ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הצלחת יעקב

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"א

הצלחת יעקב


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

אין ספק שהסיפור של יעקב אבינו, כפי שהוא מתואר בפרשת השבוע, הוא הסנונית הראשונה בסיפורי ההיסטוריה היהודית שנפרשת על פני מאות שנים של גולה ותפוצה. יעקב מגיע נרדף וחסר כול - נמלט משנאתו של עשיו ומזעם חרבו. בביתו של לבן, מעסיקו ואבי אשתו הנכבד, שמנצל את כישוריו ואת עבודתו עד תום, הוא סובל אפליה וסופג השפלות נוספות.
למרות היחס הבלתי הוגן אליו, יעקב מצליח לשגשג, להקים משפחה ולבנות לו עתיד. הצלחתו של יעקב לנוכח הנסיבות הרבות שפעלו לרעתו רק מעוררת את חמתו של לבן ושל בניו, ולבסוף נאלץ יעקב לנוס משם ולשוב לארץ כנען, שבה הוא שב ונתקל בשנאה ובסכנות גדולות שמאיימות על חייו וחיי משפחתו.
גם בכל התהפוכות והסכנות האלה, יעקב מתמיד בדרכו ומצליח לבנות משפחה שתתפתח ותהפוך לעם נצחי וקדוש.
זה, פחות או יותר, גם סיפורו של העם היהודי ב-3,000 שנות קיומו והישגיו. אין עוד עם או קבוצה של מהגרים שתרמו כמו היהודים לאומות שאירחו אותם. אף-על-פי כן, בעיקרו של דבר, המאמצים וההישגים של היהודים לא זכו לגמול, וגרוע מזה, אפילו התקבלו בטינה. תופעת זו של כפיות הטובה היא ירושתו של לבן שעברה במלואה לעולם הלא-יהודי בכללותו. קורה לפעמים שמרוממים את היהודי, מנצלים אותו, גומלים לו טובה או רודפים אותו, אך נדיר, אם בכלל, שמעריכים את היהודי באמת. יש לעולם מחסום נפשי מפני הערכה אמיתית לתפקיד שממלא היהודי בהתקדמות הציוויליזציה. אותו מחסום נפשי בעולמנו היום התרחב ומתמקד בעיקר במדינת ישראל, מדינת היהודים.
הסוד ליכולת של יעקב להתגבר על הקשיים שהערים עליו לבן ולהצליח בשימור מורשתם של אברהם ושל יצחק, טמון בזיכרון המתמיד של החלום הגדול שהוא חלם בתחילת מסעו אל הגלות. הנוכחות של הקב"ה בביתו של יעקב תמיד היתה מוחשית. יעקב תמיד חש שהקב"ה מלווה אותו, ולכן תמיד זכר שהוא צריך לנצח במשחק הארוך, בניגוד למשחק קצר הרואי שלבן תמיד שיחק. יעקב מודע ומאמין להבטחת האלקים "ואהיה עמך", ולכן הוא מבין שהתהפוכות, ואפילו האסונות, הם רק אירועים זמניים במצעד ההיסטוריה היהודית. הזיכרון המתמיד של חזונו וחלומו הגדול הוא מה שנותן לו כוח ותחושת ייעוד.
מה שמקבל לבן משמים הוא רק אזהרה שלא לפגוע ביעקב עוד. אך אין לו חזון גדול, אין לו סולמות שהוא יכול לעלות בהם השמימה ואין לו שום תפיסת נצח. במובן זה, לבן ועשיו דומים זה לזה להפליא. שניהם עסוקים בהווה, באותו נזיד עדשים או בעבודה שאפשר להפיק מהחלש וחסר הישע, בלי שום מחשבה על העתיד הרחוק או על ההשלכות של התנהגותם.
יעקב אומר "מחר אבוא על שכרי" - היהודים דואגים לעתידם, לא להווה. מי שדואג לעתיד מצליח גם בהווה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il