בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

אברהם חי בן יהודה ניסים

כוונה ולשון הקודש

undefined

הרב דוד חי הכהן

חשוון, תשס"א
6 דק' קריאה
הכוונה המחייבת היא הבנת פירוש המילים שהמתפלל מוציא בשפתיו, כאילו הוא אומר אותם מדעתו לפני מלך. מובן מאליו שכדי להתכוון בכוונה זו מן הראוי שאדם ילמד את פירוש התפילה הפשוט, כי אם איננו מבין כיצד יוכל להתכוון. מטעם זה כתב השו"ע 1 , שאם אדם מתפלל בשפה זרה שהוא מבין אותה יותר, ומילותיה ופירושה מדברים אל לבו יותר מן השפה העברית, מותר לו להתפלל בשפה שהוא מבין. אלא שהוסיף בזה סייג, והוא שמותר להתפלל בכל שפה ולשון דוקא למתפלל בציבור. אבל המתפלל ביחיד יש לו להתפלל בלשון הקודש, שהיא השפה העברית בלבד.

מהו פשר ההבדל? ביאר זאת המשנה ברורה 2 שאת תפילת הציבור מקבל הקב"ה בעצמו, אבל תפילת היחיד מגיעה אל יעדה על ידי מלאכי השרת, והם אינם מעבירים תפילה בלשון זרה שאיננה קדושה. ונשאלת השאלה: מדוע בדרך כלל הקב"ה איננו פונה אל תפילת היחיד והיא עוברת רק על ידי מלאכים? ומדוע שפר חלקה של תפילה בלשון הקודש שמתקבלת ישירות על ידי הקב"ה למרות היותה תפילת היחיד?

ישראל לב העולם
יתכן לבאר זאת בדרך הבאה: בספר "נצח ישראל" למהר"ל מבואר 3 מדוע לא יתכן שעם ישראל, ח"ו, יכלה מן העולם. וזאת, כיון שכל קיומו של העולם הוא על ידי הקב"ה שהוא מקור חיי העולמים כולם. כדי שהעולם יתקשר אל הבורא יש צורך שיהיה בו חלק שהוא קרוב בענינו אל הענין האלוהי, היות ובלי חלק כזה אין אפשרות לעולם השפל להתקשר אל האינסוף המתעלה מעל המקום והזמן. בעולם שהוא בטבעו בנוי מרבים נפרדים, יש רק גורם אחד שיש בו דמיון לענין האלוהי באחדות הגדולה שיש בו, והוא עם ישראל, שעליו נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" 4 . הקב"ה, שהוא אחד ושמו אחד יתעלה זכרו, שוכן בישראל האחד, ודרכו מקבל כל העולם את חיוניותו. אם היינו מעלים על הדעת שיכלה שם ישראל ח"ו, הרי זה יהיה סוף העולם, שהרי בזה יתנתק מהבורא, מקור חייו. הרי זה דומה ללב, נושא החיים ומעבירם לכל האברים כולם. אין להעלות על הדעת שיסולק הלב מהגוף, והחיים, חיי הנפש, ימשיכו להחיות את הגוף. לכן, מסכם המהר"ל, לא יתכן לתאר שהעולם יתקיים, וקיומו של עם ישראל, שהוא לבו, יפסק.

כוחם העיקרי של ישראל איננו תוצאה של צירוף כל הפרטים שבו. להיפך, הבורא קבע את שם ישראל בטרם הופיע העם היהודי ובניו בעולם. בני ישראל הם האיברים והענפים, הצומחים ומגלים כלפי חוץ את כח האילן הקדוש שמצמיח אותם. אחדותנו איננה ענין של קשר בין גופותינו או אפילו הגיונותינו. אחדות זו היא אחדות הנשמה המקורית שענינה יעוד אחד ותכלית אחת- לגלות את קדושת ה' בעולם, כנאמר בספר ישעיה 5 : "ואתם עדי נאום ה' ואני אל", "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" 6 . כשם שמקימים צבא לתפקיד מוגדר כמו הגנת האומה, ואחר כך כשצורכי ההגנה מחייבים שליטה באויר, מייסדים חיל אויר, ואם בים, חיל הים וכדומה. אין הצבא הרכבה של חיל ים ויבשה, אלא שהמטרות הקבועות מראש הם הסיבה לחיפוש הכלים האנושיים והמכניים להוצאת המטרה אל הפועל. כן הוא בישראל הנקראים בתורה "צבאות ה'" כנאמר 7 : "והוצאתי את צבאותי, את עמי בני ישראל, מארץ מצרים, הם נוצרו להגשמת המטרה שקדמה להם.

כיון שאי אפשר שלמשך התפילה נרכז את כל העם היהודי, שבתוכו מגובשת אותה הנשמה הכוללת שדרכה ואליה מופיע רם ונישא, שוכן עד, מרום וקדוש, נוצרו כלים שדרכם מתאפשרת הופעת בחינת כללות האומה במדרגה הציבורית התחתונה שבה. זו היא תפילת הציבור, בעשרה יהודים, שמצאנו שהם נקראו בתורה בלשון "עדה" 8 , שהיא המילה המבטאת את היעוד האלוהי של ישראל- עדות שיש אלוהים חיים מולך בשמים, המשגיח בארץ. אם כן, תפילת הציבור היא התפילה הקרובה אל הקב"ה בעצמו, ולכן ניתן לציבור להתפלל בכל לשון, והיא מתקבלת ישירות על ידו.

לשון הקודש כוללת בתוכה את מעלת הציבור
לעומת זאת, היחיד המתפלל על צרכיו הפרטיים איננו יכול להתקשר אל מקור הכל, הכולל את הכל, והמתעלה מעל היחיד. מהי תקנת היחיד? וכיצד יתקרב לבוראו? רק אם ישתמש בלשון שבגלל חשיבותה היא ראויה להתקשר עם הבורא. כך כתב ה"חפץ חיים", ב"ביאור ההלכה" 9 : לשון הקודש יש לו סגולות רבות מכל הלשונות, והיא הלשון שבו מדבר הקב"ה עם נבראיו, כמו שכתב הרמב"ן, בפרשת "כי תשא" 10 . וחז"ל אמרו: בלשון הקודש נברא העולם, ככתוב 11 : "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". וגם כשתיקנו כנסת הגדולה את נוסח התפילה היו מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, והמה נמנו על כל ברכה, בתיבותיה ובצירופי אותיותיה, בכמה סודות נעלמות ונשגבות. וכשאנו אומרין אלו כלשונם של כנסת הגדולה, אף שאין אנו יודעין לכוון, מכל מקום עלתה לנו תפילתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלין למעלה. מה שאין כן כשמתפללין בלשון לעז", עכ"ל.

אם כן לשון הקודש עוזרת ליחיד המתפלל, גם אם הוא לא מבין אותה במלואה, ובגלל חשיבותה העצומה היא ראויה לקשר אותו עם בוראו, ובפרט כאשר היא מסודרת על ידי גדולי עולם אנשי כנסת הגדולה.
בזה יש לימוד זכות על אלו שלא מכוונים בתפילה, שהרי סוף כל סוף התפילה הזאת פועלת בעצמה, ובלבד שלא יהיו מחשבות אסורות היכולות לקלקל ולהזיק. כך כתב הרמב"ם בפירושו למסכת אבות 12 , שאם מדברים בלשון הקודש דברים אסורים, לא רק שאין בזה תיקון, אלא להיפך, הקלקול גדול בהיותו משתמש בדיבור קודש לדברים אסורים, והרי יש בזה חילול הקודש. אמנם לציבור, שזכותו בהיותו ציבור גדולה כל כך, התירו חכמים להתפלל בשפה זרה, שהיא איננה יכולה לעכב את כוחו הגדול להתקשר עם אלוהיו, אלוהי עולם ברוך הוא.

בנאמנות לשפה העברית נמצאת השמירה על עצם חיינו
למרות פסק זה של השו"ע להתיר לציבור להתפלל בלועזית, כתב המשנה ברורה 13 את הדברים הבאים בשם גאון ישראל, החת"ם סופר זצ"ל, שכתב בתשובותיו: "מה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי, אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד שליח ציבור ולהשכיח לשון הקודש לגמרי, זה אי אפשר בשום אופן". דבריו אלו היו מכוונים ליהודי חוץ לארץ שהתקשו בלימוד השפה העברית שלא דברו בה.

והוסיף עוד שם את הדברים הבאים: "מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר "דברי הברית", והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן. וכל זאת כדי להוציא מדעת כתות חדשות, שהתפרצו והעתיקו את כל נוסח התפילה ללשון העמים. ועבירה גוררת עבירה, שדילגו על הברכה של "קיבוץ גליות" וברכת "בנין ירושלים". וכשם שרוצים להשכיח את זכרון ירושלים, כן רוצים להשכיח את לשון הקודש מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם". אלו דברי בעל המשנה ברורה לפני יותר מיובל שנים, ודברי החת"ם סופר לפני שלושה יובלות, על המאמץ הגדול שנדרש לשמור על זיקתנו להוויתנו המיוחדת המתבטאת בלשון הקודש העברית, בתפילה ובדיבור. וכן על הקשר המיוחד לארץ ישראל שבא לידי ביטוי בברכת "קיבוץ גלויות" לארץ, ועל ריכוז הקשר הזה אל הלב והפנים של הווייתנו הישראלית- ירושלים עיר הקודש, תבנה ותכונן במהרה בימינו.

אם כן, כל ההתכחשות שקיימת בחוגים מסוימים לזכותנו הבלעדית על ארץ ישראל וליעודנו המיוחדים בעולם המתבררים דוקא דרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה, מקורה באותם איברים מדולדלים, שמתוך חוסר אונים לעמוד כנגד לחץ הגויות באירופה ניסו להמעיט ולגמד את נצח ישראל וקדושו ולהדמות לגויים ככל האפשר, אולי יזכו לשמוע מפיהם דברי שבח מפוקפקים ביותר. ובאמת דוקא הנאמנות ללשון הקודש ולארץ ישראל היא המהוה ערובה בטוחה לקשר שלנו עם בורא עולם. דוקא מתוך השימוש בלשון הקודש, והקשר העמוק והכוונה כלפי ירושלים, חברון, בית לחם ושכם, תישמע תפילתנו טוב יותר אצל אבינו שבשמים.

לשון הקודש ראויה גם לחיי החול
מאידך גיסא, ישנם כאלה שבטעות מתרחקים מלשון הקודש, וכמו כן מארץ ישראל, כאשר הם מזהים אותן עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ולא נאמנים לתורה, שהשתדלו בעד השפה העברית, ובזמנינו, בעד ישוב ארץ ישראל. הם סוברים שלשון הקודש, שענינה הוא קדוש בגלל מקורה, איננה יכולה להיות כלי שימוש לדברי חול יום יום. וכמו כן ארץ ישראל, אם היא משמשת אך ורק לתורה ותפילה בישיבות ובבתי כנסיות, אז היא ממלאת את יעודה, אבל לסתם ישוב בארץ אין לדעתם מעלה כלל.

אולם גם כאן ישנה טעות, וראיה לכך נביא מדברי הגמרא במסכת שבת 14 . שם מסופר על רב יהודה, שהיה מתרחץ באמבטי ובקש שיתנו לו סבון. ומבארת הגמרא את הסיבה לבקשתו של אותו אמורא קדוש, שכל חייו היו תורה וקדושה, מדוע הוא ביקש סבון? כדי ללמד שמותר לדבר עברית, לשון הקודש, אפילו דברי חול. ללמדנו שעצם החיים של בן ישראל הם קדושה, וגם דברי חול של יהודי בן לעם הקודש מותרים וראויים לשימוש לשון הקודש, ואין בזה שום פסול.

מובן שאין להעלות על הדעת לעשות עבירות בארץ ישראל, או לדבר לשון הרע וניבול פה בעברית ח"ו. אבל עצם החיים בארץ והדיבור בלשון הקודש, לא רק שאינם דחויים אלא הם אף רצויים ואהובים לפני ה', החפץ בישראל עמו ורוצה בישובם בארץ הקודש, והוא לא יתן ביד אנשי חמס ומרמה להגשים את מזימותיהם כלפי ישראל עמו. הרמב"ם בפירוש המשניות 15 כותב על דברי חז"ל 16 : "הוי זהיר במצוה קלה כחמורה"- שמצוה קלה שצריך להיזהר בה היא לימוד דקדוק נכון של לשון הקודש.

למרות כל הנאמר, מובן שמי שאינו יודע עברית וקורא מקירות לבו אל ה', מותר לו לקרוא אל ה' בלשונו. לכן התירו לנשים בחוץ לארץ, שלא ידעו עברית שהרי לא עסקו הרבה בלימוד תורה, לקרוא אל ה' בשפתן. כמו כן התירו לחולה ולמבקריו לקרוא אל ה' בשפתם, שהרי בשעת צרה "קרוב ה'... לכל אשר יקראוהו באמת" 17 . אשרינו שאנו דוברים בלשון הקודש ומבינים אותה, ויכולים להשתמש בה בקריאתנו מקירות לבנו אל אבינו שבשמים.


^ 1 סימן קא סעיף ד.
^ 2 שם ס"ק טו.
^ 3 פרק ג.
^ 4 שמואל ב' ז, כג.
^ 5 מג, יב.
^ 6 שם, כא.
^ 7 שמות ז, ד.
^ 8 שמות טז, ב (ועוד הרבה).
^ 9 סימן קא ד"ה "יכול להתפלל".
^ 10 שמות ל, יג.
^ 11 בראשית ב, כג.
^ 12 א, יז.
^ 13 סימן קא ס"ק יג.
^ 14 דף מא ע"א.
^ 15 פרקי אבות ב, א.
^ 16 שם.
^ 17 תהילים קמה, יח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il