התורה ציותה אותנו מצוות רבות בין אדם לחברו. פרשת משפטים מלאה במצוות אלו.
אמרו חכמים, מי שרוצה להיות חסיד יקיים ענייני נזיקין. קיום ענייני נזיקין זו מידת חסידות. והדברים טעונים הסבר, שכן חסיד הוא מי שעושה לפנים משורת הדין. אבל מי שעושה כדין בלבד אינו בגדר חסיד. מי שמקיים ענייני נזיקין, דהיינו שאינו מזיק לחברו בשום דרך, איזו מידת חסידות היא זו? הוא לא עשה לחברו שום דבר טוב, אלא רק לא הזיק לו ולא עשה לו רע, וכי זו מידת חסידות? מידת חסידות היא עשיית חסד, עזרה לזולת, מבלי שיש חיוב לעשות זאת, אלא המעשה נעשה מצד הרצון להיטיב.
חכמים גם אמרו, שמי שרוצה להיות חסיד יקיים ענייני ברכות, ויש אומרים יקיים את הנאמר במסכת אבות. דברי חכמים אלו מובנים. אדם שמברך את ד' לפני כל מצוה ומברך את ד' לפני כל הנאה, ועל כל דבר בעולם הוא מברך ומודה לד', זו אכן מידת חסידות. וכן מי שמקיים את הדברים האמורים במסכת אבות ונוהג בכל המידות הטובות של מסכת אבות, הוא באמת במדרגת החסידות. אבל מי שאינו מזיק לאחרים הוא אדם לא רע, מדוע אפוא אומרים חכמים שהמקיים ענייני נזיקין הוא חסיד?
אכן, כוונת חכמים לומר, שמי שאיכפת לו שחברו לא יוזק, כלומר הוא לא רק נמנע מלהזיק בעצמו אלא משתדל שחברו לא יוזק, חביב עליו ממונו של חברו, ואם כאשר הוא רואה מכשול בדרך שיכול להזיק לבריות הוא מסלק אותו, כאשר הוא רואה קוצים ברשות הרבים שיכולים להזיק הוא מצניע אותם, זו מידת חסידות. אין הוא מחויב בדבר, הוא לא שם את המכשול, ובכל זאת הוא מסלק אותו כדי שחברו לא יוזק. במובן מסוים זו מידת חסידות גדולה יותר מאשר עשיית חסד, כי כשאתה מגיש לחבר עזרה הוא מודה לך, הוא מחזיר לך טובה. אבל כשאתה מסלק מכשול והצלת את חברך מנזק בגופו או בממונו, הוא לא מרגיש את עצמו חייב כל-כך , כי הרי לא קיבל ממך מאומה. הווי אומר, סילוק מכשול זה מעשה חסד של אמת, חסד טהור. אין אתה זוכה בהכרת תודה אלא אתה עושה זאת מפני שממונו של חברך חביב עליך ואיכפת לך שהוא לא יוזק. וכל-שכן אם אדם עושה זאת מבלי שאחר רואה ואין הוא יודע את ממונו של מי הוא מציל, שאז זהו אכן חסד אמיתי.
והוא מה שאמרו חכמים "רבי יוסי חסיד", שכן ר' יוסי רגיל היה לומר "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". אשרינו שיש לנו תורה עם הדרכות נפלאות כאלו, "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה".
אמרו חכמים, מי שרוצה להיות חסיד יקיים ענייני נזיקין. קיום ענייני נזיקין זו מידת חסידות. והדברים טעונים הסבר, שכן חסיד הוא מי שעושה לפנים משורת הדין. אבל מי שעושה כדין בלבד אינו בגדר חסיד. מי שמקיים ענייני נזיקין, דהיינו שאינו מזיק לחברו בשום דרך, איזו מידת חסידות היא זו? הוא לא עשה לחברו שום דבר טוב, אלא רק לא הזיק לו ולא עשה לו רע, וכי זו מידת חסידות? מידת חסידות היא עשיית חסד, עזרה לזולת, מבלי שיש חיוב לעשות זאת, אלא המעשה נעשה מצד הרצון להיטיב.
חכמים גם אמרו, שמי שרוצה להיות חסיד יקיים ענייני ברכות, ויש אומרים יקיים את הנאמר במסכת אבות. דברי חכמים אלו מובנים. אדם שמברך את ד' לפני כל מצוה ומברך את ד' לפני כל הנאה, ועל כל דבר בעולם הוא מברך ומודה לד', זו אכן מידת חסידות. וכן מי שמקיים את הדברים האמורים במסכת אבות ונוהג בכל המידות הטובות של מסכת אבות, הוא באמת במדרגת החסידות. אבל מי שאינו מזיק לאחרים הוא אדם לא רע, מדוע אפוא אומרים חכמים שהמקיים ענייני נזיקין הוא חסיד?
אכן, כוונת חכמים לומר, שמי שאיכפת לו שחברו לא יוזק, כלומר הוא לא רק נמנע מלהזיק בעצמו אלא משתדל שחברו לא יוזק, חביב עליו ממונו של חברו, ואם כאשר הוא רואה מכשול בדרך שיכול להזיק לבריות הוא מסלק אותו, כאשר הוא רואה קוצים ברשות הרבים שיכולים להזיק הוא מצניע אותם, זו מידת חסידות. אין הוא מחויב בדבר, הוא לא שם את המכשול, ובכל זאת הוא מסלק אותו כדי שחברו לא יוזק. במובן מסוים זו מידת חסידות גדולה יותר מאשר עשיית חסד, כי כשאתה מגיש לחבר עזרה הוא מודה לך, הוא מחזיר לך טובה. אבל כשאתה מסלק מכשול והצלת את חברך מנזק בגופו או בממונו, הוא לא מרגיש את עצמו חייב כל-כך , כי הרי לא קיבל ממך מאומה. הווי אומר, סילוק מכשול זה מעשה חסד של אמת, חסד טהור. אין אתה זוכה בהכרת תודה אלא אתה עושה זאת מפני שממונו של חברך חביב עליך ואיכפת לך שהוא לא יוזק. וכל-שכן אם אדם עושה זאת מבלי שאחר רואה ואין הוא יודע את ממונו של מי הוא מציל, שאז זהו אכן חסד אמיתי.
והוא מה שאמרו חכמים "רבי יוסי חסיד", שכן ר' יוסי רגיל היה לומר "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". אשרינו שיש לנו תורה עם הדרכות נפלאות כאלו, "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה".
