בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

undefined
5 דק' קריאה
"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אור החיים דקדק מדוע נאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו והרי היה די שתאמר תורה, דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וגו'. או ואמרת אל אהרן וגו', מהו כפל הלשון דבר ואמרת? עוד דקדק במה שאמרו חז"ל (תנחומא ה), שנסמכה פרשת העלאת הנרות לחנוכת המזבח על ידי הנשיאים לפי שחלשה דעת אהרן שלא השתתף בחנוכת המזבח, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדול משלהם. שאתה מדליק ומטיב הנרות. ע"כ. וצריך להבין מה היתרון בהטבת הנרות על חנוכת המזבח שעשו הנשיאים?

לפיכך ביאר, ודקדק מהפסוקים שהנרות (בהם נותנים השמן והפתילה) היו מנותקים מגוף המנורה. ובכל פעם שהטיב הנרות היה שולפם מעל המנורה מנקה אותם ומחזירם למקומם ומדליק הנרות בזמן ההדלקה. נמצא שבכל יום היה בונה את המנורה מחדש, בזה ששם את הנרות על מקומם במנורה, לאחר שפירקם. שזו חנוכת המנורה בכל יום, לעומת מעשה הנשיאים שהיה חד פעמי. ולכן נאמר דבר שזה ציווי הטבה והדלקה. ואמרת דבר המיישב דעת אהרן.

ובתוך דבריו, אור החיים, תמה על דברי הגמ' (מנחות פח ב) דפליגי תנאי אם הנרות היו מחוברים לגוף המנורה, דאיכא למאן דאמר שהיו מחוברים. ואילו בפסוקים רואים שהיו נפרדים. א. שכשהזכיר הכתוב מעשה המנורה לא נאמר שהיו הנרות אל מול פני המנורה. ואם הנרות הם חלק ממעשה המנורה, היה צריך הדבר להתפרש במצות עשיית המנורה. ב. מהנאמר (במדבר ד, ט), ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה ואת מלקחיה וגו', נלמד שהנרות אינם חלק אחד מהמנורה, כי אם הם חלק אחד ממנה, כיון שנאמר לכסות המנורה כלול בה כולה ומדוע צריכה תורה לפרט נרותיה, אלא שמע מינה שאינם מחוברים בה. ובכל זאת ציותה תורה לכסות הנרות עם המנורה, כמו מלקחיה ומחתותיה וכלי שמנה, הנזכרים באותו פסוק. עכ"ד.

אכן הכל מודים שמעשה הנרות היה שונה מגוף המנורה, לחד מאן דאמר, היו הנרות מופרדים מהגוף, ולמאן דאמר השני, של פרקים היו הנרות, שהיה ניתן לכופף את הנרות כלפי מטה כדי שיוכלו להטיב אותו ולקנחם היטב. כמבואר במנחות שם. שנמצא שהכל מודים שהנרות היו שונים מגוף המנורה שהיתה יציקה אחת. לפיכך כתבה תורה מפורש לכסות בכיסוי תכלת גם את הנרות, דאם לא כן היינו חושבים שאת הנרות אפשר להשאיר מחוץ לכיסוי (לפי שהכיסוי בא למנוע מלראות את כלי הקודש, כמו שנאמר, ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (שם ד, כ). וכיון שהנרות שונים מגוף המנורה נחשוב שהם פחותים בקדושתם מגופה ואין צריך לכסותם). ולכן לא כתבה תורה, במצות עשיית המנורה, עשיית הנרות אל מול פני המנורה, כיון שהיו של פרקים, ניתן להטותם לכל צד שירצה. בפרשתנו, שנצטווה אהרן להדליק הנרות, נאמר לו כיצד להטות הנרות בשעת הדלקתן.

ועוד, עיקר דבריו, שכתב, שבכל יום היתה כעין חנוכת המנורה, אינו מובן. כי ביום הראשון של ההדלקה שמו את הנרות על מקומם ובזה נגמרה מלאכת המנורה וחנוכתה, מה שביום השני חזרו והורידו הנרות ושמו שוב, אינו נחשב לחידוש המנורה. וכעין ראיה לכך מהלכות שבת (אורח חיים סימן שיז, סעיף ב ובמשנה ברורה שם). שנתבאר שם, שהמטיל שרוך בנעל חדשה פעם ראשונה בשבת, חייב חטאת, דהוי מלאכת הנעל. אך אם הוציאו את השרוך ושמו אחר, מותר, כיון שהנעל כבר נגמרה. למדנו שמה שצריך תיקון חוזר, אינו נחשב לעשיה חדשה. והוא הדין לענין החזרת הנרות למקומם במנורה, שאינה חנוכת המנורה.

לפיכך נראה לבאר באופן אחר, שהנה בתחילת פרשת אמור (ויקרא כא, א) נאמר, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו'. אמור ואמרת שנה הכתוב לשון אמירה פעמיים. וכאן נאמר דבר ואמרת דיבור ואמירה. וכבר נתבאר בדברנו שם בעזרת השם יתברך, שדיבור היא פניה וקשר בין אחד לשני ואילו אמירה היא דיבור לשם ביטוי הדבר הנאמר, ולאו דוקא לאוזן שומעת. וכך היא מצות תלמוד תורה, שיש בה מצוה ללמד לבנו שהיא כעין דיבור. כנאמר במסכת ברכות (ו, א):
"ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר (מלאכי ג, טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע".
הרי ששנים לומדים זה עם זה הם מדברים איש אל רעהו. ויש בלימוד תורה גם מצוה ללמוד בעצמו, ואף בה יש יתרון למי שמוציא בשפתיו (כמבואר במדרש דברים רבה ח, ד).
והנה גרסינן במסכת ברכות (ח, א):
"דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
וכתב מהרש"א שם, דבזמן שבית המקדש קיים היתה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה על פי סנהדרין, ועמהם בודאי השכינה שרויה. ועכשיו כשחרב בית המקדש, אותן ארבע אמות של הלכה שכל תלמיד חכם קובע לו בתלמוד, היא תחתיה להיות השכינה עמו. ע"כ. משמע שחשיבותו של המקדש בהשראת השכינה שבו, על ידי סנהדרין היושבים בלשכת הגזית ומשם יוצאת הלכה פסוקה לכל ישראל.
ולכאורה תימה, הן במקדש מקריבין קרבנות שהן כפרה על ישראל, ושם עיקר עבודת ה', ומדוע לא אמר מהרש"א, שזה יחודו של המקדש. ורק כאשר המקדש חרב נשארו ארבע אמות של הלכה.

אלא יש ללמוד מכאן שלימוד תורה והוראה נכונה, היא העיקר, וממנה באה השראת השכינה בישראל, וכל המקדש והכלים שבו, והעבודה הנעשית בו, אינן אלא להיות מכשירים לכפר על ישראל ולהעלותם להיות ראויים לשפע רוחני אלהי עליון הבא לאדם מישראל כאשר הוא לומד תורה ומדבק בה. ועל אחת כמה וכמה כאשר יש הלכה פסוקה אחת לכל ישראל, דבר שישראל זוכים לו בהיות המקדש.
וכן נראה מהקדמה לספר החינוך שכתב הרא"ה, שזה לשונו בהמשך דבריו, שנבחרה ירושלים, ועל כן נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה וממנה יתברך כל כדור הארץ, כי שם ציוה ה' את הברכה. ע"כ. הרי שירושלים מקום המקדש, ראשית היא מקום משכן התורה ואחר כך מקום העבודה.
ובכל זאת גם כל תלמיד חכם בארבע אמותיו, השכינה שורה עמו, אף על פי שחביריו חלוקים עליו והם מפרשים את התורה שונה ממנו, והלכה נקבעת כמותם שהם הרבים, אך הוא ואנשי מקומו הכפופים להוראתו, צריכים לעשות כמותו. לפיכך נקראת הלכה זו בארבע אמותיו, שאינה מתפשטת לכל ישראל, לעומת הוראת הסנהדרין שבלשכת הגזית שהוראתם אינה מצטמצמת לארבע אמותיהן אלא נפרסת בכל ישראל.

המזבח שעליו מקריבים את הקרבנות מכפר על ישראל ומכשיר אותם להיות כלי קיבול לתורה. ואילו העלאת האש במנורה והטבת הנרות, היא משיכת כוח התורה מעולמות עליונים לאדם הגשמי והטבתו להיות מוכשר להתעלות רוחנית עליונה של התורה. אהרן שהוא ראש הכהנים מחונן בסגולה זו במיוחד כמו שאמר הנביא מלאכי (ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף במדבר בהיות ישראל בישיבתו של משה, אהרן ובניו הכהנים, היו ראשי המעבירים את התורה לעם, כמבואר במסכת ערובין (נד, ב הובא ברש"י שמות לד, לב) לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא דבר אל אהרן ואמרת אליו הטבת הנרות והדלקתן במנורה קשורה לדבור ואמירת התורה, ועל כן היא גדולה מחנוכת המזבח של הנשיאים.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל [email protected]
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il