- ספריה
- נושאים נוספים
- שבת ומועדים
- הלכות כלליות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד - לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.
מאימתי מחנכים את הקטן לקיום מצוות עשה? משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית, מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).
ומה שאמרו שגיל חינוך הוא בערך בגיל שש-שבע, הוא מפני שאז מתחילים ללמד את הילדים תורה ברצינות, וממילא מאז הם יכולים להתחיל לקיים את רוב המצוות כהלכתן. וכן לעניין ברכות ותפילות - גיל חינוך הוא שש-שבע, שאז רוב הילדים יכולים להתחיל ללמוד לקיימן כראוי. אבל מתחילים להרגילם בברכות וקצת תפילות בערך מגיל שלוש, כשם שמתחילים ללמדם קצת תורה מגיל שלוש (ב"ב כא, א; סוכה מב, א; שו"ע יו"ד רמה, ה).
וכן לגבי קידוש והבדלה, מתחילים להרגיל בשמיעתם קטנים בני שלוש. ומשעה שהקטן מבין את עניין השבת ויכול לקיים את הקידוש וההבדלה כהלכתם, מקפידים שישמע אותם כראוי. ואם לא היה בעת שקידשו והבדילו, יקדש ויבדיל בעצמו.
ב - החינוך למצוות לא תעשה
מצווה להרגיל את הילד לפרוש מן האיסורים מאז שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.
ואם התינוק עוד לא הגיע לגיל שלוש, אין מצווה להתחיל לחנכו להישמר מן האיסורים. ולכן, אם הלך ומצא מאכלים אסורים ורצה לאוכלם, אין צריך להפרישו מכך. ואם בא להדליק אור בשבת או לכבותו, או שהיה התינוק כהן ונכנס למקום הטומאה, אין צריך להפרישו מכך, הואיל ואינו מבין את האיסור.
וכל זה הוא דווקא כשהתינוק עושה את האיסור מעצמו, אבל אם המבוגר מכשיל את התינוק באיסור, אפילו הוא קטן בן יומו, המבוגר עובר באיסור תורה. שצוותה התורה שלא להכשיל את הקטנים באיסורים, כגון שלא להאכיל אותם שרצים ודם, וכן לא לטמא כהן קטן (יבמות קיד, א; מ"ב שמג, ד). וגם מאכלים שאסורים מדברי חכמים, אסור לגדול להאכיל את הקטן (שו"ע שמג, א).
אבל אין איסור לתת לתינוק דבר שיתכן ויעשה בו איסור, כגון לתת בידו נייר בשבת, למרות שמסתבר שיקרענו וימחק אותיות, מפני שנתינת הנייר בידו אינה נחשבת כהוראה לקרוע את הנייר. אבל הנותן מאכל שאינו כשר בידו של התינוק נחשב כאילו מאכילו בידיים, שכך היא הדרך להאכיל קטן (מ"א, מ"ב שמ, יד).
במלאכת שבת ישנו איסור נוסף, שנצטווינו לא לעשות מלאכה על ידי הילדים, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ..." נמצא שכאשר הילד מדליק את האור מפני שהוא חושב שהוריו רוצים בכך, והוריו ידעו ולא מחו בידו, בנוסף לכך שביטלו את מצוות החינוך, שהיא מצווה מדברי חכמים, עברו על איסור תורה של עשיית מלאכה על ידי הבן. ואם הילד הדליק את האור עבור יהודי אחר שראה זאת ולא מחה בידו, אותו יהודי עבר באיסור מדברי חכמים (שעה"צ שלד, נד).
ואף שלמדנו שאסור לגדול להאכיל קטן מאכלים אסורים, אם היה הקטן רעב או צמא לפני הקידוש או ההבדלה או בזמן תענית, גם לאחר שהגיע לגיל חינוך, מותר לתת לו לאכול ולשתות. כי האיסור הוא להאכיל קטן מאכלים שאינם כשרים מצד עצמם, אבל אם המאכלים כשרים מצד עצמם, ורק הזמן אינו ראוי לאכילה, כאשר הקטן רעב או צמא - מותר לתת לו לאכול ולשתות (מ"ב רסט, א; לעיל ו, ט).
ג - על מי חובת החינוך והמחאה
יש אומרים שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה (תרוה"ד). אולם לרוב הפוסקים רק על האב מוטלת החובה לחנך את ילדיו למצוות, היינו למחות בהם בכל עת שהם עוברים על איסור, ולדרוש מהם לקיים את המצוות. וחובה זו מסתעפת מהחובה ללמדם תורה, שאף היא מוטלת על האב. אמנם ברור שגם לאם יש מצווה כללית לחנך את ילדיה לתורה ומצוות, שמצוות האהבה ודרישת האמת מחייבת כל אם לחנך את ילדיה לדבוק בתורה הקדושה ולשמור את מצוותיה, אלא שהאחריות לחינוך הדקדקני לתורה ומצוות מוטלת על האב (ר"י, מהר"ם, הגמ"י). וכשאין שם אב שיכול לחנך, כגון שהוא נפטר או עזב את הבית, חובה על האם לחנך את ילדיה באופן דקדקני לשמירת תורה ומצוות (א"ר תרמ, ד; כה"ח שמג, ט).
לפיכך, אם הילד שהגיע לגיל חינוך, כבן שש-שבע, שקוע במשחק ואינו רוצה לבוא לשמוע קידוש או הבדלה או לברך ברכת המזון, חובה על האב להקפיד עליו כדי לחנכו לכך. אבל האם רשאית להתעלם לפעמים, כדי לשמור על האווירה הנעימה בבית. ואם האב נפטר או עזב את הבית, האם צריכה למלא את מקומו ולהקפיד על ילדיה שיתרגלו במצוות. 1
כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.
נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חבירו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. יש אומרים שרק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל ישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א). כמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה - חייב להפרישו מכך. אבל הרואה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת - אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז). ונראה שאם הקטן עובר על האיסור שוב ושוב, למרות שהוא איסור מדברי חכמים, נכון להעיר להוריו על כך.
ואם הקטן עומד לפגוע באדם או לגרום נזק לרכוש, חובה לעוצרו כדי למנוע את הפגיעה או הנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", קל וחומר שמצווה למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולמדו חכמים (ספרא) שבכלל זה גם מצווה להציל את רכושו.
צריך להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות וכל התפילות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות והתפילות, עד שהוא מגיע לגיל בר-המצווה שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.
ד - איסור הדלקת אור וכיבויו על ידי קטן
ראה הקטן שהאור בבית כבה והבין שטוב בעיני הוריו שידליק להם את האור, חובה עליהם למחות בידו שלא ידליק את האור. שכבר למדנו, שמוטלת על ההורים חובה לחנך את הקטן לקיים מצוות, ובכלל זה למונעו מעבירות. ואפילו אם הילד לא הגיע לגיל שלוש, שהוא הגיל שבו מתחילים לחנך את הילדים להימנע מעבירות, כיוון שמדובר בשבת, הדין חמור יותר. שכל זמן שהתינוק מבין שיש בכך תועלת להוריו, הרי שהוא עושה את המלאכה למענם, וחובה עליהם למונעו מכך, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ..." הרי שנצטווינו שלא לעשות מלאכה על ידי הילדים. וגם כאשר כבה האור בבית השכנים ובא הקטן להדליק עבורם את האור, חובה על השכנים למחות בידו שלא יעשה עבורם מלאכה.
וכן אם פרצה שריפה בשבת ובא קטן לכבותה, בין אם היתה השריפה בבית הוריו ובין אם היתה בבית אחרים, צריך למונעו מלכבותה, שהואיל והקטן מבין שרצונם של הגדולים לכבות את השריפה, הרי שהוא עושה את המלאכה למענם, וחובה עליהם למחות בידו (שבת קכא, א; שו"ע שלד, כה, מ"ב סו). וקל וחומר שאסור לומר לילד במפורש להדליק את האור או לכבות את השריפה, שכבר למדנו, שאסור למבוגר להכשיל קטן בעבירה (יבמות קיד, א). 2
וממילא מובן שאם הקטן טעה וכיבה את האור בשבת - אסור לגעור בו כדי שיבין מעצמו שעליו לתקן את מעשהו ולהדליק את האור. שכן אפילו אם ירצה להדליק מעצמו בלא שגערו בו, צריך למחות בידו שלא ידליק את האור.
טעה הקטן ועשה מלאכה אסורה בשבת, כגון שהדליק את האור: אם עשה זאת לצורך גדול - אסור ליהנות מן האור בשבת. ואם עשה זאת לצורך עצמו - מותר ליהנות מן האור (באו"ה שכה, י 'אינו יהודי').
ה - היתרים לשעת הדחק
לעיתים בשעת הדחק יש היתר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים, אבל איסור תורה בכל מצב אסור לומר לקטן לעשות, מפני שעל זה הזהירה התורה, שלא להכשיל את הקטן לעבור באיסור. ועוד הזהירה במיוחד על מצוות השבת: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (שמות כ, י). ונתחיל לבאר באיזה מצב מותר לבקש מקטן לעשות איסור מדברי חכמים:
לדעת הרשב"א והר"ן, מותר לומר לקטן לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים לצורך עצמו. ואף שלדעת רוב הראשונים (רמב"ם, תוס', שו"ע שמג, א) הדבר אסור, בשעת הדחק סומכים על המתירים (רע"א, באו"ה שמג, א, 'מדברי'). לפיכך, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש, ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.
בשעת הדחק, מותר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם כשאין לקטן תועלת אישית בדבר. וכפי שלמדנו (ט, יא), שהתירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך מצווה או בשעת הדחק. וכיוון שכל חיוב הקטן בשמירת שבת הוא מדברי חכמים, אם הוא עושה דבר שאסור מדברי חכמים הרי זה 'שבות דשבות'. ומותר להקל בזה רק באקראי, שבאופן זה אין חשש שהקטן יתרגל לזלזל בשמירת השבת (מרדכי, ט"ז שמו, ו; שועה"ר שמג, ו; לווית חן קכד). 3
כבה האור בשבת במקום שצריכים לו. אם יש שם תינוק קטן כבן שנה שעדיין לא מבין שההורים רוצים שידליק את האור, וכאשר מעמידים אותו ליד מתג החשמל הוא משחק בו בלי להבין שהוא מועיל או מזיק, בשעת הצורך מותר להניחו ליד המתג, ומיד לאחר שידליק את האור יקחוהו משם. שהואיל ואינו מבין את משמעות ההדלקה והכיבוי, אין למעשה שלו חשיבות של איסור, אלא הרי הוא כ'מתעסק' (רשב"א יבמות קיד, א; ארח"ש כד, ז-ח).
ו - קטן כחולה
אסרו חכמים על יהודי לבקש בשבת מגוי לעשות עבורו מלאכה, אבל כאשר ישנו קטן שנצרך מאוד לדבר מסוים, דינו כחולה, שהתירו לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה. למשל, אם אין לקטן אוכל והוא רעב, מותר לבקש מגוי לבשל עבורו אוכל. ואם נחוץ מאוד להדליק לו אור, אפשר לבקש מגוי להדליק עבורו את האור (רמ"א רעו, א; מ"ב ו; עיין להלן כח, ב). בדרך כלל יש צורך להקל בדברים הללו לתינוקות, אבל גם בגיל מבוגר יותר, אם היו נצרכים מאוד, אפשר להקל להם כשם שמקילים לחולה. 4
קטן שלא הגיע למצוות וסובל ממיחוש, גם כשהמיחוש אינו מצער כל כך, מותר לתת לקטן תרופות, שכשם שגזירת תרופות לא חלה על חולה, כך אינה חלה על קטן. ובכלל זה מותר בשעת הצורך להניח משחה על עורו של תינוק, ובתנאי שלא ימרחו אותה, אלא יניחו אותה על העור. ואם אח"כ על ידי החיתול המשחה תמרח מאליה, אין בזה איסור הואיל ולא מרחו אותה כדי להחליקה (עיין להלן כח, ח).
ז - משחקים מותרים ואסורים בשבת
מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד תורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות - כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט). ונכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, מותר לילדים לשחק בשבת. לפיכך הדינים שנכתוב כאן נכונים לכל הילדים שלא הגיעו למצוות. אבל לגדולים הדין שונה: ראשית, מפני שלכתחילה ראוי לנהוג כדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים על הגדולים (לעיל כב, יג). שנית, גם לדעת המתירים לגדולים לשחק בשבת, יש משחקים שיש לגביהם מחלוקת, ולגבי קטנים שמחויבים לשמור שבת מדין חינוך בלבד - מקילים, ולגבי גדולים שחייבים בשמירת שבת מהתורה - מחמירים. להלן נבאר את דין הקטנים, וכאשר הגדולים צריכים להחמיר גם לפי השיטה שמתירה להם לשחק בשבת, נציין זאת במפורש:
מותר לשחק בשחמט, דמקה, ומשחקי זיכרון שונים. וכן מותר לשחק במשחקי קובייה וסביבון. אבל במשחק שיש למנצח רווח ממשי של כסף או מאכל - אסור לשחק. וכן אסור לשחק במשחק שרגילים לכתוב בו (שו"ע שלח, ה; שכב, ו; ח"א לח, יא).
יש אומרים שטוב להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש, וילדים הרוצים להקל בזה רשאים (שש"כ טז, לג). אבל לגדולים ראוי להחמיר.
כל משחק שכולל כתיבה או הדבקה או גזירה או קליעה אסור בשבת. אבל מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שמבוגרים צריכים להחמיר בזה, קטנים רשאים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור 'כותב', הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קרבום זו לזו כדרך ארעי (לעיל יח, ד).
אסור לבנות מחלקי פלסטיק מטוסים ואוניות שדורשים דייקנות מרובה ונועדו להתקיים זמן רב.
מותר לילדים לשחק באבני לגו, לבנות מהם צורות ולפרקם. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אוניה ומטוס. ונכון למבוגרים להחמיר בכל זה (עיין לעיל טו, ז, ובהרחבות).
אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, אבל אם משנים את סדר הקמתו - מותר. לפיכך, אסור לילדים לפרוס שמיכה על כסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. אבל אם ימתחו תחילה את השמיכה באוויר ואח"כ יכניסו את הכסאות תחתיה - מותר. וכן אסור לבנות מאבני לגו בית או חנייה שיש בהם חלל של טפח על טפח, אבל אם יאחזו קודם את הגג ואח"כ יחברו תחתיו את הקירות - מותר (לעיל טו, ה).
מותר לעשות מחרוזת של משחק שאינה עומדת להתקיים, ובתנאי שלא יעשו קשר בסוף החוט, אלא רק יחברום בעניבה (שש"כ טז, כב).
אסור להפריד שני סוגים של משחקי קוביות או קלפים שהתערבבו, כי זוהי מלאכת 'בורר. אבל כאשר רוצים לשחק בסוג אחד, מותר להוציא מתוך התערובת את אותו הסוג, מפני שאין זה מיון כדרך מלאכה, אלא כדרך משחק, שבתחילת המשחק לוקחים את הקוביות המיועדות לו (לעיל טו, טז).
אסור לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום ממרח (שו"ע שיד, יא), ואם מקפידים לעשות צורה בעלת משמעות - יש בזה גם איסור כותב (ח"א יו"ט צב, ג). והפלסטלינה והפימו הם מוקצה.
ח - משחקים נוספים ומשחקים בחצר
מותר למתוח קפיץ של מכונית צעצוע כדי שתיסע מעט, ובתנאי שלא תצפצף או תדליק נורות (לעיל טו, ח). וכן אסור לשחק בכל המשחקים שמופעלים על ידי בטריה (לעיל יז, ב).
אסור לנפח בלון, שמא יבוא לקושרו. אבל אם הוא בלון שרגילים לסגור אותו עם פקק בלא קשירה, וכבר ניפחו אותו פעם אחת, מותר לנפחו (לעיל טו, ח).
אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. וצעצועים אלו הם מוקצה. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (מ"ב שלח, א, באו"ה 'אבל'; שש"כ טז, ב-ג, הערה י, ובהרחבות).
חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים - אינו מוקצה (לעיל כג, ג). ומותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, כיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותם, אסור לשחק בו משום איסור 'בונה'. ואסור להרטיב את החול משום איסור 'לישה' (לעיל טו, ב).
אסור לשחק בגולות על הקרקע, שמא ישוו גומות כדי שהגולה תוכל להתגלגל ישר. וכן אסור לשחק על קרקע בכל משחק שמצריך שתהיה ישרה, שמא יבואו להשוות גומות. ואפילו אם הקרקע מרוצפת, אסור לשחק עליה שמא יבואו לשחק על קרקע שאינה מרוצפת וישוו בה גומות. אבל על הרצפה שבתוך הבית מותר לשחק, שהואיל וכל הבתים כיום מרוצפים, אין חשש שמא יבואו מתוך כך לשחק בחוץ במקום שאינו מרוצף (לעיל טו, ב).
מותר לשחק בגלעיני משמש שהילדים רגילים לשחק בהם, שהואיל והוקצו לכך על ידם, אין הם מוקצה כשאר גלעיני פירות. וגם הגלעינים שהוצאו מן המשמש בשבת אינם מוקצה, הואיל ורבים רגילים לשחק בהם (עיין שש"כ טז, הערה לג).
מותר להתנדנד על נדנדה, אבל אם היא תלויה בעץ אפילו בצד אחד - אסור. ואם היא תלויה על יתד שתלוי בעץ - מותר (לעיל יט, ז).
ט - משחקי כדור וריצה
אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום 'עובדין דחול'. ועוד שלפעמים כרוכים במשחקים אלו איסורים נוספים, כמו הכנת המגרש, נסיעות למשחקים, רישום, מקח וממכר. וכן אסור לצפות באנשים שמשחקים כדורגל או כדורסל בשבת משום 'עובדין דחול'. ואסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית משום שהם מוקצה וגם משום 'עובדין דחול'. וכן אסור לשחק טניס, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול. 5
מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (לעיל כב, ח).
מותר לילדים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות. וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו.
כדור שנפל על עץ, אסור להוריד אותו בין ביד ובין במקל, כי אסור להתעסק בדבר שנמצא על עץ, שמא יבואו לקטוף ענף. ואם הכדור נפל מאליו - מותר לשחק בו (לעיל יט, ז, שש"כ טז, ח).
י - אופניים קורקינט וסקטים
אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם לאופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח, 4).
יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.
ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.
^ 1.. הכל מסכימים שגם האם צריכה לחנך את ילדיה לתורה ומצוות, והרי זה בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שיזכה גם הילד לדבוק בתורה ומצוות. והאם מחויבת בכך גם מצד מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" (שם יז), שאמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות על אנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו". אלא שאת החובה ללמד את הילדים תורה הטילה התורה על האב, ואם אינו רוצה, בית הדין כופה אותו לשלם עבור לימוד בניו (שו"ע יו"ד רמה, ד). ואם אין לו כסף, חובה עליו למכור את כסותו או לקבץ נדבות כדי ללמדם תורה, והאם אינה חייבת בכך. וכיוון שחובה על האב ללמדם תורה, חובה עליו גם לדאוג לקיום הפרטני והדקדקני של המצוות. וכך יוצא שלאבא יש תפקיד יותר קפדני בחינוך לשמירת מצוות בדקדקנות, ולאמא תפקיד כללי לבסס את היחס החיובי לתורה ומצוות. ולזה מכוון הפסוק (משלי א, ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". וכיוצא בזה כתב הגר"א (משלי כ, כ): "הבן - אביו מלמדו תורה, ואמו היא המדרכת אותו לעשות מצוות וללכת בדרך ישרה" (ועי' ברכות יז, א). אבל כאשר האב אינו נמצא, האם חייבת למלא את מקומו מדין "ואהבת לרעך כמוך" וצדקה ו"הוכח תוכיח את עמיתך" (עי' א"ר תרמ, ד; כה"ח שמג, ט). וכן ישנן משפחות שבהן קל יותר לאם למלא את התפקיד הדקדקני ולאב הדבר קשה, ואזי מצווה על האם למלא גם את התפקיד החינוכי הקפדני.
^ 2.. אם הגדול אמר לקטן לעשות מלאכה בשבת או כל עבירה אחרת, עבר באיסור תורה, שאסרה התורה להכשיל את הקטן בעבירה. ואם אמר לו לעשות מלאכה מדרבנן, עבר באיסור דרבנן (יבמות קיד, א; שו"ע שמג, א). ולעניין שבת יש תוספת חומרה, שאפילו אם הגדול לא אמר לקטן לעשות עבורו את האיסור, אם הקטן עשה את המלאכה כדי לעזור לגדול, והגדול לא מחה, אם היה אביו - עבר באיסור תורה, ואדם אחר - עבר באיסור חכמים (שעה"צ שלד, נד). ולכן כאשר יש היתר לבקש דבר שאסור מדברי חכמים מקטן, כמבואר בהלכה הבאה, עדיף לבקש מקטן שאינו בנו.
^ 3.. בכל המקרים שמותר לבקש מקטן לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים, עדיף שיעשה זאת ילד שאינו בנו של הנצרך למלאכה, שכן למדנו בהערה הקודמת, שלעניין שבת יש מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה על ידי הבנים והבנות. ואם כן אף שלקטן האיסור 'שבות דשבות', להורים האיסור הוא 'שבות' אחד. ואם אחד ההורים מוכרח לבקש מהילד, ישנה עדיפות מסוימת שהאם תבקש ולא האב, כי הוא מצווה יותר בחינוך. עיין באו"ה רסו, ה, בשם הפמ"ג.
^ 4.. י"א בן שרק קטן בן שנתיים שלוש נחשב כחולה (מלמד להועיל בשם שאגת אריה, חזו"א נט, ג). וי"א שש (ציץ אליעזר ח"ח סי' טו, יב, ז, עפ"י מור וקציעה). וי"א תשע עשר (שש"כ לז, ב). וי"א שלוש עשרה (אול"צ ח"ב לו, ד). ונראה שהכל לפי העניין, וכפי שכתב מ"ב רעו, ו, שאם הקטן "נצרך הרבה" דינו כחולה. ואכן, ככל שהוא קטן יותר, כך הוא "נצרך הרבה" ליותר דברים. וכיוצא בזה מובא בנשמת אברהם שכח, נז, וארח"ש כ, הערה קסב.
^ 5.. יש אוסרים משחק בכדורגל וכדורסל משום החשש שמא יבוא ליישר את הקרקע, וכעין מה שכתב בשו"ע שלח, ה; מ"ב שח, קנח. ויש אוסרים מחשש שמא יבוא לתקן את הכדור או לנפח אותו (קצות השולחן). ובכל אופן מוסכם על כלל הרבנים שאסור לשחק בכדורגל וכדורסל בשבת. ונראה שעיקר האיסור משום 'עובדין דחול', וזה גם טעם איסור רכיבה על אופניים. ואל יהא איסור זה קל בעינינו, שיסודו מהתורה, וכפי שביאר הרמב"ן (ויקרא כג, כד), שכל טורח ועמל שמפר את המנוחה והשביתה אסור מהתורה, מפני שנצטווינו לשבות. וכן מבואר בישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". אמרו חכמים (שבת קיג, א): "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול... וְדַבֵּר דָּבָר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". וכיוון שמשחקי כדורגל וכדורסל נעשים מתוך עסק גדול, ויש להם כללים וחוקים, ואנשים רבים טרודים בזה ואף מתפרנסים מזה, כל עניינם הוא 'עובדין דחול'. ומה שהקילו לנערים לרוץ להנאתם, הכוונה לריצה חופשית בלא מסגרת ממוסדת של משחק או אימוני כושר. וכעין זה כתב מרן הרב באורח משפט קנב.
מתנות בחינם
מי צריך את הערבה?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
בזכות מה השכינה שורה על עם ישראל?
אנחנו בצד של החזקים!
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
למה תמיד יש מחלוקת?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
