"מיתתן של צדיקים מכפרת" | הרב אליהו ממן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
כלל ישראל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הנרצחים מאיתמר הי"ד

7 דק' קריאה

"למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד קטן כח.). "למה נסמכה מיתת אהרֹן לבגדי כהונה? לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (שם).
וצריך עיון , איך האחד יענש וכולם מתכפרים. אלא (- ביאר הרה"ג משה יחיאל צוריאל שליט"א -) כל צדיק וצדיק שקול כחלק מהציבור, אם יותר או פחות. בהתקפת ישראל על העיר עי מתו "כשלֹשים וששה איש" (יהושע ז', ה') - כ' הדמיון מלמד שלא מדובר על מספר מדויק. הרד"ק מביא מחז"ל שמת יאיר בן מנשה השקול כשלושים ושישה איש, רובה של סנהדרין. וכן "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש" (שמואל א ו', י"ט) רש"י שם הביא מחז"ל: "שבעים איש שכל אחד היה שקול כחמישים אלף, או חמישים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין". מכאן שיש צדיקים שבכוחם הרוחני הם מחזיקים בסגולה המונים המונים של כלליות עם ישראל. אין ספק שמיתת הצדיק מטביע רושם על העולם, העולם סובל "פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה" ויש פחות כוחות נפש לאלו שנשארו. וזה גופא משמש להם כפרה, כיון שקבלו מכה רוחנית כזאת שנעדרה מהם השפעת הצדיק. גם מדת הדין אינה ממשיכה לתבוע עונשם, כי נשארו יתומים בלי אב, ואינם אשמים כל כך על שגגותיהם כי חסר מהם אותו הכֹח הרוחני הסגולי.
אבל יש להקשות מהנאמר בסנהדרין (קיג:): "צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. שנאמר 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק'". וכן מפורש בתענית (יא.) ומפרש שם רש"י: "מפני מה הוא מת, מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו (ית' ואי אפשר לבטל אותה) ... ויש אומרים שהוא נאסף שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים". הרי אין במשמעותם של המאמרים האלו שמיתתו תשמש לדור כפרה! ויש לומר שהעיון במקרא הזה יאיר לנו התירוץ. " ואין איש שם על לב... אין מבין", כלומר לא הספידו את הנפטר, לא העריכו את אישיותו, לכן מיתתו לא עצרה את הרעה המעותדת לבוא. "שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות" (סנהדרין קח:) ועוד ציינו חז"ל מאמר הנ"ל בעת בואה של פורענות כללית לדור "שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה" (בבא קמא ס.) ואמרו שם: "טיבותא הוא לגבייהו" מפרש רש"י: "שלא יראו ברעה העתידה לבוא". ונראה לומר תשובה יותר נכונה היא על-פי הגמרא (ראש השנה יח.): "כאן קודם גזר הדין, כאן לאחר גזר הדין" ובמיוחד גזר דין שיש עמו שבועה, ועל אלו נאמר שלא יראה את הרעה. ותשובה שלישית: ויוכל להיות שבכל זאת מיתתו מכפרת, למרות שעונש מסוים בא, אבל נמחל עוון הדור (בדומה לנאמר ביומא פו. שיש כפרה שבכל זאת נצרכת לה מידה מסויימת של ייסורין. מחמת מיתת הצדיק, הרעה הבאה היא מצומצמת).
וכך ביאר "אור החיים" הקדוש - בדרך הרמז - את פרשת שקלים (שמות ל', י"א - ט"ז), וזו לשונו (עיי"ש באורך): " בא הכתוב לגלות נסתרות לד' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה, בהילקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים, או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל הא-לוהי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב אשר על כן אמר ד' 'כי-תשא את ראש בני ישראל' - פירוש: אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, ולא יעלה 'בכלח כעלות גדיש בעיתו' (איוב ה', כ"ו; ועי' מו"ק כח.), הטעם הוא לפקודיהם, על דרך אומרם ז"ל (שיה"ש רבה א', ס') בפסוק (שיה"ש א', י"ד): 'אשכול הכופר דודי לי', ואמרו ז"ל (שם): 'איש שהכל בו', הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו: 'לפקודיהם', לשון חסרון, על דרך אומרו (במדבר ל"א, מ"ט): 'ולא נפקד ממנו איש', כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל ותתבאר גם כן לפקודיהם, על דרך אומרם בזוה"ק (זו"ח נד/א) בפסוק: 'כל העובר על הפקודים' - כל העובר על המצוות, לומר כי טעם החיסרון הוא לצד עוברם על מצות ד', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה, ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון.
ואמר ד' כי לצד שהדור הוא הגורם להילקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו: 'ונתנו איש כופר נפשו' - של המסתלק, או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים, ויתקן מעשיו, והוא מה שמפורש בדברי קבלה (נבואה - ישעיה נ"ז, א'): 'מפני הרעה נאסף הצדיק' - פירוש: אם הסובבים דבר הרגישו בחסרונו ותקנו מעשיהם, שלא תבוא, ואם לא הרגישו, כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבוא אחריו, ולזה ציוה ד' כאן: 'ונתנו איש ...', ואומרו: 'בפקוד אותם' - פירוש: לא יאחרו נתינת הכופר, אלא תיכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם, כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו: 'ולא יהיה בהם ...', הא למדת שאם לא יעשו כנזכר - יהיה בהם ... ואמר: 'בפקוד אותם' - רמז כי לא יאוחר העונש אלא תיכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו (כמאמרם ז"ל סנהדרין קיג: עיי"ש), וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו.
ואומרו: 'זה יתנו' - כאן פירש הכתוב מה היא כופר נפש שציוה לתת, ואמר: 'זה יתנו', יכווין אל ספר התורה דכתיב (יהושע א', ח'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', גם אמרו ז"ל כי הקב"ה לפניו כל היום מונח ספר תורה כמשפטו אשר ציוה למלך ישראל - 'והייתה עימו ...' (דברים י"ז, י"ט), והוא מה שהראהו באצבע 'זה יתנו' וסתמו כפירושו, שעל המונח לפניו תמיד ציוה ד', ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עוון ומרבה זכיות, כאומרם (פאה פ"א, מ"א): 'ותלמוד תורה כנגד' הכל, ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם' (ויקרא ז', ל"ז) - כאילו הקריב כל הקורבנות המכפרים (מנחות קי.), והוא אומרו: 'כל העובר על הפקודים' - שהם המצוות, זה יהיה לו לתיקון כל דבר.
... תיקון למי שאינו בן תורה, במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר: 'כל העובר ... יתן מחצית השקל' כיששכר וזבולון ... ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה ... בעד 'שקל הקודש' שהוא התורה".

* * *

"בואו בנים, נקים גדוד למלחמה בעמלק! ...
עמלק הכריז מלחמה על ישראל.
ודווקא בימי מלחמה מוכרחים לעסוק בתורה"

"אף-על-פי שאני מלמד לעצמי ולאחרים, שתהיה מידת השלום והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנוננו, מכל מקום חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ד' בעמלק, הפנימי והחיצוני . והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני ..." ["אגרות הראי"ה" ח"ב, עמ' רכ"ו (אגרת תקצ"ד), עיי"ש באורך].

תאור שמחת-פורים בבית מרן הגה"ק הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה, עם בני הישיבה, נמסר לנו על-ידי מר שבתי דניאל ["מחניים", י' אדר ה'תשכ"א (מובא ב"מועדי הראי"ה", עמ' רסג - רסה)]: " הרב, תלמיד ישיבת וואלוזי'ן, העביר את שמחת-פורים הוואלוז'ינאית לישיבתו, ישיבת מרכז-הרב. כשם שהיה חי במלוא-העומק, ימי שבתות ומועדות, כך חש בכל הוויתו את שמחת-פורים. ומה בין שמחת-תורה לשמחת-פורים? בשמחת-תורה היה לוהט באהבת תורה אינסופית ושמחתה, ואילו בפורים - הייתה השמחה ארצית וממשית יותר, שמחה מתוך בדיחות-הדעת. בשמחת-תורה הייתה השמחה פנימית, מובלעת בכל נפשו, בעוד שבפורים הייתה ניתזת מפיו השופע, השוטף כנחל, מעיניו הדולקות כשני פנסים עליזים, מהטפיפה הקלה של רגליו, מתוכן תורתו הפורימית.
השמחה האמיתית מתחילה לפנות ערב, עובר לסעודה, בני-הישיבה כולם ממהרים לבית-הרב. הרבה מסכות ... שאון של קולות-זמרה, סילסולי-חזנים, ניגוני-גמרא, נעימות המגילה. מלבד בני הישיבה באים רבים מיקירי ירושלים, רבנים ודיינים, עסקים וסופרים, באים לראות את גדול-הדור בשעת חדוותא עילאה.
הרב ממעט בשתייה, אבל מבוסם מתוקפו-של-יום, משמחתם של ישראל, כבכל שעת-התרוממות הוא משמיע שפע דברי-תורה מענין היום על ישראל ואומות העולם.
שמחתם של ישראל היא פנימית, מתרוננת בנשמה, בעוד ששמחתם של גויים היא חיצונית, שמחה מתוך תאווה הנדלקת ונכבית כהרף-עין - "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", גילינו שונה במהותו מגיל העמים ...
נוהגים להתחפש בפורים. זוהי שעת-רצון להתגבר על השטן המקטרג, אנו נוהגים שעה קלה מנהג-עמלק, לובשים את מלבושיו, מתבסמים, קופצים ומתבדחים. הוא רואה בנו אחד משלו ומסיח את דעתו מישראל ... "חייב איניש לבסומי בפוריא" - חייב אדם להפר את מזימות עמלק ...
תוך-כדי-דיבור הוא מתנשא מכיסאו, ומתחיל לשיר בחדווה עצומה:"אל תירא עבדי יעקב" , אל תירא, אל תירא ... מתרגם את המילים לרוסית, ושר אותן באותה הנעימה, כדי לבלבל את דעתו של השטן. בשיחה שלאחר כך הוא מרבה לדבר בלשון מעורבת מילים רוסיות, גרמניות ואנגליות, והמילים הללו משמשות חומר לבדיחות-הדעת.
כשהשמחה מגיעה לשיאה, הריהו מתייצב בראש השולחן, ומתחיל את דרשת-הפורים הגדולה, שבה הוא מוכיח מכל מצוה ומצוה שבתורה, שחייבים להתבסם בפורים. בבקיאות עצומה ובחריפות מרובה הוא מוצא בכל מצוה רמז, דרוש, סוד ואף פשט לחובת-השתייה "עד דלא ידע".
בשנה ההיא השתולל הרשע בגרמניא. בתי-כנסיות שרופים. ראשים יהודים רצוצים. גירושים ושוד. הרב הריח את השואה המרגשת ובאה. לפתע-פתאום הוא קם, מטה את מגבעתו לצד אחר של הראש, מנהג בני-חייל, חוגר את אבנטו, ופונה בקול נגיד ומצווה - "בואו בנים, נקים גדוד למלחמה בעמלק!".
כולם מתייצבים בסך, והוא עובר על פניהם בצעדים מדודים ונמרצים, מפקד בלשון רוסית משובשת, ומוביל את הגדוד דרך מסדרונות הבית, כשהוא שר והחיילים אחריו: "מחה, מחה תמחה את זכר עמלק!" בגינוני-מצביא הוא עובר בין השורות ומתחיל לשיר בהתלהבות עצומה: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו". העיניים לוהטות, הגוף רועד מהתרגשות וכולם צועדים אחריו בשירה ובזמרה. והנה הוא מפזר את ה"גדוד", חוזרים לישיבה, והרב מתחיל לדרוש על ההבדל בין ישראל ובין עמלק: "מנת-חלקנו היא פורענות. אבל 'אשרי העם שככה לו'. אף שהוא ניתן למרמס בכל העולם - אשרי לו, מפני שד' א-לוהיו". ישראל אינו חוטא לעולם. גם בימי המן לא חטא. 'הם לא עשו אלא לפנים, ואף הקב"ה לא עשה עימהם אלא לפנים'. יהודי מתחפש לפעמים כחוטא. בתוכו הוא טהור כבדולח. עמלק הכריז מלחמה על ישראל. ודווקא בימי מלחמה מוכרחים לעסוק בתורה - 'וילן יהושע בתוך העמק' - 'בעומקה של הלכה'. בעומק המלחמה האיומה בין טהרה וטומאה, נלון בעומק של הלכה ..."".

כלל ישראל