילה. ובאופן מיוחד נכונים הדברים ביחס לרות הזכאית למתנות אלו משלושה צדדים. רות היא אלמנה, גרה וענייה. ננסה להתבונן במידת החסד אשר איננה במונחים של איסור ושל היתר, אלא באותה מידה העומדת ביסוד קיומו של עולם - "עולם חסד יבנה".

נפתח ברות:
א. רות וערפה קמות יחד עם נעמי לשוב אל ארץ יהודה, ועל כך משיבה להן נעמי: "לכנה שבנה אשה לבית אמה, יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי " (א, יא). הגיון רב לה לטענה זו, שהרי "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים"? "הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש?" (רות א, יג) ערפה נוהגת על פי ההגיון "ותשק ערפה לחמותה - ורות דבקה בה". לרות משמעות החלטה זו כפי שהזכרנו היא בוויתור על הסיכוי הנורמלי לבנות את ביתה, את המשכיותה. מסירותה של רות לחמותה איננה יודעת מיצרים "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
ב. "ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" ורות (של בועז). בהמשך נראה שגם יוזמה זו ללכת כגרה וענייה אחר הקוצרים, כרוכה במסירות נפש רבה.
ג. רות שומעת לעצתה של נעמי ומבקשת מבועז להביע את אחריותו למשפחה ולגאול אותה. המשמעות מבחינתה האישית היא להינשא לאיש זקן, ואכן בועז מעריך זאת מאד "הטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות ג, י).

ה. יחסם של אנשי בית לחם אל נעמי ואל רות
הכינוי "רות המואביה" הנזכר כמה פעמים במגילה (א, כב; ב, א; ב, ו) שגור הוא אמנם על לשוננו, ואין הוא מעיב על יחסנו העמוק אליה, אך ראוי כי נשים לב לגנאי שבו 9 .
"לא תונו איש את עמיתו" - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך" (בבא מציעא נח, ב).

קשה אולי היה לחשוב על יחס אחר אל רות, שהרי המדובר הוא במשפחה אשר בימים קשים נטשה את המערכה, ואחר אשר "פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (א, ו) חוזרת עם נערה גויה 10 , ולא סתם גויה אלא מואביה!
יחס זה אליה בא לידי ביטוי בכמה דברים: נעמי חוזרת לבית לחם, ותגובת נשות העיר מסתכמת ב"ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי?" (רות א, יט) האשה אשר התדרדרה לשפל המדרגה "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (רות א, כא) חוזרת אמנם לביתה, אך נתקלת ביחס אדיש וחשדני של הסובבים אותה כלפיה. וכה אומר בועז לרות: "הלוא ציויתי את הנערים לבלתי נגעך " (רות ב, ט) ולאחר מכן "ויצו בעז את נעריו לאמור גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה (רות ב טו) "... ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה " (רות ב, טז).

גם רות מתייחסת אל עצמה במידה זו "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה " (רות ב, י). ובאופן מאד ברור ניכר יחס זה בחזרתו של פלוני אלמוני מהסכמתו לגאול את השדה, אחרי שכרך בועז את הדבר בנשיאת רות לאשה. "ויאמר הגאל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי"! (רות ד, ו).

ו. המבט המיוחד אשר לבועז
לעומת כל זאת, יחיד הוא בועז, אשר ניגש אל הנערה ומכנה אותה "בתי". "ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר... וכה תדבקין עם נערותי" (רות ב, ח). בועז גם יודע להעריך את נאמנותה ללא גבול לחמותה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחר מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (רות ב יא). בועז גם מכיר את המשמעות הרוחנית שבהליכתה זו אחרי חמותה "ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו " (רות ב, יא-יב). וכך הוא בלשון המדרש בילקוט שמעוני תרא,ב):
"למי הנערה הזאת", וכי לא היה מכירה? אלא כיון שראתה נעימה במעשיה, כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. "ותשב מצד הקוצרים" - ולא בתוך הקוצרים. שתי שבולים לוקטת שלשה אינה לוקטת. ויאמר, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפא לה".

המדרש חושף את הרקע ליחסו זה של בועז, המתבונן ברות במבט חד יותר אמיתי יותר.

בפשוטו של מקרא מתקשים אנו לראות את הבקיאות בפרטי ההלכות, עד כדי הקפדתה שלא ללקוט מן העומרים וכן ללקוט שתי שבולים ולא שלש. כבר בלשונו של הנער הניצב על הקוצרים ניכרת נימת הביקורת כלפי הנערה המואביה: "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים" (רות ב, ז) נערה גויה אשר איננה יודעת בהלכות עניים. בועז - הנחלץ לעזרתה מצוה את הנערים "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה" (רות ב, טו). בועז נתבע לצוות על הנערים שלא לגעת בה ולא לגעור בה וניתן לראות בכך עדות על התנהגותה החריגה, הגוררת את תגובתם זו. את השאלה "למי הנערה הזאת" מבאר האבן עזרא על פי הפשט "אולי שאל את הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה". ובהמשך אף נזקק לומר לה להצטרף אל הנערות המלקטות ולא אל הנערים (אב"ע ב, כב).
ברוח דברי המדרש (אם כי לא כפשוטו) נאמר שאכן התבונן בועז וראה את נעימות מעשיה, אלא שלאו דוקא בהיבטם ההלכתי. בניגוד למבט השטחי אשר זכרנוהו קודם לכן, משקפיים אחרות לו לבועז. בועז רואה את מסירותה ללא גבול לחמותה, את מידת החסד הגדולה ואולי אף את הצניעות והטהרה הפנימית המתאימים כל כך לעולם של הלכה.

בועז נותן לה רשות ליטול בעומרים (רות ב, טו), ולבסוף אוספת היא כמות של כאיפה שעורים! 11 נעמי אשר רואה את חסדיו של בועז עמה ועם כלתה "ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים" (רות ב, כ). צועדת צעד נוסף קדימה וכבר צופה אל החסד אשר יעשה גם עם המתים "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא" (רות ב, כ) וכאן יוזמת נעמי את מעשה הגורן ומדריכה את כלתה לבוא אליו בלילה אל הגורן. רות תובעת מבועז - "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג, ט). ואכן בועז צועד את הצעד "ויאמר ברוכה את לה' בתי" (רות ב, י) ובסופו של תהליך גואל הוא את השדה אשר לאלימלך, נושא את רות ובכך מקים את שם המת על נחלתו.

ז. מעשה הגורן
נחזור שוב למעשה הגורן, נתבונן בו במעט ונקדים לו שאלה: מדוע שולחת נעמי את רות לבצע משימה מפוקפקת כל כך? "ורחצת וסכת ושמת את שמלתיך עליך וירדת הגורן, אל תיוודעי לאיש... ויהי בשכבו, וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת, והוא יגיד לך את אשר תעשין" (רות ג, ג-ד). מדוע לא ניגשת נעמי אל בן דודה ומדברת עמו, או לפחות רומזת לו על כך?
צריך לומר שדבר זה פשוט לא יתכן. הזכרנו את מבטו של בועז ואת יחסו המיוחד אל כל הפרשה, אך צריך לזכור את המגבלות. רות היא נערה מואביה, האמנם שנתגיירה, אך מצינו שהזהירה תורה "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כג, ד) ובהמשך נזכיר כי הדרשה "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" (כתובות ז, ב) עדיין היתה רופפת בידם. ומסתבר שהריחוק משתי נשים אלו היה גדול כל כך עד כי לא יכול היה בועז להרשות לעצמו לבקר את בת דודתו ולדרוש את שלומה וטובתה באופן ישיר. אם כך, נאמר שמעשה רות בגורן הרי הוא כמעשה יהודה ותמר.
תמר - אלמנה הנאבקת בגורלה ואיננה מוכנה להשלים עם גזירתו של יהודה. "ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (בראשית לח, יא). יהודה תולה בה את האשמה למות שני בניו 12 אך תמר אשר יודעת את ניקיון כפיה, אוזרת תושיה ואומץ, ודרך מעשה נורא מעמידה את יהודה מול האמת 13 . רק בדרך לא סלולה זו, ומכח הרצון האדיר להמשכיות אכן נפרץ המעגל נולדים פרץ וזרח 14 ולימים צומחת לה מלכות בישראל.

אכן, כאשר מתבוננים בפרשיות, ניתן לראות את המבנה המשותף שביניהן 15 .

כבר בהתבוננות ראשונית, נוכל לעמוד על המשותף שבין שני המאורעות:

בראשית
1. יהודה אשר יורד מאת אחיו.
2. ער ואונן מתים בלא זרע.
3. נותרת תמר.
4. תמר רוצה בזרע אשר יקים את שם המת.
5. תמר איננה מקבלת עליה את הגזירה ורק ע"י תחבולה נוראה מצליחה לפרוץ את המעגל.
מגילת רות
1. אלימלך יורד מן הארץ עם נעמי ושני בניו.
2. מחלון וכליון מתים ללא זרע.
3. נותרות נעמי ורות.
4. נעמי רוצה ברות בשביל להקים שם המת.
5. נעמי איננה מקבלת את הגזירה ורק ע"י תחבולה מצליחה לפרוץ את המעגל.

מיוחדת היא רות אשר גוזרת על עצמה את המחסומים שבפני האפשרות ללדת. "שובנה בנותי" אומרת להן נעמי "גם הייתי הלילה לאיש, וגם ילדתי בנים, הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש"? (רות א, יג). "ורות - דבקה בה". רות בוחרת במודע וברצון במציאות קשה זו מתוך נאמנות אין קץ לחמותה.
קודם לכן הרחבנו בתיאור חסדיה של רות כלפי נעמי, אך נוסיף כאן פרט חשוב בהתנהגותה במעשה הגורן. נעמי יעצה לה לרדת לגורן בלילה "וגילית מרגלותיו ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין " (רות ג, ד). ירדה רות הגורן "ותעש ככל אשר צותה חמותה" (רות ג, ו), ואכן כפי שניתן היה לצפות "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת, והנה אשה שוכבת מרגלותיו, ויאמר מי את? ותאמר - אנכי רות אמתך" (רות ג, ט). עד כאן הכל מתוכנן מראש. השלב הבא אמור היה להיות - ציפיה למוצא פיו של בועז. אלא שכאן יוזמת היא צעד חשוב וגורלי קדימה. " ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה " (רות ג, ט) רות זוכרת את הערכתו העמוקה אליה כאשר בירך אותה "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו " (רות ב, יב), ובאה עכשיו לפרוע את השטר בתביעתה לחסות תחת כנפיו של בועז.

ח. תגובתו של בועז
מה מתרוצץ במוחו של בועז באותה שעת לילה אחרי שנחרד לראות אשה שוכבת למרגלותיו, ואחרי שנתבע לצעד כל כך קשה בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו? המקרא, כבהרבה מקומות נוספים - חתום. אלא שחז"ל במדרשים מפליגים בתיאור אותם רגעים. נקודת מוצא משותפת לכמה מן המדרשים היא - עמידתו של בועז בניסיון גדול, ופירושו של דבר שמניעיו בפרשה היו מתוך שיקולים טהורים ולשם שמים.
"ויאמר ברוכה את לה' בתי, הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות ג, י). ובמלים פשוטות - הטבת חסדך האחרון - כלפי נעמי, להקים את שם המת, מן הראשון - בהליכתה אחריה ובדאגה למזונותיה. בועז יודע להעריך את טהרת כוונת ליבה של רות, ומביע זאת בכך שמציין את הליכתה אחר איש זקן כמוהו, ולא "אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר".
אלא שלכאורה נאמר יותר מכך - אמת, עיקר החסד מתייחס אל משפחת נעמי, אך הזכרנו קודם לכן כי על פי הגמרא מתו כל צאצאיו של בועז וכבר ערבו ימיו ואפס תקוה! הזכרנו גם כן את סימן השאלה הגדול אשר ריחף על המשכיותה של משפחת נחשון בכללה (עיין להלן בפרק ג). והנה כאן נפתח לו צוהר ושמא דרכו ניתן יהיה לפרוץ את הסכר הגדול, ולהניע קדימה את גלגל החיים אשר בשלושת המעגלים גם יחד: בית אלימלך, בית נחשון ובנין המלכות בישראל! בועז מבין היטב את הדברים כפי שנעמי ורות מבינות, ואכן כך נראה מדבריה של נעמי לרות: "שבי בתי עד אשר תדעין איך יפול דבר, כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום "! (רות ג, יח).

ט. גאולת השדה
סדר השתלשלות האירועים מכאן ואילך הוא ברור ותכליתי. " ובעז עלה השער ויסב שם והנה הגאל עבר ... ויאמר סורה שבה פה פלני אלמוני" (ד, א). על תזמון פלאי זה אומר המדרש בילקוט שמעוני תרו, ד:
"אחורי תערא קא יתיב? ר' אליעזר אומר: רות עשתה את שלה, ובועז עשה את שלו, אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי. ורבנן אמרו - אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו, כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער".

מיוחד הוא בועז בהתייחסותו אל רות, אך כאן נתבע הוא לברור נוסף בדרכו, הפעם כנגד הגואל. הגואל, פלוני אלמוני, הוא אחיו של אלימלך (בבא בתרא צא, א), וקודם הוא לגאולת השדה. וכה אומר לו בועז - "אם תגאל גאל, ואם לא יגאל, הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול, ואנכי אחריך" (רות ד, ב). ותשובתו של הגואל "ויאמר אנכי אגאל". אלא שבועז מוסיף תנאי, וכורך את גאולת השדה, בהקמת שם המת על נחלתו בנשיאת רות המואביה לאשה. "ויאמר בעז, ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו. ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי".

הגואל דומה אולי ביחסו אל רות לרבים נוספים אשר כבר הזכרנום, אלא שכדאי לראות את יחסם של חז"ל אליו במדרש ילקוט שמעוני שם:
"ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני" - אמר ר' שמואל בר נחמני - אילם היה בדברי תורה, שאמר - ראשונים לא מתו אלא בשביל שנטלו אותה, אני אלך ואטלה לי, שאני מערב פסול בבני? ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

הגמרא (יבמות עו, ב) מספרת לנו שהלכה זו לא היתה מחוורת עד לתקופתו של דוד 16 . ובכל אופן דורש ר' שמואל בר נחמני לגנאי את הגואל, ואולי יש לראות בכך ביקורת לא כל כך על עצם ידיעת הלכה בשולחן ערוך, אלא על התפישה הרוחנית אשר הובילה למסקנה זו.

י. ייחודה של מידת החסד במגילה
בסופו של דבר עלינו להתבונן בטיבו של החסד המחבר בין שני אנשי מעלה אלו. ישנו חסד שביטויו הוא בהתפעלות מן המציאות, רצון להיטיב ולהשלים את החסרונות, אך לא מתוך הבנה עמוקה במגמתה ובנשמתה של המציאות. בכוחו של חסד זה אמנם לבנות, אך לא יותר מ"צו לצו... קו לקו... זעיר שם זעיר שם" (ישעיהו כח, יג). ופעמים שאף לחרבנו של עולם יביא - "חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם" 17 (ויקרא כ, יז). לא כן הוא החסד אשר נפגשים אנו איתו במגילה.
חסדיה של רות קשורים לשלושת מעגלי התודעה העצמית אל הקדש: נאמנות של חסד שבין אדם לחבירו (ביחס לחמותה), המובילה אותה אל "עמך עמי" (הוא הקשר לעם ישראל) ו"אלקיך אלקי" (ביחס לקב"ה). כפי שכבר הזכרנו מידתה זו של רות הנחתה את דרכה אל "הטבת חסדך האחרון מן הראשון" בהקמת שם המת ועל ידי כך, במעגלים רחבים יותר, גאולת שבט המלכות מן השאול 18 .
גם ראשית חסדיו של בועז הם בהתבוננות של אמת ארץ-ישראלית על אותה נערה מואביה, דרך רוח הגבורה האוחזת בו בעקבות מעשה הגורן וגורמת לו לצעוד קדימה במהלך של חסד ללא מורא, על אף הקשיים הרבים, וחתימתם בגאולת הקרקע ובהקמת שם המת על נחלתו וכבר הארכנו במשמעותם של הדברים.

ניתן לראות רובד נוסף בהשתלשלות האירועים במגילה.
ארבעה רמזים הם בפסוקים אל מסובב הסיבות - אל ההשגחה:
א. נעמי חוזרת לבית לחם "כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (רות א, ו).
המקרא איננו מספר כי פקד ה' את עמו, אלא מספר על נעמי השומעת את דבר הפקידה האלקית 19 . וכבר כאן בתחילת הדרך ניכרת נעמי בהקשבתה אל "הדוד הדופק" 20 .
ב. " ויקר מִקְרֶהָ (של רות) חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך" (רות ב, ג).
כביכול במקרה נזדמנה דוקא לשדהו של בועז, אלא שלא כך. "ויקר מקרה" - הקב"ה מזמנה דוקא לשדהו של בועז. ובסמוך - "ויאמר בועז לנערו... למי הנערה הזאת"? (רות ב, ה) ושואלת על כך הגמ' בשבת קג, ב: "וכי דרכו על בועז לשאול בנערה"? - אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה..." 21 . ברוח דברנו נוכל אולי לתלות בסקרנותו של בועז רבדים נוספים, נסתרים. בועז אשר מבקש לתהות על קנקנה של אותה נערה (אשר בודאי ידע את זהותה), רואה את הפקידה האלקית ואף את ה"ויקר מקרה" - ומבקש להתבונן בעין חודרת יותר בתהליך, ומתוך כך לפעול עם אל. חז"ל וכך נאמר ברות רבה (ה, ו) - מצעידים את בועז כברת דרך קדימה, ותולים בדבריו אל רות את רמזי עתידה של משפחת המלכות:
"ויאמר לה בועז לעת האוכל" ר' יוחנן אומר - מדבר בדוד. גשי הלום - הקרבי למלכות... ואכלת מן הלחם - מלחמה של מלכות ".

ג. " ובעז עלה השער וישב שם, והנה הגואל עובר אשר דיבר בועז" (רות ד, א).
הזכרנו את דברי ר' אליעזר במדרש "רות עשתה את שלה, ובועז עשה את שלו, אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי" (ילק"ש תרו, ד). בועז אמנם בא לפעול בנחישות "כי לא ישקט האיש כי אם כלה הדבר היום" (רות ג, יח) אך מנין לו הוודאות כי אכן המהלך המורכב כל כך, הזיווג אל אותה נערה מואביה, אכן יהיה לרצון לפני רבש"ע?
ניתן לראות בתזמון פלאי זה מעין איתות והסכמה לבועז כי אכן תצלח דרכו, ושם שמים יחול על מעשיו. גם הסובבים אותו מצטרפים אל דרכו, ושיאה של הכרה זו בא לידי ביטוי בברכת "כל העם אשר בשער והזקנים" - "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה , מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת (רות ד, יב).
ד. "ויקח בעז את רות, ותהי לו לאשה, ויבוא אליה, ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (רות ד, יג).
"ויתן ה' לה הריון" (רות ד, יג) ביטוי יחידאי במקרא! אם קודם לכן ראינו את האיתות האלקי לדרכו של בועז, הרי שכאן בא המקרה וסילק את הספק אף מליבם של הספקנים, ואף הנשים - שכנותיה של נעמי כבר אינן עומדות מנגד "ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי , ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי אבי דוד " (רות ד, יז). ניכר וברור לכל שלא בן לנערה מואביה הוא עובד כי אם בן לנעמי, המשכה של משפחת בועז, אשר משתלשלת לה מבית פרץ אשר נולד ליהודה ואשר ממנה עתיד לצמוח אורו של משיח.

יא. שורשי המלכות המתחדשת
נחתום בדברי חז"ל בבבא בתרא (צא, ב):
"ויקח בועז את רות, אמרו: אותה הלילה שבא עליה מת".

מה באים חז"ל ללמד במדרש זה? דומה כי באו חז"ל לבטא את המשמעות ההיסטורית הנצחית של סדר האירועים המורכב, אשר איפשר את לידתו של עובד. ההמחשה הגדולה לכך היא שמנקודת מוצא זו ניתן לדבר על טרגדיה הפוקדת את ביתם מיד לאחר שנתעברה רות ובכל אופן לא חסרה המגילה דבר.
על פי דרכנו נאמר שגם מבחינתם של גיבורי המגילה, זוהי עיקרה ונשמתה. שותפותם עם אל היא זו שחילצה את שושלת בית פרץ מן הסרטון אליו הוא נקלע, והיא גם זו שהצעידה את האומה בדרכה להופעת המלכות בישראל.


^ 1 "חדלו קרובי ומידעי שכחוני" (איוב יט, יד), וכן "אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תיקרא" (משלי ז, ד).
^ 2 התורה אמנם חייבה בייבום את האח בלבד, אך בפרשיותנו, וכן במעשה תמר ויהודה ניתן לראות את הרחבתו של מושג זה. ובלשונו של הרמב"ן בבראשית לח, ח. "והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה... וחכמי ישראל הקדמונים, מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה. וזהו ענין בועז, וטעם נעמי והשכנות". [שהשכנות אמרו - יולד בן לנעמי כי אז חזר לה בן שאבדה שהוא מחלון, וזהו אמרן יולד בן לנעמי, ולא לרות או לבועז. (באור הלבוש לרקאנטי "ה א')].
^ 3 על פי חשבון הגמרא - בועז הוא בן דודה של נעמי, ואלימלך הוא דודם.
^ 4 אבצן - שבע שנים. אילון - עשר. עבדון - שמונה. שמשון - ארבעים. עלי -ארבעים. שמואל ושאול - צרוף שנות הנהגתם נע בין שלש עשרה שנה (זבחים קיח, ב, וכן בסדר עולם רבה פרק יג) ואולי שש עשרה שנה (על פי חשבון יתרת השנים מימי יפתח ועד לבנין הבית ואולי אף יותר - אם נניח ששאול מלך יותר משנתיים) (עיין בדעת מקרא במבוא לספר שמואל בפרק יז).
^ 5 בניגוד לאבצן, אשר בתחילת דרכו זכה לששים צאצאים, וביטא בכך את אמונתו הגדולה בחיים ובתקותם, מנוח ואשתו עקרים. לא נזכרת בפסוקים תפילתם או כל נסיון להחלץ ממצוקתם זו. נראה שמדרש זה בא להמחיש את הסתייגותו הגדולה של בועז מדרכו של מנוח. בועז ראה בו את התוצר המעוות של רוח היאוש שבתקופתם, ומשום כך מכנהו בשם "פרידה עקרה". (הפרידה היא תוצר הכלאיים הגורמות לעוות הטבע העולמי, ובדומה לכך היאוש מעוות את קומתו הרוחנית של האדם).
^ 6 המדרש קושר את יחסו זה של בועז אל מנוח, אל העונש אשר בצידו - מות כל צאצאיו. העונש מעמידו במצב הדומה למצבו של מנוח, ללא המשכיות. ניתן לראות במדרש זה, המשך לתפיסתם של חז"ל בדבר אחריותם של המנהיגים על מצבו הרוחני של הדור ש"היה עליהם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך ארץ...". עיין בתנא דבי אליהו רבא פרק יא.
(הערות 5 ו- 6 - בשם הרב אברהם רמר זצ"ל).
^ 7 האמנם שבדברי בועז לרות "ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני" לא כתוב שאין גואלים נוספים בקרבה זהה לאלימלך. אך בכל אופן אילו היו אחיינים נוספים לאלימלך, שבנוסף לכך הם גם אחיה של נעמי אשר נאלצת למכור את השדה בענייה, קצת קשה היתה ההתעלמות מהם.
^ 8 האם היתה מסורת בידי המשפחה שהם צאצאי פרץ ונחשון, עתידים להעמיד מלכות בישראל? אין באמתחתי תשובה ברורה לכך. אם אכן כך הוא - אזי שאלת העמדת המלכות מקבלת משנה תוקף בהקשר לסוגייתנו ואכמ"ל.
^ 9 אין בדברנו אלו התייחסות לשאלה ההלכתית האם שייך איסור אונאת דברים בכינוי זה, וכוונתנו היא להורות על החסרון המוסרי שבלשון זו.
^ 10 רות אמנם נתגיירה על פי חז"ל. ונחלקו רש"י והאב"ע האם נתגיירה עוד בחיי מחלון וכליון (אב"ע) או שנתגיירה רק עכשיו בהמשך לדבריה "עמך עמי ואלהיך אלהי" (רש"י).
^ 11 ביחס למן אומרת התורה: "והעמר עשירית האיפה" (שמות טז, לו) ומצינו שמידת נפח זו הספיקה כמזון ליום אחד. ולפי זה אספה רות מזון בכמות המספקת לכעשרה ימים!
^ 12 רש"י בראשית לח, יא "כי אמר פן ימות - מוחזקת היא זו שימותו אנשיה".
^ 13 "הכר נא למי החותמת והפתילים" - צרוף הלשון "הכר נא" מופיעה פעמיים בתנ"ך. בפעם הראשונה בדבריהם של האחים אשר מכרו את יוסף בעצת יהודה, ובפעם השניה - בדברי תמר אל יהודה רגע לפני שהוציאוה לשריפה. מלים אלו, הן שמובילות את יהודה להכיר כי "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בראשית לח, כו). ובכך מכיר הוא כי בניו מתו לו בעוון מכירת יוסף ולא בעוונה של אותה אשה.
^ 14 גם בספר בראשית קשורה הפרשה להעמדת זרע המלכות. וקשורים הדברים למשבר הגדול הפוקד את בית יעקב אחרי מכירת יוסף, משבר אשר גרם ליהודה לנטוש את בית אבא "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" (בראשית לח, א)ץ וגם שם ישנה הוא אמינא כביכול שהמהלך "תקוע". ובלשונו של המדרש רבה בפתיחה לפרק ל"ח בבראשית "ויהי בעת ההיא". ר' שמואל בן נחמן פתח: כי אנכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כט, יא), שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של משיח".
^ 15 הוזכר כאן רק את הקשר במבנה הפרשיות בכללות, ניתן להרחיב ולראות את ביטויו בפסוקים ובהקשרם באופן מקיף הרבה יותר. והאריך בכך הרב יהודה שחור במאמרו: על יד איש פרצי - פרץ ומשיחיותו בספר "ישועות עוזו" ספר זכרון לרב עוזי קלכהיים זצ"ל עמ' 215-236 - (הערת העורכים).
^ 16 הגמ' שם מבארת את שאלת שאול ביחס לדוד "בן מי זה הנער" (שמואל א יז, נה) - בשאלה על ייחוסו - האם מפרץ הוא בא או מזרח, ועל כך עונה דואג - "עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי הוא לבא בקהל אם לא, משום שהוא מצאצאי רות המואביה".
^ 17 זהו לשון הפסוק ביחס לאיסור עריות באח ואחות, וזוהי גם כן דוגמא לחסד אשר איננו מחובר לתיקונו של עולם, וממילא ממיט הוא כרת על עושהו.
^ 18 ובהרחבה עיין בתחילת המאמר בפרק ג - "המעגל השני".
^ 19 מסתבר שהשמועה במואב על דבר קיצו של הרעב נתפרשה על ידי הסובבים אותה באופן אחר.
^ 20 על משקל "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי" בשיר השירים. ובהרחבה עיין במאמר "קול דודי דופק" לגרי"ד סולובייצ'יק בספר בסוד היחיד והיחד עמ' 331-400.
^ 21 לעיל פרק ו תחת הכותרת "המבט המיוחד אשר לבועז" התייחסנו למדרש דומה המובא בילק"ש.

מתוך הספר "עצרת ליחיאל" לעילוי נשמת יחיאל מרדכי ויצמן הי"ד
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il