ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמחה ואבילות מעורבבים ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי שמחות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"א

שמחה ואבילות מעורבבים

גליון 215



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית

שאלה:
אבא שלי על ערש דווי, הוא מבוגר ומאושפז. הרופאים אינם נותנים הרבה תקוה ולדבריהם, מדובר בימים ספורים. בעוד כחודשיים אנו מובילים את בננו לחופה. אנו בצער גדול ומאוד מבולבלים. האם לדחות את החתונה, האם מותר לשמוח עם החתן והכלה. ובכלל, מה לחשוב במצב כזה?


תשובה:
חיינו כבני אדם בכלל, וכבנים לעם ישראל בפרט, הנם חיים מורכבים מאוד. חכמים מפרשים את הפסוק (משלי כ"ג): "יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" ואומרים, שרק שיכור העולם דומה עליו כמישור. אדם פיכח, לא שתוי, יודע שבחיים יש עליות ויש גם ירידות. יש ימי שמחה ויש ימי אבל. עיקר המבט שלנו הוא, בעין של אמונה. אנו יודעים ומאמינים שהכל בא מהקב"ה, גם הצער וגם השמחה. כאשר אבא, שיחיה ויאריך ימים, נתון במצב קשה, ודאי שזוהי סיבה להצטער, ולהתפלל שהקב"ה ישלח לו רפואה שלמה. אבל הואיל והננו מכירים את המציאות, צריך להיערך לכל תרחיש. ההיערכות היא, במחשבה ובמעשה.
במחשבה, כאשר אבא חי, נושם וכו', אנו בשום פנים איננו מתייאשים. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י'). ועם זאת, אנו נערכים גם לקראת אפשרות אחרת, ולא נופתע אם יתרחש הקשה מכל. זו ההיערכות המחשבתית. ובנוסף, יש להיערך גם מבחינה מעשית, דהיינו, לקבוע סדרי חתונה שיוכלו להתקיים בכל מצב. אפשר לשאול תלמיד חכם ולקבל הדרכה תורנית לכל תרחיש אפשרי, כמו, חלילה, הסתלקות חודש לפני החתונה, או פחות מחודש, או בתוך השבוע שלפני החתונה.
לכל אלו יש הדרכה תורנית, שעל פיה הננו מנהלים את חיינו.
בנוסף, יש לדעת ולהחליט, שצער ואבילות אינם המובילים בחיינו. הם מקרים קשים, הפוגעים בנו במהלך החיים, אך לא הם נותנים את הטון ואת הכותרת לכל חיינו. החיים כולם מתנהלים בשמחה ובטוב, ואלה הן ההרגשות הקבועות שלנו. כך מצוה אותנו התורה. בפרשת התוכחה, כי תבוא, נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". כלומר, ההתנהלות השגרתית שלנו, היא לראות את טובותיו של הקב"ה עימנו. לפעמים, פורצים לחיינו מאורעות קשים. אבל, כאמור, לא הם המובילים.
חתן וכלה, חייבים לקבל את מלוא תשומת הלב והיחס, מתוך אהבה ושמחה, לכתחילה ולא בדיעבד. בשום אופן אסור שהחתן והכלה ירגישו שהם "מפריעים" לצער. כאילו אומרים להם: מה פתאום בחרתם להתחתן דוקא בתקופה זו, אולי תדחו את החתונה כדי שנוכל לסיים כראוי את הצער, או חלילה האבילות. אם כן, בשום אופן לא לדחות את החתונה. ביום יום, כאשר הנכם סועדים את אבא שיחי', מותר לכם להיות בצער. אבל כאשר אתם יוצאים מבית החולים, ועוסקים בעניני החתונה, החליפו אוירה לחלוטין, היו מלאי תודה לקב"ה על החסד שהוא גומל עמכם בכך שהנכם זוכים להוביל בן לחופה, ועשו את כל ההכנות בשמחה.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il