"והרעתם בחצוצרות ונזכרתם"

ויש להבין מדוע בעת צרה, ובמקדש, ציותה תורה להריע בחצוצרות, ואילו בראש השנה וביום הכיפורים של יובל נאמר בתורה לתקוע בשופר, (אמנם לא נאמר מפורש בתורה לתקוע בשופר בראש השנה, אלא קראה תורה ליום זה יום תרועה, ולמדו חז"ל שהכוונה תרועת שופר כמו ביום הכיפורים שנאמר בו, תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא, כה)). ועוד מהו ההבדל בין תקיעה בשופר לתקיעה בחצוצרות. עוד יש להעיר שהרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כתב, מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר, על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצצרות, כלומר, כל צר שייצר לכם, כגון, בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ובהלכה ד, שם, הוסיף, ואם היו במקדש, מריעין בחצוצרות ובשופר וכו' ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ע"כ. (פסק דלא כהראב"ד הסובר שתוקעים בחצוצרות בתפילת שמונה עשרה. ותוקעים בשופר בשאר התפילה אפילו בגבולין. ולא כהרשב"א הסובר שאפשר לתקוע בשופר במקום בחצוצרות, ולא אסרה תורה בגבולין אלא שניהם ביחד. עיין מ"מ שם) וכדברי הרמב"ם נראה מפשטות הפסוק שנאמר להריע בחצוצרות על צרה ולא נזכר כאן כלל שופר. ואם כן יש לשאול מדוע הקפידה תורה על חצוצרות בגבולין ובמקדש שופר וחצוצרות יחד?

אלא, קיים חילוק יסודי בין חצוצרה לשופר. הראשונה היא מעשי אדם. מעולם לא נמצא ברזל או כל חומר אחר במעבה האדמה כדוגמת חצוצרה. ברם שופר הוא מעשה הקדוש ברוך הוא. אין האדם יוצר את השופר כך הוא נברא. גם גדר המצוה של תקיעת שופר שונה מהרעת החצוצרה. שבעוד המצוה בראש השנה היא לשמוע קול שופר, (כלומר, קבלת התקיעה ולא עצם המעשה רמב"ם ריש הלכות שופר), הרי בתעניות המצוה היא להריע, (כלומר, להשמיע קול, עצם התקיעה). על תעניות כתב הרמב"ם (בהלכה ב), ודבר זה (הזעקה והתרועה) מדרכי התשובה שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם, ע"כ. כי האדם שנפשו מרה עליו צועק ומריע מתוך המרירות ואין כוונתו להשמיע לאוזנו את בכיו, ולפיכך תרועת החצוצרה בעת צרה שהיא מעין צעקת עצמו אינה מצות שמיעה, אלא מצות השמעה. ובזה הוא מכיר שדרכו היא רעה ובעטיה באו עליו הצרות, נמצא שעליו לבנות את עצמו מהריסותיו. דומה הדבר לחצוצרה שהיא מעשה האדם, הוא מעצבה מחומר והופכה לכלי מועיל.

אולם התרועה בראש השנה מטרתה להקיץ נרדמים מטרדות הזמן. אין כאן חטא שהאדם צריך לעזוב באופן מיוחד, אלא התקרבות כללית לה' כדי שנבוא לפניו לזכרון ונכתב ונחתם בספר עובדי ה' לחיים טובים וארוכים. את הכלי, שהוא האדם, שהקדוש ברוך הוא יצר יש למלא תוכן חיובי, עשיית מצות ומעשים טובים. דבר זה דומה יותר לשופר שהוא מעשה הקדוש ברוך הוא והאדם משפרו ומתקנו. אף תקיעת היובל כתב הרמב"ם בספר המצות (עשה קלז), שהיא לפרסם החרות ושהוא מין הכרזה והוא אומרו וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. (כלומר, התורה עצמה מפרשת מהות התקיעה, דהיינו לקרוא דרור בארץ) ואין ענינה כענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני ה' וזהו להוציא העבדים. עכ"ל. העבד ששכח שהוא עבד ליוצרו והלך וקנה אדון לעצמו יוצא לחירות בתקיעת שופר. השופר מרמז לו שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ועליו למלא חייו תוכן בצורה יותר חיובית מעבד לעבדים, מובן שגם האדון וכל אחד מישראל ששומע תקיעת שופר זו צריך להתרשם וללמוד מכך מהו תפקידו בעולם, למרות שאינו עבד עברי. (והואיל ואינה באה על תיקון חטא אינה בחצוצרה). ובזה יש להבין דברי המדרש רבה (טו, יב) שזה לשונו:
עֲשֵׂה לְךָ לך אתה עושה ולא אחר. אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו נתכנסו ליריחו שבע אומות שנאמר (יהושע, כד, יא), וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי הַחִתִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וכי שבע אומות היו בעלי יריחו? אמר ר' שמואל בר נחמני, יריחו נגרא (בריח וחוזק) של ארץ ישראל אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות. מה כתיב שם (שם ו, כ), וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת מלמד שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהם. ולא תאמר ליהושע אלא אפילו משה רבינו שעד שהוא חי בעצמו נגנזו. אמר ר' יצחק, הרי שמשה אומר כשהוא בא ליפטר מן העולם (דברים, לא, כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם והיכן היו החצוצרות לתקוע בהן ולכנסן? אלא עד שהוא בחיים נגנזו.

שהנה יש לשאול מדוע דוקא משה רבינו השתמש בחצוצרות ויהושע תלמידו נזקק דוקא לשופרות, והרי גם אם נגנזו חצוצרות של משה אפשר היה להכין אחרות במקומן. ועוד, מדוע עוד בחיי משה ביומו האחרון נגנזו? אלא, תקופתו של משה רבינו היא תקופת התגבשות העם והתהוותו, ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר בהנהגתו של משה באו להפוך את העבדים שיצאו ממצרים לעם הדבק באלהים חיים - עבדי ה', מצב זה דומה לחצוצרה שצריך לבנותה ולעשותה מעיקרה. ועוד, כל זמן שישראל אינם שלמים ויש בהם את חסרון חטא העגל וחטא המרגלים שנבע מחוסר השלמות שבא בעטיו של השעבוד במצרים, הרי ישראל נתונים בצרה שצריך להריע עליה בחצוצרות. דור באי הארץ שמבחינה לאומית היה שלם ונקי מהחסרון שדבק באבותיו יוצאי מצרים, בכניסתו לארץ בא להוסיף קדושה ומעלה על שלמותו כעם. מצב זה דומה לשופר שהוא בעיקרו מעשה הבורא והאדם רק מכשירו לתפקידו. ולכך אמרו במסכת ברכות (ה, א), אמר ר' שמעון בן יוחאי שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא, ע"כ. מצד אחד הקדוש ברוך הוא נותן, אולם האדם צריך לעמול כדי לזכות בהן והם היסורין הכרוכין בקנייתם. לפיכך לדורו של יהושע דור הכובשים את הארץ מתאים השופר, ובעיקר בכיבוש יריחו שהיתה התחלת הכיבוש והמפתח לכל הארץ. על ידי התקיעה בשופרות נפלה חומת העיר (שזהו מעשה הקדוש ברוך הוא) ונפתחה הדרך לפניהם לנהל מלחמה עם יושבי העיר ממש כעין השופר שהקדוש ברוך הוא ברא את עיקרו אולם גמרו נתון לאדם העמל בו. ביומו האחרון של משה רבינו שאף יהושע שימש אתו, כמו שאמרו חכמים, שבת של דיוזגי היתה, (משה ויהושע, שניהם היו דורשים באותה שבת, (רש"י דברים, לב, מד)) ולפי שעברה מקצת ההנהגה ליהושע התחילה תקופה חדשה שהחצוצרות כבר אינן מתאימות לה.

במקדש במקום שבו האדם זוכה להתעלות רוחנית שמצד אחד הוא מסלק את חסרונותיו בבחינת סור מרע ומאידך הוא מעלה את עצמו בבחינת עשה טוב, שם מריעים בחצוצרות ותוקעים בשופרות כאחת, שכאמור החצוצרה היא בגדר סור מרע והשופר בגדר עשה טוב.
אמנם, יש בזה דבר נוסף. למדנו במסכת נדרים (נה, א) על הפסוק ממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות וגו' במדבר (כא, יט):
כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנית לו במתנה. וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל. וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו'. פרש"י, נחליאל, נעשית לו התורה כמו נחלה.
ויש להבין מהו ההבדל בין שהתורה ניתנת במתנה או בנחלה שהיא ירושה. וביאר אדוני אבי ז"ל, (דבמסכת גיטין תחילת הנזיקין) נאמר, לולי שעשה לו טובה לא היה נותן לו מתנה. כלומר, כדי לקבל מתנה על המקבל להשקיע דבר מה. אולם ירושה אדם זוכה בה בלא שום השקעה. כאשר האדם מפקיר עצמו לתורה הוא זוכה בה במתנה, לפי המאמץ שהושקע בה. וכאשר הוסיף להגות בה ביתר עוז הריהו זוכה בה ללא שום יחס להשקעה כעין ירושה הבאה לאדם בלא כל פעולה מצידו, מתגלים לו סודות התורה, וכדומה, שאין באפשרות אדם להשיגם בכל עבודה שהיא, עכ"ד הנפלאים. אף חצוצרות מסמלות את פעולת האדם, אשר בעבורה הוא זוכה להתעלות לפי מעשיו. אולם שופר עיקרו שמיעה, דהיינו מצד האדם צריכה להיות הקבלה בלבד, והקדוש ברוך הוא משפיע עליו לפי אפשרויותיו של המקבל, (ומדוייק הדבר ששופר מִצְוָּתוֹ שמיעה ואילו בחצוצרות המצוה להריע כנ"ל). כאשר האדם חוטא עליו לצאת מהבוץ אליו נכנס, ואם כי הקדוש ברוך הוא מסייע בידו עיקר המלאכה מוטלת עליו, הבא לטהר מסייעין אותו, (וכבר אמרו חכמים, מסייע אין בו ממש). ראש השנה ויום הכיפורים של יובל זהו זמן שהקדוש ברוך הוא מתגלה לאדם ואם רק יפתח פתח כחודה של מחט פותחין לו כפתחו של אולם. אין זה רק סיוע בעיקר מלאכת העושה, אלא תוספת שונה לגמרי. הפותח פועל כנקב מחט ומשמים משפיעים עליו פתח אולם, כעין ירושה הבאה בלא מאמץ.

בגבולין יש הבדל בין שופר לחצוצרות. כי אין האדם יכול לזכות לשני השולחנות כאחד, אולם במקדש ששם עיקר גילוי השראת שכינה בישראל, הבא בשעריו יכול בבת אחת להנות משני עולמות. הוא שאמר הנביא ישעיהו (כה, ט), ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ישועה פירושה החלצות מצרה, נגילה ונשמחה בו, פירושו, יותר מהמצב הרגיל שבו האדם אינו בצרה אבל גם אינו מלא בטובה. והכוונה היא שבתחילה הקדוש ברוך הוא גואל אותנו מצרותינו (כעין החצוצרה, שהאדם מגיע למצב טוב בלא חסרון) ואחר כך הוא ישפיע עלינו שפע רב בבנין המקדש (כעין השופר, שהוא תוספת טובה) וזהו קול שופרו של משיח. אמן במהרה בימינו.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il