בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

צורת עמידת הגוף

undefined

הרב דוד חי הכהן

חשוון, תשס"א
4 דק' קריאה
עצם התקשרות האדם לבורא יתברך מתבררת על ידי כיוונו אל שורש גופו, כפי הידוע מחז"ל 1 שאדם הראשון נברא ממקום המזבח שבמקדש. ויש לברר איך ראוי להיות סדורו של הגוף מצדו העצמי, הרי שלושה מצבים הם הרגילים של הגוף: שכיבה, ישיבה ועמידה. עוד צריך לברר כיצד יהיה מצבם של איברי הגוף הנמשכים ממנו, והם הידיים והרגלים.

מלשון הכתובים מצאנו, בכמה מקומות, שהתפילה לפני ה' היא בעמידה. כך נאמר בתפילת משה על ישראל לכפר על חטאם: "ואנוכי עמדתי בהר" 2 . אצל אברהם אבינו, בענין התפילה שהתפלל על אנשי סדום: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם" 3 . וכן אצל חנה הנביאה: "אני האשה הניצבת עמכה בזה" 4 , ואצל פנחס בתהילים: "ויעמד פנחס ויפלל" 5 ועוד. על פי פסוקים אלו ברור שיש להתפלל בעמידה, וגם הדעת אומרת שיש להתפלל כך (בגללה גם נקראת התפילה "תפילת העמידה"). הרי בתפילה האדם בא לעבוד את הבורא, כפי שכתוב במצות התפילה: "ולעבדו בכל לבבכם" 6 , ואי אפשר לעבוד לא בשכיבה ולא בישיבה. השכיבה באה בזמן המנוחה, והישיבה מעידה על הבטחון או השליטה של האדם, ואין ראוי שאדם הנמצא לפני בוראו ישב, אלא אם כן הוא אנוס, בזמן שהוא נוסע או חולה, שאין בכוחו לעמוד, ואז אין הישיבה במצב זה מעידה על בטחון.

בצורת העמידה מתגלית המשמעת לה'
אם כן עיקר התפילה ראוי שתהיה בעמידה, ועתה יש להתייחס לשאלה השניה, והיא: מה ראוי להיות מצב האיברים בזמן העמידה. ראשית עלינו לדעת כיצד יהיו רגליו של האדם, שהרי הרגלים הן אלו שקובעות את מצב הגוף כולו. אם הן מקופלות- האדם יושב, זקופות- האדם עומד, זקופות ופסוקות אחת קדימה ואחת אחורה- האדם הולך. כיון שנתברר שיש להתפלל בעמידה, המבטאת את היראה מפני ה' והנכונות לקבל את דברו, ברור שאי אפשר להתפלל כשהאדם מהלך, שהרי ההליכה מראה שהאדם עסוק בעניניו, ולא יעלה על הדעת לדבר עם מלך מלכי המלכים בצורה כזאת. רק כאשר נשקפת סכנה לאדם מותר לו להפסיק בהליכה ממקום זה למקום שאין בו סכנה.

כאשר אדם ניצב במצב של עמידה שאיננה הליכה, ורגליו קרובות אחת לשניה, שזהו המצב הרצוי בתפילה, כותב השו"ע 7 על פי הגמרא 8 : שיהיו רגליו צמודות זו לזו עד שנראה כאלו שתיהן הן רגל אחת. מקור הלכה זו נלמד מספר יחזקאל, מתוך תיאור המלאכים בזמן עמידתם לפני ה', שכתוב עליהם 9 : "ורגליהם רגל ישרה", כלומר נראים כרגל אחת. לכאורה הלכה זו אינה מספיק ברורה, וכי מי אנו שנדמה את עצמנו למלאכים?! הרי התפילה בעצמה מעידה עד כמה אנו אנושיים- אנו מבקשים סליחה על חטאינו, מבקשים רפואה לחוליינו, פרנסה, ועוד בקשות המעידות על כל חולשותינו.

כתב על זה מרן הבית יוסף 10 , שכיון שמדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות כאילו הוא מלאך. ולפי זה פסק המשנה ברורה 11 שגם מי שמתפלל בישיבה מסיבה מוכרחת, חייב להצמיד את רגליו.

אבל עדיין לא ברור מדוע נבחר סימן היכר זה דוקא? ומה משמעותו? נראה שעובדת היות האדם נברא בשתי רגלים מעידה על נטיותיו הפנימיות המתגוששות ביניהן ומבטאות את עצמן בנטיות לכיוונים שונים, פעם ימינה ופעם שמאלה, ועל האפשרות לשנות את כיוון מהלכו גם תוך כדי ההליכה. מובן שהמלאך, שכל הווייתו, רצונו, וחייו, הם למלאת את שליחותו, אין לו שום נטיה אחרת מלבד הרצון ללכת בשליחות בוראו.כולו מהוה חטיבה אחת של ביצוע והגשמת השליחות, בלי שום היסוס ונטיה לשום צד שבעולם.

הבקשות מה' הם עבודה אליו
בזמן העמידה בתפילה יש צורך שהאדם יוציא מקרבו כל רצון אחר מלבד עשיית רצונו יתברך, ובזה הוא נדמה למלאך, ועל כן חייב להדמות גם בחיצוניותן של רגליו. אך עדיין קשה לנו איך אנו מדמים את עצמנו למלאכים, הרי אנו חסרים כל כך ומבקשים בקשות רבות של תשובה וסליחה, גאולה ורפואה, פרנסה וכלכלה. וכי ראינו שהמלאכים מבקשים איזו בקשה? הרי הם כולם עומדים רק לשמוע את רצון ה' מהם כדי למהר לעשותו, ואין להם שום חפץ אחר!

את התמיהה מיישב המהר"ל מפראג 12 : אדרבא, בקשת כל צרכינו מאת ה' מעידה שאנו מבינים שכל הויתנו היא ממנו, וכל עניננו לעשות את רצונו. ומכיון שאנו עבדיו, חובת האדון לפרנס את עבדיו ולמלאת את צרכיהם, שזהו כבודו שכל העובד אותו מקבל פרס מבית המלך.
על פי זה מתבאר לא רק שאין בזה פסול וחוצפה לבקש מה' את צרכינו, אלא שזוהי התמסרותנו אליו בכל פרטי כוחותינו כשאנו מודיעים שאפילו חלק אחד מתוכנו איננו יכול להתקיים בלי עזרתו יתברך. אנו זקוקים לו בשכלנו, במוסרנו, ברפואתנו, בפרנסתנו, בחיינו הפרטיים ובחיי הכלל שלנו, ובעצם במה לא. המלאכים נבראו כשאינם חסרים, וקבלו את כל הכח לעשות את תפקידם ואינם צריכים לבקשה. אבל אנחנו החלשים, יצורי חומר כלה וחולף, אם לא נקבל עזרה לא נוכל למלאת את שליחותנו. אם כן רצוננו הגדול הוא לעשות את שליחותו בכל חיינו.

רצון זה הוא הדוחף אותנו לבקש בכל לב סיוע משמים, והוא גם מזכה אותנו לקבל סיוע זה כאשר ברור שבאמת זהו רצוננו היחיד. אם כן התפילה בכוונה, שעומק ענינה הוא לעשות את רצונו ולא את רצוננו, היא המסייעת לקבלתה של התפילה. כי המסירות והנחישות לעשות את רצון ה' בלי לנטות ימין ושמאל, למרות הסבל והלחץ מבחוץ, היא משמשת כקנה מידה המעריכה את האדם כמלאך, ומזכה אותו בסיוע עצום של בוראו עד הצלחתו המלאה בתפקיד.

עוד כתב השו"ע 13 שראוי להניח את ידיו זו על זו, ימין על שמאל, כאילו כפותים, כדי שירגיש שהוא עומד כעבד לפני רבו לעשות רצונו. מובן שלא ישים ידיו על חלציו, שבזה הוא עומד כבעל גאוה המחשיב את עצמו, ולא ישחק בידיו, שזוהי קלות ראש בתפילה. ומי שעמד בתפילה ורגליו אינם צמודות זו לזו, הסכימו רוב האחרונים שבדיעבד תפילתו התקבלה.
עד כמה חשובה הצמדה זו של רגלים אפשר לראות בספר "כף החיים" 14 , שהביא פוסקים שכתבו שיש לאדם לחזור ולהתפלל מחדש. ואף על פי שהכריע ב"כף החיים" שלא לחזור כיון שאין לדעת אם יכוון בתפילתו החדשה, על כל פנים נלמד מזה עד כמה חשוב לעמוד בריכוז נפשי וגופני לפני ה', שריכוז זה עוזר מאד להתקבלות התפילה.

בשעת הדחק ישנו היתר להתפלל בישיבה או בשכיבה, כגון חולה השוכב במיטה ואינו יכול אפילו לשבת. והתירו הפוסקים לחולה כזה להתפלל בשכיבה, והמליצו להתפלל כאשר הוא שוכב על צדו, שבצורה כזאת פחות בולטת ומתריסה השכיבה הנראית קצת כגאוה, ואיננה מתאימה לתפילה. מובן שלחולה במצב קשה מאד, ח"ו, ניתן להקל גם בשכיבה על הגב, שחזותו מוכיחה עליו ששכיבתו במצב זה היא נגד רצונו.


^ 1 בראשית רבה פרשה יד אות ח.
^ 2 דברים י, י.
^ 3 בראשית יט, כז.
^ 4 שמואל א' א, כו.
^ 5 תהילים קו, ל.
^ 6 דברים יא, יג.
^ 7 סימן צה סעיף א.
^ 8 מסכת ברכות דף י ע"ב.
^ 9 יחזקאל א, ז.
^ 10 סימן צה אות א ד"ה "ומ"ש רבינו ירושלמי".
^ 11 שם ס"ק ב.
^ 12 נתיב העבודה פרק ג.
^ 13 סימן צה סעיף ג.
^ 14 שם ס"ק ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il