ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה נושאים שונים

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

קנייני יאוש באיסור

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
בסוגית "יאוש שלא מדעת" הקדימה הסוגיה (בבא מציעא דף כא, ב):
"בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש; ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף - לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה".

הסוגיה מקדימה וקובעת שאם דבר מסויים הגיע לידי האדם בזמן שאסור היה לו לזכות בדבר ההוא; הוא לא יזכה בדבר - גם לאחר שיפקע האיסור לזכות בו.
אולם הרמב"ם הכריע כנגד הקביעה הזו (הלכות אישות פרק ה, הלכה ז): 1
"המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר בייאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת."

הרמב"ם הסתייע לפסיקתו מהסוגיה בבבא-קמא דף קי"ד ע"א:
" מתני' . נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן ... גמ' . תנא: אם נטל - מחזיר לבעלים הראשונים. קסבר: יאוש כדי לא קני, ומעיקרא באיסורא אתא לידיה. ואיכא דאמרי : אם בא להחזיר - יחזיר לבעלים ראשונים. מ"ט? יאוש כדי קני. מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי - מחזיר לבעלים הראשונים."

בסוגיה מובאת מחלוקת האם ניתן לקנות ביאוש. לפי הדעה האחרונה - "איכא דאמרי" – ניתן לקנות ב"יאוש" למרות שהדבר בא באיסור לידי זה שמחזיק בו (ובסוגיה מבואר שגם אביי מסכים לדעה הזו). מלשון ה"איכא דאמרי" מדוייק שהיאוש קונה מצד עצמו גם בלא שינוי רשות. דרכו של הרמב"ם לפסוק כ"איכא דאמרי"; ולכן הוא העדיף את הסוגיה הזו שבסוף מסכת בבא-קמא על פני הסוגיה שבתחילת פרק "אלו מציאות".
המגיד משנה דחק את דברי הרמב"ם שהאשה מקודשת בגזלה – רק מפני של"יאוש" הצטרף "שינוי רשות" שהדבר יצא מידי הגזלן ועבר לידי האשה. אולם הרמב"ם האריך בלשונו כדי להדגיש שהגזלה היתה קנויה לגזלן עוד לפני כן. מפני שיאוש קונה בפני עצמו – וכפשטות לשון ה"איכא דאמרי".

שיטת הרי"ף והטור
בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו ע"ב מובאת שיטת רבא בשם רב יוסף, ששנוי השם הוא הקונה; ובשנוי שם גרוע החוזר לעיקרו, צריך "יאוש" כדי ששנוי השם יהיה קבוע ויועיל לקנות. הטור בחו"מ סימן שנ"ג הכריע כשיטה זו; והשו"ע הביא דעתו שם בסעיף ב':
"... ואם יש עם היאוש שינוי השם שחוזר לברייתו , יש אומרים שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה."

הרי"ף הביא רק את דברי הסוגיה בתחילת פרק אלו מציאות - שיאוש אינו מועיל אם אתא לידיה באיסורא; והשמיט את הסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו. הרי"ף נקט ששנוי השם החוזר לברייתו אינו מועיל גם בהצטרפות היאוש; ויאוש לבדו אינו קונה.

נמצאו שלוש שיטות מרכזיות:
א. הרי"ף פסק את הקדמת הסוגיה בתחילת "אלו מציאות" - שכולי עלמא לא פליגי - שיאוש אינו מועיל אם בא לידו באיסור (וכפי שהיא מובאת בדף י"ב ע"א מדפי הרי"ף).
ב. הרא"ש והטור פסקו כשיטת רבא בשם רב בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו ע"ב, שגם כשבא לידו באיסור , מועיל היאוש לשינוי השם שחוזר לברייתו, כדי לקובעו; ואז קונה מטעם שנוי השם.
ג. הרמב"ם פסק כ"איכא דאמרי" בסוגיה בבבא-קמא דף קי"ד ע"א; שיאוש מועיל אפילו שבא לידו באיסור.
אמנם גם לשיטת הרמב"ם, שהגזלן קנה את הדבר ב"יאוש" בלבד; התורה חייבה אותו להחזיר את הדבר לבעליו, והדבר משפיע למפרע על הקנין שהיה לו בדבר.

קניני השבח בגנב ובגזלן
זו לשון הסוגיה בבבא-קמא בפרק "מרובה" בדף ס"ו ע"א:
"אמר רבה: שינוי קונה, כתיבא ותנינא. ... יאוש - אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני; או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה - בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה - מדרבנן הוא, דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים."

באבידה - ה"יאוש" קונה את הדבר האבוד למוצא מן התורה. רבה מתלבט, האם ניתן ללמוד משם, שגם בגניבה ובגזילה היאוש יקנה את הדבר לגנב או לגזלן – מן התורה. או שמא לא, וה"יאוש" קונה בגניבה ובגזילה - רק מדרבנן.

מהרמב"ם משמע שפסק כשני הצדדים; בהלכות גנבה הוא פסק שה"יאוש" קונה מן התורה, ואלו בהלכות גזלה הוא פסק שהיאוש קונה מדרבנן.
זו לשון הרמב"ם בהלכות גניבה פרק א' הלכה י"א:
"היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה".

הרמב"ם הכריע שאחר היאוש - הגנב קונה את השבח, והוא אינו מזכיר שזו תקנה מיוחדת.
אולם את דין השבח שאחר היאוש בגזילה פסק הרמב"ם, בדרך שונה; וזו לשונו לאחר מכן בהלכות גזילה ואבידה פרק ב' הלכה ב:
"נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית - קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים, וכשמחזיר הגזלה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל".

לעיל מיניה, בהלכות גניבה, הרמב"ם לא הזכיר את תקנת השבים. נראה שהרמב"ם סבור שחכמים הוצרכו לתקן תקנת השבים - דווקא בגזלן; ורק מפני תקנה זו אין הגזלן משיב את השבח שאחר היאוש; (וראה בקושיות המפרשים).

יש להבין את שיטת הרמב"ם, מדוע שונה הגזלן מן הגנב? מדוע ביאוש קונה הגנב את השבח מדאורייתא? ומדוע ביאוש קונה הגזלן רק מפני תקנת השבים?

שיטת מר זוטרא
נלענ"ד, שהסיבה לכך היא מפני שהרמב"ם פסק כשיטת מר זוטרא בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא הכריע למסקנה - שרק חלות של מצווה מסוגלת לחול למפרע. לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דחה סוגיות רבות מהלכה - לפי המסורת של מר זוטרא במסקנתו הסופית של רבא.
למסקנתו הסופית של רבא, יש השפעה גם על הכרעת ספקו של רבה בפרק "מרובה".

התורה חייבה את הגנב לשלם כפל - "חיים שנים ישלם", וכן את הגזלן להשיב את הגזילה - "והשיב את הגזלה". התורה לא חילקה בין לפני יאוש, שיש סברה לחייב להשיב את הדבר עצמו; לבין לאחר יאוש, שיש סברה להביא כסף במקומם. נמצאנו למדים - שהגנב והגזלן חייבים להחזיר את הגנבה והגזלה עצמם – והיאוש לא פוטר אותם מהחזרת הדבר לבעליו.

יש לברר, האם למרות שהבעלים התייאשו, הגנב והגזלן לא קנו כלל; או שלמעשה הם קנו ביאוש, אלא שיש שעבוד אפותיקי על הדבר הגנוב עצמו?
הנפקא-מינה מהחקירה הזו היא, כאשר הדבר הגנוב והגזול השביחו לאחר היאוש. אם הדבר שלהם - נמצא שהשבח שייך להם. אמנם מדין שעבוד-אפותיקי הם חייבים להחזיר את הדבר עצמו, אולם הם יוכלו לתבוע את השבח מן הנגזל – שהרי דבר שלהם השביח.

התלבטות רבה בבבא-קמא דף ס"ו הייתה, שהתורה גילתה לנו ש"יאוש" קונה בצדיקי (מוצא אבידה שאין בה סימן) 2 ולא ברשיעי (גנב וגזלן). אבל אחר שלמדנו מאבידה שיאוש מאפשר למוצא לקנות, ניתן לומר שגם ברשיעי יקנה היאוש.
ניתן לומר, שגם הרשיעי - הגנב והגזלן - קנו למעשה את הגנבה והגזלה ביאוש; ומה שהתורה גילתה שהם חייבים להחזירם אינו אלא מפני שיש שעבוד-אפותיקי על הדבר הגנוב והגזול.
רבה לימדנו שיש מסרת - "אמרי רבנן" - שיאוש קונה! אלא שלא ברור היה לרבה, האם הקנין שנוצר בעקבות היאוש הוא מדאורייתא ונלמד מאבידה, או מדרבנן.

הכרעת הרמב"ם
הרמב"ם הכריע, שיש הבדל בין גנב לגזלן ביחס לחובת ההחזרה של הדבר הגנוב והגזול. ולהבדל הזה יש השפעה על הכרעת ספקו של רבה.

ההבדל בדיני ההשבה 3 מבואר כבר בהקדמת הרמב"ם להלכות אלו.
זו לשון הרמב"ם בהקדמתו להלכות גניבה:
"הלכות גניבה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגנוב ממון. (ב) דין הגנב ..."

זו לשון הרמב"ם בהקדמתו להלכות גזלה ואבדה:
"הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. ... (ה) להשיב את הגזלה. (ו) שלא יתעלם מן האבדה. (ז) להשיב האבדה."

לשיטת הרמב"ם חיובו של הגנב לשלם לבעלים - דומה לחיוב שפוסקים הדיינים לסתם "נהנה" לשלם מצד דיני בית-דין; וזהו חוב ממוני רגיל. 4
לשיטת הרמב"ם, שכשאמרה התורה - "חיים שניים ישלם", ולא חילקה בין לפני יאוש או לאחריו; היא גילתה שחוב זה אינו נמחל אחר היאוש; ושקיים בו שעבוד-אפותיקי על הדבר הגנוב.

אולם בגזילה קיימת מצווה מיוחדת על הגזלן, וציווי התורה לגזלן - "והשיב את הגזילה" - מצווה על הגזלן להשיב את הגזילה גם אחר היאוש.
בחלות שנובעת ממצווה - מצאנו ברמב"ם בפרק ח' מהלכות גירושין ה"א, שהאשה מגורשת לגמרי רק כאשר תקיים את התנאי, אולם החלות חלה למפרע מזמן נתינתו (ולכן גם אם נשאת לפני קיום התנאי לא תצא); כך כאשר מקיים הגזלן את מצוות - "והשיב את הגזילה", נחשבת הגזילה ל"מושבת" למפרע מרגע הגזילה - שבו החל חיובו במצווה.
ואמנם, קודם שהגזלן קיים את מצוות 'והשיב את הגזילה' היה דומה מצבו - באופן עקרוני - לדין הגנב; והשבח שאחר היאוש צריך היה להיות שלו. אולם אחר שיקיים את מצוות ההשבה, חלות שם "מושב" חלה למפרע מרגע הגזילה, ונמצא שכל הזמן היתה הגזילה שייכת לבעליה - והשבח מגיע לבעלים - שהרי שלהם השביח.
נמצא שכדי להקל על הגזלן בתשובתו, הוצרכו לתקן תקנה מיוחדת שתשווה את דינו לדין הגנב שעושה תשובה.
אולם, אם הגזלן אינו יכול לקיים את מצות ההשבה חזר דינו להיות כדין הגנב; ושניהם מופיעים בהלכה אחת כמבואר ברמב"ם בהלכות גזלה פרק ב' הלכה ח'; וע"ש.



^ 1.וכן מבואר בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה ז'
^ 2.התורה ציוותה שהאבידה אותה אנו חייבים להשיב היא שמלה וכיו"ב. למדנו מכך שדווקא בדבר שיש בו סימנים קיימת חובת השבה; אבל בדבר שאין בו סימנים - חזקתו שהתייאשו ממנו - ומותר לקחתו.
^ 3.הבדל זה מדוייק מתוך קושיית הסוגיה בחולין דף קמ"א ע"א וז"ל: "... תא שמע: גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות - דברי רבי יהודה' והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר 'לא תגזול' 'והשיב את הגזלה' שמע מינה: טעמא דר' יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו! ...". הברייתא מזכירה קודם את הגנב ולאחריו את הגזלן, אך הקושיה היא רק מן הגזלן ומבואר, שגזלן נחשב - ניתק לעשה, ואילו גנב נחשב – ניתן (ניתק) לתשלומין.
^ 4.וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ם שורש י"ד, שתשלומי הגנב הם מצווה על בית הדין לחייבו, וז"ל שם: - " ואופן המנין האמתי הוא מה שזכרתיו שיהיה כל מין עונש מצות עשה. עד שיהיה דין תשלומי גנב מצות עשה (ע' רלט) שאנחנו נצטוינו שנחייב זה השיעור...".
עוד בנושא נושאים שונים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il