ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה מלאכות שבת

כללי המלאכות

א - המצווה בתורה, ב - ל"ט מלאכות שהיו במשכן ותולדותיהן, ג - איסור חכמים לעשות מלאכות בשינוי ובשניים, ד - יסוד גזרות ותקנות חכמים בשבת, ה - דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא, ו - מלאכה שאינה צריכה לגופה, ז - מקלקל, ח - קיום , ט - גרמא, י - ילדים וגוים ובעלי חיים, יא - 'שבות דשבות' לצורך מצווה וצורך גדול, יב - 'שבות' לצורך מצווה גדולה ולצורך רבים.
מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
לחץ להקדשת שיעור זה
א - המצווה בתורה
מצוות עשה לשבות ביום השבת מכל מלאכה, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". וכל העושה מלאכה בשבת, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עבר על 'לא תעשה', שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". אם היו עדים שהתרו בו שלא לעבור ולמרות זאת עבר - התחייב בסקילה, ואם עבר בזדון בלא עדים - התחייב בכרת, שנאמר (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". ואם עבר ועשה מלאכה בשגגה, חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת א, א; לעיל א, יד).
אף שמצווה לשבות מכל מלאכה, הזכירה התורה במפורש ארבע מלאכות: חריש, קציר, הבערה והוצאה. חריש וקציר שנאמר (שמות לד, כא): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ולמדנו מזה, שאפילו מלאכות שחיי האדם תלויים בהן, שעל ידן הוא מוציא את מזונו, נאסרו בשבת (אבן עזרא ורמב"ן). ועוד הוזכרה מלאכת הבערה, שנאמר (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". ואמרו חכמים שמלאכה זו הוזכרה כדי ללמדנו שעל כל מלאכה ומלאכה יש חיוב נפרד, שאם אדם עשה שתי מלאכות בשגגה, הרי שהוא חייב להביא שתי חטאות (שבת ע, א, כדעת רבי נתן, ועיין עוד להלן טז, א). ועוד הוזכרה מלאכת הוצאה, שנאמר (שמות טז, כט): "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". והוזכרה מלאכה זו במפורש, כדי שנדע שאף כי לכאורה מלאכה זו קלה, שאינה יוצרת שינוי בדבר עצמו, מכל מקום גם היא בכלל המלאכות האסורות (עיין להלן כא, א).
התורה אסרה עשיית מלאכה, והכוונה למלאכת יצירה כדוגמת המלאכות שעשו בעת הקמת המשכן, אבל פעולות שאין בהן יצירה חדשה, גם כאשר יש בהן מאמץ גופני, לא נאסרו. למשל, העברת מחט מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות באותה רשות, אינה נחשבת מלאכה (להלן כא, א). וכן חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה (להלן י, ב). וכן חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה (להלן טו, ג). וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה (להלן טו, ז).
כלל יסודי למדנו ממלאכת המשכן, שכשם שהמשכן נעשה מתוך כוונה ותכנון, שנאמר (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", כך בשבת אסרה התורה עשיית 'מלאכת מחשבת'. אבל העושה מלאכה בשינוי, או שלא בכוונה או שלא לצורך גופה או שלא לשם תיקון או שלא לשם קיום, לא עבר באיסור תורה, כי לא עשה 'מלאכת מחשבת', אמנם כל הדברים הללו אסורים מדברי חכמים (כמבואר להלן בהלכות ג-ח). אמרו חכמים על זה במשנה (חגיגה א, ח): "הלכות שבת - הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות", שעל הלימוד ממלאכת המשכן נבנו תילי תילים של הלכות.
עוד דיונים רחבים ישנם בשיעורי המלאכות, למשל, במלאכות הקשורות להכנת מזון, אם עשה מהם כשיעור גרוגרת - חייב (בשוגג חטאת, ובמזיד מיתה), ואם עשה פחות, אף שעבר באיסור תורה - פטור מעונש. ובמלאכות כמו חורש, זורע, קוצר ובונה, אפילו עשה מעשה כלשהו - חייב. כדי שלא להרחיב את היריעה, נעסוק בבירור האסור והמותר, שהוא הנצרך למעשה.

ב - ל"ט מלאכות שהיו במשכן ותולדותיהן
כל המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן הן המלאכות האסורות בשבת. שכן בסמוך לפרשה העוסקת בהקמת המשכן נאמר (שמות לא, יג): "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", ללמד שלמרות שמצווה גדולה לעסוק במלאכת המשכן, ממלאכה זו צריך לשבות בשבת. וזהו שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וכן נאמר (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'", ופירש רש"י: "אף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמורו, אין בניין בית המקדש דוחה שבת".
ומשמעות הדבר, שעיקר יעודו של האדם שנברא בצלם אלוהים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. ועיקר תיקונו של העולם נעשה על ידי הקמת המשכן, שבו השכינה שורה. ומתוך המשכן מתפשטת הארה לכל העולם, ומתגלה שכל העולם כולו ראוי להיות משכן לשכינה, שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה בעולם, תשרה השכינה, וקדושת המשכן תתפשט אליו. נמצא אם כן, שתמצית המלאכות שבעולם נועדו לעשות משכן לשכינה, ולמרות ערכן, נצטווינו לשבות מהן בשבת. וכמו שברא הקב"ה את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת, והעניק בכך משמעות פנימית לששת ימי המעשה - כך גם אנו נצטווינו לשבות בשבת, ועל ידי כך אנו זוכים לגלות את הערך הפנימי של כל המלאכות (עיין לעיל א י).
נאמר למשה רבנו בסיני, שחשבון מלאכות המשכן הן ל"ט (שבת ע, א). ואלו הן: א) זורע, ב) חורש, ג) קוצר, ד) מעמר, ה) דש,
ו) זורה, ז) בורר, ח) טוחן, ט) מרקד, י) לש, יא) אופה, יב) גוזז צמר, יג) מלבן, יד) מנפץ, טו) צובע, טז) טווה, יז) מיסך,
יח) עושה שתי בתי נירין, יט) אורג שני חוטין, כ) פוצע שני חוטין, כא) קושר, כב) מתיר, כג) תופר שתי תפירות, כד) קורע על מנת לתפור שתי תפירות, כה) צד צבי, כו) שוחט, כז) מפשיט,
כח) מולח-מעבד, כט) משרטט, ל) ממחק, לא) מחתך, לב) כותב שתי אותיות, לג) מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, לד) בונה,
לה) סותר, לו) מכבה, לז) מבעיר, לח) מכה בפטיש, לט) מוציא מרשות לרשות (שבת עג, ב).
כל ל"ט המלאכות הללו נקראות אבות מלאכות, וגם מלאכות הדומות להן נקראות אבות. אבל מלאכות שהדמיון שלהן לאב אינו שלם נקראות תולדות. ואין הבדל למעשה בין 'אב' ל'תולדה', ששניהם אסורים מהתורה, והעונש על שניהם שווה, אלא שכל מלאכה שדומה למה שעשו בעת הקמת המשכן נקראת 'אב', ואילו מלאכה שהדמיון שלה למלאכה שעשו במשכן רחוק יותר נקראת 'תולדה' (רמב"ם בפירוש המשניות שבת ז, ב).
המשמעות ההלכתית של חלוקת מלאכות שבת לל"ט, שאם חטא אדם בשגגה ועשה את כל ל"ט המלאכות, עליו להביא ל"ט קרבנות חטאת. ואם עשה חמש מלאכות שונות, עליו להביא חמש חטאות. אבל אם עשה כמה מלאכות השייכות לאותו אב מלאכה ותולדותיו, עליו להביא קרבן חטאת אחד בלבד (רמב"ם שבת ז, ז-ט).

ג - איסור חכמים לעשות מלאכות בשינוי ובשניים
כפי שלמדנו (הלכה א), התורה אסרה לעשות בשבת מלאכה כדרך שרגילים לעשותה, וכשם שהיו האומנים עושים את המשכן, שנאמר (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת". אבל אם עשה את המלאכה כלאחר יד, כלומר בשינוי, לא עבר באיסור תורה, וממילא לא התחייב בעונש שקבעה התורה למחלל שבת. לפי זה אפשר היה לכאורה לעשות בשבת את כל המלאכות בשינוי. אלא שעשו חכמים סייג לתורה ואסרו לעשות את המלאכות בשינוי. למשל, המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים כדרך שרגילים לשאתו, בידו או בתוך חיקו - עבר על איסור תורה. ואם נשאו בשינוי, כגון ברגלו, בפיו, במרפקו, באזנו, בשערו - עבר על איסור חכמים בלבד (שבת צב, א). וכן הרגיל לכתוב ביד ימינו בלבד, אם כתב בימין עבר על איסור תורה, בשמאל - עבר על איסור חכמים (שבת קג, א; להלן יח, ב). הגוזז ציפורניו במספריים - עבר באיסור תורה, ואם גזר אותם בידיו או שיניו, כיוון ששינה - עבר על איסור חכמים (שבת צד, ב; להלן יד, ב).
אם הצטרפו שניים לעשות מלאכה שכל אחד מהם יכל לעשותה לבדו, כגון שאחזו יחד בקולמוס וכתבו, לא עברו באיסור תורה. שכן נאמר (ויקרא ד, כז): "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם", ודרשו (שבת צב, ב): "בַּעֲשֹׂתָהּ - העושה את כולה, ולא העושה את מקצתה", וכאשר שניים עושים יחד את המלאכה, הרי שכל אחד עשה מקצתה. אבל אם עשו מלאכה שאין ביכולתו של אחד מהם לעשותה לבדו, כגון שהעבירו רהיט כבד מרשות לרשות, שניהם עברו באיסור תורה. ואם אחד מהם יכל לשאת לבדו את הרהיט וחברו לא יכל, זה שיכול לשאת לבדו עבר באיסור תורה, וזה שאינו יכול ורק סייע, עבר באיסור מדברי חכמים (רמב"ם א, טז). 1
ההבדל שבין איסור תורה לאיסור חכמים, שבספק הנוגע לאיסור תורה צריך להחמיר, ואילו בספק הנוגע לאיסור חכמים מותר להקל. ובשעת הצורך, כאשר יש ספק אם מעשה מסוים אסור או מותר, מותר לעשותו בשינוי, שעל ידי השינוי הוא נעשה ספק בדברי חכמים ומותר להקל בו. (עוד עיין בהלכות יא-יב בדין 'שבות דשבות' לצורך מצווה ושעת הדחק).

ד - יסוד גזרות ותקנות חכמים בשבת
גזרו חכמים גזירות רבות בשבת כדי לעשות סייג לתורה. למשל, גזרו שלא להשתמש בתרופות, שמא יבואו מתוך כך לשחוק סממנים (להלן כח, ד). גזרו שלא לרכוב על בהמה ולא להשתמש באילן, שמא יבואו לקטוף ענף (להלן יט, ז; כ, א). גזרו שלא להפריש תרומות ומעשרות, כי הוא נראה כמקדיש את התרומה ומתקן את הפירות (להלן כב, ה). גזרו שלא לנגן, שמא יבואו לתקן כלי נגינה (להלן כב, יז). גזרו שלא לבקש מגוי לעשות מלאכה עבורנו (להלן כה, א). וכן אסרו ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור בשבת (להלן כו, א).
עוד תקנו חכמים תקנות כדי לשמור על צביונה של השבת כיום מנוחה וקדושה. תקנו שלא לדבר על עסקי חול בשבת, ולא ללכת לראותם, ולא להכין דברים משבת לחול (להלן כב, ט-י; כב, טו). וכן תקנו שלא ללכת במהירות כדרך שהולכים ביום חול (כב, ז). ותקנו שלא למדוד דברים בשבת כדרך שמודדים בחול (כב, ו). ועוד תקנו שכל החפצים שלא נועדו לשימוש בשבת הינם מוקצה ואסורים בטלטול, כדי שלא יטרח אדם בסידור ביתו ומחסניו עד שיעשה את שבתו כיום חול (להלן כג, א).
גם מה שאסרו חכמים לעשות מלאכות בשינוי ועל ידי שניים, הוא משני הטעמים שנזכרו: כדי שלא יטעו לעשותם כדרכם ויעברו באיסור תורה, וכדי לשמור על צביונה של השבת.
ולא מעצמם קמו חכמים להוסיף איסורים על מה שאסרה התורה, אלא התורה עצמה צוותה אותם לקבוע סייגים, שנאמר (ויקרא יח, ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי", למדו חכמים: "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א). ועוד נצטוו חכמים לתקן תקנות לישראל כדי לבטא על ידן את מגמתה של התורה, שנאמר (דברים לב, ז): "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". וישראל נצטוו לקיים את התקנות הללו, שנאמר (דברים יז, יא): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (עיין שבת כג, א). והטעם לכך, משום שדברי התורה שבכתב הם שמימיים ונועדו להגדרת העקרונות בלבד, וכדי שתתקיים התורה בידינו נצטוו חכמים לקבוע מסגרת למצוות התורה על ידי תקנות וסייגים. וכל הסייגים והתקנות שתקנו חכמים הם על פי העקרונות המבוארים בתורה שבכתב.
וכן לעניין מצוות השבת, למדנו שתכלית איסור המלאכה כדי שנשבות וננוח, שנאמר (שמות לד, כא): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת", ונאמר (דברים ה, יג): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". ואם יעשה אדם מלאכות בשינוי - לא ישבות, ואם יטלטל מוקצה - לא ינוח, לפיכך אסרו חכמים לעשות מלאכות בשינוי ולטלטל מוקצה (עיין רמב"ן ויקרא כג, כד, רמב"ם שבת כא, א; כד, יב).
המצווה לתקן תקנות הוטלה על בית הדין הגדול של שבעים ואחד זקנים, שמקום ישיבתו סמוך למשכן או למקדש. ובית דין זה נוסד תחילה על ידי משה רבנו ונמשך קיומו עד לאחר חורבן בית המקדש השני, וכל החכמים שהיו בו נסמכו איש מפי איש עד משה רבנו, וכל ישראל צריכים לקיים את תקנות בית הדין הזה, שנאמר (דברים יז, י-יא): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

ה - דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא
כאשר אדם מתכוון לעשות דבר מותר, ובשעת עשייתו יתכן שתיעשה גם מלאכה אסורה, והוא אינו מתכוון לעשות את המלאכה האסורה וגם אין ודאות שתיעשה, מותר לו לעשות את הדבר המותר, בלא לחשוש שמא יֵעשה עמו גם הדבר האסור. לפיכך מותר לאדם לגרור בשבת מטה וספסל על הארץ, למרות שרוב הסיכויים שרגליהם יעשו חריץ בקרקע שזו פעולת חרישה, שהואיל ולא התכוון לכך וגם אין ודאות שהגרירה תעשה חריץ - מותר. וכן מותר ללכת על גבי עשבים במקום שרוב הסיכויים שהליכתו תגרום לעקירת עשבים, וזאת משום שהוא אינו מתכוון לעוקרם, וגם אין ודאות שבהליכתו יעקור עשבים. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון'.
אבל אם ברור שתוך גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל (להלן יט, ב). וכן אם ברור שתוך ההליכה יֵעקרו עשבים, אסור ללכת שם (להלן יט, ח). שכל אימת שברור שתוך כדי עשיית המעשה המותר יֵעשה בוודאות גם מעשה אסור, אין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך, אלא דינו כמי שעשה את המעשה האסור בכוונה. אלא שאם האדם מעוניין בתוצאה האסורה - האיסור מהתורה, וכאשר הוא לא מעוניין בתוצאה האסורה - האיסור מדברי חכמים.
כיוצא בזה אמרו חכמים (שבת קו, ב) שאסור לאדם לסגור את דלת ביתו כאשר יש שם צבי. ואין הוא יכול לטעון שכל כוונתו היא רק לסגור את הדלת ואין בכוונתו לצוד את הצבי, שהואיל וברור שתוך סגירת הדלת יצוד את הצבי, דינו כמי שמתכוון לצוד אותו. והרי זה דומה למי שחותך ראשו של עוף לצורך הקטן שישחק בו, וטוען שהוא אינו מתכוון להרוג את העוף אלא רק לחתוך את ראשו, שאין בדבריו ממש, שכן ברור שהחותך את ראשו של העוף - מעוניין להורגו, ולכן איסורו מהתורה. ועל שם דוגמא זו נקרא כלל זה בתלמוד - 'פסיק רישא ולא ימות' (שבת עה, א; רמב"ם א, ה-ו, כס"מ שם).
כללים אלו אינם מיוחדים לשבת, אלא בכל איסורי התורה, הכלל הוא, ש'דבר שאינו מתכוון' מותר, ו'פסיק רישא' אסור. 2
ו - מלאכה שאינה צריכה לגופה
כפי שלמדנו, כלל מיוחד ישנו בשבת, 'מלאכת מחשבת' אסרה תורה, היינו מלאכה שנעשית מתוך כוונה ומחשבה לעשותה. מתוך כך התעוררה מחלוקת בין התנאים, מה הדין כאשר אדם התכוון לעשות מלאכה מסוימת שלא לצורך גופה. למשל, כיבוי לצורך גופו הוא כיבוי הנעשה לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה כדי שתידלק אח"כ היטב, שלצורך זה יש תועלת מעצם הכיבוי. אך המכבה את הנר מפני שהוא חס על השמן או מפני שהאור מפריע לו, לא עשה את המלאכה בשביל עצם הכיבוי אלא מפני שאינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק, הרי שעשה את המלאכה שלא לצורך גופה. לדעת רבי שמעון, הואיל וזו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', איסורה מדברי חכמים בלבד. ולדעת רבי יהודה, גם כאשר מגמתו אינה גוף המלאכה, כיוון שבפועל התכוון לכבות את הנר, הרי שעשה מלאכה ועבר על איסור תורה (שבת לא, ב; צג, ב; להלן טז, ה).
דוגמא נוספת: החופר בור כדי להניח יסוד לביתו - עובר על מלאכת 'בונה', והחופר בור כדי לשתול בו עץ - עובר על מלאכת 'חורש'. אך אם הוא זקוק לעפר ולשם כך הוא חופר באדמה, הרי שביצע מלאכת חפירה שאינה לצורך גוף החפירה. לדעת רבי שמעון, כיוון שכוונתו היתה להוציא עפר ולא לחפור בור, לא עבר בזה על איסור תורה אלא רק על איסור חכמים. ולדעת רבי יהודה, הואיל ובפועל התכוון וביצע פעולת חפירה, עבר על איסור תורה.
ואף שהכל מסכימים שאסור לבצע 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', מכל מקום יש לדיון זה חשיבות עקרונית, שאם 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אסורה מדברי חכמים בלבד, במקרים מסוימים אפשר יהיה להתירה, ואם היא אסורה מדברי תורה, בשום אופן אין להתירה.
למעשה, דעת רובם המכריע של הפוסקים ש'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אסורה מדברי חכמים (רב האי גאון, ר"ח, רמב"ן, רשב"א ורא"ש). אלא שהואיל ויש מחמירים (רמב"ם שבת א, ז), ובנוסף לכך ההבדל בינה לבין מלאכה שאסורה מהתורה הוא רק בכוונת עשייתה, 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' נחשבת חמורה יותר משאר איסורי חכמים. 3

ז - מקלקל
התורה אסרה לעשות מלאכות שנועדו לתיקון, וכפי שמלאכות המשכן נעשו, שנאמר (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת". אבל העושה מלאכה דרך קלקול והשחתה, לא עבר באיסור תורה, אלא שמדברי חכמים אסור לעשות מלאכה דרך קלקול. וזהו שאמרו חכמים במשנה (שבת יג, ג): "כל המקלקלים פטורים", ובכל מקום שאמרו חכמים במסכת שבת 'פטור', הכוונה פטור מהעונש הקצוב בתורה, אבל עצם המעשה אסור מדברי חכמים (שבת ג, א).
לפיכך, הקורע על מנת לתפור - עובר באיסור תורה, והקורע שלא על מנת לתפור - עובר באיסור חכמים (להלן יג, יא). הסותר בית או כלי כדי לבנות אותו טוב יותר - עובר באיסור תורה, והסותר שלא על מנת לבנות - עובר באיסור חכמים (להלן טו, א). המוחק אותיות על מנת לכתוב אחרות במקומן - עובר באיסור תורה, והמוחק שלא על מנת לכתוב - עובר באיסור חכמים (להלן יח, א).
וכן לגבי מלאכת 'מבעיר', המבעיר כדי לבשל או לחמם או להאיר או מפני שהוא צריך לאפר - עובר באיסור תורה, ואם הבעיר דרך השחתה - עבר באיסור חכמים (שבת קו, א; רמב"ם יב, א, להלן טז, א). וכן לגבי מלאכת 'חובל', אם שחט בהמה כי הוא צריך את בשרה או עורה - עבר באיסור תורה. ואם הרג דרך השחתה - האיסור מדברי חכמים. למשל, הדורס נמלים והורג יתושים, כיוון שאין בזה תיקון, האיסור מדברי חכמים (להלן כ, ח). 4

ח - קיום
מלאכה שאסרה התורה בשבת היא מלאכה שהתוצאה שלה מתקיימת, אבל אם אינה מתקיימת - אין בה איסור תורה. לפיכך, הכותב בעט או עיפרון על נייר, כיוון שכתיבתו מתקיימת לזמן ארוך, עובר באיסור תורה. אבל אם כתב במי פירות שצבעם דוהה תוך זמן קצר, או שכתב בעט על עלה שעומד להתייבש ולהתפורר תוך זמן קצר, עבר באיסור חכמים. וכן אם כתב על חול או על אדי החלון, כיוון שכתיבתו אינה מתקיימת, עבר באיסור חכמים (להלן יח, ב; יח, ד).
וכן הקושר קשר של קיימא, היינו קשר חזק שעומד זמן רב - עובר באיסור תורה, והעושה קשר ארעי שמחזיק זמן קצר - עובר באיסור חכמים. ואם הקשר רופף מאוד, כדוגמת קשר יחיד וקשר עניבה, כיוון שאינם מתקיימים כלל, שבקלות מתירים אותם, אין איסור לעשותם (להלן יג, יג). וכן לגבי מלאכת 'בונה', אם חיבר לקיר מתלה כדרך קבע - עבר באיסור תורה, ואם קבע אותו דרך ארעי - עבר באיסור חכמים (להלן טו, ג).

ט - גרמא
למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול מותר לעשותה. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב). מוסכם להלכה שהיתר 'גרמא' הוא רק כדי למנוע הפסד או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה בשבת (רמ"א שלד, כב).
ויש מלאכות שדרך עשייתן היא ב'גרמא', וממילא גם העושה אותן ב'גרמא' חייב. למשל, הזורה חיטים ברוח, אף שעצם ניפוי החיטים נעשה על ידי הרוח, ואילו הזורה רק גורם לכך, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, הזורה עובר באיסור תורה (עיין ב"ק ס, א). וכן המעמיד קדירה על האש, אף שרק גרם לכך שהתבשיל יתבשל על האש, כיוון שכך היא דרך הבישול, עבר באיסור תורה. כלומר היתר 'גרמא' הוא רק כאשר המלאכה נעשית שלא כדרכה, שאז אם היא נעשית ב'גרמא', היינו שלא על ידי פעולה ישירה של האדם, אין בה איסור תורה ומותר לעשותה לצורך גדול.
ככלל, כל שנראה שהפעולה נמשכת מכוח מעשיו הישירים של האדם הרי היא נחשבת כעשייה שלו ואיסורה מהתורה. וכאשר אין ניכר שהפעולה נעשית מכוח מעשיו אלא רק נגרמת מהם, הרי זה 'גרמא'. למשל, כאשר האדם מסיר סכר והמים שהתחילו לזרום חוללו פעולה, אם הפעולה נעשתה במקום קרוב, הרי היא נקראת 'כוח ראשון' והיא נחשבת מעשה גמור של האדם. ואם הפעולה התחוללה במקום רחוק, היא נקראת 'כוח שני', והיא 'גרמא'. כיוצא בזה, אם המלאכה נעשתה מיד, הרי היא פעולה ישירה ואסורה מהתורה, ואם המעשה של האדם גרם לכך שלאחר זמן תיעשה המלאכה, הרי זה 'גרמא'. ובכל אופן, אם כך היא דרך עשיית אותה מלאכה בימות החול, שהפעולה של האדם גורמת לעשיית מלאכה במקום רחוק ואחר זמן, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, אין זה 'גרמא' אלא מעשה גמור שאסור מהתורה. כי לעולם 'גרמא' היא גרימת עשיית מלאכה שלא כדרך שרגילים לעשותה. 5

י - ילדים וגוים ובעלי חיים
בנוסף לאיסור עשיית מלאכה בשבת נצטווינו גם על שביתת הילדים, העבדים ובעלי החיים, שנאמר (דברים ה, יג): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
הרי שבנוסף למצווה מדברי חכמים שמוטלת על ההורים לחנך את ילדיהם לשמור מצוות, ישנה מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה בשבת על ידי הילדים. ודיני קטן בשבת יבוארו להלן בפרק כד.
וכן אסרה התורה בשבת לעשות מלאכה על ידי עבד גוי. כדי להבין את משמעות המצווה, צריך להקדים שעל פי התורה, עבד גוי שנקנה על ידי יהודי צריך לעבור גיור, ולאחר מכן הוא חייב בכל המצוות, חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואם יחליט האדון לשחרר אותו, יהיה דינו כיהודי גמור שחייב גם במצוות שהזמן גרמן. הרי שגם בשעה שהוא עבד, כיוון שעבר גיור, חובה עליו לשמור שבת מהתורה. ועוד הוסיפה התורה מצווה על האדון להשגיח על עבדו שלא יעשה מלאכה שבת.
ואם העבד לא עבר גיור, אין עליו חובה לשמור שבת ומותר לו לעשות לצורך עצמו כל מלאכה, אלא שצוותה התורה שכשם שהיהודי שובת, כך גם לא יבקש מעבדו לעשות עבורו מלאכה בשבת, שנאמר (שמות כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", ולמדו חכמים, שהכוונה לעבד שלא עבר גיור. 6
עוד הוסיפו חכמים ואסרו על יהודי לבקש מגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת. ודיני מלאכת גוי יבוארו להלן בפרק כה. ולעיתים התירו חכמים לבקש מגוי לעשות עבור יהודי מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, כפי שיבואר בהלכות הבאות.
עוד אסרה התורה לעשות מלאכה על ידי בעלי חיים, ודינים אלו יבוארו להלן בפרק כ. אבל כלים אינם צריכים לשבות בשבת, לפיכך, מותר ליהודי להשאיל כלים לגוי שיעשה בהם מלאכה בשבת, ובתנאי שהגוי לא יראה כעושה מלאכה בשליחותו (שבת יט, א, כבית הלל; שו"ע רמו, א-ג).

יא - 'שבות דשבות' לצורך מצווה וצורך גדול
כפי שלמדנו, אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת, ואיסור זה כמו שאר איסורי חכמים נקרא 'שבות'. ונחלקו הפוסקים האם במקום מצווה התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם או שגם כאשר האיסור שקבעו יגרום לביטול מצווה, לא הקילו חכמים לעבור על דבריהם. למשל, כאשר האור כבה בליל שבת ואין אפשרות לענג את השבת בסעודה וללמוד תורה, האם מותר לבקש מגוי להדליק אותו?
לדעת בעל העיטור, בכל מקום שיש צורך מצווה, ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לבקש מגוי להדליק את האור או לעשות מלאכות אחרות. אולם לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם לצורך מצווה אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה שאסור ליהודי לעשותה מהתורה. אבל התירו לצורך מצווה לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים. כלומר: לא התירו חכמים 'שבות' לצורך מצווה אבל התירו 'שבות דשבות'. כדי לשׂבר את האוזן אפשר לומר, שמשקלו של איסור 'שבות' כמו חצי איסור תורה, ואילו משקלו של איסור 'שבות דשבות' הוא כמו רבע איסור תורה, מפני שרק על ידי צירוף שני סייגים הוא אסור.
להלכה נפסק, שמותר לעבור על 'שבות דשבות' לצורך מצווה. למשל, כאשר צריך לקיים ברית מילה בשבת, ושכחו להכין שם סכין, מותר לבקש מגוי להביא את הסכין דרך 'כרמלית', מפני שזה 'שבות דשבות' לצורך מצווה. השבות האחד, שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים בלבד, והשני, שהטלטול ב'כרמלית' אסור מדברי חכמים בלבד. אבל אסור לבקש מהגוי להעביר את הסכין דרך רשות הרבים, כי לא התירו 'שבות' לצורך מצווה. אלא שיש לכך פתרון אחר, לבקש מהגוי להעביר את הסכין בשינוי, שאז זה יהיה 'שבות דשבות', האחד שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה אסור מדברי חכמים, והשני, שטלטול בשינוי אסור מדברי חכמים. (להלן כד, ד, יבוארו עוד דינים בהיתר אמירה לגוי לצורך מצווה או מניעת הפסד או צער).
לדעת רוב הפוסקים, גם 'שבות דשבות' שנעשה על ידי יהודי התירו חכמים לצורך מצווה. למשל, אם צריך להביא סכין דרך כרמלית לצורך ברית מילה, ואין שם גוי שאפשר לבקש זאת ממנו, מותר לישראל לטלטל את הסכין בשינוי, שבאופן זה הוא 'שבות דשבות'. ואמנם יש מחמירים בזה, אולם בשעת הצורך לשם מצווה מותר גם לישראל לעשות 'שבות דשבות'.
כשם שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה כך התירו 'שבות דשבות' במקום שיש קצת חולי (שו"ע שז, ה), וכן כדי למנוע הפסד מרובה (מ"ב שז, כב). 7

יב - 'שבות' לצורך מצווה גדולה ולצורך רבים
כפי שלמדנו, לדעת רוב הפוסקים אין היתר לעבור על 'שבות' לצורך מצווה, ולדעת בעל העיטור מותר, והלכה כרוב הפוסקים. אולם צריך לדעת, שלצורך מצווה של רבים, התירו בשעת הדחק לסמוך על בעל העיטור. כגון במצב שהעירוב נקרע, ואם לא יתוקן, רבים יטלטלו באיסור, שאז מותר לבקש מגוי לתקן את העירוב גם כאשר התיקון כרוך באיסור תורה (מ"ב רעו, כה).
ויש אומרים, שאף שהתירו בשעת הדחק לצורך רבים לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי, מכל מקום לא התירו ליהודי לעשות בעצמו מלאכה שאסורה מדברי חכמים לצורך מצווה של רבים. ויש סוברים, שבשעה דחוקה מאוד, לצורך גדול ומצווה של רבים, מותר ליהודי לעבור בעצמו על 'שבות'. כמו למשל במקרה שאין שם גוי שיתקן את העירוב ורבים עומדים להיכשל בטלטול, שאם אפשר, מותר ליהודי לתקן את העירוב על ידי קשר עניבה (עיין להלן כט, ח). וכן נוהגים למעשה. 8
עוד התירו חכמים לעבור על 'שבות' משום כבוד הבריות. כגון אדם שעשה את צרכיו, ואין לו במה לנקות את עצמו, ואם ישאר מטונף יתבזה מאוד, התירו לו חכמים לעבור על איסור חכמים של מוקצה או קריעת נייר בשינוי (שו"ע שיב, א, מ"ב יב; להלן יג, יא).
מצווה אחת מיוחדת ישנה שמפני מעלתה היתירה, מוסכם על כל הפוסקים, שמותר לכתחילה ובלא צורך גדול לעבור על 'שבות' כדי לקיימה - והיא מצוות ישוב הארץ. שאם יש ליהודי אפשרות לקנות מגוי בית בארץ ישראל ביום השבת, מותר לו לבקש מהגוי שיכתוב עבורו שטר קניין בשבת, ולדאוג שירשמו זאת בערכאות, ויראה לו היכן הכסף נמצא, והגוי יקח את הכסף המגיע לו. ואפילו לצורך קניית חדר קטן של ארבע על ארבע אמות - התירו זאת. שכל קנייה של בית בארץ ישראל מידי גוי יש בה מצוות ישוב הארץ ותועלת לכלל ישראל (רמב"ן שבת קל, ב; ריב"ש שפז; שו"ע שו, יא, מ"ב מה-מז). 9



^ 1.. י"א ששניים שעשו מלאכה פטורים מחטאת, אבל יש בידם איסור תורה (מקור חיים, באר יצחק או"ח יד). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא איסור דרבנן (אבנ"ז יו"ד שצג, ט-י; יבי"א או"ח ה, לב, ז. ועיין שש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה פו).
^ 2.. לדעת ר' יהודה 'דבר שאינו מתכוון' אסור מדרבנן, היינו גם כאשר אין ודאות שהמלאכה תיעשה ומטרת פעולתו היא רק לעשות את הדבר המותר, אם טוב לו שהמלאכה האסורה תיעשה - הדבר אסור. ולדעת ר' שמעון, כיוון שכוונתו היא רק לצורך הדבר המותר וגם אין ודאות שהמלאכה תיעשה - מותר (ביצה כג, א). ודעת רב כר' יהודה, ושמואל כר' שמעון. ואמר אביי בשם רבה, שבזה הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר (שבת כב, א). וגם באיסור תורה דבר שאינו מתכוון מותר (שבת מו, ב). וכלל זה נוגע לכל האיסורים שבתורה, שבכולם הלכה כר"ש, כפי שכתב תוס' (עה, א, 'מתעסק'), וכן דעת רשב"א, רא"ש (יד, ט) ור"ן. ושלא כדברי השאילתות שסובר שהלכה כר"ש רק בשבת, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה (כמובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד').
כאשר קרוב לודאי שהמעשה האסור יעשה, יש מתירים כי עדיין הוא 'דבר שאינו מתכוון' (מאירי, ריטב"א, ריב"ש). ויש אוסרים מדרבנן (תה"ד סד, מהרש"א כמובא בבאו"ה רעז, א, 'שמא'). וכאשר ברור שהמקרה האסור יעשה, ורק במקרה לא צפוי לא יעשה, לכל הדעות אסור מהתורה.
פסיק רישא באיסור חכמים, לדעת רוב הפוסקים אסור, ולכן אסור לגרור ספסל כשוודאי יעשה חריץ, למרות שעשיית החריץ נעשית בשינוי וממילא האיסור מדרבנן. וכ"כ מ"א (שיד, ה), וכן משמע מתוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש, ושו"ע שלז, א. וכן דעת א"ר, תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א, ג; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו); מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא. אמנם יש מתירים (תה"ד, מאירי, מהרש"ם), ומצרפים את דעתם כסניף להקל (עי' יבי"א ח"ד לד, מנו"א ח"ב א, ו).
פסיק רישא דלא ניחא ליה, לדעת הערוך וכמה ראשונים מותר, ולדעתם ההיתר של 'דבר שאינו מתכוון' הוא גם כאשר בוודאי המלאכה תיעשה אלא שלא נוח לו בה (ובכלל זה גם לא אכפת לו ממנה). אלא שאין אומרים זאת בפסיק רישא, כי אם יטען שאינו רוצה להרוג את העוף, לא נקבל את טענתו, או מפני שלא נאמין לו, או מפני שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם. אבל כאשר באמת לא ניחא ליה, לדעת הערוך הוא 'דבר שאינו מתכוון' ומותר. ולדעת רובם המכריע של הפוסקים אסור מדרבנן, אבל מצרפים את דעת הערוך כסניף להקל.
פסיק רישא דלא ניחא באיסור דרבנן, יש מתירים ויש אוסרים, ובשעת הצורך מקילים (מ"ב שטז, ה, שכא, נז. ועיין ביבי"א ח"ה כז, א, שלרוה"פ מותר). ובכל אופן הוא 'שבות דשבות' שלצורך מצווה וצורך גדל מקילים בו (להלן יא-יב). ופסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, לדעת רבים מותר לכתחילה (פמ"ג א"א שטז א"א ז; דג"מ שמ, ולהלן יח, ג, 2. ובמ"ב שמ, יז, משמע לכאורה שהחמיר). ←
ספק פסיק רישא, כגון שהוא סוגר דלת וספק אם יש שם צבי, או פותח מקרר וספק אם כיבה את הנורה קודם שבת. יש מתירים מדין 'דבר שאינו מתכוון' (ט"ז שטז, ג). ויש אוסרים, שהואיל והמציאות כבר קיימת, הרי זה ספק דאורייתא שיש להחמיר בו (רע"א). ובשעת הצורך מקילים, ובאיסור דרבנן בוודאי מקילים כדין ספיקא דרבנן. כמבואר בבאו"ה שטז, ג, 'ולכן'.
ויש מעשים שתלויים לגמרי בכוונה, שאם יתכוון לאיסור אסורים, ואם יתכוון להיתר מותרים, עיין להלן טו, י, לעניין ענפים ריחנים; ובהרחבות ט, ה, ט, לעניין מילוי מים קרים בקדירה חמה.
^ 3.. בשו"ע שטז, ח; שלד, כז, הזכיר בסתם את דעת רוב הפוסקים ואח"כ הזכיר את דעת הרמב"ם בשמו, ללמד שהעיקר כדעת רוב הפוסקים. וכ"כ במ"ב שלד, פה; יבי"א ח"ד כג, א. אמנם מחמירים במלאכה שאינה צריכה לגופה (משאצל"ג) יותר משאר איסורי חכמים, הואיל ועשייתה כעשיית המלאכה האסורה מהתורה (תוס' שבת מו, ב, 'דכל'; שעה"צ רעח, ד).
ההבדל בין משאצל"ג לפסיק רישא, שבפסיק רישא האדם מעוניין בתוצאה האסורה, ולכן איסורו מהתורה, ואילו במשאצל"ג הוא אינו מעוניין בתוצאה האסורה ולכן לרוה"פ איסורה מדרבנן. ולכן בכל מקרה של פסיק רישא דלא ניחא ליה, האיסור מדברי חכמים. אלא שכאשר אדם חותך ראש של עוף הוא אינו יכול לטעון שלא נוח לו בהריגתו, כי אין זה אלא היתממות, שכל החותך ראש של עוף רוצה בהריגתו. וכך היא דעת תוס' (שבת קג, א, 'בארעא'), ורמב"ם (כמובא בפירוש רבנו פרחיה מב, א). ואפשר לבאר עוד כהמשך לכך, שבפסיק רישא פעולת ההיתר טפלה ובטילה למעשה האיסור, ואילו במשאצל"ג אינה בטילה, ולכן לר"ש האיסור מדרבנן. עוד אפשר לבאר, שבמשאצל"ג יש פעולה אחת, ולכן כשמכוון לתכלית המותרת מחשבתו עוקרת את כוונת האיסור. אבל בפסיק רישא יש שתי תוצאות, ואין כוונת ההיתר שבתוצאה המותרת מבטלת את האיסור שבתוצאה השנייה. ועיין בהרחבות ט, ו, ו.
^ 4.. החובל בחבירו כדרך נקמה, לדעת הרמב"ם, עובר באיסור תורה כי הוא מיישב בזה את יצרו הרע, הרי שלגבי היצר הוא נחשב מתקן. ולדעת הראב"ד, כיוון שבפועל אין בזה תיקון, האיסור מדברי חכמים (רמב"ם יא, א, מ"ב שטז, ל). ועיין בהרחבות כ, ט, ב, לעניין מקלקל בחבורה.
^ 5.. יש שהתירו גרמא לכתחילה בשבת (ט"ז תקיד, י, גר"א שיד), ורבים התירו רק במקום הפסד או צורך מצווה או צורך גדול או צורך חולה (רבנו יואל, מרדכי, רמ"א שלד, כב, מ"א). ולגבי יו"ט רבים התירו לכתחילה (מאמ"ר, שעה"צ תקיד, לא).
גדרי גרמא מבוארים בסנהדרין עז, ב, הכופת את חבירו ופתח סכר מים, ובאו המים והרגוהו, חייב. וזה בתנאי שהמים שהרגוהו באו "בכוח ראשון, אבל בכוח שני - גרמא בעלמא הוא". וכן למדנו בחולין טז, א, לענין שחיטה, שאם הסיר את הסכר והמים שזרמו סובבו גלגל עם סכין שהיה צמוד לצוואר הבהמה והיא נשחטה, אם המים שסובבו את הגלגל באו מכוח ראשון, השחיטה כשרה, כי הסרת הסכר נחשבת כפעולת שחיטה. ואם המים שסובבו את הגלגל באו מכוח שני, הרי שהבהמה נשחטה בגרמא, והיא נבלה ופסולה לאכילה. וביאר רש"י בסנהדרין עז, ב, שכוח שני "רחוק קצת". ולרמ"ה מים שזרמו ישירות - כוח ראשון, ומים שמרוצתם התעכבה מחמת מחסום שבדרך - כוח שני. וכן מים שיצאו בתחילה נחשבים כבאים בכוח ראשון, ומה שזרם אח"כ - כוח שני. ושם בסנהדרין מבואר עוד, שאדם שזרק אבן כלפי מעלה, אם נפלה ישר למטה, הרי זה גרמא, כי בעת נפילתה היא נופלת מעצמה, מכוח המשיכה ולא מכוחו של הזורק. אבל אם נפלה לצדדים, הרי זה מעשה שלו, כי אף שנפילתה מכוח משיכתה לארץ, מ"מ בזה שהיא נופלת לצד ניכר עוד קצת כוח פעולתו.
^ 6.. יבמות מח, ב, שו"ע דש, א, מ"ב סעיפים: א, טו. ונחלקו לגבי 'גר תושב', היינו גוי שקיבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח. לרש"י ותוס' (יבמות מח, ב), עליו נאמר (שמות כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", שאף שדינו כגוי ומותר לו לעבוד בשבת, אסור מהתורה ליהודי לבקש ממנו לעשות עבורו מלאכה בשבת. ולדעת רא"ש (שם) ורמב"ם (כ, יד), רק אם הוא 'שכירו ולקיטו' (עובד שלו) אסור מהתורה לבקש ממנו לעשות מלאכה, אבל סתם גר תושב דינו לעניין שבת ככל גוי, שמהתורה מותר לבקש ממנו לעשות מלאכה, וחכמים אסרו זאת. (לסמ"ג ל"ת עה, דעה יחידאית, לפיה אסור מהתורה לבקש מגוי לעשות מלאכה, והובא בב"י סוף סימן רמה).
^ 7.. מבואר בעירובין (סז, ב) שמותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך המילה דרך חצר שאינה מעורבת, וישנן שלוש דעות במהות ההיתר: לדעת בעל העיטור (הובא בר"ן סו"פ יט), מדובר ברשות הרבים מהתורה, ואם כן התירו 'שבות' לצורך מצווה. לרמב"ם (הל' שבת פ"ו הלכות: ט, י), מדובר בכרמלית, ואם כן רק 'שבות דשבות' התירו לצורך מצווה או קצת חולי. ולדעת התוספות (ב"ק פ, ב), היתר 'שבות דשבות' הוא רק לצורך מצוות מילה שהיא חשובה במיוחד (ולצורך ישוב הארץ התירו אף 'שבות' אחד), אבל לשאר מצוות אין היתר 'שבות דשבות'.
למעשה נפסק בשו"ע שז, ה, כדעת הרמב"ם, שהתירו 'שבות דשבות' "והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצווה". והמ"א כתב שהכוונה ב'צורך הרבה'.
ואמנם יש שהחמירו שלא לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשינוי (עיין באר יצחק יד). אולם למעשה בשעת הצורך מקילים, כמבואר במ"א ומ"ב שמ, ג, ושש"כ ל, הערה מט, עפ"י רשז"א. והוסיף שם עפ"י א"א בוטשאטש שז, ה, שאף אם הגוי יעשה אח"כ את המלאכה כדרכו, יוכל ליהנות ממנה, כי הוא ביקש ממנו לעשותה בשינוי.
יש אומרים שאסור ליהודי לעשות 'שבות דשבות' לצורך מצווה, משום שכל ההיתר שלמדנו (עירובין סז, ב), הוא רק באמירה לגוי, שאין היהודי עושה מעשה בידיו (פמ"ג סי' שז א"א ז; מהר"ם שיק או"ח קכא). אבל לרוב הפוסקים גם ב'שבות דשבות' של ישראל מקילים לצורך מצווה (האלף לך שלמה קמו; מהר"ם בריסק ב סד-סו; לוית חן לה). וכיוון שהוא דין דרבנן הלכה כמקילים.
ויש לדעת כלל יסודי, שאין להקל ב'שבות דשבות' אלא במקרה נדיר, של שעת הדחק, אבל אסור להשתית את סדרי השבת על היתרים כאלה.
^ 8.. כדעת העיטור סוברים גם בה"ג, רשב"א ורבנו יהונתן. והרמ"א רעו, ב, לימד זכות על המקילים לומר לגוי להדליק נרות לסעודת ליל שבת, שהם סומכים על העיטור שהתיר לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי למען כל המצוות. אבל אין זו דעתו למעשה, וכפי שבאר בערוה"ש רעו, יג. וכ"כ במ"ב רעו, כד. אולם לצורך רבים, לדעת הרבה פוסקים אפשר לסמוך על בעל העיטור, וכפי שכתב ח"א סב, יא, בשם פנים מאירות א, ל, שמותר לבקש מגוי לתקן את העירוב גם כשהתיקון כרוך במלאכה דאורייתא, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. והובא להלכה במ"ב רעו, כה. וכן נוהגים למעשה. וכן כאשר נפסק החשמל בבית הכנסת בליל שבת באמצע התפילה, מותר לומר לנכרי להדליקו לצורך הרבים. ואם יש שם שני גויים, עדיף לבקש מגוי אחד שיבקש מחבירו הגוי לעשות את המלאכה, מפני שי"א שהוא נחשב בזה ל'שבות דשבות' (עיין מ"ב שז, כד). (ועיין להלן כה, ד, שאפשר להציע לגוי מאכל באותו מקום, וכך ידליק את האור עבור עצמו, וההיתר יהיה לכתחילה). ←
ואף שסומכים על העיטור בשעת הדחק לצורך רבים בשבות של אמירה לגוי, אין מתירים ליהודי לעשות בידיו מלאכה שאסורה מדרבנן (מ"ב רעו, כא). ומ"מ בשעה דחוקה מאוד, כשאין שם גוי, ומדובר בצורך גדול ומצווה של רבים, יש אומרים שמותר ליהודי לעבור בעצמו על שבות, וכ"כ בשו"ת מהר"י אשכנזי יג; פנים מאירות א, ל; שו"מ מה"ת א, פט; ושש"כ יז, לד, לעניין תיקון העירוב על ידי יהודי בקשר עניבה האסור מדרבנן (האיסור מפני שעל ידי קשר העניבה תיווצר מחיצה שמתירה את הטלטול, ויצירת מחיצה מתרת אסורה מדרבנן. עיין להלן טו, ד; כט, ח).
וכן מצינו שפעמים שהתירו במקום שיש הפסד גדול מאוד לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה, כדי שלא יבוא היהודי לחלל שבת בעצמו (מ"ב שז, סט). וכן יש מצבים שהקילו ליהודי עצמו לעבור על איסור דרבנן למנוע הפסד גדול, כגון לטלטל בשינוי כסף (רמ"א שא, לג; שו"ע שלד, ב). ומנגד לגבי כיבוי דליקה וכל הנלווה לזה החמירו, מתוך שחששו שאם יקלו, יבואו לכבות ממש, כמבואר להלן טז, ה, 1.
במקום שלרבים יש סכנת פציעה, הקילו לכבות גחלת ברשות הרבים (שו"ע שלד, כז, להלן טז, ח). וכן הקילו להרוג חיה שנשיכתה כואבת מאוד (שו"ע שטז, י, להלן כ, י).
^ 9.. בטעם ההיתר המיוחד לעבור על שבות למען קניית בית בארץ ישראל שלא התירו כמותו למען מצוות אחרות, כתב הרמב"ן שבת קל, ב: "מצווה ותועלת לכל ישראל הוא, שלא תחרב ארץ קדושה". וכ"כ הריב"ש שפז. ואמרו חכמים (ספרי ראה פנ"ג), ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות, ובהלכה זו בא הדבר לידי ביטוי מבחינה הלכתית. אמנם לדעת העיטור גם למען מצוות אחרות מותר לעבור על 'שבות', אולם לדעת רוב הפוסקים, רק למען ישוב הארץ מקילים בזה לכתחילה גם בלא צורך של מניעת עוון מרבים וכדומה. ועיין א"ר שו, כב, שגם את עצם הקניין מותר לעשות בשבת. ע"כ. אמנם לא התירו לטלטל את הכסף כי אפשר להראותו לגוי והוא יקח אותו בעצמו.
עוד בנושא מלאכות שבת
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il